מבטו הקר של המוות

Wave
קרלוס ג'ובים

המון משמעות טולטקית יש למילות השיר.

ההדגשות שלי.

So close your eyes
For that's a lovely way to be
Aware of things your heart alone was meant to see
The fundamental loneliness goes whenever two can dream a dream
Together

You can't deny, don't try to fight the rising sea

Don't fight the moon, the stars above, don't fight me

The fundamental loneliness goes whenever two can dream a dream
Together

When I saw you first, the time was half past three
When your eyes met mine it was eternity

By now we know the wave is on it's way to be
Just catch the wave, don't be afraid of loving me
The fundamental loneliness goes whenever two can dream a dream
Together

ולגירסת הסקסופון שלמענה טרחנו:

don't fight me
גם דון חואן אומר זאת לקסטנדה.
היכן?

בפרק "המוות הוא יועץ" שב"מסע לאיכטלאן".
"אל תילחם בי!" אמר. "הילחם בעצלנותך והיזכר!"

דון חואן מנסה לעודד אותו להיזכר בעזרת המבט שניבט מעיניו (של דון חואן) באותו רגע; היכן הוא פגש במבט זה בעבר.

התשובה היא: במבטם של נצים (falcons), אותם קסטנדה נהג לצוד בחוותו של סבו.

יעד ההיזכרות הוא נץ מיוחד, לבקן, מהיר מאד ובנוסף כמעט בלתי נראה בגלל לובנו.

המבט הקר, הפראי, הלא אנושי הניבט מעיני דון חואן, פלורינדה ואחרים (כולל תרנגולי קרב והאינסוף), מופיע רבות בספרות.

בואו נבדוק מה נאמר בפרק זה על מבטו של דון חואן:

"עיניו היו פראיות (אכזריות, fierce) ובוערות." (עמוד 43)

"[המבט עורר בו מבוכה ו]. אופן הסתכלותו הציק לי מאד". (שם)

"מבטו לא היה רע, או מאיים כשלעצמו; הוא היה, ליתר דיוק, מבט מסתורי, אבל יחד עם זאת בלתי-נעים." (שם)

"מבט פראי (אכזרי) קר, אשר הזכיר לי מבט של נץ" (שם)

"עיניו היו פראיות (אכזריות) בצורה בלתי רגילה" (שם)

"האכזריות שניבטה מעיניהם [של הנצים שאותם נהג לצוד בילדותו] רדפה אותי במשך שנים." (עמוד 44)

מעניין השילוב של קור ובעירה.

באש קרה נתקלנו בהקשר של הזוהר שבגבישי קווארץ. (לא בטוח שבאופן מפורש בספרות שלנו. אבל באופן מפורש כאן בבלוג :))

הצעתי בעבר, ואני עדיין מציע, שאירוע המרדף אחרי הנץ, כשלבסוף הוא יכול היה לירות בו וויתר על כך, הוא אירוע מאירועי האלבום של קסטנדה, וככזה הוא גם "ליבה מופשטת של הכישוף".

אולי אחזור לטענה זו בהמשך, ולקשר שבין המוות והכפיל (על פי הַצעתי).

אפרופו, "הילחם בעצלנותך" - העצלנות, לדעתי, היא היפוכה של הלוחמנות, וההולכים בדרך הטולטקית נקראים "לוחמים/ות". עצלנות היא חוסר אנרגיה; אתה יודע שאתה צריך לפעול בדרך מסוימת, אבל אין בך את העוצמה כדי לפעול כך או בכלל.

לדעתי, העצלות היא מצב שבו קול המיינד השקרי, הטפילי, גובר על קול המיינד האמיתי, קול הרוח.

מה חושב קסטנדה אחרי האמירה של דון חואן: "אל תילחם בי..."?

"אפילו לא עלה בדעתי שיכול הייתי לעשות אותו מאמץ כדי להיזכר". (שם)

מה זה מזכיר לכם?

התשובה בהמשך.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

8.12.18

התשובה לשאלה:

אנו הופכים את עצמנו לאומללים או לחזקים. כמות העבודה בשני המקרים זהה.

וגם כאן מופיע המרכיב "לא עלה אפילו בדעתי ש".

He laughed mockingly and assured me that in order to accomplish the feat of making myself

miserable I had to work in a most intense fashion, and that it was absurd I had never realized I

could work just the same in making myself complete and strong.

"The trick is in what one emphasizes," he said. "We either make ourselves miserable, or we

make ourselves strong. The amount of work is the same."

("מסע לאיכטלאן" פרק 15 "אי-עשייה")

================= 

9.12.18

מופע נוסף של "אל תילחם ב(י)".

כאשר הנגואל חוליאן הטיל את דון חואן החניך לנהר השוצף במסגרת "התשובה" שלו לשאלת דון חואן: איך מגדירים את הרוח", הוא צעק אליו:"ולמען השם, אל תשנא את הנהר". בהמשך מסביר דון חואן לקסטנדה שבזמן שהוא נאבק על חייו בתוך הנהר הוא לא יכול היה לשנוא את הנהר או להילחם בו.

הנגואל אליאס הסביר לדון חואן החניך בדיעבד את האירוע ואמר שהנהר עזר לו להבין מהי הרוח, כלומר עזר לו להגיע להבנה מהי הרוח, והבנה זו הביאה אותו לידיעה השקטה.

The nagual Elias maintained that while don Juan was being carried by the current, fighting for his

life, the river helped him understand what the spirit was. And thanks to that understanding, don

Juan had the opportunity to enter directly into silent knowledge.

(כח השקט)

כלומר, יש לנו נטייה להיאבק כנגד מי שבאמת עוזר לנו.

לדעתי, זה לא מפתיע, כי הרתיעה והפחד שלנו מכל מה שקשור בנגואל ובחֵירוּת שלנו מעוּררת על ידי המערכת הטפילית; החירות שלנו היא אסונה. (היציאה לחופשי של פרות או תרנגולות היא הסיוט של החקלאי)

לדעתי, הפחדים, במקרים אלה, הם ניסיונות המערכת הטפילית להרחיק אותנו מהמגע עם הנגואל. כזכור, המוות הוא האויב הראשון בדרך של איש הדעת. ההוראה לא לפחד, או לא להיכנע לפחד; לא לאפשר לפחד לשתק אותך, חוזרת המון בספרות.

המגע עם הנגואל קשור תמיד בנוכחות של המוות. ("רק מה שהמוות נוגע בו, יש בו עוצמה").

ישנו מקרה נוסף (שכרגע עולה בזכרוני) הקשור ב"אל תילחם ב". 

הפעם המושא הוא המוות. ב"מתנת הנשר" אומר דון חואן לקסטנדה לא להיאבק במוות, אלא לקבל בהכנעה את מותו. 

אמירה זו מתנגשת לכאורה עם הטענה שהלוחם אינו מאפשר למוות לקחת אותו ללא מאבק.  

אם תרצו, הא לכם חידה. ובמפורש:

איך להבין את ההתנגשות הזו, את הסתירה בין הדברים?

================= 

9.12.18

נתאר לעצמנו שאדם מסוים יודע את האמת (שהעולם הוא כלא ואיך אפשר לצאת ממנו), אבל הוא אינו יכול לומר אותה במפורש לאחרים כי הסוהרים נמצאים בכל מקום. לכל אסיר צמוד סוהר, ובנוסף, יש יותר סוהרים מאסירים (אלפי בני חושך על כל בן אור אחד - ד"ר משה קרוי). אפילו לא ללחוש לך באוזן, כי גם הסוהר מאזין באותה אוזן.

לפני שנמשיך, אני רוצה לברר משהו: האם אתם קולטים את חומרת המצב, אם אי אפשר לומר לך את האמת באוזן מבלי שהמסר ייורט?

מה נותר לו לעשות?

לרמוז; להעביר את המידע ברמזים, כאלה שהמיינד הטפילי אינו בנוי כדי לפצחם. ("אתה (המיינד שלך) לא הבנת, אבל הגוף שלך הבין. אליו היה מכוון המידע" - דון חואן ב"מסע לאיכטלאן").

כלומר, הידיעה השקטה (הלא-מילולית), או במילות השיר של ג'ובים, לעיל:

Aware of things your heart alone was meant to see

לדעתי, הספרות שלנו היא אוסף של רמזים כאלה.  זו מהותה.

================= 

10.12.18

צפיתי עתה בריאיון הבא עם אמי וואלאס, האישה שכתבה ספר על חוויותיה עם קרלוס קסטנדה וחבורתו, ספר שכותרתו "שולית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה". הריאיון נערך  ב-2003, בעקבות יציאת ספרה (שעדיין לא קראתי).

הריאיון לא מופיע, ככל הנראה, ביוטיוב, ועל כן ייתכן שהוא אינו זמין למתעניינים. 

הנה לינק אליו.

Amy Wallace interview

לא נתקלתי בו במשהו הראוי לציון.
פרט שולי, אולי: פלורינדה נתנה לאמי וואלאס, רגע לפני שהם נעלמו, תליון, קמיע, אותו היא עונדת בריאיון על צווארה. משובצת בו אבן מסוג אמטיסט (אחלמה, שהיא סוג של קוורץ בצבע סגול) בצורת עין, אשר נוצרה על ידי מכשף קדום (לא ברור כמה קדום). התליון מוזכר בריאיון בדקה ה-18:50 ואילך.
(הצבע הסגול קשור לצבעו של הכפיל. אתייחס לכך בהמשך.)

הצעתי בעבר שאֶמִי שירתה, ללא ידיעתה, את התוכנית של קסטנדה, בעיקר באמצעות סיפור הצדדים המכוערים, לכאורה, שבאינטראקציה שלו עם אנשים. הצעתי בעבר שבכך היא עשתה עבורו שירות; עזרה לו לבצע את מה שקרוי בספרים "תמרון עליון של מכשפים", רעיון המופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף". הנה הקטע:

"למחרת יצאה סבתי עם היועץ המכשף שלה למסע אל מקום מיתי הנקרא רונדוניה, שבו הוא התכוון למצוא מרפא לסבתי החולה במחלה אנושה, אף שלא ידעתי זאת. היא לא חזרה מעולם, ודון חואן ביאר את מכירת רכושה ואת הענקתו לאנטואן (הבן המאומץ) כתמרון עליון של מכשפים, שביצע היועץ שלה כדי לנתקה מהשגחת משפחתה. הם כעסו כל כך על סבתי בגלל מה שעשתה , עד שלא היה להם אכפת אם היא תחזור . הייתה לי הרגשה שהם אף לא השגיחו בעזיבתה".

כלומר, יצירת דימוי של חלאה היא דרך יעילה לשחרר את עצמו מתשומת הלב של האנושות. אף אחד כבר לא רוצה שום קשר אתו או עם ספריו, לאף אחד כבר לא אכפת ממנו.

אני נוטה לחשוב שלאמי וואלאס היה תפקיד נוסף בעולמם של קסטנדה ואנשיו. יותר מאשר רק לספר את מה שקסטנדה רצה שיסופר עליו.

דרך אגב, היא נפטרה לפני שנים אחדות, בגיל 58.

================= 
11.12.18

בהצתה מאוחרת לגבי הריאיון עם אמי וואלאס, יש בו גם קטע מעניין הנוגע לשיער הראש. (20:54)
היא מספרת שהוא כנראה היה בעברו גם ספר, והוא שסיפר את שערן של הנשים בחבורתו. הוא לא הסכים שאף ספר אחר יעשה זאת, כי לטענתו כל האנרגיה שיש בנו נמצאת בשיער, ואם ניתן למישהו שאינו מאגי לגעת בשיערנו, תיפגע הרוח שלנו. 

חיבתו לשיער קצר ידועה מהסרט (המכפיש) של הביביסי שנעשה עליו, ואכן ידוע שלכל הנשים בחבורתו הייתה תספורת קצרה.

ככל שאני זוכר אין התייחסות בספרים לשיער באספקט האנרגטי. ולכן זו אמירה חשובה. 
יש אזכור של מסרק שנתן הנגואל לדונה סולדד החניכה, אביזר שלדעתי שימש כאמצעי לתמרונה. בזמן שהיא סירקה את שערה הוא הגיח מאחוריה ותפס בחוזקה את ראשה בהטיה שמאלה למשך זמן ארוך לצורך הכיוון מחדש של העיניים שלה. בסופו של התהליך היא התעלפה.
אני תוהה לגבי הקשר של השיער לפרשנות שהצעתי, לפיה קווי העולם הם קווים של שדות מגנטיים, ובקדקד הראש, כך נאמר, ישנו מרכז אנרגטי שבו לכאורה הקווים נכנסים לתוך הגוף; קוטב מגנטי. 

אמי גם אומרת כי הבית של החבורה ב-westwood, נמסר לתלמידיו והיא חושבת שהמקום הפך לאתר תיירותי. 
יש לנו עוד מקום לעלות אליו לרגל 😊 
(אני לא צוחק)

בפינה הימנית העליונה של הסרטון ישנו לינק המאפשר הורדת הסרטון.
אנחנו לא יכולים לסמוך על כך שהחומרים החשובים לנו יישארו נגישים לנו גם בעתיד.
================= 
11.12.18

הערה לגבי הטענה של הנגואל אליאס שהנהר עזר לדון חואן החניך להבין מהי הרוח:
חלק מהעזרה הזו, לדעתי, הוא בכך שהוא עזר בפיצול התודעה שלו, כך שחלק שלה נסחף במים הגועשים, וחלק אחר של תודעתו נע על גדת הנהר.
החלק שבתוך המים הגועשים, בתוך הזרם, הוא בעצם החלק שלנו הכלוא בגוף, ונסחף בדרמה של העולם.
החלק שנע על הגדה וצופה בגוף הנאבק לשרוד במים, הוא המוות העוקב אחרינו כל העת, שהוא, על פי פרשנותי, הכפיל.
=================