התכוונות, חלימה ומוות, עם כמה מילות קישור ביניהם

יצירה מוסיקלית אינסטרומנטלית שכתב בארי וויט ב-1973 (איפה היית אז?)
הנה אחת הגירסאות הווקאליות משנת 1974 (עם מכנסי פיל).

חומר למחשבה

התכוונות (מוצלחת) היא התעוררות בחלום אחר (השער השני של החלימה), והיא תמיד כרוכה בהתנסות במוות (בדרגה כלשהי).


שיעורי בית
=======
מדוע אי אפשר להתעורר בחלום בהקיץ?

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

12.9.19

אני חייב לציין שהאמירה שבפוסט איננה נאמרת בספרות שלנו, אלא זוהי הצעה פרשנית.

המושג "חלום בהקיץ" איננו מוזכר כלל באופן מפורש בספרות, כמדומני, אם כי הוא כמובן נרמז. זהו מצב תודעתי כה שכיח, ולדעתי מייצג מצב שבו אין מודעות עצמית, מצב שבו אנו כלוחמים מובסים.

חלום בהקיץ הוא מצב הפוך למודעות עצמית, לנוכחות, למודעות לרגע הזה. הנה קטע מ"מפגשים עם הנגואל" בעניין זה (אבל יש קטעים נוספים בספרות שכמדומני אפילו יותר מדויקים בנקודה זו):

"כאשר אדם מתחבר לשקט הפנימי, הוא מעניק ערך חדש לזמן שלו. לכן, דרך נוספת להגדיר שקט תהיה לומר שזוהי מודעות חריפה להווה." (עמוד 79)

מדוע אי אפשר להתעורר בתוך חלום בהקיץ, במובן של עזיבת העולם הזה ו"מעבר דירה" לעולם ההוא?
חלום בהקיץ, כמו חלום רגיל, הוא שונה מחלימה. הנה התייחסות לזה:

"Wouldn't the body or the brain naturally put a stop to it?"

"If it's a natural sleeping situation, meaning normal, yes. But this is not a normal situation. This is dreaming. A dreamer on crossing the first gate has already reached the energy body. So what is really going through the second gate, hopping from dream to dream, is the energy body." 

("אמנות החלימה" פרק 3)

כלומר, אחרי המעבר בשער הראשון של החלימה, גוף האנרגיה (הכפיל) הוא זה שמדלג מחלום לחלום, והוא נמצא מחוץ לשליטת המיינד הטפילי, לכן המיינד הטפילי לא יוכל להחזיר אותו "למקומו", לעולמו הקודם, הוא אינו יכול לשמש עוד שסתום ביטחון.

עם כל זאת, לדעתי, אם מכשף מגיע למצב מודעות כפול, שבו הוא מאפשר לחלום הרגיל, או החלום בהקיץ, להמשיך, לא להיפסק, כשהוא מודע לכך, והרצון שלו מפותח מספיק, הוא יוכל להתעורר בכל אחד מהחלומות הללו, כלומר בשלמותו, כמו שדון חואן אומר: עם הכובע והנעליים :)

============= 

13.9.19

פסוקו של יום

=========

מתוך "הטבעת השניה של העוצמה". הרקע: לה-גורדה מספרת על ראייתה בעזרת הנגואל את החורים שיש במרכזם של אנשים שהם הורים לילדים. חורים שהופכים אותם לריקים, כי הם לא יכולים לצבור עוצמה; היא דולפת מהם דרך החורים.

"Why do you think the Nagual never told me about all this?"

"He told you everything, but you never understood him correctly. As soon as he realized that you were not understanding what he was saying, he was compelled to change the subject. Your emptiness prevented you from understanding.

The Nagual said that it was perfectly natural for you not to

understand. Once a person becomes incomplete he's actually

empty like a gourd that has been hollowed out. It didn't matter to you how many times he told you that you were empty; it didn't matter that he even explained it to you. You never knew what he meant, or worse yet, you didn't want to know."

[...]

"You love a little boy and you don't want to understand

what the Nagual meant," she said accusingly. 

(פרק 3, "לה-גורדה", בערך 9 עמודים מההתחלה)

כאילו שהחור שבו מנע מקסטנדה את האפשרות לדעת אודות קיומו ואת הסיבות לקיומו, כי זה יוביל להיעלמותו, "למותו" של החור.
לדעתי, באופן דומה, בהכללת המקרה הזה, המיינד הטפילי חוסם בפנינו גישה לידע שחושף אותו, כלומר עשוי לשחרר אותנו משליטתו (האם זה לא מה שעושה כל רודן, אוסר על ידע שמסכן את שליטתו?), לכן כל יציאה להשגת ידע היא יציאה לקרב. 

התופעה מוכרת מאד מחיינו. אנו אוטמים את אוזנינו מלשמוע דברים שאינם לרוחנו, שעלולים לחייב אותנו לוותר על משהו, להתנתק ממשהו.

באופן כללי, האחיזה בחפצי העולם הזה (חפצים מלשון "חפצה נפשי" 😊) חוסמת אותנו בפני הידע. הריחוק הרגשי הוא תנאי לידע.
מדוע?
משום שאת/ה יכול לאחוז או בעולם הזה או ברוח (בהאצלות הנשר או בהאצלות הענבריות). כמות האחיזה שלך, שהיא כנראה כמות האנרגיה, היא סופית. אינך יכול לקבל אנרגיה מבחוץ ולכן צריך לשחרר אחיזות קיימות כדי לאחוז בדברים חדשים.

אבל בספרים מדובר על צבירת אנרגיה, האם לא מדובר על אנרגיה מבחוץ?
לדעתי, לא. לדעתי, צבירת עוצמה (אנרגיה) היא לא אחרת משחרור אחיזה במוכר ואחיזה ברוח.
לכן, "עוצמה אישית" היא לא בדיוק אישית, כי משמעה הוא מידת החיבור שלנו עם הרוח.

אבל ישנו המקרה של אכילת בשר עוצמה. האם אין כאן דוגמה להשגת אנרגיה מבחוץ? ומה עם המכשפים הקדומים שאכלו מכשפים אחרים בחיים כדי לרכוש את עוצמתם?
לדעתי, במקרה של אכילת בשר עוצמה, כמו במקרה של שימוש בחפצי עוצמה, אין מדובר ברכישת אנרגיה מבחוץ.
במקרה של המכשפים הקדומים, ייתכן וזו דוגמה הסותרת את הכולליות של הטענה שלי. אבל, לדעתי, לעוצמה זו יש מחיר אדיר בדמות כבלים, וכשהיעד הוא חירות, זהו מכשול ולא יתרון. לפיכך, יש להבין את הטענה אודות המערכת הסגורה של האנרגיה כטענה שנכונותה איננה עובדתית, אלא נכונה מעשית עבור הרואים החדשים.

שבת שלום.

============= 

13.9.19

אתם ממזרים ברי מזל. אתם מקבלים עוד משהו.

באותו ספר "הטבעת השניה של העוצמה" ישנו הקטע הבא, המדגים את "אטימת האוזניים" לידע, אבל גם אומר שהלוחם יכול באמצעות כוונה בלתי כפיפה וכוח מודעותו  להחזיק דברים בעולמו:

 He said that a warrior could not possibly leave anything to chance, that

a warrior actually affected the outcome of events by the force of his awareness and his unbending intent. He said that if I would have had the unbending intent to keep and help that child, I would have taken measures to assure his stay with me.

But as it was, my love was merely a word, a useless outburst

of an empty man. He then told me something about emptiness

and completeness, but I did not want to hear it. All I felt was a

sense of loss, and the emptiness that he had mentioned, I was

sure, referred to the feeling of having lost someone irreplaceable.

"You loved him, you honored his spirit, you wished him

well, now you must forget him," he said.  

( "הטבעת השנייה של העוצמה")

האם באותם אמצעים יכול הלוחם גם להכניס דברים לעולמו?

ככל הנראה לי, לא. להחזיק בעולמו מצריך שימוש ברצון. להכניס לעולמו מצריך שימוש בכוונה.

הבעיה עם תשובתי היא שלכאורה דון חואן אומר לעיל, בהתחלה, כמעט במפורש שכן: הלוחם יכול להשפיע על תוצאותיהם של האירועים באמצעות כוונה בלתי כפיפה ואמצעות כוח מודעותו, ומיד אחר כך הוא נותן דוגמה להחזקה/שימור של מצב קיים.

השאלה היא איך מבינים את "להשפיע על תוצאותיהם של אירועים"? לכאורה זה כולל גם הכנסת מצבים חדשים, ולא רק שמירת מצבים קיימים.

אני רק מהרהר כאן, ומציין את נטיית ההבנה שלי, לא יותר.

אם אני צודק בפרשנות, אז ייתכן שכוונה בלתי כפיפה, המוזכרת בקטע, היא בעצם הרצון. 

============= 
13.9.19

פינת התנ"ך והאמונה הקדומה באזורינו
===========================

מתוך הוויקיפדיה בערך "יהוה":
"היסודות הקדומים לעבודת יהוה אינם ברורים דיים. מספר חוקרים, בהם חוקר המקרא ישראל קנוהל וויליאם דיוור סוברים כי מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים. לפי סברתם, מהמקרא נראה שיתרו – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה, מייצג השפעה מדיינית זו; כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין יהוה בצורה שניתנת להתפרש בכך שליהוה היה מוצא דרומי. כך בספר דברים: "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (ל"ג, ב') ובשירת דבורה "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם".

ואני תוהה:
אולי "יהוה" נגזל מהאדומים במסגרת מלחמות ישראל באֶדום?
ישראל (יעקב) כבר גזל את הבכורה מעשו, הוא שעיר, אדום. אולי סיפור גניבה זו הוא הקדמה למהלך השני של "גניבת האל"?
בספרות הטולטקית אנו רואים שפיתוי הוא האמצעי שעקבותיו נמצאים בכל אקט של עוצמה. ישויות נופלות קרבן בגלל כניעתן לפיתוי. בעלי ברית מפותים להשתכן בדלעת, אצל האיטיקוטרי (היאנוממה) באמזונס (ראו בספר "שבונו") שמאנים מפתים את ההקורות (בני ברית ממין נקבה) לשכון בחזם. גם את הכוונה/הרוח מפתים.
אז למה לא לפתות אלים?
האם בנזיד שאליו התפתה עשו פותה גם יהוה?
אולי "בצאתך משעיר" ו"בצעדך משדה אדום" פירושם מעבר גיאוגרפי מאדום אל ישראל גיאוגרפית, ו/או מעבר אל עם נבחר חדש?

המון סימנים מצביעים לעבר אזור אֶדוֹם, הוא דרום ירדן וצפון ערב הסעודית של היום, ויש נימוקים טובים לסבור שהר האלוהים, הר סיני, נמצא שם. אחד ההרים המועמדים לכך הוא ג'בל אל לוז בצפון ערב הסעודית, שכבר כתבתי עליו בעבר.
למה זה חשוב לנו?
כי יש לנו עניין במקומות עוצמה.

באופן מקרי, מבלי שאני רואה קשר ממשי, הכיוון שאליו מביטים הלוחמים הטולטקים הוא דרום מזרח, וזהו גם הכיוון שבו נמצא אזור אֶדום ביחס לארץ ישראל. אז אולי יהוה מגיע מאדום (דרום מזרח) כמו שהזמן נע אלינו מכיוון זה, כלומר זורם משם.

למי שמתעניין בנושא האמונה הקדומה באזורנו, שיחה מעניינת עם פרופ. ישראל קנוהל.

============= 
15.9.19

בזמן שאנו ממתינים לרצון.

הושטת היד של הרוח.

מתנת הרוח במבט מקרוב:

זוהי הכריכה של המהדורה הראשונה של "משנתו של דון חואן". 
.
אתמול היה יום עוצמה. בעוד ח"י זריחות יהיה עוד אחד.
=========
15.9.19

בפוסט הקודם אמרנו שירה.
הוזכר המשורר מ"כוח השקט" שבנדיבותו הוא מעניק לקוראים את ההרגשה (של כיסופים?) ומשאיר לעצמו רק את הכיסופים. 
אולי דון חואן מתכוון ב"הרגשה" לא להרגשת הכיסופים, אלא לתמצית מופשטת של הידע הנמסר בשיר. כלומר הידע הנמסר באופן קונקרטי (המוות הממית אותנו באמצעות כל דבר בעולמנו [או רק באמצעות הדברים היפים, אנו נאחזים ביפה ודרכו לכודים בעולם], ואנו ככוכב שרק אורו נותר...), כלומר יש להסיר את הקונקרטי ולהישאר עם ידע מופשט שהוא קרוב להרגשה כי קשה לנסחו?
זהו רק רעיון נוסף שאני זורק כאן לחלל הפוסט.
הצעתי שם שאולי הנדיבות הזו של המשורר היא הדבר המעורר פליאה בדון חואן.

הנדיבות הזו מוזכרת גם בהקדמה ל"האש מבפנים":
הרקע: קסטנדה מספר על המצבים של מודעות גבוהה, אליהם היה נכנס בעקבות חבטת הנגואל. לפי התיאור שם, נראה שהמצב הזה שייך לצד שמאל. הוא מספר שבמצבים אלה הוא היה חווה חירות ושמחה עצומים, ועם זאת כיסופים ועצב.

Don Juan had told me that there is no completeness without sadness and longing, for without them there is no sobriety, no kindness. Wisdom without kindness, he said, and knowledge without sobriety are useless. 

(עמוד 11)

גם כאן, כמו במקרה המשורר, הכיסופים, longing, מופיעים בסמוך לנדיבות, kindness. ואפילו הידע/חוכמה נוכחים, כמו שהמשורר, לדעתי, בכל זאת מעביר ידע בשירו.
כדי לא לקפח אף אחד מהשחקנים המוזכרים בציטוט, מן הראוי להזכיר שבן לוויה של כל המשתתפים הנ"ל הוא הפיכחון.

מדוע הכרח לחוות כיסופים ועצב במצב השלמות? 
הוא כנראה מתכוון למצב המכונה בספרים אחרים: "השלמות העצמית". מהקטע ברור שהשלמות הושגה במצב זה משום שהוא נמצא בשני חצאיו.

לדעתי שתי סיבות אפשריות לכיסופים ולעצב, והם אינם סותרים זה את זה:
1. כיסופים לחלק שלנו הכלוא בצד ימין. 
2. כיסופים אל הרוח, משם מוצאנו. 

אני מזכיר לקוראים את גל העצב שקפא בסוף "מסע לאיכטלאן". העצב שם מוזכר במסגרת הכיסופים של חנארו אל איכטלאן (עולמו הקודם), אליה הוא אינו יכול לשוב עוד. 
מה שלא מסתדר עם הדברים שכתבתי הוא, בהנחה שמדובר באותה סיבה לכיסופים בכל המקרים, חנארו כנראה כבר חילץ את צד ימין שלו משִביוֹ, אז לא סביר שיש בו כיסופים לעולמו הקודם. ושמא הכיסופים הם לאחרים שנותרו שם עדיין לכודים? 
============= 
15.9.19

שני קטעים מתוך ספרים שונים שמהם ניתן להפיק מסקנה מסוימת, שוב, לא למסקנה בעלת תקפות לוגית, כלומר מחויבת ההיגיון, כי כאלה כמעט ואין למצוא בספרות.
אני מביא אותם באנגלית. בהמשך, אם אמצא זמן, אביא הפנייה למיקום מדויק בתרגומים בעברית. 

1. "Genaro never moved your car from the world of ordinary men the other day. He simply forced you to look at the world like sorcerers do, and your car was not in that world."

("מסע לאיכטלאן")

.

2. "Sorcery is to apply one's will to a key joint," he said. "Sorcery is interference. A sorcerer searches and finds the key joint of anything he wants to affect and then he applies his will to it. A sorcerer doesn't have to see to be a sorcerer, all he has to know is how to use his will."

I asked him to explain what he meant by a key joint.

He thought for a while and then he said that he knew what my car was.

"It's obviously a machine," I said.

"I mean your car is the spark plugs. That's its key joint for me. I can apply my will to it and your car won't work." ("מציאות נפרדת")

=====================

המסקנה, או הרושם המתקבל מחיבור שני הקטעים, הוא שהניצוצות של המצתים, לא המצתים, שייכים לעולם המכשפים, כמו גם לעולם החושי הרגיל. כל שאר חלקי המכונית שייכים רק לעולם החושי.

פירוש הדבר, לדוגמה, שאם מישהו יניע את המכונית בעולם הרגיל, הניצוצות של הפלגים ייראו גם בעולם המכשפים. מכשף שיביט על רחוב סואן מכוניות יראה תנועה של ניצוצות בלבד.

הקטע הבא ב"מפגשים עם הנגואל" נראה כמתנגש, או סותר את הטענה שאין מכוניות נראות בעולם המכשפים, היא הטענה הראשונה המצוטטת לעיל.

הרקע, קסטנדה מדבר על מקומות עוצמה, אם כי ייתכן והוא לא משתמש במינוח זה.

"קרלוס המשיך ואמר כי האנרגיה מפוזרת ביקום בשכבות. כל

הישויות המּודעות שייכות לאחת מהן ואנו יכולים לכוונן את עצמנו

לאנרגיה של רצועות אחרות הודות לתופעה הנקראת 'ההישרה של

התפיסה'.

 "בנקודות מסוימות, השכבות חוצות זו את זו ויוצרות מערבולות

אנרגיה. בנקודות אלו קורית תופעה בעלת חשיבות עליונה למכשפים 

הרואים. במקומות אלה, התנאים להתאמת התפיסה הם הטובים ביותר

וההתאמה מתרחשת באופן ספונטני.

 "הרואים מדברים על מעברים, גשרים וחסימות במרחב, בהם

הקואורדינטות של הזמן סוטות, והתודעה של האדם נכנסת לעולמות

מוזרים. ישויות לא-אורגניות מכל קצות היקום מנצלות נקודות אלה כדי

לחצות את הגבול לעולמנו, וגם אנו יכולים לעשות כך לשלהם. (עמוד 52)

[...]

"בפעם אחרת הייתי מסוגל לחזות בהשפעות הבלתי רגילות של אחד

ממעברי אנרגיה אלה. נסעתי באמצע המדבר כאשר סופה פגעה בכביש

והעיבה לחלוטין על שדה הראייה שלי.

 "פתאום הופיעה משאית סמיטריילר לצד מכוניתי. הנהג סימן לי

לנסוע אחריו, וכך נסענו כברת דרך ארוכה. הייתי מוגן לצדו; מוגן על

ידי הדופן הענקית של המשאית.

 "לבסוף שכחה הסערה ושנינו עצרנו. נמצאנו על דרך אבנים שלא

הכרתי אותה. נהג המשאית יצא וברך אותי. זיהיתי אותו ּכשמאן

אינדיאני מאותו אזור. פגשתי את האיש בעבר.

 "הוא אמר לי שכשהוא הגן עליי בדרך זו, הוא החזיר לי טובה על

המתנה שנתתי לו שנים קודם לכן. הוא לא טרח לזהות את המקום שבו

היינו בטענה שהיה זה מקום מקלט בקשב השני.

 "נדהמתי מדבריו; נדהמתי מכך שלוחם עשוי להיות בעל מספיק

אנרגיה כדי לשאת אותי, עם מכוניתי וכל השאר לעולם האחר.

 "אחרי שיחה קצרה הוא אמר לי שהגיע הזמן לצאת משם, כי הסערה

כבר הסתיימה. נסעתי בעקבותיו לאורך דרך לא ידועה, ושוב מצאתי את

עצמי על הכביש המהיר, אבל המשאית ועגלתה נעלמו מבלי להשאיר

עקבות." (עמוד 53)

במקרה של התנגשות לכאורה כזו בין טקסטים, הטקסט של "מסע לאיכטלאן" הוא בעל יתרון. ספרים שנכתבו ישירות על ידי קסטנדה הם תמיד ראויים לאמון רב יותר.

אבל ייתכן בכלל שהסתירה היא רק לכאורה. אני נוטה לחשוב שאותו שמאן הוליך אותו כמו שהשביל בין בתי המכשפים, כמו הגשר, כמו המסדרון בתוך בית המכשפים ועוד. כולם מוליכים מהקשב הראשון לשני. אבל לא ברור שהגוף והלבוש שעוברים לקשב השני אכן נראים בו, ועל כן ייתכן מאד שגם המכונית עזבה את הקשב הראשון של קסטנדה, אבל לא הגיעה בשלמותה לקשב השני (אולי רק הניצוצות של הפלגים הגיעו). זהו כיוון אפשרי (אולי) של הסבר.

נקודה נוספת בקטע האחרון שצדה את העין:
השמאן שחרר את עצמו מהחוב האנרגטי כלפי קסטנדה, הפסיק להיות "אסיר תודה".
זה מזכיר את החזרת הטובה של קסטנדה לנשים בנעוריו (צדו הפעיל). ואת הטענה שלנגואל חוליאן, להבדיל מדון חואן, לא היה אכפת מאנשים ולכן לא הייתה לו בעיה לחלק מתנות (נדמה לי שהוא אומר שם "שהוא היה מוכן לתת את חולצתו"). כלומר, לא היה אכפת לו לשעבד אנרגטית אחרים. ייתכן שמבחינת יעד החירות, השעבוד הזה הוא דו צדדי, אבל מבחינת יעדים אחרים הוא חד צדדי, או לפחות לא סימטרי בעוצמתו.

============= 
16.9.19

העליתי בעבר את הנושא. אני חוזר אליו בנוסח מעט שונה, ובעיקר כי צריך לחזור על הדברים שוב ושוב, אחרת אינם נטמעים.

אם
חנארו תמרן את הנגואל של קסטנדה
ודון חואן תמרן את הטונל של קסטנדה,
אז
מה היה תפקידו של קסטנדה עצמו בכוח? מה נותר לו לעשות?

תשובתי בשורה הבאה בלבן (מרח/י אותה עם העכבר..)
לדעתי, תפקידו היה לרצות (to will rather than to want) את הידע, ו/או לרצות את שינוי עצמו. 
מבחינה מעשית: היה עליו להסכים/לאמץ את ההצעות של דון חואן.
כל ילד יודע שאי אפשר לאלץ מישהו לרצות. אפשר לאלץ אותו לעשות, אבל לא לרצות.
============= 
17.9.19

על מנת להבהיר מעט את הטענה שבהערה הקודמת:
השאלה, או תהייה, התייחסה לתקופת החניכה של קסטנדה.
אם חנארו תימרן ושלט בנגואל של קסטנדה ודון חואן תימרן ושלט בנגואל שלו, אז מה נותר לשליטתו של קסטנדה? מה יש מלבד נגואל וטונל? מהי תרומתו של קסטנדה למאבק שמנהלים חנארו ודון חואן למענו ו"על גבו"?
תשובתי מציעה שלרצון יש מרכיב (זעיר) שנמצא בתחומי "רצונו" של קסטנדה.

***

לא מזמן הבאתי את האמירה החידתית של דון חואן ש"אין מחלות, יש רק התמכרות".
הצעתי שההתמכרות היא לעצמך. ברוח זו אני רוצה להוסיף את האמירה הבאה:

"If he [הלוחם] needs to eat he finds a way, because he is not hungry; if something hurts his body he finds a way to stop it, because he is not in pain. To be hungry or to be in pain means that the man has abandoned himself and is no longer a warrior; and the forces of his hunger and pain will destroy him."

("מציאות נפרדת", חלק שני: "משימת הראייה")

באותו אופן, הלוחם אינו חולה. הוא אינו מזדהה עם הגוף החולה, כפי שאינו מזדהה עם הרעב או הכאב.
============= 
18.9.19

האם המונחים "נגואל" ו"כוונה" זהים לחלוטין?
לכאורה, נאמר במפורש שכן:

 "Sorcerers call intent the indescribable, the spirit, the abstract, the nagual." 

("כח השקט" בפרק "הליבה המופשטת הראשונה")

אז למה אני חושב שהם אינם זהים לחלוטין?
כי הנגואל נמצא בבית הדרומי של החבורה, והכוונה נמצאת, ככל הנראה, בבית המערבי. סילביו מנואל הוא המאסטר של הכוונה, וזהו ביתו.

לדעתי, שלושת הבתים מייצגים את שלושת הקשבים (הראשון, השני והשלישי) והנגואל הוא הדבק שלהם.
מבחוץ הם יחידה אחת, מבפנים יש הבדלים ביניהם.
============= 
18.9.19

יפה.

Love Will Follow

=============