יום שישי, 30 באוגוסט 2019

ריפוי עצמי טולטקי


בפינת המוסיקה

יַה מוֹ, אבינו שבשמים, יהיה שַם כשתקרא בשמו.
שיר משנת 1983.


אבל אבי הטולטקים אינו בשמים. הוא במעמקי הארץ (כנראה), במקומות הבוערים שהמיינד הטפילי מכנה "גהינום".

אני יוצא לרגע, אשלים (אכתוב) את הפוסט כשאחזור.

שבת שלום. (למקרה שהשבת תשיג אותי)



**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

31.8.19

ריפוי עצמי, או כיצד להרחיק מחלה מגופך.
הקטע הבא הוא קטע שבו קסטנדה נזכר בעניין מסוים. הקטע נמצא ב"הטבעת השנייה של העוצמה". בהמשך אומר משהו על הנסיבות בהן קסטנדה נזכר בזה, הן קשורות לתמרונים, לייקוש, שעשו עליו הלוחמות החניכות. כבר אמרתי בעבר ש"הטבעת השניה" עוסק בעיקר בייקוש.
אני מביא את הקטע באנגלית, וכך גם את כל הקטעים בהמשך, כי אין לי כרגע דרך לצלם ולהעלות את הגירסה העברית, אבל אתם מקבלים את העמודים המדויקים.
הרקע המיידי: קסטנדה נזכר בשיחה שלו עם דון חואן אודות רצונו לרפא את ידידתו ששכבה בבית חולים במצב סופני.

"Sure. You can cure her and make her walk out of that death trap," he said.
"How?" I asked him.
"It's a very simple procedure," he said. "All you have to do is remind her that she's an incurable patient. Since she's a terminal case she has power. She has nothing to lose anymore. She's lost everything already. When one has nothing to lose, one becomes courageous. We are timid only when there is something we can still cling to."
"But is it enough just to remind her of that?"
"No. That will give her the boost she needs. Then she has to push the disease away with her left hand. She must push her arm out in front of her with her hand clenched as if she were holding a knob. She must push on and on as she says out, out, out. Tell her that, since she has nothing else to do, she must dedicate every second of her remaining life to performing that movement. I assure you that she can get up and walk away, if she wants to."
"It sounds so simple," I said.
Don Juan chuckled. "It seems simple," he said, "but it isn't. In order to do this your friend needs an impeccable spirit."
He looked at me for a long time. He seemed to be measuring the concern and sadness I felt for my friend.
"Of course," he added, "if your friend had an impeccable spirit she wouldn't be there in the first place."
("הטבעת השניה" עמוד 85)
הערת אגב, מקריאת הקטע במלואו יש מקום להבין את "מלכודת המוות" שבה היא נמצאת כבית החולים. 

לכאורה, הקורא יוצא מהקטע עם הרעיון שצריך לדחוף את המחלה החוצה בעזרת דחיפות עם יד שמאל, אבל זו התעלמות מהמרכיבים האחרים החשובים: 

- לקבל בהשלמה את נוכחות המוות, כלומר שהוא קרוב ובלתי נמנע.
- דחיפת המחלה ביד שמאל קפוצה כאילו הייתה אוחזת בידית עגולה (כנראה) של דלת ואמירה בקול "החוצה, החוצההחוצה".
- לעשות זאת כל הזמן. 
- לרצות להירפא.
- וכל העשייה הזו (או ליתר דיוק: אי-העשייה) צריכה להיעשות מתוך חוסר רבב.

כל אחד מהסעיפים מסתעף להמון המון עניינים. בהמשך אתייחס לחלקם. להתייחס לכולם יצריך לכתוב כמה כרכים, כנראה (ולא שאני מסוגל להתייחס לכולם).

הפרקטיקה הנ"ל מופיעה במקום נוסף בספרים. שם קסטנדה מבצע אותה. יש בו תוספות חשובות מאד להבנת הקטע הנ"ל.
הקטע מופיע ב"מסע לאיכטלאן".

He made me lie down and took my right arm and bent it at my elbow. Then he turned my hand until the palm was facing the front; he curved my fingers so my hand looked as if I were holding a doorknob, and then he began to move my arm back and forth with a circular motion that resembled the act of pushing and pulling a lever attached to a wheel.
Don Juan said that a warrior executed that movement every time he wanted to push something out of his body, something like a disease or an unwelcome feeling. The idea was to push and pull an imaginary opposing force until one felt a heavy object, a solid body, stopping the free movements of the hand. In the case of the exercise, "not-doing" consisted in repeating it until one felt the heavy body with the hand, in spite of the fact that one could never believe it was possible to feel it.
I began moving my arm and in a short while my hand became ice cold. I had begun to feel a sort of mushiness around my hand. It was as if I were paddling through some heavy viscous liquid matter.
Don Juan made a sudden movement and grabbed my arm to stop the motion. My whole body shivered as though stirred by some unseen force. He scrutinized me as I sat up, and then walked round me before he sat back down on the place where he had been.
"You've done enough, " he said. "You may do this exercise some other time, when you have more personal power."
"Did I do something wrong?"
"No. Not-doing is only for very strong warriors and you don't have the power to deal with it yet. Now you will only trap horrendous things with your hand. So do it little by little, until your hand doesn't get cold any more. Whenever your hand remains warm you can actually feel the lines of the world with it."

("מסע לאיכטלאן" עמוד 190)

גם כאן הפרקטיקה נועדה להוציא משהו מגופך, מחלה או הרגשה לא רצויה.
כאן הפרקטיקה מובאת כדוגמה לאי-עשייה ומטרתה הסופית היא לחוש את קווי העולם.
שימו לב שכאן מדובר על יד ימין, להבדיל מהקטע שלעיל.
כרגע קסטנדה עלול ללכוד דברים איומים בידו. כלומר, המטרה היא להרחיק ממך, אבל חוסר עוצמה עלול לגרום לפעולה הפוכה; לכידה של דברים לא רצויים. תחושת הקור ביד היא סימן לכך שאתה לוכד משהו שלילי ויש להפסיק.
מיד בהמשך הקטע מסביר דון חואן שהתרגיל מאפשר לחוש קו היוצא מהיד, קו שניתן להניח או להטיל לאן שרוצים. קווים יעילים יותר מהקו שיוצא מהיד יוצאים מהעיניים, והחזקים ביותר יוצאים מאמצע הגוף (כנראה הרצון). כנראה שהקווים מכל המקומות הללו הם הרצון.

אצבעות היד צריכות להיות קפוצות כמו באחיזה של knob , ובקטע השני doorknob.
להבנתי, מדובר באחיזת ידית עגולה של דלת. לא ידית רגילה. האם את/ה רואה את ההבדל בין שתי האחיזות? אחיזת ידית עגולה דומה לדעתי להחזקת פגיון. מצד שני, בקטע השני הוא מתאר זאת כהחזקת ידית של מנוף של גלגל (ג'ק של מכונית) ותנועת דחיפה ומשיכה בתנועה מעגלית.
בתרגום העברי של "הטבעת השניה" זה מופיע כהחזקת אַלַה. וזו טעות לדעתי.

בהמשך אדון בין היתר בשאלות:
- מהו הקשר בין מוות למחלות? אציע שמחלות הן דרגות של מוות.
- האם יש כאן שימוש בעוצמה של המוות כדי להביס את המוות?
- אתייחס לאחד המשפטים המטלטלים בספרות: "אין מחלות. יש רק התמכרות".
"There are no diseases," don Juan replied calmly. "There is only indulging."
המשפט מופיע ב"מסע לאיכטלאן" עמוד 238.
- היכן מסתתרת ההתכוונות בפרקטיקה הזו של הריפוי? 
=============
1.9.19

ציון לשבח לתרגום. כשמגיעות מחמאות, הן מגיעות.
המשפט הבא מופיע ב"האש מבפנים":

"My method of teaching is closer to what you consider teaching. It requires a tremendous amount of words. I go to the extremes of talking. The nagual Julian went to the extremes of stalking."

תהיתי איך תירגם זאת המתרגם לעברית, כי יש כאן קירבה גדולה בין המילים talking ו- s-talking, וכמובן חריזה.
מתברר שהוא עשה זאת יפה:
"ההוראה שלי קרובה יותר למה שקרוי בפיך 'הוראה'. היא מצריכה כמות עצומה של מלים. אני הולך עד גבולו של הקשקוש. הנגואל חוליאן הלך עד אל קצה גבולו של הייקוש."  (עמוד 164)

בהקשר הנ"ל של הדברים, דרך הלימוד של הייקוש מוכתרת כעדיפה ומרשימה יותר ולכן הנימה השלילית שיש למילה "קשקוש" משתלבת היטב ברושם הכללי, אבל למען הדיוק, באמירה עצמה לימוד על ידי דיבור הוא לא קשקוש. במקומות רבים אחרים מוסבר מדוע דון חואן תמיד מספק הסברים, אלא אם כן החניך אינו מוכן לתשובה.
ללא הסברים יוכל החניך להיות מכשף מצוין, אבל הוא יהיה רואה גרוע.

 If no explanations are given to them before they enter into the left side, they will be great sorcerers but poor seers, as the ancient Toltecs were.
("האש מבפנים" בתחילת הפרק "זהר המודעות")
============= 
1.9.19

לגבי תנוחת האצבעות בפרקטיקת הריפוי הנ"ל, כאילו הן אוחזות ידית עגולה של דלת.
אני תוהה אם אין כאן ניסיון להסתיר שמדובר בתנוחת טפרים, claws, כלומר ציפרניה המעוקלות של ציפור טרף.
צורה זו של האצבעות מופיעה, על פי זכרוני, לפחות במעבר קסום אחד.
הנה עוד משפט די סתום בהקשר זה. דון חואן לקסטנדה המתלונן בפני דון חואן רבות על גודל המשימה של הלוחם (שנאמר: "בצל שדי יתלונן" 😊):

"You have pretty good claws," he said, laughing. "Show them to me from time to time. It's good practice."
("מציאות נפרדת")

אם כן, הוסיפו זאת לרשימת התרגולים שלכם 😊
אבל לא מול מראַה, כי אז יהיה זה "צורות לפני מַראַה".
אז מול מי?
מול הנגואל.
============= 
1.9.19

Pamela Williams - Afterglow

עקבות הזוהר (הזוהר שאחרי הזוהר).


=============
2.9.19

בחזרה לפוסט המקורי, איך להבין את "אין מחלות. יש רק התמכרות"?
שני כיוונים להתמודדות עם השאלה:
- התמכרות היא ביסודו של דבר היצמדות רגשית, והיצמדויות רגשיות מרוקנות אותנו, כלומר ממיתות אותנו. לא בבת אחת, אלא כתהליך שנמשך רוב חיינו.
גם מחלות מחלישות, כלומר ממיתות אותנו. אם נניח שברמה האנרגטית יש משמעות (או סיבה) אחת לגוויעה (המוות כתהליך, dying) אז מחלות והתמכרויות הן מבחינה אנרגטית היינו הך.
ואפשר לומר שמחלות הן דרגות של מוות, או עוצמות שונות של גוויעה (dying).

המהלך המחשבתי הזה עוזר לנו (אולי) לראות את הדמיון שבין מחלות והתמכרויות, אבל הוא לא עוזר לנו להבין מדוע מלריה או סרטן, לדוגמה, הן התמכרויות. לכן נפנה בכיוון אחר. זו הצעה פרשנית, כמו שגם הקודמת הייתה כזו:

- ההתמכרות שבמלריה או במחלת הסרטן היא התמכרות לעצמך, אחיזה בזהותך החברתית, היחידה המוּכֶּרת לך אחרי האילוף של שנות הילדות (על ידי "אחינו המכשפים השחורים"). את/ה נצמד לזהות זו, ומסלולה הבלתי נמנע הוא המחלה שתקפה אותך.
כל עוד את/ה נאחז בעצמך - להבדיל ממַשלים עם מותך, כפי שהציע דון חואן לעיל - אתה אוחז בכוונה המגדירה אותך ואת מסלול חייך ומשמר את המחלה, כי היא חלק ממסלול זה.
הוויתור הזה (שחרור האחיזה) נמצא בשני העניינים שהוזכרו בפרקטיקה: ההשלמה עם מותך, חוסר הרבב.

****

בדיון זה של התמודדות עם מחלות קשות כדאי לחזור אל הסיפור של אניטה מורז'אני שדנתי בו בעבר בהרחבה. היא חזרה לחיים ממצב של הרס כה קיצוני של גופה שעבור הרופאים היה זה בגדר נס. הרפואה כל כך בורה שכל מקרה שלישי נחשב אצלה לנס, אבל מקרה זה הוא ממש מיוחד. והמיוחד הנוסף עבורנו הוא שהיא חזרה עם סיפור קורותיה בעולם האחר, בזמן שהייתה במצב של מוות, ככל שאני זוכר.
היא וויתרה שם על חייה בעולם הזה ו"ברגע האחרון" הוצע לה לחזור לגוף בריא.
אני חושב שהחַזרה שלה דומה למצבו של קסטנדה אחרי הקפיצה לתהום, כשהוא מספר שזהותו השתנתה, שהיו לו זיכרונות מחיים שאינם שלו, אבל אניטה לא נכנסת לעניין זה, כנראה במכוון, כדי שלא לפגוע בקרובים לה, אני משער.
============= 
2.9.19

עוד משהו מקסים (verzaubert) של פמלה ווליאמס:
אהבה מושלמת.


============= 
2.9.19

כמה הערות קצרות

- כפי שכתבתי בתכתובת למטה, לדעתי "המרפא" למחלות הוא המרפא לכל גזירות הגורל שלנו; השחרור מההתמכרות לעצמי.

- פרקטיקת הריפוי הנ"ל, שכוונתה המוצהרת היא לדחוף מגופנו החוצה מחלות, אפשר לשער שבשינויים קלים היא עובדת בכיוון ההפוך, כלומר מכניסה לחיינו. מה? האצלות :) בסופו של דבר, הכל עשוי האצלות. אפילו אין צורך לשער כי קסטנדה בעצמו תרגל את הפרקטיקה והוא משך אליו משהו בלתי רצוי.

- יש בספרות גם אזכורים לריפוי שאינו ריפוי עצמי, כלומר ריפוי הנעשה בידי מישהו אחר, לדוגמה: אספרנסה שהוציאה מפלורינדה את מה שגרם לה לחלומות מסויטים ("להתעורר אל החלום"). 

בדרישה לחוסר רבב מקופלת כל התורה הטולטקית. זה מה שהופך את הפרקטיקה הזו לקשה. לדעתי, המרכיב של לעשות זאת שוב ושוב בכל רגע ורגע הוא משום שבדרך זו יש סיכוי (למי שאינו מכשף) ללכוד באופן מקרי את המצב הזה. אמירה דומה מופיעה גם במקרה של קסטנדה האמור לומר לעצמו משהו שקרי על עצמו, שוב ושוב, בידיעה שהוא משקר מתוך תקווה שהוא ילכוד כוונה אחרת:
 "It may hook you to another doing" ("מסע לאיכטלאן").
============ 
3.9.19

הנה הפרקטיקה שאותה הזכרתי בהערה הקודמת. 
זוהי פרקטיקה המיועדת לשינוי עצמי. הדגשתי כמה עניינים, שאליהם אתייחס.

"I've always been that way, " I said. "And yet I want to change, but I don't know how. I am so inadequate."
"I already know that you think you are rotten, " he said. "That's your doing. Now in order to affect that doing I am going to recommend that you learn another doing. From now on, and for a period of eight days, I want you to lie to yourself. Instead of telling yourself the truth, that you are ugly and rotten and inadequate, you will tell yourself that you are the complete opposite, knowing that you are lying and that you are absolutely beyond hope."
"But what would be the point of lying like that, don Juan?"
"It may hook you to another doing and then you may realize that both doings are lies, unreal, and that to hinge yourself to either one is a waste of time, because the only thing that is real is the being in you that is going to die. To arrive at that being is the not-doing of the self."

("מסע לאיכטלאן", בעברית עמוד 196)

- שינוי עצמך (ובעיקר המחשבה אודות עצמך, כך זה מופיע בקטע) מתואר כשינוי העשייה שלך. את/ה עושה את מי שאתה כרגע וכדי להשתנות צריך לשנות את העשייה הזו. זהו הספר השלישי בסדרה, והמושג "כוונה" עדיין לא הופיע בה.
לדעתי, כוונה מגדירה את עולמך ואת זהותך. פעולה במסגרת הכוונה הזו מחזקת את קיבועה, היא הקרויה "עשייה". פעולה המחלישה את הכוונה-הפעילה, פעולה שאינה עולה בקנה אחד איתה, היא "אי-עשייה". 
בכך אני מציע קשר בין המושג "כוונה" למושגים "עשייה" ו-"אי-עשייה", דבר שאיננו בספרים.

- 8 ימים, על שום מה?
לדעתי, מחזור של שבעה ימים קשור במחזור של 7 העולמות, שבע הכוחות הלא-אורגניים. בכל יום כוח אחר הוא דומיננטי. השמיני מבטיח שהפרקטיקה תבוצע גם תחת הכוח השמיני, הרוח. לדעתי לא מדובר במחזור של שמונה ימים. לדעתי הרוח איננה חלק מהמחזור, אלא היא צצה במעברים שבין המחזורים (היומיים - זריחה ושקיעה, השבועיים - רעיון שניחוחו נמצא אולי במוצאי שבת, ההבדלה שבין קודש לחול, וכו). 

- דגש על כך שאתה מודע לכך שאת/ה משקר. מהו ההיגיון בכך?
אני חושב שזה קשור ליצירת תודעה כפולה (דיסוננס קוגניטיבי), שהוא מצב כה נחשק בתפישה הטולטקית.

הצעתי שגם הריפוי העצמי ממחלה הוא בעצם סילוק התמכרות, כלומר גם הוא שינוי עצמי.
אם כן, האם יש לשתי הפרקטיקות מהות משותפת?

============ 
4.9.19

חיפשתי לתומי משהו בספר "חלום המכשפה" (הספר המופלא הזה), ונתקלתי בכך שדונה מרסדס השתמשה במצפן ימי כדי לאבחן חולים בבעיה רוחנית להבדיל ממחלות שסיבתן פיזית (עמוד 39). כאשר ישנה הרמוניה בין גוף נפש ורוח המצפן לא היה מגיב. 
ראשית, לא זכרתי את סיפור המצפן. כל כך הרבה מידע יש בספרים האלה שקשה  לזכור קמצוץ ממנו. 
שנית, זה מתקשר להצעה שהעליתי בעבר, שקווי העולם (האצלות הנשר) הם קווים של שדה מגנטי, וסביב כל גוף חי ישנו שדה מגנטי. גם לכדור הארץ יש שדה מגנטי המגן על היצרים החיים עליו מהקרינה המגנטית של השמש. 

אנו עוסקים כאן בריפוי, אז ההערה הזו רלבנטית לדיון, לא שרלבנטיות מידית היא תנאי עבורי כדי לציין משהו.
============
4.9.19

דיברתי על רלבנטיות מידית. הנה דוגמה לנושא שלכאורה איננו כזה.
לדעתי, המוות, כהתפרקות של פקעת הסיבים, נחווה כהתפרקות של העולם סביבך.
עבור אחרים הנוכחים במקום, העולם ימשיך לעמוד על תלו ורק את/ה תדעך ותהפוך למשהו סטטי. 
כמדומני שאין לזה עדות בתיאורי החוזרים ממוות קליני, וההסבר שאני מעלה הוא שהם לא הגיעו לשלב זה של מוות, שהוא כנראה אינו רברסיבילי.
רמז קל ישנו לדעתי בספר "החברה הגאונה" שבו היא מתארת תחושה שהעולם הוא מצג שווא של יציבות ובכל רגע הכוחות שמעבר לנגלה עשויים למוטט אותו.

אינני זוכר כרגע תיאור התואם את הצעתי בספרות שלנו. תיאור מותו הצפוי של קסטנדה על ידי דון חואן מעורפל ומדבר על התפשטות מעבר לשמים ולארץ כערפל העשוי גבישים, אבל הרושם מהתיאור הוא שהשמים והארץ ייוותרו  על מקומם, כלומר לכאורה הוא סותר את טענתי. 
מכיוון שהתיאור די מעורפל, אני לא נותן לו לבלבל אותי :)

 "you would notice a strange formation in front of your windshield. If you looked closer you'd realize that it is a cloud that looks like a shiny whorl. It would resemble, let's say, a face, right in the middle of the sky in front of you. As you watched it, you would see it moving backward until it was only a brilliant point in the distance, and then you would notice that it began moving toward you again; it would pick up speed and in a blink of an eye it would smash against the windshield of your car. You are strong; I'm sure it would take death a couple of whams to get you. "By then you would know where you were and what was happening to you; the face would recede again to a position on the horizon, would pick up speed and smash against you. The face would enter inside you and then you'd know— it was the ally's face all the time, or it was me talking, or you writing. Death was nothing all the time. Nothing. It was a little dot lost in the sheets of your notebook. And yet it would enter inside you with uncontrollable force and would make you expand; it would make you flat and extend you over the sky and the earth and beyond. And you would be like a fog of tiny crystals moving, moving away."

("מציאות נפרדת" החלק השני)

לדיון זה יש השלכות לדעתי על המושג "עצירת העולם". 
מוות הוא לדעתי התפרקות העולם. 
עצירת העולם, השלובה בהשתקת הדיבור הפנימי, היא מצב שבו העולם אכן עוצר. שוב, עבורך, לא עבור מי שיצפה בך באותו זמן.
============ 
4.9.19

להצעה שלי לגבי התפרקות העולם עם התפרקות הפקעת יש בסיס. מבלי להיכנס לפרטים: התפיסה שלנו היא תפיסה של ההאצלות הכלואות בפקעת, כלומר התפרקות הפקעת = התפרקות העולם. 
אפשר להוסיף גם את הטענה שהעולם שאנו חווים הוא הקרנה על פני מעטפת הפקעת. 

אפרופו הכמות הבלתי נתפשת של מידע שיש בספרים שלנו, חידת טריוויה:
האם המושג "ניבלונגים" מוזכר בספרות, ואם כן היכן? 
כמובן שהוא מוזכר. נשאר לכם רק החלק השני של השאלה.
שאלה אחרת, קשה הרבה יותר היא: 
מה הקשר בינם לבין הספרות שלנו?
============ 
4.9.19

דרך אגב, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין טען, בתקווה שזיכרוני מדויק בעניין זה, שהמוות אינו יכול להיות חלק מההתנסות.  
זו נראית לי טענה שעושה סדר במושגים שלנו על העולם, אבל לא מחדשת דבר, לא מוסיפה ידע על העולם, רק מנסחת את הידע המוסכם: אינך יכול לחוות את אינותך.
האם זה עומד בסתירה לתפישה הטולטקית?
תלוי איך מבינים מי אנחנו. במובן הטריביאלי ויטגנשטיין צודק. כתודעה, אינני יכול לחוות את אינותי. זו סתירה במושגים. אבל הטולטקים אומרים שאתה יכול לחוות ולדעת שאינך, לא מי, ולא מה, שתמיד חשבת שהוא אתה (אתה לא אדם. אדם הוא רק תבנית המייצרת צורות קונקרטיות).
============ 
8.9.19


לגבי שאלת ההשוואה בין הפרקטיקה לשינוי עצמי והפקרטיקה לדחיפת מחלה (לדוגמה) החוצה מגופך/ממך (ששני קטעים מספרים שונים הובאו לעיל), אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שבשתי הפרקטיקות מופיע המרכיב של "בידיעה שזה שקר". בפרקטיקת הדחיפה זה מופיע בנוסח "מבלי היכולת להאמין שאפשרי לחוש זאת":

"repeating it until one felt the heavy body with the hand, in spite of the fact that one could never believe it was possible to feel it."
(מתוך הקטע לעיל הלקוח מ"מסע לאיכטלאן")
============

יום שישי, 23 באוגוסט 2019

מוט לחימום ולהרגעה


ריו דון חנארו



מתוך "אמנות החלימה", 
הרקע, ראיית גופו הישן בחלימה, לעומת חלום רגיל שבו את/ה רואה את גופך הישן.
במקרה זה, קסטנדה רואה באמת את גופו הישן, ותגובותיו הקשות הן סימני ההיכר לכך.
עמוד 141 בעברית:

 "Of course you really saw yourself asleep. The problem is that you got nervous because your energy body has never been consciously in one piece before. If you ever get nervous and cold again, hold on to your dick. That will restore your body temperature in a jiffy and without any fuss."

I felt a bit offended by his crassness. However, the advice proved effective. The next time I became frightened, I relaxed and returned to normal in a few minutes, doing what he had prescribed. In this manner, I discovered that if I did not fret and kept my annoyance in check, I did not panic. To remain controlled did not help me move, but it certainly gave me a deep sensation of peace and serenity

השאלה היא מדוע? מנין לאיבר זה סגולה זו?

שבת שלום.

**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

25.8.19

בזמן שאתם מתעמקים בסגולותיו של מוט החימום וההרגעה, הנה הצעה פרשנית בנושא אחר. (אתם מתעמקים - שנאמר "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר")
הקטע הבא לקוח מ"כח השקט" עמוד 163 בעברית.
הוא בא אחרי התובנה של דון חואן הצעיר שהוא אינו יכול להישאר ולחיות עם האישה האינדיאנית וילדיה, והוא גם אינו יכול לעזבם. 
הפתרון היחיד היה המוות.


Don Juan knew that he had reached a complete impasse, and that to die like a warrior was the only action congruous with what he had learned at his benefactor's house. So every night, after a frustrating day of hardship and meaningless toil, he patiently waited for his death to come. He was so utterly convinced of his end that his wife and her children waited with him - in a gesture of solidarity, they too wanted to die. All four sat in perfect immobility, night after night, without fail, and recapitulated their lives while they waited for death. 
Don Juan had admonished them with the same words his benefactor had used to admonish him. "Don't wish for it," his benefactor had said. "Just wait until it comes. Don't try to imagine what death is like. Just be there to be caught in its flow."

סוף הקטע מסביר כיצד יש להמתין. למטה, בסוף הערה זו, אַראֶה שגם הישיבה נדרשת בהמתנה. 
שימו לב לדימוי, הייחודי כמדומני, שהמוות הוא זרם.

לאחרונה הזכרתי את האמירה שלוחם יודע כיצד להמתין. 
להמתין לְמַה? 
לרצון.
המוות מדריך אותו כיצד להמתין.

 The knowledge of his death guides him and makes him detached and silently lusty; the power of his final decisions makes him able to choose without regrets and what he chooses is always strategically the best; and so he performs everything he has to with gusto and lusty efficiency. "When a man behaves in such a manner one may rightfully say that he is a warrior and has acquired patience!"
("מציאות נפרדת", בחלק השני: "המשימה היא לראות")

דרך אגב, הצעתי שאת התחלת הקטע יש לקרוא: הידע של המוות (הידע שבבעלותו של המוות) ולא הידע/המודעות של הלוחם אודות מותו. בין היתר, כי המוות הוא יועץ, וכיועץ הוא אמור להיות בעל ידע.

אם כן, שוב, אני מציע שההמתנה למוות היא ההמתנה לרצון. זו אותה המתנה. הלוחם אינו ממתין לשני דברים שונים.

אם אנו כבר עוסקים בהמתנה ובמוות: הנה קטע האומר שגם המוות בעצמו ממתין, הוא ממתין לכל אחד מאיתנו.
The ally is waiting for you, just like death is waiting for you, everywhere and nowhere." 
"Why is the ally waiting for me?" 
"For the same reason that death waits for you," he said, "because you were born."
("סיפורי עוצמה")

הקטע רומז שהמוות הוא בעל ברית.
במקום אחר נאמר שהמוות איננו אויב, הוא אינו מי שהורס אותנו:
"Death is not an enemy, although it appears to be. Death is not our destroyer, although we think it is." 
"What is it, then, if not our destroyer?" I asked. 
"Sorcerers say death is the only worthy opponent we have," he replied. "Death is our challenger. We are born to take that challenge, average men or sorcerers. Sorcerers know about it; average men do not."
("כח השקט" פרק 8, "הסלטה של המחשבה")


הלוחם ממתין לרצון, והמוות יושב אתו על המחצלת וממתין אתו. הם חברים (נוסח אחר ל"בעל ברית", לא?)

"When a warrior has acquired patience he is on his way to will. He knows how to wait. His death sits with him on his mat, they are friends. His death advises him, in mysterious ways, how to choose, how to live strategically. And the warrior waits! I would say that the warrior learns without any hurry because he knows he is waiting for his will;
("מציאות נפרדת", פרק 10)

כאן מדובר על המתנה בישיבה ממש, לא בזמן שאתה צופה סרט, או שוחה בבריכה :)
בדומה להמתנה של דון חואן והמשפחה האינדיאנית. האם זוהי המְתנה שהיא "עיסוק במשרה מלאה"? 
כנראה שלא. הלוחם ממתין כנראה גם בזמן שהוא פועל, הרי המוות מייעץ לו כיצד לחיות נכון, באופן אסטרטגי.
=============== 
25.8.19

מדוע המתנה למוות היא המתנה לרצון? מה הקשר ביניהם?
כאן אני מעלה את רמת הספקולציה:
כל העתקת מיקום נקודת המאסף (הסטה צדית, על פני הפקעת, לא לעומק הפקעת) משמעותה מות הזהות והיסטוריית החיים שלה. (קסטנדה אחרי הקפיצה לתהום, בסוף "צדו הפעיל", מספר שהוא היה זר לעצמו. היו לו זיכרונות שלא היו שלו. זהו מקרה של אבדן הרציפות, לדעתי).

בהקשר זה של המתנה למוות עולה מושג חדש ב"כח השקט"; "אבדן הרציפות",
  invalidate the continuity of his old life.
שם גם נאמר שביטול ההמשכיות הוא כרטיס הכניסה לחוסר הרבב:

"The sorcerer seers of modern times call this process of invalidation the ticket to impeccability, or the sorcerers' symbolic but final death,"  

כלומר, אבדן הרציפות הוא מוות.

הספקולציה המוצעת:
בין שני מיקומים, שתי זהויות, נמצא הרצון, או פתח הרצון, וכדי להגיע לזהות אחרת, צריך למות בזהות הזו.
אמירה אחרת שעשויה להיות קשורה: בין העולמות, העולם הרגיל ועולם המכשפים, נמצאת הראייה. הסַפֵק הוא מכיוון שכאן מדובר אודות בין-עולמות, ולא בין-זהויות. זהויות שונות הן חלק מאותו עולם, העולם הזה.
=============== 
25.8.19

ראוי להפנות את תשומת הלב לכך שההמתנה למוות האישי נעשתה אצל דון חואן והאישה וילדיה אחרי שסיימו לסכם את חייהם.
מדוע?
כי כל עוד לא סיימת, אינך מוכן למות.

ונסיים במשהו הומוריסטי.
אנחנו עוסקים אמנם ברצון, Will, אבל כאן זהו Will אחר.


מה הוא היה משיב לה?
את עושה מהוּמַה רבה מלא-מאוּמַה.

במקרה אני קורא עכשיו ספר מתח נחמד שקשור קצת בשייקספיר: החובב, מאת רוברט ליטל.
=============== 
26.8.19

אפשרות אחרת, פשוטה יותר, לקשר בין הרצון למוות (תזכורת, על פי הצעתי, ההמתנה לרצון היא ההמתנה למוות):
הרצון הוא הכח המקבע את נקודת המאסף במקומה (לעומת הכוונה שהיא הכח המסיט אותה ממקומה). ייתכן (מאד) שהרצון מקבע את נקודת המאסף במקומנו, ובכך מגדיר את זהותנו ומסלול חיינו, ולכן תמרון הרצון הוא שחרור הקיבוע, דבר שבעולם הזה הוא  מוות.
=============== 
26.8.19

הקטע על ההמתנה למוות של דון חואן ומשפחתו המאמצת מסתיים ב:
"Don Juan had admonished them with the same words his benefactor had used to admonish him. "Don't wish for it," his benefactor had said. "Just wait until it comes. Don't try to imagine what death is like. Just be there to be caught in its flow."

יש כאן אזהרה (או נזיפה, שהיא בסך הכל תגובה על אי ציות לאזהרה) שלא לדמיין את מה שאת/ה שואף אליו, את מותך.
למה?
לדעתי, משום שכשאת/ה עושה זאת אתה לא מקבל את מותך באופן טוטלי. אתה משאיר אותך כצופה שעדיין יוותר לצפות במצב החדש.  כך גם לגבי ההשתוקקות (wish).

המוות כזרם שממתינים שייקח אותנו, האם זה לא מזכיר לכם את הַצַבַת גבישי קווארץ או עצמים אחרים, כולל איברי גוף (לדוגמה, המוט לחימום והרגעה שהוזכר לעיל) על דרכו (מין זכר) של הרוח, כדי שהרוח ייגע בהם ובכך יטעינם בעוצמה? ("מסע לאיכטלאן")
האם הזרימה הזו של המוות איננה בעצם רוח הנגואל? ("רק מה שהמוות נוגע בו יש בו עוצמה").
האם במקרה זה של המְתנה למוות, האם אין זה "בסך הכל" הצבת כולך , לא חלק ממך, על  דרכו של הרוח?
=============== 
26.8.19

העיסוק העצום במוות בתפישה הטולטקית עשוי להיראות לאדם הממוצע חולני, מורבידי, ושאר כינויים שליליים. זה לא מפתיע. האדם הממוצע נשלט על ידי המיינד הטפילי ועבורו העיסוק הזה שלילי, כי מה שחיובי בדרך הלוחמים הוא שלילי עבורו.
החברה, המנוהלת על ידי המיינד הטפילי, מרחיקה את המוות מעולמנו. זקנים מורחקים לבתי זקנים. עם זאת, המוות נוכח סביבנו אבל איננו מזהים אותו: עלי שלכת הם כאלה שהמוות נגע בהם. גם צדפות על חוף הים הן בעצם "גוויות"...
=============== 
26.8.19

הנגיעה במת, מה שנגע בו המוות, נעשית, ככל הנראה, ביד שמאל.
- הילד הלא ממושמע העובר תהליך חינוך נוגע לבסוף בידו השמאלית בגוויה של ילד מת. ("מסע לאיכטלאן")
ערבול עלים יבשים (מה הם עלים יבשים אם לא עלים מתים?) לצורך התבוננות על ידי  חולמים נעשית ביד שמאל. ("הטבעת השניה של העוצמה"). 
=============== 
26.8.19

מוסיקה טובה. כנראה יצירה חדשה.

=============== 
27.8.19

פינת הלשון
עלה בדעתי שהמילה "שובע" קשורה במקורה למילה שבע. שובע הוא כאשר את/ה משביע את כל 7 המימדים שבך, מה שקרוי בשפת עם לועֵז: הרמוניה.
האם בדקתי בספרי המומחים ללשון האם יש בסיס לרעיון זה?
לא.
האם אני מתכוון לעשות זאת?
לא?
האם זה משום שאני חושב שזה בזבוז זמן?
כן.
=============== 
27.8.19

היום, יום שלישי ה-27.8.19 הוא יום עוצמה.

זוהי העטיפה של ספרה של טאישה אבלאר "מעבר החצייה של המכשפים".
זוהי ככל הנראה המהדורה הראשונה, בדקתי באינטרנט. יש לי אותה בבית. 
אני משער שהעטיפות למהדורות הראשונות של הספרים של החבורה עוצבו על ידי קסטנדה והנשים, כלומר המוטיב לא היה פרי החלטה של מעצבת גרפית, הביצוע כן.
חמש מסגרות מפרידות בינה לבינינו, הקוראים (קוראי האינסוף מיד שנייה) 


נקפוץ שלושת אלפים שנה אחורנית לבית המקדש הראשון בירושלים. הכניסה אליו הייתה מעוצבת באופן דומה, סגנון הקרוי "מסגרות נסוגות", אבל היו בו 4 מסגרות. בתוך המבנה, הפתח לקודש הקודשים היה בעל עיצוב דומה, אבל בעל 5 מסגרות.
האמנם צירוף מקרים?

הערת אגב, בבית המקדש השני היו 5 מסגרות בכל אחד מהפתחים הללו, אבל אני סומך יותר על הראשון.

אני מאמין שהעיצוב הזה בא לייצג את השכבות של העולמות הלא-אורגנים סביב עולמנו, העוטפות זו את זו כבצל, דימוי של דון חואן.

נ.ב אם גם אתם תרצו, תוכלו לראות במסגרות הללו את המסדרון שבו היא ביצעה את הדאייה המופשטת שלה.
=============== 
28.8.19

אם העיצוב של מסגרות נסוגות מייצג את רובדי העולמות המקיפים זה את זה, מדוע אין לפחות 7 שכבות, של העולמות הלא אורגניים?
שאלה טובה.
כבר הזכרתי זאת בעבר, אבל כל המרבה בסיפור הרי זה משובח:
בזוהר מסופר על 7 עולמות באדמה, האחד מעל השני ושבעה רקיעים:
"אמר ר"י שבע רקיעים ברא אלוהים וכנגדם ברא שבע ארצות." 

לדעתי, מדובר ב-7 עולמות, כשכל עולם כולל יבשה ורקיע. בנוסף, גם זאת כבר כתבתי, לכל עולם כזה יש צד נגלה, וכל השבעה מרכיבים את שדה התפיסה שלנו בכל רגע ורגע, לדוגמה: כל צבע שייך לרובד מציאות אחר. (תזכורת לרעיון אחר שהצעתי: השחור איננו אחד מהשבעה, לכן כשקסטנדה מגיע לעולם השחור אומר דון חואן שלראשונה הוא אסף תפיסה של עולם אחר)

מעניין שגם בכריכה נוספת של אחד מהספרים ישנו מוטיב המסגרות הנסוגות :)


ככל שאני זוכר, בזמן העיצוב לא הייתה מחשבה מודעת אודות רעיון שכבות הבצל של העולמות. 
ידע שקט?

דרך אגב, העיצוב הזה של פתחים בבית-המקדש היה נפוץ במקדשים בעולם הקדום, ובאחד ההרצאות ששמעתי, אמרה חוקרת כי העיצוב הזה סימל קדושה.
=============== 
28.8.19

שימו לב שבכריכת הספר של טאישה, הראש של האישה הולך לאיבוד בתוך כדור אור, שבמקרה, לכאורה, נמצא בשמים.
אנו זוכרים את האמירה של לה גורדה שאנו חלקים של השמש.
האם יש כאן משמעות נוספת הנרמזת בתמונה?
לדוגמה: נקודת המאסף, שהיא כדור זוהר, כלואה במעמקי השכבות?
=============== 
28.8.19

במסגרת הדיון על הדמיון שבין פתחי בית המקדש וכריכת הספר של טאישה, וההצעה הפרשנית שלי שהמסגרות מייצגות את הרובדים של העולמות השונים, הכהן הגדול היה היחיד שנכנס לקודש הקודשים, וזה אירע פעם בשנה ביום הכיפורים. הכניסה שלו כללה קשירתו בחבל אל טבורו, באופן המזכיר את תיאורי המכשפים הקדומים שירדו לעולמות אחרים.
=============== 
29.8.19

לא מזמן תהיתי כאן מה בעצם התרומה של קסטנדה כחניך (ושל כל אחד ההולך בדרך זו), מהי התרומה של האני הקטן למאמץ הגדול. טענתי שאנו שדה הקרב שבו מתחולל קרב בין שני כוחות: המערכת הטפילית והרוח, ובעצם אנו לא עושים דבר, כל מה שקורה הוא ביטוי לקרב הזה ביניהם. 
החינוך אילף אותנו לציית לקולה של המערכת הטפילית וכל מעשינו תגובותינו ורצונותינו מקורם בקול הזה. ישנו גם קול חלש, של המיינד האמיתי, של הרוח, אבל הוא כמעט שאינו נשמע, ועוד פחות מכך אנו נשמעים לו (מעניין הביטוי הזה שמשמעותו לציית: להישמע לו).

לדעתי המשימה העיקרית של דון חואן בחניכה של החניכים הייתה להביא אותם לשמוע את הקול הזה, קול הנגואל, ולציית לו.
אבל בעצם הוא הנגואל ודבריו הם בדרך כלל דברי הנגואל, הרוח. זה היה היתרון שלהם כחניכים. הם שמעו את הקול הזה ממש ואנו קוראים אותו בספרים. אבל בשני המקרים דיבורו של הנגואל מכוון שנשמע את המיינד האמיתי, גם אם לא יבקע מפיו של אדם בשר ודם. 

אם כן, המשימה הכי חשובה של דון חואן הייתה להשיג את ה"אני רוצה" מצד החניך. 
"אני רוצה לדעת", הבעת סקרנות מצדו של קסטנדה, הייתה הטריגר לשיעור שהסתיים תמיד (כמדומני) במבחן מעשי. המשימה היא ידע. ("האדם יוצא אל הידע כמו לקרב...")
דון חואן כמובן תיעל אותו כדי שיביע זאת, הוא תמרן רבות כדי שהרצון הזה יובע מפורשות בקול (כמו בחלימה), כתנאי להתחלת השיעור.

שלבים מקדימים להבעת רצון מפורשת כוללים הסכמה (יש להסכים ולקבל על עצמך את חוק הנגואל. את חוק הנגואל מציגים לנגואל החניך במצב של מודעות גבוהה, ובמצב זה האמת ברורה ואין באמת אפשרות שלא להסכים לקבל את החוק).
והם גם כוללים מתן אמון בנגואל. הנה קטע המדבר על חשיבות מתן האמון בנגואל:
"דון חואן צדק, לא ספק בעניין הצורך לתת אמון. הקושי הגדול ביותר שידעתי בשלביה המוקדמים של חניכותי, שנמשכה שלוש עשרה שנים, היה יצירתו של קשר אמיתי עם עולמו ואתו. משמעותו של הדבר הייתה שהיה עלי ללמוד את עצמי לתת בו אמון גמור ולקבלו ללא סייג כנגואל".
("אמנות החלימה" עמוד 20)

המחיקה לעיל היא לצורך דיוק התרגום. גם את הלימוד הזה עשה הנגואל. קסטנדה לא לימד את עצמו לתת אמון, הנגואל תימרן אותו לתת אמון, או "לימד".

בקיצור, דון חואן תימרן רבות כדי "לחלוב" מקסטנדה אמון, הסכמה, ובדרגה הגבוהה "אני רוצה". 
הנגואל עושה זאת גם עבורנו: הוא שם את ספריו על דרכינו, הוא אומר לנו לקרוא בספרים ולאמץ את הרעיונות, ומזכיר לנו אותם בנסיבות חיינו הרגילות, אבל האם אנו שומעים את קולו? וכשקורה הנס ואנו שומעים אותו (קול הפיכחון), האם יש בנו מספיק עוצמה כדי לציית לו?

האם אנו יכולים לעזור לקול הזה להישמע?
אחרי כל המילים שהכברתי כאן, אני עדיין לא בטוח 😊. ייתכן שאנו לחלוטין צופים פסיביים במתרחש.
אני יכול להגיד שנוכל לעזור בשינון התובנות, בחקירה, ובביצוע התרגילים המוצעים, אבל האם ההחלטה לעשות זאת היא באמת שלנו, או שגם היא של הרוח/הנגואל? 
=============== 

יום שישי, 16 באוגוסט 2019

אי אפשר להתכונן למפגש עם הנגואל


כשהעולם נעשה קודר


When the world turns blue somewhere after you 

בפוסט הקודם השוויתי בין הארץ שהובטחה לאבר(ה)ם לארץ שניתנה לקסטנדה. המתנה ניתנת ב-setting דומה מאד. הדמויות נמצאות על פסגת הר או גבעה, ממנה רואים רחוק, רואים שקוף. וכל הארץ הנראית מאותו מקום בכל הכיוונים,היא הניתנת במתנה.
ההבדל המהותי בין שני המקרים הוא ששתי המתנות מתיחסות לאספקט שונה של אנרגית החיים היחידה שיש לנו: הולדה (מין), לעומת חלימה.

הפעם אני רוצה להזכיר (כי לבטח הקוראים שכחו), עוד קטע מהספרות שלנו הרומז לסיפור מקראי (יש לא מעט נוספים כאלה).
הקטע נמצא ב"מסע לאיכטלאן" עמודים 19,20, רצוי בעצם להתחיל משתי השורות האחרונות בעמוד 18. 
אני מביא אותו באנגלית כי אין לי דרך לסרוק או לצלם אותו.

Saturday, December 17, 1960 
I found his house after making long and taxing inquiries among the local Indians. It was early afternoon when I arrived and parked in front of it. I saw him sitting on a wooden milk crate. He seemed to recognize me and greeted me as I got out of my car. 
We exchanged social courtesies for a while and then, in plain terms, I confessed that I had been very devious with him the first time we had met. I had boasted that I knew a great deal about peyote, when in reality I knew nothing about it. He stared at me. His eyes were very kind. I told him that for six months I had been reading to prepare myself for our meeting and that this time I really knew a great deal more. 
He laughed. Obviously, there was something in my statement which was funny to him. He was laughing at me and I felt a bit confused and offended. 
He apparently noticed my discomfort and assured me that although I had had good intentions there was really no way to prepare myself for our meeting. 
 I wondered if it would have been proper to ask whether that statement had any hidden meaning, but I did not; yet he seemed to be attuned to my feelings and proceeded to explain what he had meant. He said that my endeavors reminded him of a story about some people a certain king had persecuted and killed once upon a time. He said that in the story the persecuted people were indistinguishable from their persecutors, except that they insisted on pronouncing certain words in a peculiar manner proper only to them; that flaw, of course, was the giveaway. The king posted roadblocks at critical points where an official would ask every man passing by to pronounce a key word. Those who could pronounce it the way the king pronounced it would live, but those who could not were immediately put to death. The point of the story was that one day a young man decided to prepare himself for passing the roadblock by learning to pronounce the test word just as the king liked it. 
Don Juan said, with a broad smile, that in fact it took the young man "six months" to master such a pronunciation. And then came the day of the great test; the young man very confidently came upon the roadblock and waited for the official to ask him to pronounce the word. 
At that point don Juan very dramatically stopped his recounting and looked at me. His pause was very studied and seemed a bit corny to me, but I played along. I had heard the theme of the story before. It had to do with Jews in Germany and the way one could tell who was a Jew by the way they pronounced certain words. I also knew the punch line: the young man was going to get caught because the official had forgotten the key word and asked him to pronounce another word which was very similar but which the young man had not learned to say correctly. 
Don Juan seemed to be waiting for me to ask what happened, so I did. 
"What happened to him?" I asked, trying to sound naive and interested in the story. 
"The young man, who was truly foxy, " he said, "realized that the official had forgotten the key word, and before the man could say anything else he confessed that he had prepared himself for six months." 
He made another pause and looked at me with a mischievous glint in his eyes. This time he had turned the tables on me. The young man's confession was a new element and I no longer knew how the story would end. 
"Well, what happened then?" I asked, truly interested. 
"The young man was killed instantly, of course, " he said and broke into a roaring laughter. I liked very much the way he had entrapped my interest; above all I liked the way he had linked that story to my own case. In fact, he seemed to have constructed it to fit me. He was making fun of me in a very subtle and artistic manner. I laughed with him


איזה סיפור מקראי מזכיר לכם הסיפור של דון חואן? 
רמז: קשור ליפתח הגלעדי, הטמבל שהקריב את בתו. 
נאמר עליו שהיה בן של זונה, והרושם שלי הוא שזה בדיוק מה שהוא היה.
הוא או אנשי שלומו כתבו כנראה את הסיפור (המנצחים כותבים את ההסטוריה), אבל התירוץ שהם מצאו לפגיעה כה אנושה שלהם בשבט אפרים נראה כל כך אידיוטי: נשרוף עליך את ביתך כי לא קראת לנו להצטרף איתך למלחמה. כמה מפגר צריך להיות כדי להמציא תירוץ כזה, וכמה אידיוט כדי להשתכנע ממנו שהרדיפה את שבט אפרים והחיסול ההמוני שלהם היה מוצדק, כשמאידך, הרבה יותר חכם יהיה לעשות מהדפים שעליהם כתוב הסיפור הזה מה שעושים במקסיקו עם נייר.

גם במקרה זה, הסיפור שבספרות שלנו מקבל תפנית ביחס להשתלשלות המקראית.

שאלה חשובה יותר:
מדוע אי אפשר להתכונן לפגישה עם הנגואל?
הלקח מהסיפור של דון חואן ממחיש לכאורה הכַנוֹת-למפגש (מסוג דומה) שהכזיבו.

שבת שלום.

**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

16.8.19


ידע הוא עוצמה, ומה שנגע בו המוות יש בו עוצמה. 
המשפט הבא כורך יחדיו את הידע, העוצמה והמוות:

 Every bit of knowledge that becomes power has death as its central force. Death lends the ultimate touch, and whatever is touched by death indeed becomes power.
(מציאות נפרדת, בפרק משימת הראייה)

ממשפטים אלה ונוספים עולה הרושם שהמוות הוא שמביא אתו ידע. זה מצלצל הגיוני, כי אחרת איך יכול המוות ליעץ?

הידע, שלעתים מוגדר כמשימת הלוחם, כרוך במוות. הצעתי בעבר שכל פיסת ידע היא מוות קטן.

הקטע הבא מ"מציאות נפרדת" עשוי לתמוך בזה, אם מבצעים קפיצה פרשנית קלה. סימנתי את המשפט שאני מציע לפרשו באופן מילולי.
ייתכן וגם ישנה בקטע הגדרה נוספת ל"חוסר הרבב":

"And thus with an awareness of his death, with his detachment, and with the power of his decisions a warrior sets his life in a strategical manner. The knowledge of his death guides him and makes him detached and silently lusty; the power of his final decisions makes him able to choose without regrets and what he chooses is always strategically the best; and so he performs everything he has to with gusto and lusty efficiency.
"When a man behaves in such a manner one may rightfully say that he is a warrior and has acquired patience!" 
(פרק 10, עמוד 138)

בתחילת הקטע מדובר במודעות למוות, לסופך, ובמשפט שהדגשתי מדובר בידע, לכאורה גם כן אודות המוות, מעין ניסוח אחר למודעות למוות שהוזכרה, אבל אני מציע שמדובר כאן בידע שבבעלותו של המוות.
"לוחם יוצא אל הידע כמו אל מלחמה..." כלומר המלחמה להשגת ידע היא גניבת ידע השייך או שמור אצל המוות.
הפרשנות שלי בעצם משתמשת במובן אחר של המילה "of" שעשויה לציין אודות וגם בעלוּת.
שלושת המרכיבים של האסטרטגיה הם לדעתי המרכיבים של חוסר הרבב, והם שהופכים את הלוחם לאמן בהמתנה סבלנית (לרצון).
============== 
16.8.19

מישהו יכול לטעון: מדוע שלא תפרש את המילה "of" באותו אופן גם בתחילת הקטע, כלומר מודעות של המוות, ששייכת למוות, ולא מודעות של הלוחם למוות, למותו, לסופו.
לדעתי, בהחלט ייתכן לפרש זאת גם כך. ואם כן, הלוחם נמצא בעצם במודעות מהסוג שיש למוות (בנוסף לידע שבבעלות המוות שאותו הוא מנסה להשיג).
============== 
16.8.19

אני תוהה כיצד ייתכן שיפתח הגלעדי הנ"ל הקריב את בתו ליהוה והרי, ככל הידוע לי, אין מקרה נוסף של הקרבה כזו.
============== 
16.8.19

לַה-גוֹרדַה, הנזירים (הנוצרים) יכולים לעוף, אם רק מישהו יספר להם על כך.

One Day I'll Fly Away



==============
17.8.19

מדוע אינך יכול להכין את עצמך למפגש עם הנגואל?
תשובתי המוצעת:
כי כמו בַּמשל, עצמך עתיד למות במפגש הזה. להכין את עצמך מניח שעצמך יוכל לשרוד את המפגש, אבל אין אפשרות כזו.
במשל, הבחור ראה שהתוכנית להערים על השומר עומדת לקרוס אז הוא שינה טקטיקה והימר על כֵּנוּת. אבל לא עורמה ולא כנות יכולים לעזור לו.
אי אפשר לרכוש את הידע הזה מבלי למות (הצעתי שכל פיסת ידע היא מוות קטן).
דוגמה מהספרות שלנו:
בסוף "משנתו של דון חואן" מתוארת דרכו של חניך הכישוף שצריך להגיע אל הסדק שבין העולמות ולעבור בו.
"ברגע שימַצֵא מהעֶבֶר השני, צריך האיש לשוטט סביב. אם יאיר לו המזל, ימצא עוזר בקרבת מקום, לא רחוק מהכניסה. האיש צריך לבקש ממנו עזרה. במילים משלו עליו לבקש מהעוזר שילמדו ויעשהו ל"דיאבלרו". אם (או כאשר) העוזר מסכים, הוא הורג את האיש על המקום, ובזמן שהוא מת, הוא מלמד אותו (while he is dead he teaches him)." (עמוד 148)
המחשה של תיאור זה נמצאת לדעתי בתיאור של נסטור את קורותיו בזמן הקפיצה לתהום. הקפיצה לתהום, על פי ההבנה שהצעתי, היא תנועה הלוך ושוב בין הכפיל לגוף הפיסי, כשבכל פעם, לדעתי, יש השתחררות מחיבור ביניהם. יש כנראה 18 חיבורים בין הגופים.
נסטור מספר שבמהלך התנועה בין העולמות הוא היה מגיע, בחלק מהפעמים, כמדומני, למכשף ששמו היה פּוֹריפיריוֹ, אם אינני טועה בשמו, מומחה לצמחי מרפא כמדומני, שלימד אותו. דרך אגב, נסטור היה החניך והיורש כנראה של מורהו ויסנטה. ויסנטה היה איש הידע בחבורה של דון חואן, המשכיל, ומומחה לצמחי מרפא.
==============
17.8.19

מה שלא מובן לי,
הידע הוא חלק מההתקדמות פנימה לתוך הפקעת, זהו המסלול של הרואים החדשים, פנימה אל הרוח, אל הדיסקית הצהובה, היא ההאצלות הענבריות של המודעות.
בתנועה פנימה של נקודת המאסף אין אבדן של זהותך, ומכיוון שהלוחם המתקדם פנימה, ממשיך להתקיים בגופו, מדוע מדובר על מוות?
============== 
17.8.19

ייתכן שהתשובה היא פשוטה:
התנועה העיקרית היא פנימה, אבל המיקום של נקודת המאסף, של רצועת האדם, היא כזו שמצריכה גם תנועה צדית קודם לתנועה פנימה.
זו נקודה שאני מקווה לבדוק מתישהו.
============== 
18.8.19

שתי דוגמאות עלו בדעתי כרגע כתמיכה לקשר ההדוק שבין ידע ומוות:
- לה גורדה מספרת על פבליטו טרום חניכותה. המורה שלו הוא דון חואן.

He [Pablito] said that his teacher had seen a perfect circle of moths flying over my head. He had also seen my death circling around me. 

(הטבעת השניה של העוצמה, כנראה)

עש קשור בידע. פגישה עם הידע היא פגישה עם עש ומקלחת של אבקת הזהב שעל כנפיו ("סיפורי עוצמה").
במשפט הנ"ל, גם העַשים וגם המוות חגים סביב גופה.

- מקרה שני, שעדיין לא איתרתי אותו, הוא, על פי זיכרוני: קסטנדה מספר שהוא היה על סף של תגלית גדולה, אבל דון חואן שלף אותו מהמצב התודעתי הזה. כמדומני שהוא ראה את פניו כשהן לבנות כמו של אדם מת. דון חואן אומר שהתגלית שהוא עמד לגלות הייתה מותו.
ייתכן שמדובר כאן שוב בקשר בין ידע (תגלית) ומוות. צריך למצוא את הקטע כדי להיות בטוח. כלומר, הקורא מפרש את העניין כאילו זו חוויה שלילית ומסוכנת שלא לצורך, ואני מעלה את ההשערה שאירוע זה אינו יוצא דופן, אלא שבכל מקרה שבו יש תגלית חדשה, המוות נוכח שם. 
============== 
18.8.19

שאלה:
מהו הגורם הנוסף שהופך את השלישייה ידע, עוצמה, ומוות לרביעייה?
מדוע שיהיו ארבעה?
כי 4 הוא מספר יסודי, תשתיתי. יש דוגמאות רבות לכך, אבל הנה אמירה שאומרת זאת:
"How many kinds of winds are there?" 
"There are four winds, like there are four directions. That's, of course, for sorcerers and for whatever sorcerers do. Four is a power number for them."
(הטבעת השניה)
כלומר, 4 הוא מספר של עוצמה.

התשובה "אנרגיה" היא כמובן נכונה, אבל נראית לי טריויאלית מדי.
============== 
18.8.19

לדעתי, מועמד טוב לתפקיד הצלע הרביעית: הפחד.
הוא באופן ברור בן לוויה של המוות ושל הידע.
אפשר לנסח באופן הקרוב למושגינו, אם אנו רוצים לגייס את המיינד ולשכנעו, שהמוות מלווה בידע, בעוצמה ובפחד.
============== 
19.8.19

קריאה טולטקית בתנ"ך
מדי פעם הבלוג הזה גולש להשוואות, בין היתר, בין התורה הטולטקית והמקרא. לאחרונה נגענו בסיפור על יפתח ומה שקרוי "שיבולת", סיפור הנרמז על ידי דון חואן.
עלה בדעתי סיפור יונה הנביא שנבלע על ידי דג ותהיתי אודות משמעותו הטולטקית, אם ישנה כזו.
הפירוש שעלה בדעתי הוא שמדובר במשל למצבו של האדם, כלומר היותנו "בלועים" על ידי הלא אורגנים, המיינד הטפילי. על פי פרשנות שהצעתי בעבר, המים בעולמנו הם התשתית לקיום של הלא-אורגנים, וזהו סוד קסמו של כדור הארץ וסוד החיים על כוכב זה. דג, אם כן, עשוי לייצג את ישויות המים, הן הטפילים.
האל דגון, מלשון דג, ומקבילותיו בעולם העתיק, כשהכהן של אל זה היה עטוף בבגד דמויי דג, כולל ראש הדג המכסה את ראשו. כפי הנראה, החלק הזה של ראש הדג על ראשו התגלגל לכובע האפיפיור הנוצרי.
ייתכן שהרעיון התגלגל לאורך ההיסטוריה והתחלף לעתים מדג לנחש, כשאולי בעצם הישות הבולעת הייתה גם זה וגם זה: נחש-ים, המוכר במקורותינו גם בשם "לוויתן", אותו אוכלים הצדיקים/הנגאלים בגן עדן, כלומר הם אוכלים/בולעים את מי שהם היו בלועים אצלו.



שלושה ימים ושלושה לילות היה יונה במעי הדג.
זה מזכיר את התפיסה של הכוהנים בבית המקדש (על פי מגילות מדבר יהודה) שהשבוע והחודש מתחילים תמיד ביום רביעי. [השנה מתחילה בחודש השביעי (ניסן).] אני משער (כמדומני שזה לא נאמר במפורש בספרים שלנו) שהסדק שבין העולמות נמצא בעולם הרביעי, מבין השבע המקיפים את עולמנו.
============== 
19.8.19

הנה ציורים ממקורותינו העשויים לתמוך ברעיון הנחש (ים) הבולע:



דרך אגב, הקשקשים עשויים לייצג את המראות שבתלמי גלגל הזמן, המראות שבהן אנו מביטים ולכודים.
האם מישהו מזהה את גלגל הזמן בציורים אלה? 😊
==============
19.8.19

מדוע הזמן מתחיל ביום רביעי?
כי ביום הרביעי נבראו מאורות השמים, אשר על פיהם נמדד הזמן:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: “יְהִי מְאֹורֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה,
וְהָיוּ לְאֹותֹות וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.
וַיְהִי-כֵן."

==============