קמטים בזמן

משהו במונגולית צֵיחַה,
שלא תחשבו שדוכן הפלאפל הקרוב מסמן את גבול עולמנו.

מתוך "גלגל הזמן":

 a path with heart is easy - it does not make a warrior work at liking it; it makes for a joyful journey; as long as a man follows it, he is one with it. 

(פרק ראשון, "משנתו של דון חואן")

מה פירוש: הלוחם אינו צריך לעמול כדי לחבב את הדרך (עם לב) והוא אחד איתה?

לדעתי התשובה מסתתרת ב"האש מבפנים":

He also said that in the course of my activity with him he had made my assemblage point move countless times, as was the case at that very moment. Since the shift of the assemblage point was always in depth, I had never lost my sense of identity, in spite of the fact that I was always using emanations I had never used before. 

(פרק 7 "נקודת המאסף" קרוב לסוף הפרק)

כלומר, בדרך עם לב הלוחם אינו מאבד את זהותו, לכן הוא אחד איתה. וגם אינו צריך ללמוד לאהוב את הדרך כי הוא כבר למד לאהוב את עצמו, הוא שכלל זאת מאז לידתו.
דרך עם לב היא תנועה פנימה, לתוך הפקעת. הכיוון, שבאופן לא מקרי, אליו נדחפת נקודת המאסף בחבטת הנגואל.

אם כן, הדרך (path), כל דרך באשר היא, היא תלם בגלגל הזמן (furrow). כל התלמים הם מראות (mirrors) וכך אנו לכודים בהן.

כחלק מהציטוט הנ"ל, אותו לא הבאתי, נאמר שכל הדרכים אינן מוליכות לשום מקום. (אני בטוח שכל קורא קסטנדה זוכר את החלק הזה).
איך להבין זאת?

הדרכים, או התלמים, הם מסלולים מוגדרים, מסלולי חיים. הם מתחילים במה שנקרא "לידה" ומסתיימים במה שנקרא "מוות". אם תרצו, אפשר לומר שכל דרך מוליכה אל סופה, אל המוות.
דון חואן מדגיש ללא סוף שאי אפשר לחמוק מהמוות, הוא האויב הרביעי. לכל היותר אפשר להשהותו לרגע.
אם לתרגם זאת לדימוי אחר, שהובא בספרים: כל התלמים הם תאים בבית כלא. אף תא אינו נבנה עם מעבר החוצה מהכלא.

מה אנחנו עושים בתא הכלא?
הצגה לפני מַראַה. מציגים דמות (figure) בהצגה, כמו מדאם לודמילה.
ב"כח השקט" המונח הוא appearance.

 "like Madame Ludmilla, every one of us, young and old alike, is making figures in front of a mirror in one way or another.

[...]

senseless figures in front of a mirror."

("צדו הפעיל" עמוד 35)

זהו אירוע השייך לאלבום של קסטנדה, ובמהותו לאלבום של כל אחד מאתנו כלוחמים. זוהי אחת הליבות המופשטות של הכישוף.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

27.6.19

מספר החדר של לודמילה היה 112.

מהו הרמז המסתתר בזה?

הצעתי בעבר תשובה לכך.

===============
28.6.19

כל נתיב, כל ישות/זהות, מוליך לשום מקום, בעצם אל המוות הבלתי נמנע.

אז מה עושים?

התשובה היא כמעט טריוויאלית: מזנקים החוצה מהרכבת הזו הדוהרת אל המוות.

ובאופן פחות מטפורי: יוצרים ריחוק dettachment (ניתוק ההזדהות, ריחוק רגשי).

הכלי הכי חזק לצורך זה הוא כמובן "עבודת הסיכום".

הנה קטע נפלא מ"מסע לאיכטלאן" המציע טעימה מהיעד. הכלי עצמו, עבודת הסיכום, יימסר בספרים מאוחרים יותר.

 "Nobody knows my personal history. Nobody knows who I am or what I do. Not even I."

[...]

"How can I know who I am, when I am all this?" he said, sweeping the surroundings with a gesture of his head. Then he glanced at me and smiled. "Little by little you must create a fog around yourself; you must erase everything around you until nothing can be taken for granted, until nothing is any longer for sure, or real. Your problem now is that you're too real. Your endeavours are too real; your moods are too real. Don't take things so for granted. You must begin to erase yourself." 

("מסע לאיכטלאן", הפרק "מחיקת תולדות החיים")

משהו שאולי מתפספס בקריאת הקטע וברעיון של מחיקת ההסטוריה האישית (מניסיון כמובן): ההתיחסות לעולם כממשי מדי, כשההצעה המרומזת היא להתייחס אליו כחלומי.

=======
הערת אגב,
בהמשך לקטע המצוטט לעיל, כמה שורות משם, אי אפשר שלא להזכיר את מחשבותיהם של האנשים המכירים אותנו שכובלות אותנו:

 once they know you, you are an affair taken for granted and from that moment on you won't be able to break the tie of their thoughts.

======

התהיה העולה היא: מה הקשר בין מיסוס ההזדהות שלך עם מי שלוּמדת להזדהות אתו, לבין הטענה הנ"ל שאיתה פתחתי את הפוסט (בעצם הפרשנות שהצעתי לה) שהליכה בנתיב עם לב היא קלה כי אתה אחד איתו, ואינך צריך ללמוד לאהוב אותו. כלומר, על פי הפרשנות שהצעתי, מדובר בתנועה פנימה לתוך הפקעת, שמשמעותה שמירת הזהות העצמית.
במילים אחרות, בפוסט מדובר על שמירת הזהות ואילו בקטע הטרי מדובר על מחיקת ההזדהות.
התהייה הזו היא צל שצץ לו על הדרך ואני חש מחויבות להיכנס לתוכו עם נר כדי לומר לו "סורה חושך, הלאה שחור" :)

עד שאדליק נר ואמצא את העוז להיכנס לתוך הצל,
הא לכם חומר למחשבה (למי שקיבל את ההצעות הפרשניות הללו עד כה. כל השאר פטורים).

שבת שלום.
=============== 
29.6.19

הערה:
בשני הקטעים האחרונים: יצירת ערפל סביבך, שום דבר אינו ממשי-מדי, שום דבר אינו צפוי ומובן מאליו, לא לך לגבי הדברים בעולם, ולא לאחרים לגביך.

מה לגבי החידה?
אני נוטה לחשוב שהפיתרון הוא: אתה נע יותר ויותר פנימה, מה שנקרא מתקדם בדרך, ותוך כדי התקדמות אתה הולך ומתנדף, אתה ממשיך לחוות את העולם מתוך אותה זהות, אבל היא הולכת ומתפוגגת. היא נעשית פחות ופחות ממשית (במונחי הקטע השני).
אני חושב שהתשובה משביעה רצון ואפשר להמשיך הלאה :)
=============== 
30.6.19

מוסיקה טובה, אבל וידיאו לא פחות טוב.
קפיצה לגובה בתחרות לבתי ספר תיכוניים בקניה. בלי מזרון, בלי נעליים מיוחדות, בלי משטח ריצה מיוחד... קפיצה אמיתית.

ונעבור למשהו בעל ערך אמיתי הרבה יותר, ציטוט מספרי קסטנדה, כמובן:
להלן הקטע המסיים את הפרק "מציאות נפרדת" ב"גלגל הזמן":

One of the great aids that the shamans of ancient Mexico employed in establishing the concept of the warrior was the idea of taking our death as a companion, a witness to our acts. Don Juan said that once that premise is accepted, in whatever mild form, a bridge is formed which extends across the gap between our world of daily affairs, and something that is in front of us, but has no name; something that is lost in a fog, and doesn't seem to exist; something so terribly unclear that it cannot be used as a point of reference, and yet, it is there, undeniably present.

Don Juan claimed that the only being on earth capable of crossing over that bridge was the warrior: silent in his struggle, undetainable because he has nothing to lose, functional and efficacious because he has everything to gain. 

ברגע שמקבלים את הרעיון, כבר נוצר גשר !!!!!!!!

גשר בערפל הופיע באחד החזיונות הראשונים (כמדומני) של קסטנדה. שם אמר לו דון חואן שיום אחד הוא יצטרך לעבור על גבי הגשר.

נדמה לי שבשאר המקומות המדברים על המוות כיועץ וכמלווה, (אם אינני טועה) לא נאמר שהוא עד למעשיך.
האם זה אומר שהוא עד למצבך בעולם הזה (ובין היתר הוא ער למצוקותיך)?
הצעתי בעבר שלא, אלא לחלק בלבד של עולמך, כי הוא תופס האצלות אחרות, שחלקן אולי חופף את אלה של העולם המוכר.
ייתכן שהוא עד למעשיך מבלי שיהיה עד לכל הנסיבות שבהן "אתה" פועל.

מהו הדבר שנמצא בצד השני של הגשר?
הכפיל. השלמות שלך, האחר...
האם הוא לא הגזים כשהוא אמר שאין לו שֵם?
אם לסנגר על דון חואן, הייתי אומר שאין בשפה הרגילה שם לכפיל, כי הוא לא חלק מהתפישה הרגילה הרווחת של המציאות. כלומר "כפיל", ה"אחר" ושאר כינויים (במובן המיוחד שלנו), הם חלק משפה אחרת.

שאלה למחשבה:
אם לא אתייחס למוות כמלווה וכעד למעשיי, האם הוא לא יהיה כזה? כלומר, האם אין זה ממילא מצבו/עיסוקו? האם הוא ממתין להזמנתי להיות כזה?

***

סתם תזכורת (כל המרבה...): הצעתי בעבר תשובה לשאלה אודות היחס שבין המוות לכפיל.
=============== 
30.6.19

אפרופו הכפיל, או הרוח, שאינו יודע בדיוק היכן אתה נמצא, או מהם נסיבותיך, הנה קטע שאני רואה בו חיזוק לרעיון זה:

"I was with you, but not there. Let's say that I was around you but not in the particular place where your nagual had taken you." 

"You mean you didn't know that we were at the market?" 

"No, I didn't. I just tagged along in order not to lose you."

("סיפורי עוצמה")
=============== 
1.7.19

ברגיל אנו מביטים בזמן המתרחק. הלוחם מסובב/מניע (turn) את גלגל הזמן ומסוגל להתבונן בזמן המתקרב. ("מתנת הנשר").
ההתרחקות הזו של הזמן נראית שלובה ב (פן אחר של ה) מצב הרגיל שבו אנו מאבדים אנרגיה מתוכנו, אנרגיה הנעה מאיתנו החוצה ושוקעת במעטפת סביבנו.

מתוך "ידע שקט":
"עבור השמאנים של השושלת של דון חואן, התחושה של אבדן
אנרגיה, אשר כולנו מתנסים בו בזמן זה או אחר, היתה התוצאה של
אנרגיה שפוזרה או סולקה מחמשת מרכזי האנרגיה הטבעיים שתוארו
קודם לכן. אנרגיה שנדחפת אל מחוץ למרכזים אלה ומתפזרת לעבר
הגבולות החיצוניים של ישותנו, כך האמינו אותם שאמאנים."
(עמוד 27)

אם כן, נראה שהשקט נע בכיוון הפוך לזרימת האנרגיה "הטבעית", לזרימת הזמן. השקט נע מסביבנו אלינו.
מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"הכול השתנה יום אחד, בזמן שהתבוננתי בהיסח הדעת בכמה עצים.
השקט יצא מהם והתקדם במהירות כמו חיה פראית, עוצר את עולמי,
מטיל אותי למצב פרדוקסלי, כי הוא היה בו זמנית גם חדש וגם מּוּכר."
 (עמוד 79)
ובאנגלית:
silence came rushing from them like a wild beast


הלוחם פונה כנראה אחורנית אל הכפיל/המוות שהוא גם הכיוון שממנו מגיע הזמן: מאחורה קדימה, אל החזית שלנו.
תמיכה לכך שהכפיל ומקור זרימת הזמן הם באותו כיוון:
טאישה למדה בחלומות להביט אל הדרום כדי לקבל עצות. אמיליטו אמר שזו טכניקה לקבלת עזרה מהכפיל. במתנת הנשר נאמר שהזמן זורם מכיוון דרום.
כלומר, הכפיל ומקור "נביעת" הזמן נמצאים ביחס אלינו באותו כיוון.
=============== 
2.7.19

אפרופו כיוון זרימת השקט (לעברנו), נמשיך בנושא השֶקֶט.

השקט איננו, כך הצעתי, היעדר של קול/רעש, אלא איכות תפישה של הכפיל. חלק מהאצלות הרוח. כמו גם החשיכה (הצבע השחור).
על רקע הטענה של דון חואן שהחושים הם דרגות שונות של מודעות , אני תוהה אם השקט והחשיכה אינם דרגות מודעות שונות. הצעתי שהם איכויות הנתפשות על ידי הכפיל, כלומר בחושי הכפיל, ולכן, אולי, הם אותו הדבר הנתפש בדרגות שונות של מודעות.

הקטע הבא מקשר בין השקט לחשיכה, אבל גם, כרגיל, מסתיר דברים אחרים (כרגיל: מגלה טפח ומסתיר שניים).

מתוך "ידע שקט":
"דון חואן קישר מבחינה מושגית את השקט הפנימי עם חשיכה, בגלל
שהתפיסה האנושית, כשהיא ללא בן הלוויה הרגיל שלנו – הדיאלוג
הפנימי, שהוא עיבוד מילולי שקֵט של תהליכים קוגניטיביים - נופלת
למשהו הדומה לבור חשוך. הגוף מתפקד כרגיל, אבל המודעות נעשית
חדה יותר. החלטות הן [אז] מיידיות, והן נראות כנובעות מסוג מיוחד
של ידע אשר ביטוי מילולי של מחשבות נשלל ממנו."

אמצעי ההסתרה הוא, לדעתי, האמירה שיש דמיון בין השקט לחשיכה. האמירה מנסה להסיט אותנו לחשוב (להסיט את המיינד הטפילי, שהוא הפעיל בד"כ אצלנו) שהדימיון הזה מאפשר לנו להשתמש בחשיכה כדימוי לשקט. דימוי בלבד.

קישור נוסף בין החשיכה והשקט נמצא ב"להתעורר אל החלום":
"החשיכה והדממה נעו סביב הבית כמו משהו חי, מביאות עימן רוח קפואה ואת ניחוח המדבר."
(עמוד 133)
לדעתי כל האיכויות במשפט זה קשורות לרוח:
- חשיכה ושקט, כבר אמרתי.
- רוח קפואה - הצעתי בעבר שקור הוא איכות של הרוח, (כלומר נתפש בחושי הכפיל), כלומר, קור איננו מה שמלמד המדע: היעדר חום, אלא איכות ממשית (כמו שחשיכה איננה רק היעדר אור, ושקט איננו רק היעדר קול). רוח WIND היא ללא ספק צורת התגלות של הרוח.
- החידוש הוא הריח, אם אני צודק בהשערה (שכולן איכויות של הרוח). היא לא אומרת איזה ריח יש לנוכחות הרוח, רק מציינת "ניחוח המדבר".
אני נוטה לחשוב שריחה של הרוח אינו נעים, שלא לומר דוחה.
למה?
כי זו התגובה של המיינד הטפילי לכל מה שקשור לרוח. הוא מעורר בעצמו ובנו דחייה ופחד.
=============== 
3.7.19

חיפשתי משהו ומצאתי משהו אחר (חיפשתי מלוכה ומצאתי כמה חמורים).
נתקלתי בקטע הבא מתוך "מפגשים עם הנגואל" שתומך בטענה שהשקט הוא לא רק היעדר קולות, דיבור, אלא הוא איכות ממשית (כלומר, לא היעדר של משהו ממשי. דרך אגב, על הדרך, תמיכה נוספת יש באמירה של דון חואן שהקוסמוס מלא על גדותיו בחיים. ובהקשר שלנו אני מתרגם זאת כך: אין ריקות. כל היעדר של משהו הוא איכות מסוג אחר. נדמה לי שהיום המדע הולך בכיוון כזה כשהוא מדבר על חומר אפל ביקום, אבל המדע איננו מעניינינו כאן. אני נזכר בציוריו של אֶשֶר שהרווחים בין הדברים אצלו היו דברים בעצמם).

מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"המושג 'שֶקֶט' הוא עדִין מדי עבור החשיבה שלך, אשר רגילה לסיווגים. ברור שחשבת על התרגיל במונחים שמיעתיים, כחוסר צליל. אבל זה לא מה שזה.
"מה שהמכשפים רוצים הוא משהו פשוט יותר. הם מנסים לעמוד בפני הסוגסטיות, זה הכול." (עמוד 95)

הוא מתכוון, לדעתי, שהשקט (שלדעתי הוא חיבור לרוח. לעיל טענתי שהוא איכות של הרוח) מאפשר לך לעמוד בפני הדיבור הפנימי (הסוגסטיות שלו).

=============== 
3.7.19

הנה דוגמה ל"היקום מלא עד גדותיו".
ציור של Escher

"היקום החופשי מלא עד גדותיו בעולמות של מודעות, אורגנית ולא-אורגנית. ("צדו הפעיל של האינסוף")

=============== 
3.7.19

מה שחיפשתי ועדיין לא מצאתי הייתה אמירה כזו, בערך:
זה לא משנה מה אנשים אחרים עושים, או אומרים, ובהמשךנאמר ברמז (כלומר לא במפורש) שאנשים אחרים לא יכולים למנוע מאיתנו את החירות.
מצאתי משפטים קרובים, אולי בהמשך אביאם.
רציתי להציע הסבר למשפט:
אנשים יכולים לכלוא אותך, למנוע ממך מעשים מסויימים ולאלץ אותך לעשות אחרים, לעצב את עולמך...
אבל
לא משנה כמה הם ייעצבו את עולמך וישלטו בעולמך, הם לעולם לא יוכלו לאלץ אותך לעשות דבר אחד:
להיצמד רגשית למשהו בעולם, או בנוסח אחר: ליחס חשיבות לדברים.
הם יוכלו לנסות לתמרן אותך ולהביאך לידי כך, אבל בעיקרון זוהי יכולת שאי אפשר לקחת ממך.
יכולת שהיא חיונית להשגת החירות; סוג של "כל התורה על רגל אחת".
=============== 
6.7.19

פואמה יפה מאד של המשוררת ויסלבה שימבורסקה.
בתוספת הערות אחדות באדום של קורא-אינסוף מיד שנייה.
תגובות אחדות בלבד, שקפצו לי תוך כדי קריאה.

שמחת הכתיבה / ויסלבה שימבורסקה

לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב? 
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים, 
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה? 
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ? 
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת (אנו משתמשים בקטגוריות של המיינד גם כאשר אנו תופסים מציאות מסוג אחר; האצלות שאינן כלולות בעולם המוכר)
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ. (מזכיר את האינטראקציה של קסטנדה עם הכלב (מסקליטו) בספר הראשון: אחד מהם הזיז איבר והשני הגיב אוטומטית ובאופן אחיד מבלי אפשרות שלא להגיב כך ("איזו אמנות!"))

שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר (השקט כאיכות תפיסתית, לא כהיעדר צליל)
וּמְיַשֵּׁר 
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר". ("קול הראייה" היוצר תוך כדי דיבורו)
מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק 
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב, 
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים 
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט. 
בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל 
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה, 
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט, 
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה. שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים. (לא יודעים שהם משחקים דמות במחזה)
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים. 
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה, (כל רגע יכול להיות נצח - "הנצח הוא שם, שם..")
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים 
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם. 
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד. 
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי. 
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.

וּבְכֵן יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה,
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי? ("הנגואל הוא החלק היחידי בנו שיכול ליצור")
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים? 
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי? 
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה. 
יכולת ההנצחה. (הלוחם אינו רוצה להנציח את עצמו. להיפך, למחוק את עצמו ואת זכרו מתודעותיהם של האנשים)
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה. (אין נקמה בעולמו של הלוחם)

מתוך "בשבח החלומות", תל אביב: קשב לשירה, תרגם רפי וייכרט, תשס"ה-2004.

המשוררת אמרה (באיזשהו ריאיון, אני מניח): "כתיבת שירה היא מעשה נקם על שהכל בן חלוף, ורק הרוע אינו בן חלוף...הטרגדיה של בני דורי היא שככלות כל הרוע, שרבים מאיתנו חוו ורבים היו עדים לו, אף לא תקווה אחת שלנו התגשמה". 

זו לחלוטין לא דעתו של הטולטק, אשר מאמין שאין רוע בעולם, אם כי ברור שהחזק טורף את החלש. מושגי הטוב והרע הם אמצעי סחיטה אנרגטית במחלבה הזו הנקראת "עולם". מושגים של טוב ורע מאלצים אותנו להיכבל רגשית לדברים, וכך אנו ניתנים לחליבה אנרגטית.
ריחוק רגשי ביחס לעולם גם מסלק אחיזה בתקוות. המעופפים נתנו לנו את תקוותינו, את ההשתוקקויות שלנו. הלוחם מכוון את דחף ההשתוקקות אל מחוץ לעולם הזה.
גם אין שום מקום בעולמו של הטולטק לנקמה, מסקנה ישירה מכך שאין מקום לטוב ורע.

אלה הן דעותיי. אני חושב שהדברים אינם נאמרים במפורש. כמעט שום דבר בעל ערך אינו נאמר במפורש, כי "כל דבר שנלמד, נלמד בדרך הקשה". אין מתנות חינם של ידע אמיתי, אין מתנות של עוצמה בחינם. כל ידע אמיתי, בעל ערך, כרוך בו המוות, ו"הלוחם יוצא אל הידע כמו אל קרב: מפוכח, עם כבוד ..." (השלם את החסר).
=============== 

מהו יקוש?

בפינת המוסיקה:
ענווים, הגיע הזמן.

הוידאו המלווה את המוסיקה הוא רק מלווה.

אפרופו ענווה: בפוסט הקודם הצעתי שיראת-כבוד כוללת את הפליאה וגם את האימה שהם מנת חלקנו כבני אדם, ועל הלוחמים לאזן אותם. הענווה, הצעתי, גם היא חבויה במושג זה (יראת הכבוד).

****

מהו יקוש? 

הכי טוב לשאול את השאלה הזו יוקש, לא?
טאישה אבלאר היא יוקשת, והיא נשאלה זאת בראיון שתורגם כבר לפני כמה שנים ונמצא באתר הוצאת טולטק.

טאישה: היקוש הוא היכולת לקבע את נקודת המאסף בכל מיקום באשר הוא, על מנת להעניק תבנית ולכידות (קוהרנטיות) לתפיסה כאוטית. אנו יוקשים את המציאות שלנו בכל יום, בכל דקה, מגלים מה זה אומר לנהוג ברחוב זה או להיות בקניון. היקוש פירושו להפעיל את תבניות ההמשגה (קטגוריזציה) שלנו על אובייקטים ודברים שאנו מכירים בשמותיהם. 

(סוף ציטוט)

כלומר, בכל פעם שאנו מזהים משהו במציאות (כאדם, עץ, בית, הר, כלב...) אנו מקבעים את נקודת המאסף שלנו בהאצלות אלה של הדבר.

מי היה היוקש הראשון?

האדם הראשון, והוא עשה זאת כאותו רגע שהוא נתן שמות לחיות ולצמחים ולכל השאר.

יקוש הוא דבר הכרחי כי אחרת נימַצֵא במציאות כאוטית (כפי שהיא אומרת במאמר), אבל מאידך אנו צריכים, או שואפים, להיות מסוגלים לשחרר את "צבתות היקוש" שלנו (הדימוי הוא שלי) מהמציאות הזו ולאחוז איתן מציאות אחרת.

איך נראות צבתות היקוש בראייה אנרגטית?

זוכרים איך נראית יוקשת לעומת חולמת?

ראיון זה הוא קצר וטוב. בעתיד הקרוב אני מתכוון לתרגם ראיונות נוספים איתה. כפי הנראה ישנם עוד שניים, לא עוד אחד כפי שאמרתי לאחרונה. ההקלטה של אחד מהשניים נמצאת ביוטיוב ואף הטמעתי אותה בעבר בבלוג.

בראיון הנ"ל שתורגם לעברית היא נשאלה בין היתר גם את השאלה הבאה:

מהי לדעתך החשיבות של פרסום "מעבר המכשפים" וכל שאר המידע אודות השושלת שלך? 

טאישה: הסיבה לכך שאתה ואני יכולים אפילו לדבר היא בגלל הצורך העצום בשינוי המודליות של התרבות שלנו. המכשפים אומרים שבמסגרת המודליות של ימינו, התחזית היא שלילית לחלוטין. אם השינוי אמור לבוא, עליו לבוא מבחוץ כדי להראות שהתנועה אפשרית. הבאנו מידע זה לא כמידע, אלא כאפשרות.
קודם כל, זהו רעיון שאנשים יכולים לאחוז בו כדי להבין שיש משהו שם בחוץ מלבד התרבות הפופולרית שלנו, הנשלטת על ידי תסמונת "החמוד המסכן". אנו כלואים במציאות זו כפי שהממרה את המוות כלוא מאחורי שער החלימה השני. הממרה את המוות אמר כי המיקום של המין האנושי הוא פחות או יותר זהה במשך אלפי שנים, מלבד שינויים קלים בלבד.

היו שינויים בתקופת הרנסנס, כאשר תפיסת האדם את האלוהים השתנתה, וגרמה לשינוי בתפיסתו את עצמו. שינוי נוסף כנראה התרחש בתקופת היווניים כאשר הפכנו מבעלי יכולת לראות ולהיות במגע עם פיות ואלים למאמינים שזהו מיתוס או תוצר דמיונו של האדם. כלומר, ישנן התרחקויות מדברים שאנו כבר לא תופסים.
הקשר של השושלת שלנו עם אתוס תרבותי רחב יותר של האדם גורם לתזוזה נוספת: להתרחקות מהשכל ומההבנה המוגבלת של המציאות, כלפי מערכת שבה לכל דבר יש חיים ומודעות, אותם אנו יכולים לתפוס

מה פירוש "הבאנו מידע זה לא כמידע, אלא כאפשרות"?

חומר למחשבה.

בהמשך אציע את תשובתי.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

21.6.19

טאישה, לעיל: "היקוש פירושו להפעיל את תבניות ההמשגה (קטגוריזציה) שלנו על אובייקטים ודברים שאנו מכירים בשמותיהם". 

אם כן, הנה דוגמה ליקוש של שתי מציאויות אלטרנטיביות:

================= 

22.6.19

הזכרנו את ההגדרה המעניינת ל"משמעת" שנתקלנו בה ב"ידע שקט":

"משמעת היא אמנות הרגשת יראת כבוד".

בסוף "משנתו של דון חואן", בין היתר, יש שימוש במונח דומה: ב"ידע שקט" המונח הוא awe ויש בו מן היראה, ובדוגמה הבאה, מ"משנתו" מופיעה המילה respect.

A man of knowledge in his role of a warrior was obligated to have an attitude of deferential regard for the items with which he dealt; he had to imbue everything related to his knowledge
with profound respect in order to place everything in a meaningful perspective. Having respect was equivalent to having assessed one’s insignificant resources when facing the Unknown.
If one remained in that frame of thought, the idea of respect was logically extended to include oneself, for one was as unknown as the Unknown itself. The exercise of so sobering a feeling of respect transformed the apprenticeship of this specific knowledge, which may otherwise have appeared to be absurd, into a very rational alternative.

(מופיע בניתוח הסטרוקטוראלי שבסוף הספר, בפרק: "איש הדעת היה לוחם")

כל מה שאני בסך הכל רוצה זה להביא פיסת מוסיקה טובה.

שיר מצוין מ-1967.

"קצת כבוד"

================= 

23.6.19

החידה הייתה משפט בתוך התשובה שנתנה טאישה לשאלה:

מהי לדעתך החשיבות של פרסום "מעבר המכשפים" וכל שאר המידע אודות השושלת שלך? 

המשפט היה:

"הבאנו מידע זה לא כמידע, אלא כאפשרות".

"We have put out this information, not as information, but as a possibility"

מה פירוש הדבר?

תשובתי:

התשובה אולי מתמצית במשפט הסיום, התוספות בסוגריים הן שלי:
הקשר של השושלת שלנו עם אתוס תרבותי [המוזכר קודם לכן במינוח "המודליות של הזמן"] רחב יותר של האדם גורם לתזוזה נוספת [קודם לכן היא ציינה שתי תזוזות בהסטוריה האנושית] : להתרחקות מהשכל ומההבנה המוגבלת של המציאות, כלפי מערכת שבה לכל דבר יש חיים ומודעות, אותם אנו יכולים לתפוס.

"אם השינוי אמור לבוא, עליו לבוא מבחוץ כדי להראות שהתנועה אפשרית." - פירושו שהשינוי יבוא לא מתוך הפרדיגמה, אלא מבחוץ, והתפישה הטולטקית שבספרים היא תפיסה כזו.

ישנו גם מובן עמוק יותר ל"שינוי שצריך לבוא מבחוץ" והוא חלק מהתפישה הטולטקית: את המעטפת/הפקעת שלנו אנו צריכים לפרוץ משני כיוונים, מבפנים ומבחוץ. מבפנים בדומה לביצה הנבקעת כאשר האפרוח מוכן לצאת. חנארו פעל על המעטפת של קסטנדה מבחוץ ודון חואן עזר לקסטנדה מבפנים. (סיפורי עוצמה)

עדיין לא לגמרי ברור מדוע לא מדובר במידע, אלא באפשרות.
תשובה מעמיקה יותר לזה נמצאת לדעתי בהקדמה ל"גלגל הזמן".
הספר "גלגל הזמן" מורכב מאוסף ציטוטים מתוך 8 הספרים הראשונים, אוסף שהדבר השוזר את הציטוטים יחדיו הוא גלגל הזמן (נאמר במפורש).
מאפיין חשוב של ציטוטים אלה הוא שהם מצביעים לכיוון מסוים, על משהו.
משפט הסיום של ההקדמה:
"הם מצביעים על האפשרות להחזיק ב (או לתפעל, handling) שתי מערכות הכרה (קוגניציה) בעת ובעונה אחת, ללא נזק כלשהו לעצמי".
במערכת ההכרה השנייה, של המכשפים, ישנן יחידות הכרה כגון: נקודת מאסף, האצלות, כוונה, גלגל הזמן... (נאמר במפורש).

לדעתי, יש אמנם לציטוטים, ולכַּתוּב בספרים בכלל, אספקט של מידע, אבל יש להם גם אספקט סמוי של דחף (נאמר במפורש). כלומר הם מצביעים על משהו מחוץ להכרה המוכרת שאינו יכול להתמצא במילים ולכן איננו מתמצא במילה "מידע". בנוסף להצבעה, הם גם מניעים לשַם. בטרמינולוגיה מדעית: הם וֶקטוֹר.

=================

23.6.19

לדעתי, תמצית זו של החניכה, ידע המצביע על מערכת הכרה אחרת, מסתתרת גם באמירה הבאה בהבדלים מסוימים. ההדגשה באדום היא לענין שלאחר מכן:

We don't need anyone to teach us sorcery, because there is really nothing to learn. What we need is a teacher to convince us that there is incalculable power at our fingertips. What a strange paradox! Every warrior on the path of knowledge thinks, at one time or another, that he's learning sorcery, but all he's doing is allowing himself to be convinced of the power hidden in his being, and that he can reach it." 

"Is that what you're doing, don Juan - convincing me?" 

"Exactly. I'm trying to convince you that you can reach that power."

 ("כח השקט", בהקדמה)

השכנוע אינו מושג רק באמצעות מילים, אלא במעשים, בהתנסות.

ההדגשה באדום מחזירה אותי למשהו שהרהרתי בו כאן לאחרונה: מה אני-הקטן יכול לעשות כדי לעזור לרוח במלאכתה (לחלץ אותי מהמיינד הטפילי ולחבר אותי אל הכפיל ובכך אליה)? 

והתשובה היא, לפי המשפט הנ"ל: לאפשר לה לשכנע אותי. לא לשכנע את עצמי, אלא לאפשר לה לשכנע אותי. 

ככל שרק תחשוב שאת/ה משוכנע, זהו כנראה שכנוע רדוד, אחרת היית חובר אל הכפיל שלך, משיג את שלמותך.

================= 

25.6.19

(עוד) דוגמה לאופן שבו מתבצעת רמיזה בספרים. הפעם מ"ידע שקט".

דון חואן מדבר עם קסטנדה על נושא מסוים. משהו בקסטנדה נעשה כועס ומבולבל ודון חואן מרגיע אותו באמצעות טלטלה ואחר כך מושיב אותו ליד גדר אבן שעליה נעות נמלים. קסטנדה תוהה לגבי תנועת הנמלים, כיצד ינועו אחרי שהוא התיישב על דרכם, מאיזה צד יעקפו אותו, עד שדון חואן מחזיר אותו לכאורה לנושא הדיון.

מה פשר הקטע הזה על הנמלים?

לדעתי, דון חואן נוהג כאן, ובהרבה מאד מקרים נוספים במהלך החניכה, בדיוק כמו שמורו נהג. כאשר הנגואל חוליאן נשאל משהו, במקום להשיב במילים, הוא היה משליך את החניך למצב מסוים שבהתמודדות אתו היה החניך מפיק את התשובה. (אין מתנות עוצמה חינם. וידע הוא עוצמה, אפילו מילה נרדפת - סינונים -לעוצמה).

אם אני צודק, נוכל להבין את הקטע עם הנמלים כמהלך בעקבות שאלה, מהלך האמור להשיב על השאלה.

הנה הקטע. הדגשתי את הדברים הרלבנטיים לשיעור בעזרת הנמלים:

"המעברים הקסומים של המכשפים הם קסומים (מאגיים, כישופיים) כי באמצעות התרגול אותם, הגוף מבין שהכל, במקום להיות מחרוזת בלתי ניתנת לשינוי של זיקות[1], הוא זֶרֶם, שֶטֶף. ואם כל דבר ביקום הוא זרם, שטף, אז ניתן לעצור את הזרם הזה. אפשר להציב עליו סכר, ובכך לעצור או להסיט השטף שלו."

    דבריו של דון חואן עוררו בי תגובה מוזרה. הרגשתי מאוים באופן מוזר, אבל האיום למעשה לא היה איום עלי, על עצמי; זה היה יותר איום על משהו שהיה כפוי עלי. הייתה לי הרגשה ברורה, בפעם הראשונה אי-פעם, שדון חואן בכוונה הֶחְרִיף (הֶעֶצים לחומרה) חֶלֶק שנראה כאילו הוא אני, אבל איננו באמת כזה.

    נעשיתי מבולבל לגמרי, אחרי כמה רגעים בייסוריה של סתירה זו, ושמעתי את עצמי מדבר ללא כל רציה (מודעת) מצדי. שמעתי את עצמי אומר. "אבל, דון חואן, האם אתה אומר לי שבכל פעם שאתה פוקק את המפרקים שלך (שובר את החיבורים), או בכל פעם שאני מנסה לחקות אותך, אני באמת משנה בי דברים?"

    "אה, משהו בך, שאיננו באמת אתה, כועס עכשיו", השיב דון חואן וצחק.

    היה לי עוד רגע של סתירה פנימית עזה. משהו בתוכי כעס מאוד, ובכל זאת זה לא יכול היה להיות אני. דון חואן טלטל אותי בכתפיי בחוזקה. הרגשתי את צווארי מתנדנד קדימה ואחורה תחת השפעת אחיזתו. התמרון הרגיע אותי בבת אחת. הוא הכריח אותי לשבת על קיר תומך נמוך עשוי לבֵנים. היו שם תמיד שורות של נמלים שזחלו עליו, ואני אף פעם לא ממש אהבתי לשבת על קיר זה. עוד מעט יהיו נמלים על הבגדים שלי. תמיד הייתי מודע באופן עמוק[2] לנמלים הזוחלות עלי, אבל הפעם, ברגע שהתיישבתי, הנמלים קטעו את רציפות הקו. ראיתי אותן מסתובבות סביב כל צד של גופי כאילו היו מבולבלות, לא בטוחות. נעשיתי סקרן מאוד לאפשרות שהן יעקפו לכיוון הגב שלי או לחזית גופי. רציתי לראות לאיזה כיוון הן ילכו. אבל מילותיו של חואן לקחו את כל תשומת לבי ושכחתי אודות הנמלים.

    "אל תדאג בגלל הנמלים," אמר דון חואן, משסע את מחשבותיי." ברגע זה אתה טעון באנרגיה בלתי רגילה, תוצר של הדילמות הפנימיות שלך. הנמלים יגיעו למסקנה שאתה בלתי חדיר ומסוכן, והן יסתובבו סביבך מכל צד של גופך עד שהאנרגיה שלך תיעשה נורמלית, או עד שאתה תקום ותעזוב.

    "ועכשיו, כדי לענות על השאלה שהמיינד שלך התכוון אליה כתגובה נבזית, אני יכול להגיד לך שזה נכון שבכל פעם שאנחנו מבצעים מעבר קסום, אנחנו אכן משנים את המבנים (סטרוקטורות) הבסיסיים של ישותנו. אנחנו מציבים סכר על זרימה שלמדנו לקבל כמחרוזת בלתי ניתנת לשינוי של דברים".

(עמוד 19-20)

[1] affinities – קירבה, דמיון

[2] כנראה שהכוונה היא שהייתה לו רגישות לדבר, סלידה וכד'.

שימו לב שישנו ניסיון רב להסוות את העובדה שהקטע עם הנמלים הוא תשובה לשאלה, או חלק מהשיעור:
- ראשית, בכך שיוצרים רושם שמדובר בהושבת קסטנדה רק לצורך מנוחה והתרגעות, בגלל מצבו הנסער.
- שנית, "אל תדאג בגלל הנמלים..." גם הוא לדעתי תורם לרושם המסולף שמנסה דון חואן ליצור, כאילו חבל לבזבז זמן על התעסקות איתם.

- שלישית, בסוף הקטע הוא אומר: "ועכשיו, כדי לענות על השאלה שהמיינד שלך התכוון אליה...", כאילו רק עכשיו חוזרים למקום שבו הופסק הדיון לצורך התרגעות, כאילו מה שקרה עד עתה עם הנמלים אינו קשור לדיון.

צורת העברת המידע, או ליתר דיוק: הסוואת משמעותן של התנסויות, אינו רעיון חדש בבלוג זה. הדוגמה היא חדשה.

דרך אגב, הלקח משיעור הנמלים: בכל פעם שאנו עוצרים את הזרימה או מסיטים אותה אנו משנים את הסטרוקטורות הבסיסיים של ישותנו, כפי שתנועת הנמלים שינתה את הסטרוקטורה של מסלולה.

================= 

25.6.19

אפרופו עצירת הזרימה של הקשב הראשון, עיסוק רב יחסית בעצירת הזרימה המגדירה את חיינו ישנו בפרק המסתורי שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית, "שישה פסוקי הסבר". ראו ב:

פרק 5 :הטבעת הראשונה של העוצמה ניתנת לעצירה על ידי חסימה תפקודית של היכולת ליצירת קרומים.

הנה קטע משם, הנוגע לנושא שכאן באופן כללי בלבד (לצורך עירור התיאבון):

"גופי הראה את ההשפעות של החסימה התפקודית של הטבעת הראשונה של העוצמה. הוא אמר שהוא יכול לראות פעילות חריגה באזור השכַמות. הוא תאר אותה כחור קטן שנוצר, בדיוק כאילו הזוהר היה שכבת שריר שהתכווצה בגלל גיד (או עצב - nerve.)
עבורי התבטאה ההשפעה של החסימה התפקודית של הטבעת הראשונה של העוצמה בכך שהיא הצליחה למחוק  את הוודאות שהייתה לי כל חיי בכך שכל שהחושים שלי מדווחים עליו הוא "אמיתי" (ממשי). בשקט נכנסתי למצב של שקט פנימי."
================= 
26.6.19

דיברתי לאחרונה על חשיבותה של חווית הפלא שבעולם, חווית הפליאה.
יצאנו מהמשפט המסיים בראיון הבלעדי עם טאישה:
המודעות הממלאת אותך בפֶּלֶא היא חוליית החיבור שלנו למרחבים. 

(דרך אגב, המרחבים, vastness, לדעתי רומז על העולם שמחוץ לבועה, מחוץ לפקעת, מה שקרוי ההאצלות החופשיות.)

ראינו שהמשימה של הלוחם לאזן בין האימה (הפחד הוא האויב הראשון) לבין הפליאה, שניהם שייכים לקיום האנושי.

הזכרנו (כמדומני רק בהקשר לפליאה) את הקטע הבא מ"משנתו של דון חואן" שבו הוא מציע שני דברים ככוחות נגד (תרופות) לפחד: הסקרנות והפליאה.

"All this is very easy to understand. Fear is the first natural enemy a man must overcome on his path to knowledge. Besides, you are curious. That evens up the score. And you will learn in spite of yourself; that's the rule."

I protested for a while longer, trying to dissuade him. But he seemed to be convinced there was nothing else I could do but learn.

"You are not thinking in the proper order," he said. "Mescalito actually played with you. That's the point to think about. Why don't you dwell on that instead of on your fear?"

 (17 August 1961)

תזכורת, שינון רעיונות:

הטריגר לדיון בפליאה, קודם לאזכור הראון עם טאישה, החל כמדומני בעקבות ההגדרה המוזרה למושג "משמעת" ב"ידע שקט": "משמעת היא אמנות הרגשת יראת כבוד."

הצעתי שיראת כבוד אוצרת בחובה שילוב של השניים: אימה ופליאה, ובכך היא בעצם מכילה את האיזון הנכסף בין השניים.

דון חואן הסביר שמה שהעניק למכשפים הקדומים את כוח הדחף להמשיך עוד ועוד אל תוך הלא-ידוע, למרות הפחד, לא הייתה החמדנות, הכוחניות וכד. אלא הסקרנות.

================= 
26.6.19

תרופה נוספת להתמודדות עם הפחד (האימה) המשתק היא, כמדומני, חווית נוכחות המוות ברקע. אני לא זוכר אם זה נאמר במפורש, אבל הקטע הבא מציב את המוות במרכז הדרך הטולטקית, דבר שיש לו כמובן הד רב בספרים:

מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"הוא אמר לי שידע שימושי אמיתי הוא פשוט מאוד, וניתן לבטאו
במספר מועט מאוד של מילים.
 "לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש סביבו, ולא משנה כיצד הוא
מועבר. אם זה בדיבור, אז נהדר, אבל כל אמצעי אחר יהיה טוב באותה
מידה. הדבר החשוב הוא לשכנע את עצמך שאין זמן לשטויות, משום
שהמוות בעקבותינו. מעֶבֶר לאמת זו, לוחם צריך מעט מאוד בגלל 
שתחושת הדחיפּות שלו תגרום לו לחסוך באנרגיה, והאנרגיה שיצבור
תאפשר לו לגלות את שלמותו." (עמוד 178)

אם כן, היעד הוא לשכנע את עצמך שהמוות בעקבותיך. 
לאחרונה נתקלנו בעוד שכנוע עצמי כמהות החניכה כולה. 
מה זה היה?
תשובה: שכנוע החניך שיש עוצמה עצומה בקצות אצבעותיו. כל מה שהחניך עושה מצדו הוא לאפשר לעצמו להשתכנע.
================= 

ידַע שַקֵט

אני שמח לבשר שהספרון "ידַע שַקֵט" שכתב קרלוס קסטנדה, זמין לקוראי העברית (השואפים להימנות על קוראי האינסוף).
עבדכם (עבד הרוח) תירגם אותו.
ניתן לקרוא אותו או להורידו מכאן.


אם יש בעיות כלשהן בלינק זה, דרישות הרשמה, שתילת פרסומות וזבל אחר... אנא הודיעו לי ואמצא למסמך משכן ראוי אחר.

***

אפשר להירגע עכשיו עם מוסיקה נעימה מאד של קרלוס אחר, קרלוס ג'ובים.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

15.6.19

עניין אחר.

לאחרונה נתקלתי בשורה שנוספה ללחש הכישופי, incantation, שסילביו מנואל נתן לקסטנדה בטקס הפרידה של קסטנדה מחבורתו של דון חואן.

הנה הלחש כפי שהוא מופיע בספר המקורי באנגלית:

I am already given to the power that rules my fate.

And I cling to nothing, so I will have nothing to defend.

I have no thoughts, so I will see.

I fear nothing, so I will remember myself.

Detached and at ease,

I will dart past the Eagle to be free. 

הלחש הזה, הסוגסטיה, מופיע פעמיים בספר, בפרק 6 ובפרק האחרון.

השורה הנוספת שבה נתקלתי היא, לפי גוגל היודע כל, בפוטוגזית. היא הופיעה כשורה ראשונה, כלומר מקדימה את כל הנוסח המוכַּר:

Me entrego desnudo ao vento, para poder fundir-me ao sol;

ובתרגום של גוגל:

אני נותן את עצמי עירום לרוח (wind), כדי להיות מסוגל להתמוסס לתוך השמש;

מה עושים עם זה?

אי אפשר לדחות את תקפותה של השורה הזאת על הסף.

כבר נתקלנו בפרק שלם שנוסף במהדורה הספרדית בלבד של "מתנת הנשר".

(ובאופן דומה ל"ידע שקט", חלקים מפרק זה צורפו לספר שיצא לאחר מכן: "האש מבפנים".)

מעניין שהשורה הנוספת הזו גם היא נוגעת ל"מתנת הנשר".

אם כן, על סמך הפרק שנוסף ל"מתנת הנשר", נראה ששיבוץ תוספות במהדורות מתורגמות איננו אסטרטגיה שקסטנדה בחל בה.

כמו כן, תוכן השורה איננו בלתי הגיוני.

הרוח WIND בהחלט עשויה להיות התגלות של הרוח (בדרך כלל כאשר היא מופיעה בעוצמה ובצורה ספירלית). התמזגות עם השמש גם היא איננה מופרכת, בייחוד על סמך השורה הבאה:

"[La Gorda:] we are pieces of the sun. That is why we are luminous beings."

("הטבעת השניה של העוצמה")

בהזדמנות זו כדאי להזכיר משהו מ"שבונו":

אִירַמַמוֹ-ווֶה היה מכשף שהגיע לשמש והדריך אחרים אל השמש.

אין לי כרגע מידע נוסף לגבי שורה זו. השאלה החשובה היא האם היא אכן מופיעה במהדורה הפורטוגזית, או במסמך מהימן אחר. אמרו לי שהשורה נמצאת במהדורה הגרמנית וגם במהדורה הספרדית. בדקתי והיא לא מופיעה בהם. אם יהיו חדשות אעדכן (בלי נדר).

בינתיים, אני מציע, כרגיל, לעשות כמעשה יעקב אבינו: "וַיְקַנְאוּ בוֹ [ביוסף] אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר [בלבו]".

================== 

15.6.19

בהזדמנות זו שאני מתבונן בלחש הזה

(כטוב לבי, כיניתי אותו בעבר "ההמנון הטולטקי" 😊 )

תבנית מסוימת עולה ממנו:

I am already given to the power that rules my fate.

מיהו הכח השולט בגורלי?

כנראה הרוח, הנגואל. קסטנדה קיבל את הנוסחה הזו בטקס הפרידה מחבורת המורים, כשהוא נותר מאחור בעולם, לבצע משימות מסויימות. הוא כמובן קיבל על עצמו את "חוק הנגואל", שבתרגום יכול גם לציין "שלטון הנגואל":  The Rule of the Nagual".

אם כן, השורה הראשונה אומרת שהוא כבר נתון לשליטת הנגואל, כל שאר השורות עניינן ריחוק וניתוק:

cling to nothing

no thoughts

fear nothing

Detached 

הא לכם תמצית הדבר.

בעצם, הרעיון לא חדש בבלוג זה. טענתי לא מעט שהמהלך הכללי של הדרך הטולטקית הוא ניתוק מהמערכת הטפילית וחיבור לרוח, כאשר כל שטח המשוחרר מהאחד עובר לשליטת האחר. בניסוח לא אטרקטיבי: זהו מהלך של החלפת האדון שלנו.

להיות בשליטת הרוח קוראים "חירות". 😊

================== 

15.6.19

בהמשך להערה הקודמת:

תמצית הלחש היא תמצית הדרך הטולטקית: הפנים הכפולות של כל תמרון:

היקשרות לרוח ובו בעת ניתוק מהמערכת הטפילית.

ואם בתמצית הדרך עסקינן, אז אפשר לומר שהפנים הכפולות מאפיינות את המייצג המובהק של הדרך הטולטקית: חוסר הרבב.

================== 

16.6.19

לאחרונה קראתי שוב את "חציית המכשפים" של טאישה, שכותרתו מתייחסת למעבר החצייה של התהום, הדאייה המופשטת.

כל קריאה של כל ספר (מהספרים שלנו) יוצרת גל חדש של ידע. דברים שחמקו בפעמים קודמות את תשומת לבך, נלכדים בה הפעם.

אחרי קריאה כמה פעמים של ספר, אתה אומר לעצמך שוב ושוב, איך יכולתי לשכוח פרטים חשובים אלה? (אסוציאציה: "איך יכולנו לשכוח את האישה נגואל" - הטבעת השניה)

התשובה הראשונה והטריוויאלית היא שיש אין ספור פרטים בספרים. 

התשובה הפחות טריוויאלית, וקשַה יותר לאימות, היא שהמיינד שלנו, שהוא התקן זר, הוא הקורא את הספרים, נוטה לשכוח את הפרטים והמידע. הוא לא מבין את הרמזים, ולכן הוא חווה את המידע כפיסות נפרדות, דבר שהוא בעוכרי הזיכרון שלנו. 

הספר של טאישה עתיר במידע, החיוני להבנת התפיסה הטולטקית. 

ככל הנראה היא כתבה ספר נוסף: "ייקוש הכפיל" שעדיין ממתין להתגלות.

קראתי את הריאיון אִתה, שתרגמתי בזמנו ונמצא באתר הוצאת טולטק.

הנה פנינה מתוכו, מתוך התשובה האחרונה שלה. 

מכיוון שאנו עוסקים כאן בידע שקט, הדגשתי משפט המתיייחס לכך, אם כי דווקא רציתי להדגיש את המשפט האחרון:

לאן את רואה את הקבוצה שלך הולכת אחרי המוות?

טאישה: אני רואה אותנו הולכים למהפכה שאינה נגמרת. אנו מתמזגים עם כוח שלא ניתן להעלותו על הדעת, חסר שֵם במהותו, שאנו רק גרגר זעיר ממנו. ככל שאנו פחות בני אדם מבחינה אנרגטית, כך אנו יותר מתמזגים עם המרחבים. 
[...]
כל דבר שם בחוץ הוא מודע ואינטליגנטי, והוא חלק מהכוונה עצמה. 
[...]
כאשר מיזוג זה מתבצע באמצעות אבולוציה, אנו מתקדמים לתוך מציאות שונה. אנו מתרחקים מכל דבר אנושי. הקיום הקופי שלנו פשוט נופל כמו סורגי כלא ומה שנשאר הוא באמת בלתי נתפס. המבנה של השפה אינו יכול להכיל את מרחבי השקט הלוחשים לך באופן ישיר, ללא מילים.
אנו לא נפסיק לדעת או להיות מודעים, כי זה ינבע ישירות מן הכוונה. המודעות הממלאת אותך בפֶּלֶא היא חוליית החיבור שלנו למרחבים. 

The awareness that fills you with wonder is our link to the vastness.

אשתדל בזמן הקרוב לתרגם את הריאיון השני עם טאישה. 

פלורינדה וטאישה העניקו בסך הכל שני ראיונות כל אחת. שני הראיונות עם פלורינדה נמצאים באתר הוצאת טולטק. 

בכך נסיים את הקיפוח הלא מוצדק של טאישה במרחב-יה ("מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים)

================== 

18.6.19

בהערה הקודמת הזכרתי את המשפט האחרון בראיון עם טאישה:

"המודעות הממלאת אותך בפֶּלֶא היא חוליית החיבור שלנו למרחבים (העצומים)". 

נתקלתי באמירה ב"משנתו של דון חואן שמדברת על כך מהכיוון ההפוך:

“Mescalito actually played with you. That’s the point to think about. Why don’t you dwell on that instead of on your fear?” 

“Was it so unusual?” 

“You are the only person I have ever seen playing with him. You are not used to this kind of life; therefore the indications [omens] bypass you. Yet you are a serious person, but your seriousness is attached to what you do, not to what goes on outside you. You dwell upon yourself too much. That’s the trouble. And that produces a terrible fatigue.” 

“But what else can anyone do, don Juan? 

“Seek and see the marvels all around you. You will get tired of looking at yourself alone, and that fatigue will make you deaf and blind to everything else.” 

“You have a point, don Juan, but how can I change?” 

“Think about the wonder of Mescalito playing with you. Think about nothing else: The rest will come to you of itself.” 

("משנתו של דון חואן", עמוד 42 במהדורה העברית)

הכיוון ההפוך, שעליו אני מדבר, הוא שהתמקדות בעצמך מתישה (=לא תשאיר לך אנרגיה), ובעקבות כך לא תוכל להבחין בפלא, בחריגות מהסדר הטבעי.

"חפש את הפלא סביבך". כלומר, ראשית צריך להניח שיש פלא, שיש חריגות מהסדר. פלא הוא הסנטימטר המעוקב של המזל, התגלות הרוח.

במקרה של קסטנדה, יש לו כבר עוגן בפלא, מקרה מוחשי הזמין בזכרונו: האינטראקציה הפלאית שלו עם הכלב. הפלא היה שהם השפיעו האחד על השני, כאילו היו אחד.

זיכרון הפלא הזה הוא חשוב ולכן, לדעתי, דאגו שלקסטנדה תהיה תזכורת נוספת לאירוע הפלאי הזה:

קסטנדה יקבל תזכורת כזו בכל פעם שהוא יראה או יחשוב על השליח חואן טוּמַה. הוא זה שאירח את האירוע ולכאורה הכלב היה כלבו. 

שם משפחתו (המומצא, לדעתי) טוּ-מַה, הוא לדעתי עצם התזכורת: דון חואן צוחק על קסטנדה (עמוד 38) כשקסטנדה שואל האם הכלב היה באמת מסקליטו: "אל תגיד לי שאתה חושב שהוא היה.... אמא שלך" tu mama, ובקיצור: tu-ma. (זו דעתי)

================== 

18.6.19

הערה לגבי 600 העולמות, לפחות, שהתקבעות נקודת המאסף במיקומיהם משמעה עולמות שלמים, בדיוק כמו עולמנו.

מתוך צדו הפעיל:

He said that the sorcerers of

his lineage believed that there were at least six hundred points within the luminous sphere that we

are, that when reached at will by the assemblage point, can each give us a totally inclusive world;

meaning that, if our assemblage point is displaced to any of those points and remains fixed on it,

we will perceive a world as inclusive and total as the world of everyday life, but a different world

nevertheless

ועוד התייחסות לזה (גם מצדו הפעיל):

For the sorcerers of don Juan's lineage, the world of everyday life

was but one fold of a total world consisting of at least six hundred folds

בשני הציטוטים הנ"ל מדובר בלפחות 600.
משני הציטוטים עולה המסקנה, או הרמיזה, שכל מיקום כזה הוא קמט או תלם (fold).
וזה כמובן מתקשר לתלמים בגלגל הזמן ("אמנות החלימה"). 
כלומר כל תלם בגלגל הזמן הוא מיקום כזה של נקודת המאסף.

בספרון "ידע שקט" נאמר 600, לא נאמר לפחות ולא נאמר בדיוק. "ידע שקט" הוא פחות אמין לדעתי. כפי שציינתי, זה חלק מהגולמיות שלו, שלוטשה בספרים המאוחרים יותר.

השערה פראית:
בפרק הקפיצה לתהום שב"צדו הפעיל" נאמר שעומק התהום הוא 600 רגל.
האם יש בזה רמז ל-600 העולמות, 600 המיקומים?
אינני פוסל זאת.
מדף סלע הקפיצה וקרקעית הוואדי מייצגים את הגוף הפיזי ואת הכפיל. התהום שביניהם היא, לדעתי, האיזור שבין הקווים המקבילים, הקרויה גם, לדעתי, הים האפל של המודעות, ואם זה נכון אז כמובן ששם נמצאים 600 המיקומים. בעצם כל המיקומים שישנם בפקעת נמצאים בתווך הזה.

האם יש כאן רמז נוסף, משמעותי יותר, שישנו סדר לינארי בין 600 המיקומים? סדר של התקרבות יותר ויותר לכפיל?
יש בזה היגיון. נאמר שכשנקודת המאסף נדחפת פנימה, הזהות העצמית שלך נשמרת. זה יכול לענות על השאלה: מה מיוחד ב-600 פלוס מיקומים אלה, הרי ברור שיש מספר אדיר של מיקומים אפשריים בפקעת.
התשובה העולה מהשערה זו: 600 מיקומים אלה הם מיקומים על הדרך פנימה, ובכולם נשמרת הזהות העצמית.

במהדורה העברית אין זכר לרמז זה, כי המספר תורגם ל-180 מטרים.
(כך מנצחים אותנו הטפילים 😊)

אלה הם רק הרהורים.

================== 

18.6.19

המשך להערה הקודמת:

אם קיבוע של נקודת המאסף פירושה הימצאות באחד התלמים שבגלגל הזמן, וקשה שלא לחשוב שהימצאות בתלם פירושה תנועה לאורכו, תנועה המבטאת את תנועת הזמן, אז קיבוע במיקום מסוים פירושו תנועה לאורך ההאצלות העוברות דרך נקודת המאסף.

רק הרהור.

הרהור שני, בהמשך להשערה שבהערה הקודמת:

אם נכונה ההשערה ש-600 (פלוס) המיקומים נמצאים במסלול פנימה, ולכן הזהות העצמית נשמרת, אז יש לנו תשובה לשאלה כמה אנשים צריך (לא כדי להגיע לירח, אלא) כדי לסגור את ה-gap (פירצה). נאמר על הממרה את המוות שהוא הצליח לסגור את ה-gap.

שוב, אלה רק הרהורים.

================== 

19.6.19

מדוע צבע התפילין שחור?
מאתר הידברות: "זה מסוג הדברים שנאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני, שלא נאמר בהם טעם, אלא כך משה קיבל שצריכים להיות."


לדעתי ההסבר לכך הוא אותו הסבר לכך שהיגואר שרדף אחריהם במדבר היה שחור. 
ואותה סיבה ל"מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב)

דשתי בעבר רבות בהצעה פרשנית שלי ששחור ושֶקֶט הן איכויות תפיסה של חושי הכפיל, ובניסוח מטאפיסי: אלה הן איכויות של הרוח.

המחשבה המודרנית, המדעית, אומרת שאיכויות אלה הן היעדר, לא ממשות. אם כי נראה לי שהיום המחשבה המדעית מתנתקת מהרעיון ורואה במה שבעבר נחשב להיעדר, ליישות: אנטי חומר, חומר אפל וכו. (אבל את מי מעניין המדע?)

האם גם איכויות אחרות הנחשבות במחשבה הרווחת להיעדר הן של הרוח, כגון קור? (הנחשב להיעדר חום)

תמיכה קלה לכך , שלא לומר קלילה, היא הנוהג הלשוני לראות בריחוק-רגשי קור.

ומה לגבי חוסר תנועה כהיעדר תנועה? (נייחות, אי תנועה = סוג של תנועה, תנועה במהירות אפס)

מעטים מהקוראים זוכרים שאמיליטו, אשר הוזכר רבות כאן לאחרונה, סיפר בפגישה של קסטנדה עם לוחמי הבית הדרומי על יצורים הסובלים מאד מתנועה. הם רגישים מאד לה. (אני מהמר שמעטים זוכרים, כי יש בספרים אינסוף פרטי מידע כאלה החומקים מזכרוננו). 

================== 

19.6.19

הזכרנו את השחור, ואת אמיליטו, אז למה לא לחברם יחדיו?

אמיליטו לטאישה:

"When we enter into absolute darkness where there are no distractions, the caretaker said, "the double takes over. "It stretches its ethereal limbs, opens its luminous eye, and looks around."

(עמוד 232 בעברית)

================== 

20.6.19

פליאה, פלא, חיפוש אחר המופלא.... ומאידך, אזהרת המיינד (הטפילי?): במופלא ממך אל תדרוש.

לעיל הוזכרה אמירה של טאישה:

המודעות הממלאת אותך בפֶּלֶא (פליאה) היא חוליית החיבור שלנו למרחבים העצומים. 

פליאה היא מצרך מבוקש מאד. היא סימן היכר, לדעתי, להימצאות מחוץ למיינד הטפילי. היא מוזכרת בהמון מקומות בספרים. ב"ידע שקט" נתקלנו ב:

"משמעת מכבידה על המיינד". הוא אמר, "אבל במשמעת אני לא מתכוון לשִגרוֹת קשוחות. מכשפים מבינים משמעת כיכולת לעמוד פנים אל פנים מול זרּויוֹת שאינן כלולות בציפיות שלנו. עבורם, משמעת היא פעולה רצונית המאפשרת להם להכיל כל דבר שצץ על דרכם ללא חרטה או ציפיות. עבור המכשפים, משמעת היא אמנות: האמנות להתייצב עם הפנים מול האינסוף בלי להירתע, לא בגלל שהם מלאים בקשיחות, אלא משום שהם מלאים ביראת כבוד. 

 "אם לסכם את הכל, הייתי אומר שמשמעת היא אמנות הרגשת יראת כבוד. על כן, באמצעות המשמעת שלהם, המכשפים מנצחים את הדעת (המיינד) שלהם: ההתקן הזר".

(עמוד 239)

ישנו משפט חשוב בסוף "מסע לאיכטלאן" הנוגע לעניינינו:

"אמנות הלוחם היא לאזן בין האימה שבהיות אדם לבין הפליאה שבהיות אדם"

 the art of a warrior is to balance the terror of being a man with the wonder of being a man."

יראת כבוד אוצרת בחובה שילוב של השניים: אימה ופליאה. 

(ועל הדרך גם הכרה בקטנותך, ענווה).

לדעתי המשפט "משמעת היא אמנות הרגשת יראת-כבוד" הוא ניסוח ייחודי של הספר "ידע שקט". נראה לי שאין אמירה כזו בספרים האחרים. (ערכתי בדיקה זריזה ולא מצאתי)

המושג "יראת-כבוד" (awe) כמובן מופיע מספיק פעמים בספרים כדי שהקורא יקלוט את חשיבות הדבר, חשיבותו של מצב הרוח הזה (mood).

האם יראת כבוד היא אכן מצב רוח (mood) במובן שבו המושג mood נמצא בספרים?

בהזדמנות קרובה ננסה להתעמק במושג זה. כזכור, אחד ממצבי הרוח המדוברים בספרים הוא מצב הרוח של הלוחם, שהוא, לדעתי, חוסר הרבב.

וכדי לשנן את הידע החדש: הצעתי לאחרונה שהפנים הכפולות הבאות לידי ביטוי בלחש של סילביו מנואל (אני כבר נתון לכוחות השולטים בגורלי...) הן המאפיין של חוסר הרבב, ושל הדרך הטולטקית בכלל.

==================
20.6.19

הערה לגבי השַחור כמייצג את הרוח.
אחת הטענות התומכות בכך היא האמירה שצללים (במובן הרגיל של המילה) ובעלי ברית מורכבים מאותם קווים (האצלות הנשר).
בעלי ברית הם ישויות הקשורות ברוח. אלה הן ישויות לא אורגניות מסוג מיוחד.

זה לא הביסוס היחיד. בזמנו הרחבתי בנושא. הרגע נזכרתי בזה, אז רשמתי.
למה? כי חייבים לחזור על הידע שוב ושוב, אחרת הוא יאבד לזיכרון.
==================