מסילות ותלמים

פינת השירה

השיר הבא צץ בדעתי היום, והזכיר לי את "התלמים" שבגלגל הזמן.
השיר נכתב לפני כ-14 שנה, ימים בהם אמרתי שירה 😊
והוא נאסף בספר שקראתי לו:

ואהבת עולם אהבתיך

סמלי אהבה והשראה בנופי ארץ ישראל

הספר לא ראה אור כי הקהל לא היה בשל לכך 😊

ככל הזכור לי, התמונה היא של שדה מוצף בעמק יזרע-אל.

דרך אגב,

1. יש לנו שורש אנרגטי החודר את הארץ ונע בתנועתנו על פניה (סילביו מנואל מציין אותו ב"מתנת הנשר"). אנו כמו עצים בעלי יכולת תנועה.

 he compared human beings to trees. We are like mobile trees. We are somehow rooted to the ground. Our roots are transportable, but that does not free us from the ground. 

האם אנו יוצרים את התלם הזה עם השורש?

אני נוטה לחשוב שנהפוך הוא, שהשורש הזה הוא החיבור שלנו לתלם קיים שלאורכו אנו נעים, שתלמי גלגל הזמן פרושים על גבי הארץ.

אני גם נוטה לחשוב שהשורש הזה הוא הרצון.

2. הרצון שייך לגלגל הזמן. אומרת זאת פלורינדה המורה לקסטנדה בספר הנ"ל. 

אם כך, הרצון איננו חלק מהמהות שלנו, הוא חיצוני לנו, כמו שהכוונה היא חיצונית לנו.

מעניין שבדיאגרמת 8 הנקודות, הנגואל והטונל נמצאים על גבולותינו ואינם ממש חלק מאיתנו. ככל הנראה יש לנו נקודות חיבור אליהם. הרצון הוא אחת הנקודות בדיאגרמה והוא היחיד שיש לו קשר עם הנגואל ועם הטונל.

לפי מה שאני מציע כאן, גם הרצון איננו ממש חלק ממהותנו. ובמחשבה נוספת, אולי כל הנקודות הללו הן חלק מתבנית האדם ולא חלק ממהותנו. ואכן על הדיאגרמה נאמר (ככל שאני זוכר) שהיא מתארת את המבנה האנרגטי של האדם, וכידוע "אדם" הוא תבנית אנרגטית אשר מולבשת עלינו.

אם אין מסילות על הארץ, צריך לפרוש כנפיים.
עוף אתי - פמלה וויליאמס.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

5.9.19

הזכרתי את דיאגרמת 8 הנקודות המהוות את האדם. שתי נקודות, שזהותן ומיקומן נמסרות מאוחר יותר, קרי הנגואל והטונל, לא נאמר היכן מיקומן בגוף. 

כשקסטנדה שואל לגבי מיקומן בגוף, אחרי שדון חואן אומר לו קודם לכן שהוא עדיין לא בשל לדיבור עליהם, התגובה של דון חואן:

"Where are the other two points?" I asked. 

He gave me a most obscene answer and broke into a belly laugh. "You're so sneaky," he said. "You think I'm a sleepy old goat, don't you?"

 בעברית ("סיפורי עוצמה" עמוד 83) זה תורגם: "הוא כבדני בתשובה גסה שבגסות וגעה בצחוק מתגלגל."

נראה לי שבאנגלית הרמז הוא מעט יותר מיני מאשר בעברית, אבל אני לא בטוח. "גס" בעברית מתייחס לעתים קרובות לענייני מין.

ואני תוהה ומציע: מה אם דון חואן נתן תשובה, אבל הגסות הסתירה אותה מאיתנו? כשהמשך הדיאלוג ביניהם נועד להעצים את ההסתרה, כאילו הייתה זו רק גסות, ולא ניתנה שום תשובה.

אם כן, אז שני האיברים ממוקמים כנראה באגן, כי תיאור הקשר בין נקודות הדיאגרמה לאיברי הגוף מתחיל מהראש ויורד מטה, כשלפני שתי הנקודות האחרונות, עליהם הוא לכאורה לא מדבר, הגענו לאיזור שמתחת לטבור, הוא מקום הרצון.

בנוסף, יש באגן שני איברים שדיבור עליהם נחשב בד"כ לשפה גסה. הם נמצאים, האחד בחזית הגוף והשני מאחוריו.

אני רק מקווה שהקוראים לבושים ולא מסתובבים עם הנגואל בחוץ 😊

============= 
6.9.19

כוונון עדין לרעיון שהצעתי לעיל:
דיאגרמת 8 הנקודות היא תבנית האדם, כלומר מעין חליפת חלל בעלת 8 פונקציות, שבמקום לשלוט בה היא מנהלת אותנו.
אבל, זו התוספת המוצעת כרגע, חלק מהפונקציות: רצון, תחושה, ראייה, הן בכל זאת חלק ממהותנו, ולא חלק מהחליפה הזרה.
זה מסתדר עם האמירה ש-8 הנקודות הן השלמות העצמית של כל אחד מאיתנו.

הדברים הם בגדר הרהור. אני לא משוכנע בהם.

שבת שלום.
============= 
7.9.19

התחלתי בשיר, ואמשיך עם השוונג.
קטע משיר של משוררת אמיתית ומופלאה, זלדה.
לקטעים כאלה מתאימה אמירתו של דון חואן:
אני מרגיש שאישה זו רואה את מהות הדברים ואני יכול לראות ביחד איתה.

"As I hear the words," don Juan said when I had finished reading, "I feel that that man is seeing the essence of things and I can see with him. I don't care what the poem is about. I care only about the feeling the poet's longing brings me. I borrow his longing, and with it I borrow the beauty. And marvel at the fact that he, like a true warrior, lavishes it on the recipients, the beholders, retaining for himself only his longing. This jolt, this shock of beauty, is stalking."

("כח השקט" עמוד 102)

כשאמות –
יפרֹם אלוהים רקמתי
חוט-חוט,
והימה ישליך צבָעַי
אל מחסניו שבתהום.
ואולי יהפכם לפרח אולי יהפכם לפרפר
כהה-לֵילִי-רך, כהה-לֵילִי-חי.

מתוך השיר: חדרה של אמי הוּאַר.

בהיבט טולטקי, יש כאן את פרימת פקעת הסיבים.
הפקעת נפרמת, אבל ההאצלות שלה ימשיכו כמובן וישמשו ליצירת פקעות אחרות, כלומר ישויות אחרות.
צבעי הקשת שבעולם הם, על פי פרשנותי בלבד, שייכים לרצועות הלא אורגניות השונות, אשר מהאצלותיהן מורכבות הפקעות.
הים האפל של המודעות, הוא התהום, בו שרויות הפקעות, ומהאצלותיו הן עשויות.
את המילה "אלוהים" צריך להחליף כמובן ב"נשר", או ב"מוות".

***

דון חואן אומר את הנ"ל בתגובה לשיר של משורר שעוסק, איך לא, במוות,
"המיתה העיקשת, הבלתי פוסקת הזו,
המוות החי הזה, 
הממית אותך [...(באמצעות כל דבר (יפה?) שבעולם)]
("כח השקט" עמוד 102)

שימו לב לסוף הציטוט הנ"ל, המציע הגדרה למושג ייקוש: זעזוע של יופי.
מה הופך את הזעזוע שמעורר היופי ליקוש?
============= 
7.9.19

מאה דרכים - Jeff Jarvis
אבל, על פי מילות השיר, נראה שאף אחת מהן איננה בעלת לב, אלא מדובר בדרכיה של עשב השטן.

============= 
8.9.19
בפוסט הקודם שאלתי לגבי ההשוואה שבין הפרקטיקה לשינוי עצמי והפרקטיקה להוצאת מחלה (כדוגמה). הוספתי שם הערה בעניין זה, אבל אין לי מושג אם עדכון של פוסטים קודמים מדווח אז אני מעתיק אותו לכאן.
8.9.19

לגבי שאלת ההשוואה בין הפרקטיקה לשינוי עצמי והפקרטיקה לדחיפת מחלה (לדוגמה) החוצה מגופך/ממך (ששני קטעים מספרים שונים הובאו לעיל), אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שבשתי הפרקטיקות מופיע המרכיב של ה"בידיעה שזה שקר". בפרקטיקת הדחיפה זה מופיע בנוסח "מבלי היכולת להאמין שאפשרי לחוש זאת":

"repeating it until one felt the heavy body with the hand, in spite of the fact that one could never believe it was possible to feel it."

(מתוך הקטע לעיל הלקוח מ"מסע לאיכטלאן")

שאלתי שם גם על הניבֶּלוּנגים.

המושג מוזכר ב"להתעורר אל החלום", שם מכנה קסטנדה את פלורינדה "ניבלונגית".

הניבלונגים מופיעים במיתולוגיה הגרמנית והנורדית הקדומות. 

כרגע אינני יודע הרבה יותר מכך.

==================

8.9.19

בבדיחות הדעת

בדיחה טולטקית שהמצאתי הרגע:

האם עלים נושרים הם עלים שנקראו אל הנשר?

אם אנחנו בשוונג, בדיחה יהודית שנתקלתי בה לאחרונה בספר של עמוס קינן.

לא משה רבנו הוציא אותנו ממצרים, אלא בן דודו, שגם שמו משה. 

לא הבנתם?

כנראה שמדובר בכך שממילא אין שום מידע (מדעי) על זהות משה, ולא על אף אחד מהאירועים והאנשים המוזכרים במיתוס ההוא. (ייתכן ואני טועה. אבל יש משהו מצחיק בַּבדיחה, אפילו שאינך בטוח/ה שאתה מבין אותה, לא?).

לגבי שאלת היקוש כזעזוע מהיופי.

לדעתי, היופי המדובר כאן אינו קשור בתוכן השיר, כי תוכן השיר אינו מעניין את היוקש. הוא נוטל מהשיר רק את הכיסופים.  

אם כן, היופי הוא, לדעתי, בנתינה של המשורר. נתינה שלא על מנת לקבל תמורה. נתינה זו מעוררת פליאה, ובפליאה ישנו מרכיב של זעזוע, לא?

הנתינה הזו היא ביטוי של הרוח, היא נוכחות הרוח, כי בעולם הזה שכולו מאבק, ולכן אינטרסים, נתינה כזו היא נדירה, משום שנוכחות הרוח נדירה.

אם כן, היוקש  מפשיט את הכיסופים שבשיר מתוכנם הקונקרטי, השייך לעולם הזה, ומשתמש בהם ככוח דחף. הוא גם מזהה את נוכחות הרוח בנתינה של המשורר ומשתמש בזעזוע שבפליאה כדחף נוסף, ואולי גם כמצביע על הרוח, כלומר מצביע על היעד שאליו הוא מכוון את הדחף שבכיסופים.

זו הצעה פרשנית, בלבד.

אפרופו פליאה, שהיא תגובה לפלא, תזכורת: 

הלוחם מאזן בין האימה שבהיות אדם לפלא שבהיות אדם.
(מה דחף את המכשפים הקדומים למחוזות של סכנה ואימה? הסקרנות. 
שיעורי בית: מהו הקשר בין סקרנות לפליאה/פלא?)

הנה ניסוח אחר (אספקט אחר?) למשימת האיזון של הלוחם.

קטע שלא יסולא בפז. 

(אם מישהו יציע לכם מעטפה עם זהב או דולרים תמורתו, ואתם לא פוליטיקאים, אל תחליפו 😊).

"חוסר הרבב הוא תולדה של איזון עדין בין ההוויה הפנימית שלנו
וכוחות העולם החיצוני. זהו הישג הדורש מאמץ, זמן, מסירּות, וקשב
קבוע למטרה, כך שהמטרה הסופית לא נעלמת אף פעם מן העין. אבל,
בעיקר נדרשת עיקשות. עיקשות מביסה את האדישות, זה כה פשוט.
 "סף הקסם הוא התכוונות הנמשכת מעבר למה שנראה אפשרי, רצוי,
או מתקבל על הדעת. זהו זינוק נפשי לצורך יצירת התאמה עם הרצון של
האצלות הנשר, ולאפשר לפקודה שלהן לרופף את נוקשות הגבולות
שלנו. אבל רק מעטים מוכנים לשלם את המחיר, להתאמץ מעבר
להכרחי".

("מפגשים עם הנגואל" עמוד 39)

משימת האיזון של הלוחם מופיעה בעיקר בנוסח: איזון בין ימין לשמאל.

==================

8.9.19

קסטנדה זורק מילה אחת, "ניבלונגית", וטראח, שולח אותנו לקרוא מיתולוגיה גרמנית קדומה. בסך הכל מילה אחת קטנה :)

================== 

8.9.19

ייתכן והתשובה לשאלת אזכור הניבלונגים פשוטה:

יש הטוענים, על פי האנציקלופדיה העברית, שמשמעות השם היא ישויות ערפל.

יש קירבה בין המילים ואני תוהה, אולי ההבדל הקטן מקורו בכך שמדובר שגרמנית עתיקה, ואולי גם קשור לכך שהאפוס נכתב בגרמנית גבוהה.

כזכור, פלורינדה, שהיא בת למשפחה גרמנית, הופיעה לקסטנדה ולנסטור לראשונה על ההר כשהיא מגיחה מתוך ערפל כבד. 

עדיין לא קראתי את המיתוס, אבל נראה שמדובר באנשים קטנים, גמדים, ולפלורינדה היה ללא ספק תסביך נוֹמֶך. גם בספר של פלורינדה היא מציינת את היותם גמדים.

הנה הקטע מ"להתעורר אל החלום":

"מה כל זה אומר?" שאלתי ואחר כך הסמקתי, משהבנתי שאני
מפרשת ומעמידה במרכז את הנשיות שלי.
נראה היה שהוא מודע היטב למצב רוחי. הוא שלח את ידו לתפוס
בידי ולחץ אותה אל לבו. "מֵּא גּוסטַס, ניבֵּלּונגָה," קרא בדרמטיות
בספרדית, וליתר ביטחון תרגם את המילים לאנגלית: "אני נמשך אלייך
בלהט, ניבֵּלּונגָה." הוא הביט בי בעיניים של מאהב לטיני ואז פרץ
בצחוק קולני. "את משוכנעת שעליי לומר לך את זה במוקדם או
במאוחר. אם כך, למה לא עכשיו."
במקום לכעוס על שמתגרים בי, צחקתי. ההומור שלו העניק לי
עונג רב. הניבלונגים היחידים שהכרתי היו מספרי המיתולוגיה בגרמנית
של אבי: זיגפריד והניבלונגים. למיטב זיכרוני, הם היו יצורים ננסיים
קסומים החיים מתחת לאדמה.
"האם אתה קורא לי גמדה?" שאלתי בצחוק.
"חס וחלילה!" מחה, "אני קורא לך יצור מיתי גרמני." 
(עמוד 94)

ייתכן וכאן נגמרת ההצדקה לכינוי, וייתכן שזה עמוק יותר. עד שלא נקרא את המיתוס לא נדע (וייתכן שנקרא ובכל זאת לא נדע).

================== 

9.9.19

בצירוף מקרים, התחלנו את הפוסט בשירה והגענו לניבלונגים, שהמיתוס הגרמני שבו הם מופיעים נקרא "שירת הניבלונגים". 

כפי הנראה השירה המקורית בנויה מבתים בני ארבע שורות כשבכל שורה שני חלקים, הראשון בין 7 הברות, והשני בן 5 הברות. 

נתקלתי בספר של אריה סתיו שעשה עבודת מחקר מרשימה בנושא וגם תרגם את היצירה לעברית. הוא לא הראשון ולא היחיד.

הספר נמצא באינטרנט כאן.

קראתי בו את התקציר של הגירסה הגרמנית ושל הגירסה הנורדית, שהיא קדומה יותר. 

בשתיהן לא מצאתי התייחסות רבה לניבלונגים, שהיו כנראה ישויות קטנות החיות באדמה ולהן יש אוצר. 

נראה שכמו במיתוסים דתיים רבים, עם השנים המיתוסים עוברים עיבוד כדי להתאים לצורכי השליטה של בעלי הכוח בכל עת. 

טענה שנתקלתי בה אצל חוקר המקרא בן-נון: החשיבות הרבה שיש לצורה השירית היא בכך שהיא מונעת שינויים. קשה לשנות יצירה מילולית שהמבנה השירי שלה ברור, וכך, כל מה שהוא שירה במקרא הוא בבחינת טקסט שכנראה לא עבר מניפולציות בזמן על ידי בעלי עניין. כלומר, השִירוֹת הן החלק הקדום במיתוסים, לדוגמה שירת הים, אבל גם שם לדעתי התערבו סופרי חצר מאוחרים.

בקיצור, למי שרוצה להתעמק בנושא הניבלונגים, הספר הזה נקודת התחלה מצוינת.

וכל זה על שום מילה חטופה שזרק קסטנדה לפלורינדה הניבלונגית 😊

================== 

9.9.19

התעמקות במשמעות השם "ניבלונגים" אפשר למצוא כאן.

אני נוטה לפירוש שמדובר בערפל, ישויות ערפל, או ישויות החיות בערפל.

אפרופו מיתוסים וזהב, בשני ספרי פלורינדה מוזכרת האגדה ששמעה בילדותה מאדם מבוגר שאסף עלים יבשים והבעירם, כנראה עבד למחיתו בניקוי רחובות, סיפור על פיות שהופכות אפר של עלים לזהב.

השרת בבית המכשפות, לו היא עזרה לאסוף עלים יבשים (כלומר מתים, כלומר שהמוות נגע בהם) ולהפכם לאפר, שבעזרתו "נסללה" הדרך אל הבית הקטן, האם אין זו וריאציה של מוטיב הפיכת אפר לזהב?

מדוע זרחו פניו של השרת כשמע אותה מספרת על אירוע זה מילדותה?

אולי משום שבכך פלורינדה מקשרת את העיסוק שלהם בשריפת עלים לסיפור מלהיב ומעַצב מילדותה, קישור שמעניק משמעות ואנרגיה לעיסוק עם השרת בבית המכשפות. מעניין שפלורינדה מוצאת את עצמה פעם שניה בחייה עוזרת לאדם מבוגר לאסוף עלים יבשים ולשרפם. 

================== 

10.9.19

שירה מקומית. מזמן לא הקדשנו תשומת לב ל"שבע". 

טשרניחובסקי:

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?             שמא אותה ארץ נמצאת בשמש? אנו רסיסי שמש ואירממו-ווה עשה 

                                          את המסע אל השמש.

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?    זו שאלה קלה: במדבר סונורה במקסיקו, גבעת השושלת :)

[...]

אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!

"אולי כבר איננה" מזכיר את השיר מ"כח השקט" שהוזכר כאן: אולי אתה כמו כוכב שכבר מזמן איננו, אבל אורו עדיין נראה.

ומה עם לאה גולדברג:

"בארץ אהבתי השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח. שבע עלמות, שבע אמהות, שבע כלות בשער".

איך יכול טולטק מצוי שלא לחשוב על שבע שערי חלימה לשבע העולמות הלא-אורגניים, שהם נקביים. היקום הוא ברובו הגדול נקבי. 

נזכרתי בסיפור של שי עגנון שבו הוא מטייל עם 7 עלמות על חוף הים של יפו. (אם אני לא טועה היו שם שבע עלמות). 

אינני זוכר כרגע את שם הסיפור, אבל אני משער שיש כאן סמל. בסיפורי עגנון יש רובד נסתר, נרמז, והם מלאים בחוויות פאראנורמליות מוצנעות.

================== 

10.9.19

חזרה לניבלונגים. 

לדעתי, ייתכן שהניבלונגים הם במהותם הישויות דמויות-אדם הקרויות באותו ספר "סוּרֶם". 

גם הם נמוכים, על פי המיתוס היאקי (זה לא נאמר בספר של פלורינדה).

אספרנסה היא כנראה סורם והיא מתוארת כנמוכה בחלום הראשון שבו היא הופיעה.
"האישה הייתה קטנה באופן יוצא דופן. היא לא הייתה גמדה או ננסית. היא הייתה בגודל של ילד, עם ידיים רזות וכתפיים צרות ושבריריות למראה.
"האם את המרפאה?" שאלתי.

"אני אספרנסה," אמרה. "אני זו המביאה חלומות." (עמוד 23)

יש לי הרושם שהיא זו שהביאה את חלום האמבה, הסיוט שבעקבותיו היו לפלורינדה סימני חנק על הצוואר.

"כאשר סוף סוף נרדמתי, לתוך סיוט נורא, ראיתי יצור שחור בצורת אמֶבה אורב לי למרגלות המיטה. זרועותיו הזוהרות היו תלויות מן הסדקים החלולים שלה. כשרכן היצור מעליי הוא נשם בכבדות, משמיע קולות קצרים וצרודים שדעכו לגניחה.
חבלים זוהרים שיצאו ממנו והתהדקו סביב צווארי, החניקו את צרחותיי. ואז נעשה הכול שחור, כשהיצור, אשר איכשהו ידעתי שהוא ממין נקבה, עלה עליי ומחץ אותי.
רגע נצחי זה שבין שינה לעירות נשבר לבסוף בשל מהלומות עיקשות על דלתי"
(עמוד 4)

אני נוטה לחשוב שזהו חיזיון הזהה במשמעותו לזה שעליו מספר קסטנדה ב"הטבעת השנייה של העוצמה", כאחד מחזיונותיו, אותן חווה בקפיצה לתהום. חיזיון שבו מפלצת שחורה בולעת אותו ומוחצת אותו.
זהו כנראה הטפיל, המעופף. 

אם האמבה בחלום היא הטפיל, אז ייתכן שהריפוי של אספרנסה הוא החניכה כולה שמטרתה לשחרר את פלורינדה מהטפיל.
אם אני צודק בטענה שאספרנסה הביאה את חלום האמבה החונקת ומכסה את פלורינדה, אז זו לא בדיחה שמשמעות החלום היא שהסורם מנסים לחטוף אותה:

"זוהי עובדה ידועה היטב שהרים אלה מאוכלסים ביצורים קסומים: ציפורים שמדברות, שיחים
מזמרים, אבנים רוקדות. יצורים היכולים ללבוש כל צורה כרצונם."
היא נשענה לאחור והביטה בי בציפייה. "היאקים קוראים
ליצורים אלה סּורֶם. הם מאמינים כי הסורם הם יאקים קדומים שסירבו
להיטבל לנצרות על ידי הישועים הראשונים שהגיעו לנצר את
האינדיאנים." היא תפחה בחיבה על זרועי. "היזהרי. הם אומרים כי
הסורם אוהבים נשים בלונדיניות," היא צחקקה בהנאה. "אולי זה מה
שבעצם הסיוט שלך היה: סורמים המנסים לחטוף אותך." 

(עמוד 17)

תמיכה משמעותית נוספת לרעיון שאספרנסה היא סורם:

"זולייכה היא סורם מהרי הבקטטה," אמרתי בביטחון מוחלט, "ידעתי על יצורים אלה כל הזמן."
כשראיתי את התדהמה על פניה של פלורינדה, המשכתי בעוז: "זולייכה
לא נולדה כמו אדם רגיל. יצרו אותה. היא הכישוף בהתגלמותו." 
"לא," סתרה אותי פלורינדה בנחרצות. "זולייכה נולדה. אספרנסה לא נולדה."

(274)

==================