"עבר אותי אז רטט של שמש"------ (נתן זך)

"הגעתי לזוקאלו [הכיכר המרכזית של מקסיקו סיטי] ושמתי לב שהקתדרלה נוטה על צידה יותר מאשר בפעם הקודמת שראיתי אותה. פסעתי כמה פסיעות אל תוך האולמות העצומים. הרהור ציני חלף במוחי. משם פניתי לעבר השוק [...]" ("סיפורי עוצמה" עמוד 89)

.

מהו ההרהור הציני שחלף במוחו?

אציע את תשובתי מאוחר יותר באיזור התגובות.

.

למה זה חשוב?

אם זה לא חשוב, למה טרח קסטנדה לספר לנו זאת? לכאורה אין לזה שום ערך בסיפור. אם היה משמיט זאת לא היה הקורא מפסיד דבר.

.
אם זה לא חשוב, למה הוא מספר את זה לנו ולא לסבתא שלו  :)

בתמונה: הקתדרלה בזוקאלו שבמקסיקו סיטי.

 

הערות ותוספות

========

24.3.20

ייתכן ולא הייתה ברורה הרלבנטיות של כותרת הפוסט:

- עבר אותי רטט => חלף במוחי הרהור.

- ההרהור הציני מקורו כנראה בנגואל (ברוח, במיינד האמיתי). לפני שאסביר מדוע, אזכיר את הקשר שבין הנגואל והשמש, דבר שמעניק מימד נוסף לקשר בין הכותרת והנושא שלנו.

- רטט (רעד) נוסף מופיע בהמשך במפגש עם הנגואל (להלן).

למה (לדעתי) מקור ההרהור הציני בנגואל:

- ראשית, מבלי להתעמק בהגדרה המילונית של ציניות, כי הגישה הטולטקית לעולם החברתי, לתפישת העולם הרווחת היא של ריחוק (detachment), הומור לעגני, המכוון בעיקר כלפי החשיבות העצמית. 

- שנית, בסוף הפרק מסביר לו דון חואן: "מצאת אותי במקום שבו המתנתי לך - מצאת אותי ללא מחשבה, תכנון או שימוש בשכל". המסקנה שלו מכך היא שהייתה לקסטנדה העוצמה האישית המספקת כדי לעשות זאת. 

.

מעניין לבדוק איך מתאר קסטנדה את הדחף הזה בתחילת הפרק:

"פסעתי כמה פסיעות פנימה, אל תוך האולמות העצומים [של הקתדרלה]. הרהור ציני חלף במוחי.

משם פניתי לעבר שוק לגונילה. לא הייתה לי כל מטרה מוגדרת. שוטטתי ללא מטרה, אך בקצב טוב [די מהיר] מבלי להביט בשום דבר באופן מיוחד. לבסוף הגעתי לדוכני מטבעות וספרים יד שנייה.

"שלום, שלום! ראו מי נמצא כאן!" אמר מישהו כשהוא טופח קלות על כתפי.

הקול והמגע הקפיצוני. פניתי במהירות לימיני. פי נפער בהפתעה. האיש שפנה אליי היה דון חואן.

"אלוהים [My God], דון חואן!" קראתי ורעד עבר [זעזע] בגופי מכף רגל ועד ראש. "מה אתה עושה כאן?" 

(עמוד 89)

 הכותב (קסטנדה, או האינסוף) מפריד את ההרהור וההליכה לשתי פיסקאות ומנתק את הקשר ביניהם, אבל אני מציע שההרהור קשור להליכה. הוא האות שקסטנדה קלט, אשר שלח אותו מבלי להבין מדוע אל המקום שבו חיכה לו דון חואן.

 שימו לב שהקתדרלה היא בית האלוהים. הוא נכנס לרגע, הרהור ציני עובר במוחו והוא צועד משם בצעד נחוש "לאן שנושאות אותו רגליו", ופוגש את: "אלוהיי, דון חואן!": את האלוהים החדש שלו, את האלוהים האמיתי, את הנגואל.

מהו ההרהור הספציפי?

יש מועמדים רבים. אלוהים הוא מושג הדבק של הטונל וככזה הוא "זוכה" ללעג רב. אבל אמירה אחת נראית לי במקרה זה מועמדת "משכמה ומעלה":

"כנסיות ענקיות הן אנדרטאות לחשיבות העצמית".

האמירה מופיעה ב"כח השקט" בדיון על השאיפה של הרואים החדשים להימנע מטקסים. הקטע הוא דוגמה ללעג הרב כלפי הדת והאלוהים שלה. אולי ההרהור הציני היה הקטע כולו. 

(למטה ציינתי את העמוד בספר בעברית)

"Of course, there is a dark side to us," he said. "We kill wantonly, don't we? We burn people in the name of God. We destroy ourselves; we obliterate life on this planet; we destroy the earth. And then we dress in robes and the Lord speaks directly to us. And what does the Lord tell us? He says that we should be good boys or he is going to punish us. The Lord has been threatening us for

centuries and it doesn't make any difference. Not because we are evil, but because we are dumb.
Man has a dark side, yes, and it's called stupidity."
I did not say anything else, but silently I applauded and thought with pleasure that don Juan was a masterful debater. Once again he was turning my words back on me.
After a moment's pause, don Juan explained that in the same measure that ritual forced the average man to construct huge churches that were monuments to self-importance, ritual also forced sorcerers to construct edifices of morbidity and obsession.

("כח השקט" עמוד 222)

================

 24.3.20

ציפור החירות

 

================ 

24.3.20

 הומור קורונה.

שיטות להגנה על קק-פפיר.

================ 

25.3.20

כדי שלא ניגרר לפחד גדול מהקורונה, כי הרי בכל זאת אדם בן 88 (מחר יומולדת) מת מזה,
אני מעלה כמה דברים בטולטקית. הרהור הנוגע למטפיסיקה הטולטקית.
.
הטולטקים הקדמונים "חילקו את האש לחום ולהבה, ואת המים - ללחות וזרימה. הם זיווגו את החום ללחות וכינו אותם איכויות פחותות. הם התיחסו ללהבות ולזרימה כאיכויות נעלות יותר, מאגיות, והשתמשו בהן כאמצעי למעבר גופני, אל ממלכת החיים הלא-אורגניים."
("האש מבפנים", עמוד 79)
.
אני תוהה האם  האיכויות התנועתיות (להבה וזרימה) אינן בתחום העניין והמומחיות של החולמות, ואילו האיכויות התחושתיות (חום ולחות) אינן בתחום העניין והמומחיות של היוקשות.
הבדל החשיבות שבין האיכויות הוא לדעתי טעות של המכשפים הקדומים שלא הייתה בידם, ככל הנראה, הבחנה בין חלימה לייקוש.
.
הערה הנוגעת לעניין: פלורינדה שקפצה לבריכת המכשפים בסוף "להתעורר אל החלום", לא הרגישה את המים [במונחי הקטע הנ"ל: לא חשה בלחותם, או בלחלוחיותם :) ], והיא כידוע.... חולמת.

================