על הקשת-בענן שבשמים ובעין

האהבה תכבוש הכל

הסקסופוניסט עזב את העולם בגיל צעיר, 42, באותה שנה שבה קסטנדה וחבורתו עזבו (ע"פי מודעת האבל), ב-1998, בהפרש של כחודש.

תכננתי להרהר מעט בפומבי אודות הקשת בענן, אבל לכמה עניינים אודות הזמן בער להידחף,
אז בהמשך.

מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"כולנו חיים בתוך שרשרת של איזושהי איכות, שאותה אנו מכנים
'זמן'. מכיוון שאנו לא יכולים לראות את המקור שלה, אנו לעולם לא
עוצרים כדי לחשוב על סופה. כשאנו צעירים אנו מרגישים נצחיים,
וכאשר אנו מזדקנים, הדבר היחיד שנותר הוא להתלונן על 'הזמן
שבוזבז'.
 "אבל זוהי אשליה. זמן אינו מבוזבז. אנו מבזבזים את עצמנו.
 "הרעיון שיש לנו זמן הוא אי הבנה הגורמת לנו לבזבז אנרגיה על כל
מיני התחייבויות. כאשר אדם מתחבר לשקט הפנימי, הוא מעניק ערך
חדש לזמן שלו. לכן, דרך נוספת להגדיר שקט תהיה לומר שזוהי
מודעות חריפה להווה.      (עמוד 79)

היום נתקלתי בשיר הבא של המשורר אבות ישורון:

נראה שלפי אבות ישורון, גם הזמן וגם אתה מתבזבזים. כשאתה מרכז בו את תשומת לבך, הוא פוסק מלכת.

לקראת הפוסט
האם את/ה זוכר שדון חואן אמר לקסטנדה שהוא רודף אחרי קשתות בענן?
כשהוא מדבר על קסטנדה, הוא מדבר גם עליך, כמובן.
אני מהמר שאינכם זוכרים, כי יש מיליון אמירות שהן לכאורה שוליות וקשה מאד לזכור אותן.
עם זאת, את האמירה שבהקשרה הדבר נאמר אני בטוח שאתם זוכרים. מדובר באמירה המצוטטת הרבה. 

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

20.9.19

נמשיך בעוד קצת שירה. שיר של זלדה, ולהגנתי אטען שהוא מתקשר לנושא של קשת הצבעים, שהוא הכותרת המוצהרת של הפוסט.

על שפינוזה נאמר שהוא "שיכור האלוהים". נראה לי שאפשר להעניק לזלדה תואר דומה.

בית חינוך עיוורים הישן

פתאום הבריק הברק -
הגן הרטוב נשקו כמשוגע.
היא פוסעת איתי פסיעה אחר פסיעה.
לא תדע -
שהגן הלילי הפר את נדרו לחושך הרך
למען רגע חי ורומז.
עמוק עמוק בלבי אתפלל:
אל יפריד בינינו האור
אל יפריד בינינו שרף
בלהט החרב המתהפכת.
אך איני יודעת לגלות שבילים חדשים על-חושיים
להובילה אל עיר חזון הברקים.

בפעם הראשונה אני חושבת
על המהמורות בחושך.
על עלטה שאין בה צוהר.
בפעם הראשונה אני חושבת
על לילה שכוכבים ומזלות בו שמועה.
בפעם הראשונה אני חושבת
על אופל שאין בו הבדל
בין שושנים אדומות, צהובות ולבנות.

מדוע אזכור בשמץ של תיעוב,
בבחילה -
את המראות הססגוניים שנצברו במוחי.   החוויות הצבעוניות מהן ניזון הנשר. צריך להשתחרר 

נופים יפים להפליא                                מהן כדי שלא להיגרר איתם אל פיו וקיבתו.

נראים לי פתאום
כצעצועי פטדה ופז                                פטדה היא אבן טובה, אחת מאבני החושן, כנראה טופז.
לעומת הריק הטהור, המוחלט.

מתי אבין שהחושך שלה
מלא סימנים,
שאיני יודעת דבר על נסיעות נפשה
למרהיב, לעמוק, למאיר,
לבלתי אפשרי.

***

בחזרה לפוסט:

מתוך הוויקיפדיה:

"קשתית היא איבר בעין המקיף את האישון. האישון מתרחב ומתכווץ על ידי התרחבות והתכווצות של הקשתית.

צבע הקשתית עשוי להשתנות מאדם לאדם בטווח הנע בין חום ושחור לירוק, כחול, תכלת, אפור, ענבר ושקד. קשתית בצבע סגול היא נדירה ביותר (סמלה המסחרי של אליזבת טיילור).

[...]

"שמה של הקשתית ניתן לה משום שהיא צבעונית כמו הקשת בענן. שמה באנגלית הוא איריס (iris) אשר הייתה אלת הקשת בענן."

דרך אגב, על עיני דון חואן, סילביו מנואל, זולייכה וזוילה, מלבד דון חואן כולם שייכים לבית המערבי, נאמר שהיו להם עיניים כצבע האובסידיאן, כלומר שחורות כמו אבן זכוכית מסוג אובסידיאן. גיאולוגים טוענים שאין בארץ אבן כזו. ממתי אנחנו מאמינים או סומכים על גיאולוגים, או על אנשי מדע בכלל?

מאתר אחר, קצת חזרה על הדברים:

איריס היא אלת הקשת בענן.

"משמה של האלה נגזר המונח "איריס" בלטינית, וממנה באנגלית ובשפות נוספות, שפירושו "קשת בענן". ממונח זה נגזרו מונחים נוספים: קשתית העין - החלק הצבעוני של העין, שמה של המתכת אירידיום ושמו של הפרח אירוס בעל מגוון הצבעים."

איריס מתוארת במיתולוגיות, בין היתר היוונית, כשליחה הנעה בין השמים והארץ על גבי הקשת בענן ומתקשרת בין האלים ובני האדם. הדבר משתלב לדעתי עם המשמעות שהטולטקים מעניקים לקשת שבעיני האנשים. אדון בכך בהמשך.

קסטנדה, וכל אחד מאיתנו, כנראה, רודפים אחרי הקשת-בענן שבעיני הבריות. האם זה מתחיל לצלצל מוכר?

הנה הקטע, באנגלית, כי לנוחות הטכנולוגית יש מחיר יקר עבורי :)

"I'm afraid that you are confusing issues," he said. "The self-confidence of the warrior is not

the self-confidence of the average man. The average man seeks certainty in the eyes of the

onlooker and calls that self-confidence. The warrior seeks impeccability in his own eyes and

calls that humbleness. The average man is hooked to his fellow men, while the warrior is hooked

only to himself. Perhaps you are chasing rainbows. You're after the self-confidence of the

average man, when you should be after the humbleness of a warrior. The difference between the

two is remarkable. Self-confidence entails knowing something for sure; humbleness entails being

impeccable in one's actions and feelings."

("סיפורי עוצמה" עמוד 15)

חירבוש השורות הוא מתנת גוגל. אתם זוכרים שפעם הוא היה רק מנוע חיפוש מוצלח? מעניין תוך כמה זמן תוחלף בספר הספרים המילה "יהוה" ב"גוגל". זה אפילו שם בן 4 אותיות בעברית ו-6 בלעז, בדיוק כמו "יהוה". זהו לא  פרט חסר ערך, כי מי שירשום היום את מספר האותיות בתנ"ך וימנה אותם לאחר ההחלפה, לא יגלה שינוי. כשהטקסטים היום הולכים ונעשים דיגיטליים בלבד, זה כבר עניין של הקשת מקש בלבד באחד ממקדשי האל החדש.


תיקוני תרגום לקטע הנ"ל:

בסוף הקטע שציטטתי, מה שתורגם כ"טוהר מידות" צריך להיות "חוסר רבב". לחובתו של המתרגם, בחלק הראשון של הקטע הוא משתמש ב"נקי מרבב", כלומר לא ברור מדוע אינו שומר על עקביות בהמשך?

חוסר הרבב הוא במעשים ובתחושות (feelings), ולא כפי שתורגם: "במעשה ובכוונה".

וכרגיל, המלכודת הלשונית הרגילה: הקורא מעניק לדברים כמעט תמיד משמעות דימויית, מטפורית, ואני טוען שצריך להבין, כמעט תמיד, באופן מילולי.

התייחסתי רבות בבלוג זה לזוהר שבעיניים המנהל אותנו, שאיננו מודעים לפקודות המועברות בצורה זו, אלא אנו רק מוציאים אל הפועל את ההחלטות שהתקבלו מאחורי העיניים ("מאחורי הפרגוד"), אנו מגיבים במשיכה, בכעס, בקנאה... בא לנו משהו, אנו חושבים משהו...

בעיה קטנה בפרשנות שאני מציע: כיצד מתבונן הלוחם בעיני עצמו?

ומהו הצבע של חוסר הרבב, אשר נחווה כענווה?

זוהי בעיה תיאורטית קלה שתיפתר במהרה בימינו ונאמר אמן. 

ומה לגבי הקשת בענן שבסיפור המקראי?

הקשת היא הבטחה של האל שלא יהיה עוד מבול (הבטחה לכלואים שהם לא ייכלאו שוב), כלומר היא אמורה להעניק תחושת ביטחון למתבונן בה.

כלומר, זוהי קשת מהסוג הנמצא בעיני הבריות, אותה מבקש האדם הממוצע כדי לחוש ביטחון "עצמי".

ויאמר גוג: "את קשתי נתתי בענן"     (ענן לאחסון קבצים. לאחסן שם זה לתת לחתול לשמור על החלב)

שבת שלום.

=============

הערות ותוספות

22.9.19

דיון בקשת בענן הוביל באופן טבעי לאזכור סיפור המבול. לעגתי מעט לכך שההבטחה שבקשת-בענן היא הבטחה לכלואים (בזמן שהם כלואים) שלא ייכלאו שוב. אני מקווה שהאל הזה לא קורא כאן, כי הוא עוד עלול להתעצבן עליי, הפוסט עלול לעורר את חרון אפו ו"אנה אני בא?"

כדי להוסיף חטא על פשע, אני מרחיב את הסיפור ואומר שהמבול הוא האירוע שבו השתלטו הטפילים על הארץ. המים הוא המאפיין את ה"כוכב" הזה, ומים הם התשתית הקיומית של בעלי החיים על הארץ, בעולם החושי. המדע, בחפשו אחר חיים, מחפש מים, כי הוא אינו מכיר צורות חיים שאינם על בסיס מים.

על כן, האם זה מפתיע שהאבולוציה, תורת ההתפתחות, מתחילה במים, בים?

מעניין שיש אסכולה במדע הטוענת שהמים בכדור הארץ הגיעו מהחלל, כלומר הם זרים לארץ.

דרך אגב, צריך להיזהר בכל פעם שמזכירים טענה מדעית, כי בבסיס המדע יש הנחות יסוד השונות לחלוטין מהתפישה הטולטקית. כאן, לא צריך לחשוב שהמים הגיעו מבחוץ, אלא בטרמינולוגיה טולטקית, נקודת המאסף של הארץ הוסטה אל ההאצלות הכוללות מים.

המחשבה שהמבול עשוי לציין את רגע הופעת הטפילים היא רק הצעה לסיפור שונה.

ואם יקשה המקשה, מה זה לכם הסיפור הקונספירטיבי הזה על זוהר בעיניים (קונספירטיבי = כל מה שלא קיבל הכשר על ידי אמצעי התקשורת ומוסדות הלימוד).

מה נשיב לו?

התקשורת של המערכת הטפילית באמצעות הזוהר בעינינו איננה שונה מתקשורת מכשירי סלולר ביניהם ועם מרכז המערכת. בשני המקרים עוברות תשדורות שאיננו ערים להם. לדעתי המערכת של מכשירי הסלולר היא בריאה בצלם של המערכת הטפילית, היא מחקה את אופן פעולתה.

אבל זה רק רעיון קונספירטיבי.

בדיוק נתקלתי בפוסט ישן שלי בשיר הבא, ויש לנו כאן, לדעתי, מקרה נוסף שבו המשורר "הציץ מעבר לפרגוד", היה ער לפקודות שבעיניים, אם כי התפישה הזו אצלו כה שברירית, שהוא מביא אותה בצירוף תהייה וספק.

המילים בתרגום לאנגלית. ההדגשות שלי:

I can not tell you how it was 

I can not explain what happened 

But I fell in love with you 

It was a light 

That illuminated my whole being 

Your laughter like a spring It 

watered my life of restlessness 

It was your eyes or your mouth 

They were your hands or your voice 

ואני אומר לו, זה היה הזוהר בעיניים.

=============

22.9.19

עוד גירסה, מבין מיליון. זהו שיר ישן ופופלרי.

============= 

22.9.19

אפרופו אף אחד לא זכר את האמירה לקסטנדה שהוא רודף אחרי קשתות בענן. יש באמת כל כך הרבה מידע כזה הצץ לרגע בספרות שלנו ואינו חוזר שוב, לפחות לא באותה טרמינולוגיה, שרק לחשוב על כך מעורר חוסר תקווה.

מצד שני, כשהנגואל חוליאן חשב שאין לו תקווה לחלוף על פני הנשר, הוא שחרר (את עצמו מהתקווה) ואז זה קרה.

חוסר התקווה במקרה שכאן, באפשרות לזכור ולהבין את כל הידע שיש בספרים, יש לו צד חיובי מאד. זו תזכורת למוגבלות המיינד הרגיל, הטפילי.

ההנחה שאנו יכולים להסביר הכל היא אחת מהרעות החולות שלנו. היא מקבעת אותנו במיינד הטפילי.

מצד שני, לדעתי אפשר להבין הכל, אבל לא בעזרת המיינד הטפילי. כך מתואר המצב של מודעות גבוהה, שבו קיבל קסטנדה את כל הידע בצורה מפורשת וישירה, ללא הסתרה או צורך ברמזים. למה? כי המיינד הטפילי אינו מגיע ואינו משגיח על המקום ההוא.

חידת טריוויה, אני משער, שוב, שגם פרט זה נשכח.

מהו הקשר בין מה ששווה למות למענו לבין מה ששווה לחיות למענו? 

============= 

22.9.19

לקטע הסיפור הבא אני קורא "הצד הפעיל של היֵש-סוף".

הסיפור מופיע ב"בראשית רבה" וב"ויקרא רבה" וזהו קטע ממנו:

"מטרוניתא שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? 

אמר לה: לששת ימים דכתיב (שמות לא) 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ...'. 

אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? 

אמר לה: מזווג זיווגים; אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני."

כלומר, מה עושה אלהים מאז שסיים לברוא את העולם?

מזווג זיווגים. זו משימה קשה כקריעת ים סוף, לא פחות (נאמר שם).

מה כל כך קשה בזיווג זיווגים?

זהו קושי הדומה לקושי שיש למיטיב המנהל את החניכה הטולטקית: להביא את החניך לרצות לדעת (נאמר על הנגואל חוליאן שכמוֹרֶה הוא עסק בפיתוי והדחת נקודות המאסף של החניכים). 

כמו שהצעתי לאחרונה: תרומתו של החניך במהלך חניכתו היא הכרזת ה"אני רוצה" שלו. אי אפשר לאלץ אף אחד לרצות.
המיטיב/המורה עומל קשה כדי להוציא זאת ממנו.

האם זה מפתיע שהאל עוסק בזה?

לא, כשחושבים על כך שהחברה וההולדה הם מה שבעיקר מקרקע אותנו ביש-סוף.

דרך אגב, הספר הנפלא "חלום המכשפה" עוסק בעיקר בשאלת הגורל, וכיצד הוא מתומרן ברגיל וגם על ידי מכשפות ומכשפים. בדומה לרעיון כאן, מדובר בפעילות, צללי המכשפה מתערבים בחיי האנשים.

כיצד עשוי להשתלב הרעיון שיש גורל הנקבע מראש עם רעיון של גורל הדורש התערבות פעילה?
לדעתי, הגורל הוא "מסילות" בגלגל הזמן. הגורמים הפעילים בתמרון הגורל פועלים רק בצמתים, בהן ניתן להחליף נתיב. בדומה לפסי רכבת: יש פסים הפרושים על פני המרחב וישנן צמתים שבהן ניתן להסיט את הרכבת ממסילה למסילה.

ולסיום, אפרופו, חידה

ספר שלם קרוי "צדו הפעיל של האינסוף".

מהו צדו הפעיל של האינסוף?

============= 

23.9.19

מהו צדו הפעיל של האינסוף?

נאמר במפורש בספר: הכוונה.

 circumstances that seemed to be ruled by chance were in essence ruled by the active side, of infinity. He called it intent. "What put you and me together," he went on, "was the intent of infinity.

 (עמוד 77 בעברית)

האם מה שתמרן את חיי דון חואן וקסטנדה הוא "כוונה" טהורה, חסרת מושא, או כוונה ספציפית, כלומר בעלת מושא?

אני נוטה לחשוב שזהו מעין שילוב של השניים: כוונה ספציפית שמושאה הוא הכוונה הטהורה, כלומר כוונה שמטרתה, מוליכה אל, הכוונה הטהורה.
בהקשר זה כדאי לזכור את האמירה של לה-גורדה שדון חואן וסילביו מנואל היו בעלי שליטה מוחלטת בכוונה, אבל הם לא רצו שום דבר. זו הכוונה הטהורה, לדעתי.

ואם יותר לי להמשיך בחפירה: "הם לא רצו דבר" מתייחס לרצון, שהוא הכח המקבע את הכוונה. הם לא קיבעו את הכוונה שלהם (העומדת לרשותם) בדבר.

***

אפרופו הצד הפעיל של הגורל, של הסופי, הנה קטע מ"חלום המכשפה" הנוגע בשאלת הדינמיות לעומת הסטטיות של הגורל:

"למכשפות יש דרך מיוחדת להבין את המסתורין של הגורל. איך זה שיש אנשים שמתעשרים, מוצאים הצלחה ואושר, בעוד שאחרים מוצאים רק קושי וכאב? מה שקובע את הדברים האלה הוא לא מה שאת מכנה גורל, אלא משהו מסתורי יותר. ורק מכשפות יודעות אודותיו."
[...]
 "יש אנשים שאומרים שנולדנו עם הגורל שלנו. אחרים טוענים כי אנו יוצרים את
גורלנו באמצעות פעולותינו. מכשפות אומרות שזה אף אחד מהשניים.
משהו אחר תופס אותנו, כמו שלוכד הכלבים תופס כלב. הסוד הוא
להיות שם אם אנחנו רוצים להיתפס, או לא להיות שם אם אנחנו לא
רוצים להיתפס."
[...]
"סיפור אודות האופן שבו המקרה מצרף חיים יחדיו, ואיך אותו דבר שרק מכשפות יודעות על קיומו מהדק אותם לחבילה אחת."
(עמוד 46-47)

הדבר המסתורי הזה נקרא על ידי דונה מרסדס "צל מכשפה" ומכשפה לא חייבת להיות מעורבת בזה כי "בכולנו יש מעט מהמכשפה".
אני חושב שזה תואם את המודל שהצעתי: פסי רכבת שניתן להזיזם במקומות ועיתויים מסוימים.

============= 

23.9.19

להיתפס או לא להיתפס,זאת השאלה 😊.

הקורא המתמיד של קסטנדה זוכר אמירה דומה לחלוטין אודות העוצמה המשחרת לטרף באותו איזור במדבר בשעות בין הערביים.

האם מדובר בחשיפה לאותו כוח?

והאם חשיפה והיתפשות היא ניצחון המוות במרדף המתמיד שלו אחרינו?

ענינו על שאלה אחת וקיבלנו בתמורה שתיים חדשות.

============= 

23.9.19

העיסוק בתמרון המציאות מוביל אותנו תמיד ל"חלום המכשפה". בזה הוא שונה מהכישוף של הטולטקים, אבל הוא עוזר בהבנת התפישה הטולטקית.

ומכיוון שהזכרתי את "חלום המכשפה", הנה עוד כמה קטעים שטוב להיזכר בהם. 

"את מראה לי את הדרכים השונות לתמרן את הכוח
שפלורינדה מכנה אותו 'כוונה'," אמרתי.
"לגרום לו לנוע איננו אותו הדבר כמו לתמרן אותו," היא
תיקנה אותי, עדיין מחבקת את עצמה. "ואני מנסה הרבה יותר מכך. כפי
שאמרתי, אני מציבה אותך באופן זמני תחת הצל של אנשים אלה, כדי
שתוכלי להרגיש את תנועת גלגל הגורל. ללא הרגשה זו, כל מה שאת
עושה יהיה ריק. עלייך לנוע עם העליות והמורדות של מי שמספר לך את
סיפורו: לרגע את חייבת להיות תחת הצל שלו."
(עמוד 168)

==========

"דונה מרסדס נתנה לי דוגמאות קונקרטיות לדרכים לתמרונו של משהו חסר שם. לפעולה זו של תמרונו היא קראה 'צל מכשפה'. לתוצאה של תמרון זה היא קראה 'חוליית חיבור', 'רצף' , או 'הֵּיסט של גלגל הגורל'.
"זו הייתה ללא ספק המסכה שהגשימה את משאלתו של לורנזו," אמרה דונה מרסדס, משוכנעת לחלוטין. "הכרתי מקרים אחרים, דומים מאוד, של דברים המגשימים משאלות."
"אבל הגידי לי, דונה מרסדס, מיהו הגורם החשוב, הדבר עצמו או האדם בעל המשאלה?"
"הדבר עצמו," היא ענתה. "אִילּו לא הייתה ללורנזו המסכה, הוא היה יכול לבלות את חייו בהשתוקקות לבירגיט בריסנו, ובזה הייתה מסתכמת כל משאלתו. מכשפה תֹאמר שהמסכה, לא לורנזו, היא שיצרה את חוליית החיבור."
"האם עדיין תקראי לזה 'צל מכשפה', גם אם לא תהיה מעורבת כל מכשפה?"
"צל מכשפה הוא רק שם. בכולנו יש קצת מהמכשפה. לורנזו הוא בהחלט לא ספיריטואליסט או מרפא, ובכל זאת יש לו כוח מסוים לכשף. אמנם לא די בכך כדי ליצור חוליית חיבור, להניע את גלגל הגורל; אבל בעזרת המסכה, זה כבר היה סיפור אחר."
(עמודים 115-116)

במאמר שכתבתי בזמנו על הספר הראיתי (הצעתי) שבכל אחד מהמקרים המסופרים בספר מסתתר אובייקט כזה (המקל של לוכד הכלבים, המסיכה, העץ, המזוודה של מיקוני...)
============= 
24.9.19

האם בציטוט הבא, הלקוח מ"כח השקט" מציע דון חואן במובלע הגדרה חדשה למושג כישוף?
טענה זו היא על בסיס הדמיון הצלילי (לא הכתיב) באנגלית בין המילים "כישוף" ומקור".
ההדגשות שלי:

"Because of their extraordinary energy, naguals are intermediaries. Their energy allows them to channel peace, harmony, laughter, and knowledge directly from the SOURCE, from intent, and transmit them to their companions. Naguals are responsible for supplying what SORCERERS call "the minimal chance": the awareness of one's connection with intent."

("כח השקט" עמוד 12)
============= 
24.9.19

עמוד אחד קודם, עמוד 11, עוסק בהגדרת הכישוף ומגדיר אותו כניקוי חולית החיבור עם הכח הנקרא "כוונה", אבל הפיסקה שבה ההגדרה מופיעה הושמטה בתרגום העברי, שהוא מרושל ביותר. לפני המילים "דון חואן הדגיש" צריך להיות:
Sorcerers, or warriors, as he called them, were concerned with discussing, understanding, and employing that connecting link.
They were especially concerned with cleaning it of the numbing effects brought about by the ordinary concerns of their everyday lives. Sorcery at this level could be defined as the procedure of cleaning one's connecting link to intent.


כלומר, העובדה שההקשר הכללי הוא הגדרת המושג "כישוף", תומכת ברעיון שבקטע הנ"ל, שמופיע מיד לאחר מכן, מסתתרת הגדרה נוספת למושג כישוף.
============= 
24.9.19

הנקודה שאולי לא מספיק הדגשתי היא שהכח הזה שאליו מתחברים, ממנו הנגואל מוריד 4 איכויות, ושעיקר העיסוק בכישוף הוא בטיהור חולית החיבור אתו, כלומר "הכוונה", מכונה גם "המקור", והכישוף הוא, לכן, חיבור למקור.
=============
25.9.19

אם כן, הכישוף מוגדר, ברמה מסוימת של ידע, כניקוי חולית החיבור עם הכוונה.
מההמשך מתברר שכוונה היא המקור, ממנו מתעל הנגואל 4 איכויות עבור אנשיו. 
ומהדמיון הצלילי שבין המילים "כישוף" ו"מקור" באנגלית, וגם מסמיכות המילים הללו בקטע המצוטט לעיל, מתקבל הרושם שיש כאן רמז להגדרה נוספת של הכישוף: 
מכשף הוא מי שמתחבר למקור.

המילה "מקור" מופיעה גם ב"צדו הפעיל", כמדומני, שם נאמר שהחירות של הלוחמים פירושה חזרה למקורם. ייתכן שאני לא מדייק במילים. 

מה התועלת בהצעה הפרשנית הזו? לכאורה היא לא מחדשת הרבה.
היא מנכיחה מאד את רעיון המקור-כיעד בתודעת הלוחם. ואולי, אפילו שזה לא נאמר במפורש, הדמיון הצלילי והרמזים פועלים על כל מי שהולך בדרך הזו, או לפחות קורא את הספרות הזו באנגלית. 

לא נזניח את העברית, שבה כידוע נברא העולם.
הלוחם פועל כדי להגיע למקור שלו/ה. במקרה של כישלון הם מגיעים למקור אחר, למקור של הנשר. 😊

הערה,
החלוקה ל-4  היא מהותית בספרות. כאן ראינו שהנגואל מתעל (chanelling)  ארבע איכויות. צריך להיזהר ולא לומר מוריד (מהשמים), כי הנגואל/הכוונה איננו בשמים.
על פי הקטע, כמה סוגי עיסוקים יש למכשפים עם חולית החיבור?
לכאורה 3, אבל בעצם 4. ככל הנראה, הרוח ניסתה לטשטש זאת:
דיון, הבנה, שימוש וניקוי.
דיון - זה מה שאנו עושים כאן - כי מי מייצג עבורנו את החיבור אל הכוונה יותר מהספרים?!
אני מקווה שאף אחד לא יבין שאני ממליץ לנקות את הספרים כסגולה להתחברות לכוונה, אם כי אני ממליץ לתת להם יחס כראוי לספר הספרים.
=============