האיזון שבין פליאה ואימה

הייתה לי בעיית כניסה לבלוג לאחרונה אז לקחתי קצת חופשה :)

בדרך אל הים (הים האפל של המודעות, כמובן)

(או, אם תרצו: בדרך אלהים)

פסוקו של יום:

"רק כלוחם אפשר לשרוד את דרך הידע," הוא [דון חואן] אמר. "כי אמנות הלוחם היא לאזן [balance] בין האימה שבלהיות אדם עם הפליאה שבלהיות אדם."
.

(אמצע העמוד האחרון של "מסע לאיכטלאן". התרגום שלי. התרגום שם איננו מדויק.)
.

כיצד פליאה מאזנת (מנטרלת) אימה?

טוב ששאלתם :)

.

תשובתי: 

אימה היא האצלות שהמערכת הטפילית הקיפה בהן את גבולות הטונל; מעין גדרות תיל המיועדות להרחיק את המתקרב; תפקידן להחזיר את "הבנים הסוררים" למקום שהוקצע להם. כלומר, הן אמצעי להרחיק את האדם מחירותו. לכן פחד הוא אחד האויבים שצריך להתגבר עליהם: הוא האויב הראשון בדרכו של איש הידע.

פליאה היא כוח שדוחף בכיוון ההפוך, אל מחוץ לגבולות הטונל, אל מחוץ לצפוי, הנדוש, המובן, המשעמם.
פליאה מופיעה לעתים, לדעתי, בספרות הזו, כסקרנות.
. 

כלומר, אלו הם שני כוחות הפועלים בכיוונים הפוכים, וכך מאזנים זה את זה.

מ.ש.ל :)

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

9.3.20

 ..... אז נפל העיפרון, וזהו סוף הזיכרון

על העיפרון של קסטנדה
===================

כדי לכתוב את כל מה שאפשר לומר על העיפרון של קסטנדה, נצטרך להשתמש בהרבה מאד עפרונות :)

העיפרון הוא המגן היעיל ביותר של קסטנדה. הוא מרגיע אותו ו"מחזיר אותו לעצמו". ברמה האנרגטית, כמגן, הוא סותם את הפירצה.

בניסוח של חנארו:
העיפרון הוא המפתח (הידית) שמותח את הקפיץ הראשי שלו. ("סיפורי עוצמה" עמוד 65)

כדאי לשים לב שהאמירה נאמרה מיד לאחר שקסטנדה מתאושש באמצעות הכתיבה מהתנסות שבה הוא הרגיש כמו צעצוע שפורק לחלקיו. חנארו הוא שעמל להרכיבו מחדש.

.

העיפרון של קסטנדה הפחיד את חנארו (למה?)

ועל כן לא מפתיע שחנארו הוא זה שהציע שקסטנדה יכתוב עם קצה האצבע, ללא כלי כתיבה, כתיבה המתוארת ככתיבה במיקומים אחרים של נקודת המאסף. דבר זה יבטל את הצורך בדפים.

אם העיפרון הוא מה שמחזיר ומקבע את קסטנדה בעולם הזה, ברור שהכתיבה בעולמות אחרים צריכה להיעשות ללא העיפרון.

.

וזהו סוף הזיכרון.

.

שאלת רשות

----------------

מהו החפץ המקביל לעיפרון אצל פלורינדה?

 =====================
10.3.20

הומור חכם ומוצלח מאד

צריך להבין כמובן מה מופיע על המסך מאחורי המרצה.

אם המוות המנסה לצוד אותנו הוא, כפי שאני נוטה לחשוב, הכפיל (שהוא יותר עצמנו מעצמנו) אז אנחנו במצב דומה, אבל בתפקיד הזנב.

===================== 
11.3.20

קטע יפה, שילוב של ג'אז עם כלייזמר, יאפצ'יק כלייזמר.
נקרא גלאטס.

=====================  
11.3.20

הבדיחה הזו מזכירה לי שם של ספרון הומוריסטי שמתגורר באותה כתובת שלי:

Too Humerous to Mention

===================== 
11.3.20

[דון חואן לחנארו:] "אין כל ספק שהוא יוכל לכתוב באצבעו [כלומר ללא עיפרון, כנראה ללא כלי כתיבה], אולם האם הוא יוכל לקרוא זאת?" 

                                                                                  ("סיפורי עוצמה" עמוד 164)
.

בצפייה בדקה הראשונה של הסרטון הבא, בעיניים טולטקיות, קשה שלא להיזכר בנושא הנ"ל.
.
אין לראות בכך המלצה לצפייה בהמשך הסרטון, אם כי יש בהמשך עוד קטעים משעשעים.

 צחוק בצד,
מההמשך בספר, סיפורו של חנארו על הפוליטיקאי שלא ידע לקרוא ונתפש כשהוא קורא מדפים הפוכים, יש מקום להשערה שכתיבה כזו עם האצבע, במיקומים של נקודת המאסף, תדרוש קריאה הפוכה.

יש כמה רמזים בספרות שלנו לכך שעולמנו המוכר הוא הפוך לעולם המכשפים.


העולם הוא אנרגיה

 
=====================  
13.3.20

במקום שבו נגמרות המילים אבל הדרך עודנה נמשכת
===================================

"או שמא יכולים אנו לומר שהנצח הוא בדומה לכך", הוא פשט את שתי זרועותיו כדי להצביע על המזרח והמערב".
("סיפורי עוצמה", עמוד 16, בתיקונים קלים שלי)

מכיוון שאני סבור שכשהוא הצביע על האופק הוא הצביע על הדרום, או דרום-מזרח, אז שוו בדעתכם שהדמות שבתמונה (הממוקמת בריו שבברזיל), ידה הימנית מצביעה אל המערב, שבמקרה, ככל הנראה, זה די נכון.
.

עם זאת, אני חושב שלפני הדממה יש מקום לעוד כמה מילים :)
אבל דון חואן אינו מחלק מתנות בחינם. (כל פיסת ידע נרכשת תוך כדי מאבק)
.

שבת שלום.
===================== 

15.3.20

"הלוחמים הנודדים מתגלגלים עם המכה"

הנידון: האירוע המלווה

הרהור פומבי

================================

האמירה מופיעה בסוף הפרק על האירוע המלווה ב"צדו הפעיל" (עמוד 154). היא מה שיש לדון חואן לומר בעקבות הסיפור של קסטנדה על האירוע המלווה שהוא חשף.

האירוע המלווה אירע לקסטנדה בגיל 9, ובו מסתכמים חייו של קסטנדה ( האירוע הזה "sums up your total life". שימו לב שמבחינה לשונית אין קשר לעבודת הסיכום, recapitulation שעשויה להעלות בדעתם של דוברי העברית). משמעותו העיקרית, לפי דון חואן:

"אתה תמיד עומד בפני מצב זהה לזה שמעולם לא הכרעת * בו. מעולם לא היית צריך להחליט אם לקבל או לדחות את ההצעה המושחתת של פללו קווירוגה." (שם)
.
הערה תרגומית:

* resolve -

בספר מופיע: "לא פתרת", אבל מהמשפט הבא ברור שלא מדובר בפתרון אלא בהחלטה, בבחירת צד.

.

מה אני רוצה להציע?

שהאירוע המלווה של קסטנדה הוא אב הטיפוס של האירועים המלווים של כולנו, רק הדמויות והנסיבות שונות, כמובן. (ייתכן מאד שאפילו יש לחפש אותו אצלנו בסביבות אותו גיל: 9).

הסיטואציה של האירוע היא של פיתוי גדול בשילוב אימה גדולה, שני כוחות המושכים בכיוונים הפוכים ויוצרים איזון משתק. במקרה של קסטנדה, הסבא הוא שנתן את המכה שהוציאה אותו מהמבוי הסתום "וגלגלה" אותו לעיר אחרת.

האיזון הזה הוא המוזכר בטענה שהעליתי לאחרונה: "הלוחם מאזן את האימה שבלהיות אדם עם הפליאה שבהיות אדם". את האימה מאזנים: פליאה, סקרנות, שהם: פיתוי.

האירוע הזה מסכם את חייו וחיינו במובן שהוא התבנית של הגעתנו לעולם, והוא התבנית של יציאתנו ממנו.

את החבטות בכיוון הפוך, החוצה, נותן הנגואל (חבטות הנגואל) והן בכיוון הפוך לחבטה שהכניסה אותנו לעולם ומיוצגת בסבא (סמל לשושלת הביולוגית שלנו). הניגוד, ההופכיות, שבין דון חואן והסבא של קסטנדה מוזכרת, למיטב זכרוני, בספרים (לא במקרה שניהם "דון ג'ואנים").

.

למרות שעולה רושם של נזיפה מדבריו של דון חואן על שקסטנדה לא הכריע, הפרשנות כאן מציעה שזה מה שצריך לעשות: לאזן את שני הכוחות המנוגדים ולהמתין למכה שתיקח אותנו באשר תיקח.

.

לסיכום
=====

הפוסט מאפיין את האירוע המלווה של כל אחד מאיתנו ואף מציע באיזה גיל לחפש אותו.
צאו לדרך :)

.

הערת אגב, ייתכן שאמירה זו שבכותרת הפוסט, כולל הקטע שבו היא מופיעה, היא משמעות המושג "לוחמים-נודדים", אבל זו נקודה שולית לפוסט זה.

===================== 

14.3.20

פינת הספרות "החיצונית"

===================

סיימתי לקרוא את "דמיאן" של הרמן הסה.

סיפור נעוריו של אמיל סינקלר.

 הספר יצא לאור ב-1919. קראתי בוויקיפדיה שמאוחר יותר הודה הרמן שאמיל סינקלר מייצג אותו.

את "סידהארתא" של הרמן הסה קראתי לפני עידנים.

הספר נחמד מאד. הקורא הטולטקי עשוי למצוא בו מחשבות המזכירות רעיונות טולטקיים. 

סיפור של חיפוש רוחני.

ומשהו משעשע וחביב

דודי מדוד חמוד

מילים: ע.הלל 

לחן: סשה ארגוב

"ענן את השמים לא יעיב"

"בלב אנטנה מזמזם איזה אלחוט של שטות"

אם לציין כמה מההברקות

===================== 
14.3.20

הערה לגבי הלוחמים המתגלגלים... 
בכל זאת יש לדעתי הבדל בין קסטנדה, באותו אירוע ילדות, והלוחם: הלוחם צריך להחליט שלא להחליט, להחליט במודע שלא להכריע, ולהמתין למכה (מתוך ידיעה שהוא ממתין למכה).
=====================  
14.3.20

התכוונתי להביא את הסרטון הבא בצירוף משפט: זה מזכיר לי את... אבל איכשהו נערמו המילים. :)

האם עצוב למות באמצע התמוז?

אם שואלים את הטולטקים, התשובה כנראה שלילית.

הסרטון הבא מזכיר (לי) את המקרה של הבחור הגוסס בפארק במקסיקו סיטי. המקרה מתואר בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה".

"דון חואן לחש שהוא היה חייב להאמין שלאדם הגווע [מולם על הדשא] היתה מספיק עוצמה שאיפשרה לו לבחור ברחובות מקסיקו סיטי כמקום מותו."

[...]

"איש זה לעומת זאת גווע במקום שבו חי את ימיו - ברחוב. שלושה שוטרים משמשים לו משמר כבוד [תוספת מעמוד 97: "קבוצה של עוברי אורח סקרנים ניצבו בחצי גורן מעברו השני, בדיוק מולנו"], ובעת שהוא דועך יתפסו עיניו במבט אחרון חטוף את אורן של החנויות מעבר לרחוב, את המכוניות, העצים, את המוני האדם המתרוצצים סביב - ואוזניו יוצפו בפעם האחרונה בצלילי תנועת המכוניות ובקולותיהם של הגברים והנשים החולפים בסמוך." (עמוד 99)
.

האם למות עם קהל הוא ההעדפה של העוצמה (הרוח)?

לדעתי, מבחינת הגוסס, כן.

מבחינת הקהל, יש בזה סיכון, ראו את מקרה לוכד הכלבים שגסס בנוכחותו של שולייתו, וגזירת "הגורל" של נוכחות זו ("חלום המכשפה").

אני חושב שמבחינת הגוסס כן, מאותה סיבה שהנגואל חוליאן אסף קהל גדול לפני שהשליך את דון חואן לנהר הגועש: שחרור מהאחיזה של החברה, מזיכרון האנשים.

בסרטון הבא, חלאה ש(אולי) בחר* למות עם קהל מקומי גדול (מכריו, אפשר לשער), ומול מצלמות שהפכו את האירוע לגלובלי.

העובדה שהוא מת כלוזר היא עוד נקודת זכות במבט מהרוח. אף אחד לא ירצה לשמר זיכרון של לוזר.

 .

* "החלטות (בחירות) מתקבלות בנגואל". זו לא בחירה מודעת, כמובן.

.

תקציר האירוע נמצא בהתחלה, בדקה וחצי הראשונים. אין צורך לצפות בכל הסרטון, אלא אם כן אתם מתעניינים בהגנה עצמית עם אקדח :)

=====================  
15.3.20

לבד
יצירה מ-1981

 
=====================