בין ביטחון עצמי לענווה

מה הקשר בין ביטחון-עצמי לענווה?
או בעברית: מה בין מחט לתחת?

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה". אני מביא אותו במקור האנגלי, כי התרגום העברי אינו גרוע, אלא זוועה!!!
אביא בסופו את מקום הקטע במהדורה העברית רק לצורך התמצאות.

"The self-confidence of the warrior is not the self-confidence of the average man. The average man seeks certainty in the eyes of the onlooker and calls that self-confidence. The warrior seeks impeccability in his own eyes and calls that humbleness. The average man is hooked to his fellow men, while the warrior is hooked only to himself. Perhaps you are chasing rainbows. You're after the self-confidence of the average man, when you should be after the humbleness of a warrior. The difference between the two is remarkable. Self-confidence entails knowing something for sure; humbleness entails being impeccable in one's actions and feelings."

(עמוד 15)

ההדגשות שלי נוגעות לחיפוש בתחומי העיניים והן מדגישות מוטיב החוזר בשתי ההגדרות, כמרכיב המשותף לשתיהן, אבל במהדורה העברית לא תמצאו לזה כמעט זכר. ("מבקש אישור מהסובבים אותו").

לרדוף אחרי ביטחון עצמי זה כמו לרדוף אחרי הקשת בענן.

האם ענווה היא המקבילה אצל הלוחם למה שמוּכַּר לכולנו כתחושת ביטחון-עצמי?

זהו החומר-למחשבה להיום, במסגרת שיח הלוחמים, כמובן :)

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

19.12.18

מי שיחפש תמונות של קרלוס קסטנדה באינטרנט ייתקל, קרוב לוודאי, גם בתמונה הבאה, ובטעות היא תחזור ותופיע גם בפורומים של קסטנדה מבלי שאף אחד יזעק על כך. 

אבל מתברר שהיא של פרופסור בשם זה, פרופסור להיסטוריה אמריקאית לטינית שנפטר בשנת 1958. 

יש גם תמונות אחרות של הפרופסור. 

================= 

20.12.18

השורה האחרונה בקטע הנ"ל אומרת (נאמר גם בתחילת הקטע) ש:

ענווה היא היות ללא-רבב במעשים ובהרגשות.

ובהקשר רחב יותר של הפרק, זו הדרך לצבור עוצמה אישית.

humbleness entails being impeccable in one's actions and feelings.

מה שמשעשע הוא שהמינוח הרגיל עומד בניגוד חזק להגדרות של דון חואן: 

ביטחון עצמי מאותר במבטיהם של אנשים אחרים, והענווה (חוסר הרבב) נמצאת בעיני עצמך. מצד שני, הענווה (נמצאת) בעיני עצמך, אבל בעצם מבטלת את עצמך; היא הכפפת עצמך למשהו אחר (לרוח). 

הדיון מזכיר לי את המשימה שהטיל דון חואן על קסטנדה:

לדאוג ללה-גורדה החניכה באופן אגואיסטי כאילו היא הייתה הוא עצמו. ("מתנת הנשר")

הנה הניסוח המדויק:

Don Juan was telling me that I had to look after la Gorda and take care of her in a most selfish fashion- that is, as if she were my own self.

בהמשך הוא מסביר את רעיון רתימת הדאגה העצמית כך שתכלול מישהו נוסף.

I would have to extend my selfish concern for myself to include la Gorda.

רתימת נטיות ודחפים רגילים לצורך השגת יעדים טולטקים מופיעה בספרות, לדוגמה:

- רתימת הדחף לאספנות כדי לאסוף את אירועי האלבום.

- רתימת ההשתוקקות שבשירה, הטייתה מתכנים ארציים לתכנים שמחוץ לעולם הזה.

- כאן, רתימת האגואיזם.

ועדיין לא השבנו על השאלה: האם וכיצד ענווה היא (סוג של) ביטחון עצמי?
מהקטע ברור שבמקום לחפש את הביטחון העצמי, עליו לחפש את הענווה, ולא בעיני אחרים. (להיות ענו בעיני אחרים זה בדרך כלל מניפולציה חברתית ולעתים קרובות גם מניפולציה עצמית; כאשר אתה מאמין לדימוי העצמי שאתה משווק)
ייתכן והשאלה הזו בטעות יסודה, כי הקטע לא אומר זאת, אלא, כפי שכתבתי, הוא רק אומר שבמקום לחפש את הביטחון העצמי, את הוודאות, בעיני אחרים, עליו לחפש ענווה בעיני עצמו.
עם זאת, אני חושב שיש תחושת ביטחון (וודאות) בענווה. הרוח, שבהנחייתה את/ה פועל (כאשר אתה פועל בענווה) מעניקה תחושה של תמיכה, הגנה, וודאות ...  

=================

21.12.18

בצל כפות תמר - עוזי מאירי

מילים: דודו ברק

לחן: מוני אמריליו

"הבוקר שם נשאר, זהב נגע בדרך, 
ונשמתי חלמה את שעיני צופות."

(בפירוש טולטקי: להביא את הכפיל לעולם הזה)

עלעלתי בספר נחמד הנקרא "מדוע קיים העולם", בו מנסה המחבר דרך פגישותיו עם הוגים ומדענים לברר את התשובה לשאלה: מדוע יש בכלל משהו?

כשלעצמי, לא הייתי מבזבז יותר מדי זמן על השאלה הזו. כתלמיד של דון חואן אני מאמין שהשכל, המיינד האנושי (הטפילי), אינו מסוגל להסביר את הכל, ובעצם יכול להסביר מעט מאד. 

לשכנע את עצמך במוגבלות זו הוא יעד חשוב ביותר בדרך הטולטקית. 

כמדומני שב"סיפורי עוצמה" אומר דון חואן שכל תפקידו בחניכה היה להביא אותו לשכנוע זה, לחשוף בפניו את הבלתי מובן, ובכך להגיע להכרה במוגבלותו של שכלו. ובפרספקטיבה אחרת: חשיפה זו מכניסה את הנגואל לאי הטונל.

דוגמאות אחדות מהספרים:

- פיסת בד על שיח סמוך שנראתה כחלקת אדמה בהרים הרחוקים (עד שפג הקסם וקסטנדה גילה שזו פיסת בד על שיח סמוך)

- ענף של עץ שנע ברוח הסערה ונראה לקסטנדה בחושך כחיה מוזרה. (ההסבר של דון חואן: העוצמה הכניסה בענף חיים) 

בספר הנ"ל נתקלתי במשפט המתקשר לעניינינו:

"הפילוסוף ארתור דנטו אמר שבכל חוג לפילוסופיה צריך להיות חפץ בלתי אפשרי אחד במשרד [לדוגמה המשולש ששימש את הצייר אֶשֶר לצייר את המדרגות במעגל סגור שבהן אתה כל הזמן עולה, או כל הזמן יורד, ללא סוף]. כדי להשרות אווירה של ענווה מטפיסית". 

כלומר, להכיר בכך שהשכל מוגבל. 

שבת שלום.

=================
23.12.18

חומר למחשבה. הקטע לקוח מתוך "להתעורר אל החלום".

"זוהי כרמלה," אמרה, מפנה אותי אל אישה

יפה בעלת עיניים כהות ושיער כהה. תווי פניה היו עדינים והעור שלה

היה מושלם. היה לה את החיוורון החלק והקטיפתי של מי שמבלה זמן

רב בבית.

"אני עושה רק אמבטיות ירח," לחשה לי באוזן כשחיבקה אותי.

"את צריכה לעשות את אותו הדבר. את בהירה מדי בכדי להיות בחוץ,

בשמש. את הורסת את העור שלך."

(עמוד 125)

מה פירוש אמבטיות, או מקלחות, של אור ירח?

הירח קשור במחשבה הפולקלוריסטית בחלימה, חולי ירח במצבים של ירח מלא וכו.

האם אור הירח נושא אנרגיה המתאימה לחלימה? אנו זוכרים את תרגילי טאישה של בליעת אור השמש כדרך להכניס לתוכנו אנרגיה.

פלורינדה היא כמובן חולמת.

מחשבה זו מעוררת את ההשערה שכרמלה היא חולמת, אבל לא, היא יוקשת.

האם ייתכן שהקטע אינו מסתיר דבר וכולו עוסק בענייני יופיו של העור?

אני סקפטי.

================= 

24.12.18

הערה בהקשר לשיר היפה "בצל כפות תמר", זה מזכיר לי שב"להתעורר אל החלום" מוזכרת כמה פעמים  ישיבה או עמידה בצל עץ הספודילה שניצב בחצר.

לדוגמה, כשדון חואן לקח את פלורינדה "שק קמח" הם ראו אנשים העומדים תחת עץ הספודילה שהקרין אור ירוק. האנשים הקרינו אחר כך זוהר זהוב, הוא זוהר המכשפים, וגם זוהר הסוּרֶם. 

מקורו של העץ בעולם הוא באמריקה המרכזית, ומקסיקו היא כמובן באמריקה המרכזית. כלומר, מדובר בעץ שזהו בית גידולו הטבעי.

הספודילה היא עץ פרי טרופי.
"עץ טרופי ירוק עד. לפרי טעם המשלב אגס ותמר. בהודו נקרא העץ "צ'יקו" ופירותיו אהובים מאוד על המקומיים והתיירים".

"אנשי המאיה השתמשו בענפי העץ ובגזעיו לבניית המקדשים, ועד היום ניתן לראות בין שרידי המבנים קורות ומשקופים מעץ ספודילה ששרדו את תלאות השנים." 

זהו כנראה העץ שמפירותיו אכלו טאישה ו/או פלורינדה (אני לא זוכר כרגע בדיוק).
עצים אלה בחצר בית המכשפות היו, כנראה, מכשפים קדומים.

***

עניין אחר:

בספרות מוזכרים שני עניינים, שני יעדים:

- הלוחמים רואים את עצמם כאילו הם כבר מתים.

- הריחוק הרגשי מכל דבר שבעולם.

אני מציע, כהבהרה מושגית, ש:

להחשיב את עצמך כמת הוא הריחוק האולטימטיבי.

================= 
24.12.18
אני עדיין חוזר ותוהה: אם כל התקדמות שלנו בדרך החירות היא בסופו של דבר מהלך של הרוח, מה באמת נותר לנו לעשות, מהו החלק שהוא כולו באחריות האדם? מהי תרומת היחיד לגאולתו?
אני חושב שהריחוק הרגשי הוא מועמד טוב מאד לתפקיד.
לוותר על פיתויי העולם הזה, או לרצות את הרוח - שזה פן אחר של אותו עניין - ביסודם נמצא הריחוק הרגשי.
================= 
25.12.18
לגבי החשבת עצמך כמת, זהו בעצם קצה הסקאלה של ריחוק, לא יותר.
זה פירושה של ההצעה הנ"ל.
נדמה לי שבמקור נאמר לראות את עצמך כמת, אבל אני חושב ש"להחשיב את עצמך" ככזה הוא נוסח מדויק יותר. הרי לא מדובר בראייה: לא רגילה ולא אנרגטית.

ולפסוקו של יום חדש:
לדעתי, לקרוא משפט כתוב או לשמוע אותו בדיבור (כולל דיבור פנימי), התהליך שהופך את הכתוב או הנשמע למשמעות, הוא בעצם אקט של הנעת נקודת המאסף; המשפט הוא שהביא אותך לתפוס, בעיני רוחך, משהו שלא ניצב לפניך קודם לכן.
"הציור" המנטלי הזה של הכתוב תוך כדי קריאה הוא תהליך של הסטת ההישרה, הישרה של האצלות חדשות.

במחשבה שניה, מבחינתי זה לא משהו חדש, כי אני חושב וטוען כבר מזמן שכל מה שאנו תופסים בחושים, בדמיון או במחשבה, כולל תחושות ורגשות, הם מושאי הישרה של האצלות, אבל משום מה לא תרגמתי את הרעיון הזה לביטוי קונקרטי כזה (הענקת משמעות למשפט כתוב או נשמע).
זהו. לכאורה לא רעיון מהפכני, אבל יש בו חידוש. הוא יכול לשנות את יחסינו למשפטים המסתובבים סביבנו.
מה יש במשפט שמעניק לו את הכוח לכוון את ההישרה שלנו?
כוונה (Intent). מוטבעת בו כוונה. משמעות המשפט או המושג היא הכוונה המוטבעת בו, אליה מכוון המשפט.
קסטנדה נותן דוגמה כזו לגבי המושג "הבית הלבן" ב"מעברים קסומים". 

לאחרונה הזכרתי את הספר "מדוע קיים העולם".
התשובה הטולטקית לזה היא: "כוונה". כל תפיסה היא תוצאה של כוונה אשר הסיטה את ההישרה אל האצלות כלשהן. אם אין הישרה, אין עולם.
זכור לי שדון חואן אמר ש"כוונה" מציינת גם את ההישרה וגם את מוּשאה. ואני מוסיף: גם את ההסטה של ההישרה (הוא אמר דבר דומה בהקשר אחר: כוונה היא גם שינוי התפיסה וגם קיבועה).
================= 
26.12.18

המודל שלי למבנה השושלת, שהוא לדעתי מבנה הזהה בכל הרמות שתחתיה (חבורה ובית) ואם יש גם רמות מעל, אז כנראה גם מעל. מודל זה מתבסס על היחס של שתי נשים לגבר (חולמת ויוקשת), אשר הוא ברור מהספרות רק לגבי הבית. 
יחס זה מתקיים על פי המודל גם לגבי השליחים והשליחות.

למה אני מעורר שוב את העניין?
ראשית, לא מזיק. אנו צריכים לשנן את רעיונות התפיסה החדשה, כי באמצעות שינון הטמענו את התפיסה הרווחת שממנה צריך להיפטר.
שנית, אני רוצה לקשר את הרעיון לסיפור המקראי, אם כי כמדומני גם את זה עשיתי.
במדרשים ישנו הרעיון שלאדם הראשון היו שתי נשים. וראה זה פלא, האישה השנייה, הפחות ארצית (החולמת) קרויה בשם המזכיר את הלילה, לילית.
"בספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל מסופר: "ובזה יובן עניין אדם הראשון שהיה לו ב' נשים, א' נקרא לילית וב' היא חוה".

אני רוצה לקחת את הרעיון המקראי אודות הבריאה מצלע ולקשר אותו לשתי הלוחמות שנצמדו לקסטנדה תחת זרועותיו (ובמילים אחרות: בצמוד לצלעותיו, אחת מימין ואחת משמאל), לה-גורדה וחוספינה, כאשר שלושתם עברו דרך הואגינה הקוסמית.
לדעתי היו מקרים נוספים של היצמדות שתי נשים לשני צידיו. 

קושי מסוים בתיאוריה הזו: 
גם נסטור ופבליטו נצמדו כך לקסטנדה, כמדומני בסמוך לקפיצה לתהום (סוף "סיפורי עוצמה"). השנַים, כמהלך ייקוש לדעתי, הסוו את המהלך והקלו על קסטנדה (והקוראים) לקבל את מעשיהם בהבנה, בכך שעשו הצגה מפוארת של פחד.

הערת אגב, התכרבלות כזו לצורך מחסה מוזכרת גם בחלימה של קסטנדה עם שתי הלוחמות הללו; שלושתם הצטופפו כך תחת זרועותיה של זולייכה, המורה לחלימה (אם אינני טועה לגבי המיקום שבו הם מצאו מחסה), כאשר הגרם השמיימי היוקד אילץ אותם לחפש מחסה.

אני מפליג בהשערותיי ותוהה, שלא לומר סבור, שזה כנראה מסביר את הנטייה הטבעית של נשים לשכב לצדו של הגבר, להתכרבל תחת זרועו, ובניסוח אחר: צמוד לצלעו.

מה יש באיזור הצלעות מבחינה אנרגטית?
על פי דיאגרמת 8 הנקודות, בצד ימין נמצאת החלימה, ובצד שמאל הראייה. (ביניהן, במרכז, נמצאת התחושה).
זה מתאים לחוספינה החולמת מימין ולה-גורדה, שלדעתי היא אישה-נגואל, משמאל.
אבל קצת פחות מסתדר עם יוקשת מימין וחולמת משמאל.

אסיים בברכת: "לכו לכם והתכרבלו".
=================