אי אפשר להתכונן למפגש עם הנגואל

כשהעולם נעשה קודר

When the world turns blue somewhere after you 

בפוסט הקודם השוויתי בין הארץ שהובטחה לאבר(ה)ם לארץ שניתנה לקסטנדה. המתנה ניתנת ב-setting דומה מאד. הדמויות נמצאות על פסגת הר או גבעה, ממנה רואים רחוק, רואים שקוף. וכל הארץ הנראית מאותו מקום בכל הכיוונים,היא הניתנת במתנה.

ההבדל המהותי בין שני המקרים הוא ששתי המתנות מתיחסות לאספקט שונה של אנרגית החיים היחידה שיש לנו: הולדה (מין), לעומת חלימה.

הפעם אני רוצה להזכיר (כי לבטח הקוראים שכחו), עוד קטע מהספרות שלנו הרומז לסיפור מקראי (יש לא מעט נוספים כאלה).

הקטע נמצא ב"מסע לאיכטלאן" עמודים 19,20, רצוי בעצם להתחיל משתי השורות האחרונות בעמוד 18. 

אני מביא אותו באנגלית כי אין לי דרך לסרוק או לצלם אותו.

Saturday, December 17, 1960 

I found his house after making long and taxing inquiries among the local Indians. It was early afternoon when I arrived and parked in front of it. I saw him sitting on a wooden milk crate. He seemed to recognize me and greeted me as I got out of my car. 

We exchanged social courtesies for a while and then, in plain terms, I confessed that I had been very devious with him the first time we had met. I had boasted that I knew a great deal about peyote, when in reality I knew nothing about it. He stared at me. His eyes were very kind. I told him that for six months I had been reading to prepare myself for our meeting and that this time I really knew a great deal more. 

He laughed. Obviously, there was something in my statement which was funny to him. He was laughing at me and I felt a bit confused and offended. 

He apparently noticed my discomfort and assured me that although I had had good intentions there was really no way to prepare myself for our meeting. 

 I wondered if it would have been proper to ask whether that statement had any hidden meaning, but I did not; yet he seemed to be attuned to my feelings and proceeded to explain what he had meant. He said that my endeavors reminded him of a story about some people a certain king had persecuted and killed once upon a time. He said that in the story the persecuted people were indistinguishable from their persecutors, except that they insisted on pronouncing certain words in a peculiar manner proper only to them; that flaw, of course, was the giveaway. The king posted roadblocks at critical points where an official would ask every man passing by to pronounce a key word. Those who could pronounce it the way the king pronounced it would live, but those who could not were immediately put to death. The point of the story was that one day a young man decided to prepare himself for passing the roadblock by learning to pronounce the test word just as the king liked it. 

Don Juan said, with a broad smile, that in fact it took the young man "six months" to master such a pronunciation. And then came the day of the great test; the young man very confidently came upon the roadblock and waited for the official to ask him to pronounce the word. 

At that point don Juan very dramatically stopped his recounting and looked at me. His pause was very studied and seemed a bit corny to me, but I played along. I had heard the theme of the story before. It had to do with Jews in Germany and the way one could tell who was a Jew by the way they pronounced certain words. I also knew the punch line: the young man was going to get caught because the official had forgotten the key word and asked him to pronounce another word which was very similar but which the young man had not learned to say correctly. 

Don Juan seemed to be waiting for me to ask what happened, so I did. 

"What happened to him?" I asked, trying to sound naive and interested in the story. 

"The young man, who was truly foxy, " he said, "realized that the official had forgotten the key word, and before the man could say anything else he confessed that he had prepared himself for six months." 

He made another pause and looked at me with a mischievous glint in his eyes. This time he had turned the tables on me. The young man's confession was a new element and I no longer knew how the story would end. 

"Well, what happened then?" I asked, truly interested. 

"The young man was killed instantly, of course, " he said and broke into a roaring laughter. I liked very much the way he had entrapped my interest; above all I liked the way he had linked that story to my own case. In fact, he seemed to have constructed it to fit me. He was making fun of me in a very subtle and artistic manner. I laughed with him

איזה סיפור מקראי מזכיר לכם הסיפור של דון חואן? 

רמז: קשור ליפתח הגלעדי, הטמבל שהקריב את בתו. 

נאמר עליו שהיה בן של זונה, והרושם שלי הוא שזה בדיוק מה שהוא היה.

הוא או אנשי שלומו כתבו כנראה את הסיפור (המנצחים כותבים את ההסטוריה), אבל התירוץ שהם מצאו לפגיעה כה אנושה שלהם בשבט אפרים נראה כל כך אידיוטי: נשרוף עליך את ביתך כי לא קראת לנו להצטרף איתך למלחמה. כמה מפגר צריך להיות כדי להמציא תירוץ כזה, וכמה אידיוט כדי להשתכנע ממנו שהרדיפה את שבט אפרים והחיסול ההמוני שלהם היה מוצדק, כשמאידך, הרבה יותר חכם יהיה לעשות מהדפים שעליהם כתוב הסיפור הזה מה שעושים במקסיקו עם נייר.

גם במקרה זה, הסיפור שבספרות שלנו מקבל תפנית ביחס להשתלשלות המקראית.

שאלה חשובה יותר:

מדוע אי אפשר להתכונן לפגישה עם הנגואל?

הלקח מהסיפור של דון חואן ממחיש לכאורה הכַנוֹת-למפגש (מסוג דומה) שהכזיבו.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

16.8.19

ידע הוא עוצמה, ומה שנגע בו המוות יש בו עוצמה. 

המשפט הבא כורך יחדיו את הידע, העוצמה והמוות:

 Every bit of knowledge that becomes power has death as its central force. Death lends the ultimate touch, and whatever is touched by death indeed becomes power.

(מציאות נפרדת, בפרק משימת הראייה)

ממשפטים אלה ונוספים עולה הרושם שהמוות הוא שמביא אתו ידע. זה מצלצל הגיוני, כי אחרת איך יכול המוות ליעץ?

הידע, שלעתים מוגדר כמשימת הלוחם, כרוך במוות. הצעתי בעבר שכל פיסת ידע היא מוות קטן.

הקטע הבא מ"מציאות נפרדת" עשוי לתמוך בזה, אם מבצעים קפיצה פרשנית קלה. סימנתי את המשפט שאני מציע לפרשו באופן מילולי.

ייתכן וגם ישנה בקטע הגדרה נוספת ל"חוסר הרבב":

"And thus with an awareness of his death, with his detachment, and with the power of his decisions a warrior sets his life in a strategical manner. The knowledge of his death guides him and makes him detached and silently lusty; the power of his final decisions makes him able to choose without regrets and what he chooses is always strategically the best; and so he performs everything he has to with gusto and lusty efficiency.

"When a man behaves in such a manner one may rightfully say that he is a warrior and has acquired patience!" 

(פרק 10, עמוד 138)

בתחילת הקטע מדובר במודעות למוות, לסופך, ובמשפט שהדגשתי מדובר בידע, לכאורה גם כן אודות המוות, מעין ניסוח אחר למודעות למוות שהוזכרה, אבל אני מציע שמדובר כאן בידע שבבעלותו של המוות.

"לוחם יוצא אל הידע כמו אל מלחמה..." כלומר המלחמה להשגת ידע היא גניבת ידע השייך או שמור אצל המוות.
הפרשנות שלי בעצם משתמשת במובן אחר של המילה "of" שעשויה לציין אודות וגם בעלוּת.

שלושת המרכיבים של האסטרטגיה הם לדעתי המרכיבים של חוסר הרבב, והם שהופכים את הלוחם לאמן בהמתנה סבלנית (לרצון).

============== 

16.8.19

מישהו יכול לטעון: מדוע שלא תפרש את המילה "of" באותו אופן גם בתחילת הקטע, כלומר מודעות של המוות, ששייכת למוות, ולא מודעות של הלוחם למוות, למותו, לסופו.

לדעתי, בהחלט ייתכן לפרש זאת גם כך. ואם כן, הלוחם נמצא בעצם במודעות מהסוג שיש למוות (בנוסף לידע שבבעלות המוות שאותו הוא מנסה להשיג).

============== 

16.8.19

אני תוהה כיצד ייתכן שיפתח הגלעדי הנ"ל הקריב את בתו ליהוה והרי, ככל הידוע לי, אין מקרה נוסף של הקרבה כזו.

============== 

16.8.19

לַה-גוֹרדַה, הנזירים (הנוצרים) יכולים לעוף, אם רק מישהו יספר להם על כך.

One Day I'll Fly Away

==============

17.8.19

מדוע אינך יכול להכין את עצמך למפגש עם הנגואל?

תשובתי המוצעת:

כי כמו בַּמשל, עצמך עתיד למות במפגש הזה. להכין את עצמך מניח שעצמך יוכל לשרוד את המפגש, אבל אין אפשרות כזו.

במשל, הבחור ראה שהתוכנית להערים על השומר עומדת לקרוס אז הוא שינה טקטיקה והימר על כֵּנוּת. אבל לא עורמה ולא כנות יכולים לעזור לו.

אי אפשר לרכוש את הידע הזה מבלי למות (הצעתי שכל פיסת ידע היא מוות קטן).

דוגמה מהספרות שלנו:

בסוף "משנתו של דון חואן" מתוארת דרכו של חניך הכישוף שצריך להגיע אל הסדק שבין העולמות ולעבור בו.

"ברגע שימַצֵא מהעֶבֶר השני, צריך האיש לשוטט סביב. אם יאיר לו המזל, ימצא עוזר בקרבת מקום, לא רחוק מהכניסה. האיש צריך לבקש ממנו עזרה. במילים משלו עליו לבקש מהעוזר שילמדו ויעשהו ל"דיאבלרו". אם (או כאשר) העוזר מסכים, הוא הורג את האיש על המקום, ובזמן שהוא מת, הוא מלמד אותו (while he is dead he teaches him)." (עמוד 148)

המחשה של תיאור זה נמצאת לדעתי בתיאור של נסטור את קורותיו בזמן הקפיצה לתהום. הקפיצה לתהום, על פי ההבנה שהצעתי, היא תנועה הלוך ושוב בין הכפיל לגוף הפיסי, כשבכל פעם, לדעתי, יש השתחררות מחיבור ביניהם. יש כנראה 18 חיבורים בין הגופים.

נסטור מספר שבמהלך התנועה בין העולמות הוא היה מגיע, בחלק מהפעמים, כמדומני, למכשף ששמו היה פּוֹריפיריוֹ, אם אינני טועה בשמו, מומחה לצמחי מרפא כמדומני, שלימד אותו. דרך אגב, נסטור היה החניך והיורש כנראה של מורהו ויסנטה. ויסנטה היה איש הידע בחבורה של דון חואן, המשכיל, ומומחה לצמחי מרפא.

==============

17.8.19

מה שלא מובן לי,

הידע הוא חלק מההתקדמות פנימה לתוך הפקעת, זהו המסלול של הרואים החדשים, פנימה אל הרוח, אל הדיסקית הצהובה, היא ההאצלות הענבריות של המודעות.

בתנועה פנימה של נקודת המאסף אין אבדן של זהותך, ומכיוון שהלוחם המתקדם פנימה, ממשיך להתקיים בגופו, מדוע מדובר על מוות?

============== 

17.8.19

ייתכן שהתשובה היא פשוטה:

התנועה העיקרית היא פנימה, אבל המיקום של נקודת המאסף, של רצועת האדם, היא כזו שמצריכה גם תנועה צדית קודם לתנועה פנימה.

זו נקודה שאני מקווה לבדוק מתישהו.

============== 

18.8.19

שתי דוגמאות עלו בדעתי כרגע כתמיכה לקשר ההדוק שבין ידע ומוות:

- לה גורדה מספרת על פבליטו טרום חניכותה. המורה שלו הוא דון חואן.

He [Pablito] said that his teacher had seen a perfect circle of moths flying over my head. He had also seen my death circling around me. 

(הטבעת השניה של העוצמה, כנראה)

עש קשור בידע. פגישה עם הידע היא פגישה עם עש ומקלחת של אבקת הזהב שעל כנפיו ("סיפורי עוצמה").
במשפט הנ"ל, גם העַשים וגם המוות חגים סביב גופה.

- מקרה שני, שעדיין לא איתרתי אותו, הוא, על פי זיכרוני: קסטנדה מספר שהוא היה על סף של תגלית גדולה, אבל דון חואן שלף אותו מהמצב התודעתי הזה. כמדומני שהוא ראה את פניו כשהן לבנות כמו של אדם מת. דון חואן אומר שהתגלית שהוא עמד לגלות הייתה מותו.
ייתכן שמדובר כאן שוב בקשר בין ידע (תגלית) ומוות. צריך למצוא את הקטע כדי להיות בטוח. כלומר, הקורא מפרש את העניין כאילו זו חוויה שלילית ומסוכנת שלא לצורך, ואני מעלה את ההשערה שאירוע זה אינו יוצא דופן, אלא שבכל מקרה שבו יש תגלית חדשה, המוות נוכח שם. 

============== 

18.8.19

שאלה:

מהו הגורם הנוסף שהופך את השלישייה ידע, עוצמה, ומוות לרביעייה?

מדוע שיהיו ארבעה?

כי 4 הוא מספר יסודי, תשתיתי. יש דוגמאות רבות לכך, אבל הנה אמירה שאומרת זאת:

"How many kinds of winds are there?" 

"There are four winds, like there are four directions. That's, of course, for sorcerers and for whatever sorcerers do. Four is a power number for them."

(הטבעת השניה)

כלומר, 4 הוא מספר של עוצמה.

התשובה "אנרגיה" היא כמובן נכונה, אבל נראית לי טריויאלית מדי.

============== 
18.8.19

לדעתי, מועמד טוב לתפקיד הצלע הרביעית: הפחד.
הוא באופן ברור בן לוויה של המוות ושל הידע.
אפשר לנסח באופן הקרוב למושגינו, אם אנו רוצים לגייס את המיינד ולשכנעו, שהמוות מלווה בידע, בעוצמה ובפחד.
============== 
19.8.19

קריאה טולטקית בתנ"ך
מדי פעם הבלוג הזה גולש להשוואות, בין היתר, בין התורה הטולטקית והמקרא. לאחרונה נגענו בסיפור על יפתח ומה שקרוי "שיבולת", סיפור הנרמז על ידי דון חואן.
עלה בדעתי סיפור יונה הנביא שנבלע על ידי דג ותהיתי אודות משמעותו הטולטקית, אם ישנה כזו.
הפירוש שעלה בדעתי הוא שמדובר במשל למצבו של האדם, כלומר היותנו "בלועים" על ידי הלא אורגנים, המיינד הטפילי. על פי פרשנות שהצעתי בעבר, המים בעולמנו הם התשתית לקיום של הלא-אורגנים, וזהו סוד קסמו של כדור הארץ וסוד החיים על כוכב זה. דג, אם כן, עשוי לייצג את ישויות המים, הן הטפילים.
האל דגון, מלשון דג, ומקבילותיו בעולם העתיק, כשהכהן של אל זה היה עטוף בבגד דמויי דג, כולל ראש הדג המכסה את ראשו. כפי הנראה, החלק הזה של ראש הדג על ראשו התגלגל לכובע האפיפיור הנוצרי.
ייתכן שהרעיון התגלגל לאורך ההיסטוריה והתחלף לעתים מדג לנחש, כשאולי בעצם הישות הבולעת הייתה גם זה וגם זה: נחש-ים, המוכר במקורותינו גם בשם "לוויתן", אותו אוכלים הצדיקים/הנגאלים בגן עדן, כלומר הם אוכלים/בולעים את מי שהם היו בלועים אצלו.

שלושה ימים ושלושה לילות היה יונה במעי הדג.
זה מזכיר את התפיסה של הכוהנים בבית המקדש (על פי מגילות מדבר יהודה) שהשבוע והחודש מתחילים תמיד ביום רביעי. [השנה מתחילה בחודש השביעי (ניסן).] אני משער (כמדומני שזה לא נאמר במפורש בספרים שלנו) שהסדק שבין העולמות נמצא בעולם הרביעי, מבין השבע המקיפים את עולמנו.
============== 
19.8.19

הנה ציורים ממקורותינו העשויים לתמוך ברעיון הנחש (ים) הבולע:

דרך אגב, הקשקשים עשויים לייצג את המראות שבתלמי גלגל הזמן, המראות שבהן אנו מביטים ולכודים.
האם מישהו מזהה את גלגל הזמן בציורים אלה? 😊
==============
19.8.19

מדוע הזמן מתחיל ביום רביעי?
כי ביום הרביעי נבראו מאורות השמים, אשר על פיהם נמדד הזמן:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: “יְהִי מְאֹורֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה,
וְהָיוּ לְאֹותֹות וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.
וַיְהִי-כֵן."
==============