מוט לחימום ולהרגעה

ריו דון חנארו

מתוך "אמנות החלימה", 

הרקע, ראיית גופו הישן בחלימה, לעומת חלום רגיל שבו את/ה רואה את גופך הישן.

במקרה זה, קסטנדה רואה באמת את גופו הישן, ותגובותיו הקשות הן סימני ההיכר לכך.

עמוד 141 בעברית:

 "Of course you really saw yourself asleep. The problem is that you got nervous because your energy body has never been consciously in one piece before. If you ever get nervous and cold again, hold on to your dick. That will restore your body temperature in a jiffy and without any fuss."

I felt a bit offended by his crassness. However, the advice proved effective. The next time I became frightened, I relaxed and returned to normal in a few minutes, doing what he had prescribed. In this manner, I discovered that if I did not fret and kept my annoyance in check, I did not panic. To remain controlled did not help me move, but it certainly gave me a deep sensation of peace and serenity

השאלה היא מדוע? מנין לאיבר זה סגולה זו?

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

25.8.19

בזמן שאתם מתעמקים בסגולותיו של מוט החימום וההרגעה, הנה הצעה פרשנית בנושא אחר. (אתם מתעמקים - שנאמר "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר")

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט" עמוד 163 בעברית.

הוא בא אחרי התובנה של דון חואן הצעיר שהוא אינו יכול להישאר ולחיות עם האישה האינדיאנית וילדיה, והוא גם אינו יכול לעזבם. 

הפתרון היחיד היה המוות.

Don Juan knew that he had reached a complete impasse, and that to die like a warrior was the only action congruous with what he had learned at his benefactor's house. So every night, after a frustrating day of hardship and meaningless toil, he patiently waited for his death to come. He was so utterly convinced of his end that his wife and her children waited with him - in a gesture of solidarity, they too wanted to die. All four sat in perfect immobility, night after night, without fail, and recapitulated their lives while they waited for death. 

Don Juan had admonished them with the same words his benefactor had used to admonish him. "Don't wish for it," his benefactor had said. "Just wait until it comes. Don't try to imagine what death is like. Just be there to be caught in its flow."

סוף הקטע מסביר כיצד יש להמתין. למטה, בסוף הערה זו, אַראֶה שגם הישיבה נדרשת בהמתנה. 

שימו לב לדימוי, הייחודי כמדומני, שהמוות הוא זרם.

לאחרונה הזכרתי את האמירה שלוחם יודע כיצד להמתין. 

להמתין לְמַה? 

לרצון.

המוות מדריך אותו כיצד להמתין.

 The knowledge of his death guides him and makes him detached and silently lusty; the power of his final decisions makes him able to choose without regrets and what he chooses is always strategically the best; and so he performs everything he has to with gusto and lusty efficiency. "When a man behaves in such a manner one may rightfully say that he is a warrior and has acquired patience!"

("מציאות נפרדת", בחלק השני: "המשימה היא לראות")

דרך אגב, הצעתי שאת התחלת הקטע יש לקרוא: הידע של המוות (הידע שבבעלותו של המוות) ולא הידע/המודעות של הלוחם אודות מותו. בין היתר, כי המוות הוא יועץ, וכיועץ הוא אמור להיות בעל ידע.

אם כן, שוב, אני מציע שההמתנה למוות היא ההמתנה לרצון. זו אותה המתנה. הלוחם אינו ממתין לשני דברים שונים.

אם אנו כבר עוסקים בהמתנה ובמוות: הנה קטע האומר שגם המוות בעצמו ממתין, הוא ממתין לכל אחד מאיתנו.

The ally is waiting for you, just like death is waiting for you, everywhere and nowhere." 

"Why is the ally waiting for me?" 

"For the same reason that death waits for you," he said, "because you were born."

("סיפורי עוצמה")

הקטע רומז שהמוות הוא בעל ברית.

במקום אחר נאמר שהמוות איננו אויב, הוא אינו מי שהורס אותנו:

"Death is not an enemy, although it appears to be. Death is not our destroyer, although we think it is." 

"What is it, then, if not our destroyer?" I asked. 

"Sorcerers say death is the only worthy opponent we have," he replied. "Death is our challenger. We are born to take that challenge, average men or sorcerers. Sorcerers know about it; average men do not."

("כח השקט" פרק 8, "הסלטה של המחשבה")

הלוחם ממתין לרצון, והמוות יושב אתו על המחצלת וממתין אתו. הם חברים (נוסח אחר ל"בעל ברית", לא?)

"When a warrior has acquired patience he is on his way to will. He knows how to wait. His death sits with him on his mat, they are friends. His death advises him, in mysterious ways, how to choose, how to live strategically. And the warrior waits! I would say that the warrior learns without any hurry because he knows he is waiting for his will;

("מציאות נפרדת", פרק 10)

כאן מדובר על המתנה בישיבה ממש, לא בזמן שאתה צופה סרט, או שוחה בבריכה :)

בדומה להמתנה של דון חואן והמשפחה האינדיאנית. האם זוהי המְתנה שהיא "עיסוק במשרה מלאה"? 

כנראה שלא. הלוחם ממתין כנראה גם בזמן שהוא פועל, הרי המוות מייעץ לו כיצד לחיות נכון, באופן אסטרטגי.

=============== 

25.8.19

מדוע המתנה למוות היא המתנה לרצון? מה הקשר ביניהם?

כאן אני מעלה את רמת הספקולציה:

כל העתקת מיקום נקודת המאסף (הסטה צדית, על פני הפקעת, לא לעומק הפקעת) משמעותה מות הזהות והיסטוריית החיים שלה. (קסטנדה אחרי הקפיצה לתהום, בסוף "צדו הפעיל", מספר שהוא היה זר לעצמו. היו לו זיכרונות שלא היו שלו. זהו מקרה של אבדן הרציפות, לדעתי).

בהקשר זה של המתנה למוות עולה מושג חדש ב"כח השקט"; "אבדן הרציפות",

  invalidate the continuity of his old life.

שם גם נאמר שביטול ההמשכיות הוא כרטיס הכניסה לחוסר הרבב:

"The sorcerer seers of modern times call this process of invalidation the ticket to impeccability, or the sorcerers' symbolic but final death,"  

כלומר, אבדן הרציפות הוא מוות.

הספקולציה המוצעת:

בין שני מיקומים, שתי זהויות, נמצא הרצון, או פתח הרצון, וכדי להגיע לזהות אחרת, צריך למות בזהות הזו.

אמירה אחרת שעשויה להיות קשורה: בין העולמות, העולם הרגיל ועולם המכשפים, נמצאת הראייה. הסַפֵק הוא מכיוון שכאן מדובר אודות בין-עולמות, ולא בין-זהויות. זהויות שונות הן חלק מאותו עולם, העולם הזה.

=============== 

25.8.19

ראוי להפנות את תשומת הלב לכך שההמתנה למוות האישי נעשתה אצל דון חואן והאישה וילדיה אחרי שסיימו לסכם את חייהם.

מדוע?

כי כל עוד לא סיימת, אינך מוכן למות.

ונסיים במשהו הומוריסטי.

אנחנו עוסקים אמנם ברצון, Will, אבל כאן זהו Will אחר.

מה הוא היה משיב לה?

את עושה מהוּמַה רבה מלא-מאוּמַה.

במקרה אני קורא עכשיו ספר מתח נחמד שקשור קצת בשייקספיר: החובב, מאת רוברט ליטל.

=============== 

26.8.19

אפשרות אחרת, פשוטה יותר, לקשר בין הרצון למוות (תזכורת, על פי הצעתי, ההמתנה לרצון היא ההמתנה למוות):

הרצון הוא הכח המקבע את נקודת המאסף במקומה (לעומת הכוונה שהיא הכח המסיט אותה ממקומה). ייתכן (מאד) שהרצון מקבע את נקודת המאסף במקומנו, ובכך מגדיר את זהותנו ומסלול חיינו, ולכן תמרון הרצון הוא שחרור הקיבוע, דבר שבעולם הזה הוא  מוות.

=============== 

26.8.19

הקטע על ההמתנה למוות של דון חואן ומשפחתו המאמצת מסתיים ב:

"Don Juan had admonished them with the same words his benefactor had used to admonish him. "Don't wish for it," his benefactor had said. "Just wait until it comes. Don't try to imagine what death is like. Just be there to be caught in its flow."

יש כאן אזהרה (או נזיפה, שהיא בסך הכל תגובה על אי ציות לאזהרה) שלא לדמיין את מה שאת/ה שואף אליו, את מותך.

למה?

לדעתי, משום שכשאת/ה עושה זאת אתה לא מקבל את מותך באופן טוטלי. אתה משאיר אותך כצופה שעדיין יוותר לצפות במצב החדש.  כך גם לגבי ההשתוקקות (wish).

המוות כזרם שממתינים שייקח אותנו, האם זה לא מזכיר לכם את הַצַבַת גבישי קווארץ או עצמים אחרים, כולל איברי גוף (לדוגמה, המוט לחימום והרגעה שהוזכר לעיל) על דרכו (מין זכר) של הרוח, כדי שהרוח ייגע בהם ובכך יטעינם בעוצמה? ("מסע לאיכטלאן")

האם הזרימה הזו של המוות איננה בעצם רוח הנגואל? ("רק מה שהמוות נוגע בו יש בו עוצמה").

האם במקרה זה של המְתנה למוות, האם אין זה "בסך הכל" הצבת כולך , לא חלק ממך, על  דרכו של הרוח?

=============== 

26.8.19

העיסוק העצום במוות בתפישה הטולטקית עשוי להיראות לאדם הממוצע חולני, מורבידי, ושאר כינויים שליליים. זה לא מפתיע. האדם הממוצע נשלט על ידי המיינד הטפילי ועבורו העיסוק הזה שלילי, כי מה שחיובי בדרך הלוחמים הוא שלילי עבורו.

החברה, המנוהלת על ידי המיינד הטפילי, מרחיקה את המוות מעולמנו. זקנים מורחקים לבתי זקנים. עם זאת, המוות נוכח סביבנו אבל איננו מזהים אותו: עלי שלכת הם כאלה שהמוות נגע בהם. גם צדפות על חוף הים הן בעצם "גוויות"...

=============== 

26.8.19

הנגיעה במת, מה שנגע בו המוות, נעשית, ככל הנראה, ביד שמאל.

- הילד הלא ממושמע העובר תהליך חינוך נוגע לבסוף בידו השמאלית בגוויה של ילד מת. ("מסע לאיכטלאן")

ערבול עלים יבשים (מה הם עלים יבשים אם לא עלים מתים?) לצורך התבוננות על ידי  חולמים נעשית ביד שמאל. ("הטבעת השניה של העוצמה"). 

=============== 

26.8.19

מוסיקה טובה. כנראה יצירה חדשה.

=============== 

27.8.19

פינת הלשון

עלה בדעתי שהמילה "שובע" קשורה במקורה למילה שבע. שובע הוא כאשר את/ה משביע את כל 7 המימדים שבך, מה שקרוי בשפת עם לועֵז: הרמוניה.

האם בדקתי בספרי המומחים ללשון האם יש בסיס לרעיון זה?

לא.

האם אני מתכוון לעשות זאת?

לא?

האם זה משום שאני חושב שזה בזבוז זמן?

כן.

=============== 

27.8.19

היום, יום שלישי ה-27.8.19 הוא יום עוצמה.

זוהי העטיפה של ספרה של טאישה אבלאר "מעבר החצייה של המכשפים".

זוהי ככל הנראה המהדורה הראשונה, בדקתי באינטרנט. יש לי אותה בבית. 

אני משער שהעטיפות למהדורות הראשונות של הספרים של החבורה עוצבו על ידי קסטנדה והנשים, כלומר המוטיב לא היה פרי החלטה של מעצבת גרפית, הביצוע כן.

חמש מסגרות מפרידות בינה לבינינו, הקוראים (קוראי האינסוף מיד שנייה) 

נקפוץ שלושת אלפים שנה אחורנית לבית המקדש הראשון בירושלים. הכניסה אליו הייתה מעוצבת באופן דומה, סגנון הקרוי "מסגרות נסוגות", אבל היו בו 4 מסגרות. בתוך המבנה, הפתח לקודש הקודשים היה בעל עיצוב דומה, אבל בעל 5 מסגרות.

האמנם צירוף מקרים?

הערת אגב, בבית המקדש השני היו 5 מסגרות בכל אחד מהפתחים הללו, אבל אני סומך יותר על הראשון.

אני מאמין שהעיצוב הזה בא לייצג את השכבות של העולמות הלא-אורגנים סביב עולמנו, העוטפות זו את זו כבצל, דימוי של דון חואן.

נ.ב אם גם אתם תרצו, תוכלו לראות במסגרות הללו את המסדרון שבו היא ביצעה את הדאייה המופשטת שלה.

=============== 

28.8.19

אם העיצוב של מסגרות נסוגות מייצג את רובדי העולמות המקיפים זה את זה, מדוע אין לפחות 7 שכבות, של העולמות הלא אורגניים?

שאלה טובה.

כבר הזכרתי זאת בעבר, אבל כל המרבה בסיפור הרי זה משובח:

בזוהר מסופר על 7 עולמות באדמה, האחד מעל השני ושבעה רקיעים:

"אמר ר"י שבע רקיעים ברא אלוהים וכנגדם ברא שבע ארצות." 

לדעתי, מדובר ב-7 עולמות, כשכל עולם כולל יבשה ורקיע. בנוסף, גם זאת כבר כתבתי, לכל עולם כזה יש צד נגלה, וכל השבעה מרכיבים את שדה התפיסה שלנו בכל רגע ורגע, לדוגמה: כל צבע שייך לרובד מציאות אחר. (תזכורת לרעיון אחר שהצעתי: השחור איננו אחד מהשבעה, לכן כשקסטנדה מגיע לעולם השחור אומר דון חואן שלראשונה הוא אסף תפיסה של עולם אחר)

מעניין שגם בכריכה נוספת של אחד מהספרים ישנו מוטיב המסגרות הנסוגות :)

ככל שאני זוכר, בזמן העיצוב לא הייתה מחשבה מודעת אודות רעיון שכבות הבצל של העולמות. 

ידע שקט?

דרך אגב, העיצוב הזה של פתחים בבית-המקדש היה נפוץ במקדשים בעולם הקדום, ובאחד ההרצאות ששמעתי, אמרה חוקרת כי העיצוב הזה סימל קדושה.

=============== 

28.8.19

שימו לב שבכריכת הספר של טאישה, הראש של האישה הולך לאיבוד בתוך כדור אור, שבמקרה, לכאורה, נמצא בשמים.

אנו זוכרים את האמירה של לה גורדה שאנו חלקים של השמש.

האם יש כאן משמעות נוספת הנרמזת בתמונה?

לדוגמה: נקודת המאסף, שהיא כדור זוהר, כלואה במעמקי השכבות?

=============== 

28.8.19

במסגרת הדיון על הדמיון שבין פתחי בית המקדש וכריכת הספר של טאישה, וההצעה הפרשנית שלי שהמסגרות מייצגות את הרובדים של העולמות השונים, הכהן הגדול היה היחיד שנכנס לקודש הקודשים, וזה אירע פעם בשנה ביום הכיפורים. הכניסה שלו כללה קשירתו בחבל אל טבורו, באופן המזכיר את תיאורי המכשפים הקדומים שירדו לעולמות אחרים.

=============== 

29.8.19

לא מזמן תהיתי כאן מה בעצם התרומה של קסטנדה כחניך (ושל כל אחד ההולך בדרך זו), מהי התרומה של האני הקטן למאמץ הגדול. טענתי שאנו שדה הקרב שבו מתחולל קרב בין שני כוחות: המערכת הטפילית והרוח, ובעצם אנו לא עושים דבר, כל מה שקורה הוא ביטוי לקרב הזה ביניהם. 

החינוך אילף אותנו לציית לקולה של המערכת הטפילית וכל מעשינו תגובותינו ורצונותינו מקורם בקול הזה. ישנו גם קול חלש, של המיינד האמיתי, של הרוח, אבל הוא כמעט שאינו נשמע, ועוד פחות מכך אנו נשמעים לו (מעניין הביטוי הזה שמשמעותו לציית: להישמע לו).

לדעתי המשימה העיקרית של דון חואן בחניכה של החניכים הייתה להביא אותם לשמוע את הקול הזה, קול הנגואל, ולציית לו.

אבל בעצם הוא הנגואל ודבריו הם בדרך כלל דברי הנגואל, הרוח. זה היה היתרון שלהם כחניכים. הם שמעו את הקול הזה ממש ואנו קוראים אותו בספרים. אבל בשני המקרים דיבורו של הנגואל מכוון שנשמע את המיינד האמיתי, גם אם לא יבקע מפיו של אדם בשר ודם. 

אם כן, המשימה הכי חשובה של דון חואן הייתה להשיג את ה"אני רוצה" מצד החניך. 

"אני רוצה לדעת", הבעת סקרנות מצדו של קסטנדה, הייתה הטריגר לשיעור שהסתיים תמיד (כמדומני) במבחן מעשי. המשימה היא ידע. ("האדם יוצא אל הידע כמו לקרב...")

דון חואן כמובן תיעל אותו כדי שיביע זאת, הוא תמרן רבות כדי שהרצון הזה יובע מפורשות בקול (כמו בחלימה), כתנאי להתחלת השיעור.

שלבים מקדימים להבעת רצון מפורשת כוללים הסכמה (יש להסכים ולקבל על עצמך את חוק הנגואל. את חוק הנגואל מציגים לנגואל החניך במצב של מודעות גבוהה, ובמצב זה האמת ברורה ואין באמת אפשרות שלא להסכים לקבל את החוק).

והם גם כוללים מתן אמון בנגואל. הנה קטע המדבר על חשיבות מתן האמון בנגואל:

"דון חואן צדק, לא ספק בעניין הצורך לתת אמון. הקושי הגדול ביותר שידעתי בשלביה המוקדמים של חניכותי, שנמשכה שלוש עשרה שנים, היה יצירתו של קשר אמיתי עם עולמו ואתו. משמעותו של הדבר הייתה שהיה עלי ללמוד את עצמי לתת בו אמון גמור ולקבלו ללא סייג כנגואל".

("אמנות החלימה" עמוד 20)

המחיקה לעיל היא לצורך דיוק התרגום. גם את הלימוד הזה עשה הנגואל. קסטנדה לא לימד את עצמו לתת אמון, הנגואל תימרן אותו לתת אמון, או "לימד".

בקיצור, דון חואן תימרן רבות כדי "לחלוב" מקסטנדה אמון, הסכמה, ובדרגה הגבוהה "אני רוצה". 

הנגואל עושה זאת גם עבורנו: הוא שם את ספריו על דרכינו, הוא אומר לנו לקרוא בספרים ולאמץ את הרעיונות, ומזכיר לנו אותם בנסיבות חיינו הרגילות, אבל האם אנו שומעים את קולו? וכשקורה הנס ואנו שומעים אותו (קול הפיכחון), האם יש בנו מספיק עוצמה כדי לציית לו?

האם אנו יכולים לעזור לקול הזה להישמע?

אחרי כל המילים שהכברתי כאן, אני עדיין לא בטוח 😊. ייתכן שאנו לחלוטין צופים פסיביים במתרחש.

אני יכול להגיד שנוכל לעזור בשינון התובנות, בחקירה, ובביצוע התרגילים המוצעים, אבל האם ההחלטה לעשות זאת היא באמת שלנו, או שגם היא של הרוח/הנגואל? 

===============