התגלות הרוח

ישנן 21 ליבות מופשטות של הכישוף.

הראשונה נקראת "התגלות הרוח".

"הרוח, כדי לטלטל ולהעיר אותו מתרדמתו, נתנה לו שלושה סימנים, שלוש התגלויות העוקבות זו את זו. [הראשונה:] הרוח חצתה באופן פיזי את דרכו של האיש פשוטו כמשמעו*. אבל האיש לא היה ער** לשום דבר מלבד התמקדות בעצמו [self-concern]".

("כח השקט" עמוד 23 למעלה, תרגום שלי)
.

ראשית, משחק מילים, לא בטוח שיש לו חשיבות:

* in the most obvious manner

** oblivious to anything but his self-concern

.
שנית, אני מציע שההתמקדות בעצמו מציינת את הגשר החד סתרי המוליך מהכפיל אל הגוף הפיסי [או, במילים אחרות, בין הידע השקט והתבונה] הנקרא: concern . כאן ברור שהדאגה/האכפתיות/ההתמקדות היא בעצמי,
על פי הבנתי, הגשר הזה הוא כוונה ספציפית, ועל כן ניסיונותיה של הרוח/הכוונה להתגלות לפני האיש הן ניסיונות להסב את תשומת לבו אל הכוונה המופשטת ש"בתוך" הכוונה המסוימת שבה הוא שקוע כל ימיו.
אפרופו "מופשטת", הרוח נקראת גם "המופשט", ובעבר הצעתי שהמופשט מציין היעדר מושא. באספקט מוחשי: הצבעה ללא מוצבע.
.

אבל הנושא של הפוסט הוא זה שמודגש בקו תחתי. עד עכשיו זה היה בונוס :)

הליבה הראשונה, התגלות הרוח, אצל קסטנדה אירעה כאשר הוא פגש את דון חואן בתחנת האוטובוס בעיירה נוגאלס שעל גבול מקסיקו ארה"ב. אפילו זה כמדומני אינו מופיע בספרים במפורש [אין מתנות].

הפגישה הזו מוזכרת מספר פעמים בספרים שונים. זהו כמובן האירוע המכונן של חייו של קסטנדה. ב"צדו הפעיל של האינסוף" יש התעסקות די מעמיקה בכך. הפגישה הזו היא כמובן אירוע באלבום האירועים הראויים להיזכר של קסטנדה כלוחם.

שם אומר דון חואן:

"זו הייתה אמורה להיות מפת חייך אלמלא הופיעה אפשרות אחרת, שנפתחה כאשר חצית את מפתן האינסוף. חיפשת אותי ומצאת אותי; וכך חצית את המפתן. כוונת האינסוף אמרה לי לחפש מישהו כמוך. אני מצאתי אותך, וכך חציתי את המפתן בעצמי." (עמוד 68)
.

את "[אתה] חצית את מפתן האינסוף" יש לדעתי לפרש: "הרוח חצתה באופן פיסי את דרכו של האיש" (שצוין לעיל), ועל ידי חצייה זו היא יצרה את הסף/מפתן שאותו חצה קסטנדה.

הקטע האחרון מציע זום-אין לחצייה הזו, ממנו עולה הרושם שדון חואן היושב בתחנה ומולו עומד קסטנדה, בתום חילופי הדברים הקצרים ביניהם זינק וחצה את דרכו של קסטנדה ועלה על האוטובוס. בכך חצה את דרכו של קסטנדה פשוטו כמשמעו, כי קסטנדה יעבור בדרך זו כשהוא יצטרך לעלות על האוטובוס שלו אחר כך.

אני מציע, אם כן, ש"פשוטו כמשמעו" מציין לא רק התגלות פיסית אלא גם חצייה פיסית של הדרך.
.

אם נבדוק את סיפור המפגש בין הנגואל חוליאן לחניכו לעתיד דון חואן, נוכל להתרשם שגם שם יש חציית דרך ממשית, כשהנגואל חוליאן חצה את הדרך והתנגש ביורה...
.

אפשרות אחרת

========
במקום אחר בספרים נאמר שהגבול בין מקסיקו וארה"ב מסמן עבור המכשפים את הגבול שבין עולם בני האדם ועולם המכשפים. ייתכן מאד שזו המשמעות של דברי דון חואן כשאמר לעיל שהוא בעצמו חצה את המפתן עבורו, כלומר עלה ממקסיקו לארה"ב ("יהוה בצאתך משעיר...").
.
אם שניהם חצו את אותו מפתן, כפי שאומר לכאורה הציטוט האחרון, אז כנראה שמדובר בגבול שבין המדינות, אותו יחצה קסטנדה מאוחר יותר כשייצא לחפש אחר דון חואן במקסיקו. אני לא רואה איך בתחנת האוטובוס דון חואן חוצה את המפתן, אותו מפתן שקסטנדה חצה על פי ההצעה הראשונה, שדון חואן בעצמו יצר.
על פי פרשנות זו, האומרת שהמפתן הוא הגבול שבין המדינות, החצייה של הנגואל את דרכו של קסטנדה באופן פיזי היא פחות ברורה.
.
לסיכום: האם אתם יוצאים מהפוסט הזה חכמים יותר?
אם להסיק ממני לגביכם, לא בטוח :)

שבת שלום.

********

הערות ותוספות

========

28.3.20

עת שירה

=====

השיר הבא הוא עליי   :) 

אָבִי, פִתְאם, מִכָּל הַחֲדָרִים
יָצָא לְמֶרְחַקָּיו הַמוּזָרִים. 

זהו תחילת שירו של........ יהודה עמיחי "מות אבי".

מה זה מזכיר לכם, בטולטקית?

התשובה הנכונה (מזכה בניקוד מלא):
העולם הוא כלא, ואנו כלואים באותו תא לכל חיינו. מכשפים יכולים להחליף תאים, אבל הלוחמים שואפים לצאת מהכלא (מכל החדרים).

בית הדירות בסיפור על מדאם לודמילה הוא ייצוג, לדעתי, לרעיון זה. יש בו, לדעתי, סמלים נוספים, לא מעטים, לטיבו של הכלא: בכל חדר (הס פן תעיר) ישנו כלוא המשחק דמות לפני מראה, השומרים בעלי החזות המרושעת שבפתח הבניין...

בחיפוש זריז, לא מצאתי היכן זה נאמר. אם מישהו מהנקלעים לבלוג זוכר, אשמח למראה מקום, אפילו כללי כמו שם ספר. בזיכרוני היה זה בהקדמה לאחד הספרים, כנראה "כח השקט", אבל בחיפוש זריז "בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו [...] מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: [המנייק, אוכפי הסגר]".  אולי כדאי שאני לא אמשיך לפרש את השיר :)

============= 
28.3.20

יש משהו נחמד בשיר החובבני הבא:

============= 
28.3.20

התענוגות המוזרים של היוקשים

==================

זוכרים את הסיפור על דון חואן החניך שנדרש לחזור אל האחוזה שבה אנשים מוחזקים בתנאי עבדות ומנוצלים עד שהם מתפגרים או מחוסלים? זהו מקום ששלוש שנים קודם לכן הוא ברח ממנו ונורה על ידי המשגיח. (הפרק "רודנים קטנים" ב"האש מבפנים")
המשגיח שם היה רודן קטן מהדרגות הגבוהות שניתן למצוא על פני האדמה, כי היה ביכולתו גם להוציא להורג. כזכור, הרודן היחיד שאינו קטן הוא המקור הראשוני של האנרגיה, שליט היקום, כנראה הנשר. אני אומר "כנראה" רק מפני שזה לא נאמר שם במפורש. 

היוקשים עושים שימוש ברודנים קטנים כדי להיאבק, בין היתר, בחשיבותם העצמית, שלהם עצמם. האסטרטגיה של היוקשים כוללת שישה מרכיבים, חמישה מהם נמצאים, בעיקרון, בתחומי השליטה של הלוחם: שליטה, משמעת, סבלנות (forbearance), עיתוי, רצון (will). השישי נמצא מחוצה ללוחם: זהו הרודן הקטן.

למצוא אחד כזה זה קשה, כי כאלה יש "אחד למיליון".
.

הסרטון הבא מזכיר את המקום שאליו נכנס דון חואן החניך. זהו כלא בבוליביה שהמשטרה אינה נכנסת כלל לתוכו, והוא מנוהל לחלוטין על ידי האסירים עצמם. התנאים קשים ביותר ואנשים מוצאים בו את מותם מבלי שזה יטריד מישהו.

מדבריו של דון חואן אנו מבינים שיוקשים יקפצו על המציאה וימצאו במקום זה עונג רב :)

============= 
29.3.20

ההתמודדות מול רודן-קטן ענק,
כמה הגיגים פרשניים
===============

בעקבות הפוסט/ההערה הקודמ/ת, אודות הפרק "רודנים קטנים" שב"האש מבפנים" (שם הפוסט במקומותינו: "תענוגותיהם המוזרים של היוקשים").

.

הלוחם נכנס לעולמו של הרודן לא כדי להדיח אותו מכסאו ולתפוס את השלטון, אלא כדי לעשות ברודן שימוש: לחסל את החשיבות העצמית שבו, בלוחם.

האסטרטגיה שלו מיועדת, לדעתי, לגרות את החשיבות העצמית של הרודן ובכך לעורר את זעמו: למשוך את האש הזו אליו, כדי לעקור מתוכו את החשיבות העצמית, או, לכבוד הפסח הקרוב, להבעיר את החמץ שבו.

אני מציע לראות את המהלך כצמצום החשיבות העצמית של הלוחם תוך כדי הגדלתה אצל הרודן. (קשה להתנגד לפיתוי לראות כאן העמסת החשיבות העצמית של הלוחם על זו של הרודן .... ומשם להמשיך לרעיון ההעתק שהלוחם מוסר לנשר. הזוי?
אולי האמירה (ההזויה) הבאה, מאותו הפרק, הופכת את זה לפחות הזוי:

"הרואים החדשים השתמשו ברודנים קטנים [...] לא רק כדי להיפטר מהחשיבות העצמית, אלא גם כדי לבצע תמרון מסובך ומורכב עד מאד: לסלק את עצמם מן העולם הזה." (עמוד 36)

לפנינו, לדעתי, מקרה של "יקוש היוקשים" (מושג המופיע ב"אמנות החלימה" אבל נותר שם לוט בערפל) : שימוש בחשיבות העצמית של הרודן, קרי בטפיל שבו, כדי להשתחרר מהטפיל שבך. או כמו שקסטנדה אומר ב"מפגשים עם הנגואל", לא בטוח שבהקשר זה, הוצאת קוץ אחד בעזרת קוץ אחר.

.

הלוחם בעצם מתנהל בשדה קרב זה באופן הפוך מהתנהלותו הרגילה בעולם. ברגיל שומר הלוחם על פרופיל נמוך, מתנתק מהחברה, משתדל להיות בלתי מורגש, כצל חולף...

כאן, בזירה מול הרודן, הוא עושה ליהפך. הוא מייקש אותו כמו שהטפילים מייקשים אותנו. הוא מושך אליו את תשומת לבו של הרודן, מגרה את חשיבותו העצמית שוב ושוב, מעורר בו את להבות זעמו ומשתמש בלהבות אלה לצרכיו (בדומה לעירור האמוציונלי שמעוררים בנו הטפילים, אשר ניזונים מלהבות אלה)

.

"ידעתי שאני ממתין וידעתי למה אני ממתין"
==========================

"לחכתי עפר מדי יום ביומו", המשיך דון חואן, "ולפעמים הייתי מוטל מתחת לשוט המונף בידי האיש, ובוכה. עם זאת הייתי מאושר. האסטרטגיה של מיטיבי הייתה זו שבזכותה הייתי חי את היום וממשיך למחרת בלא שאשנא ובלא שאתעב את האיש. הייתי לוחם. ידעתי שאני ממתין וידעתי למה אני ממתין. שם בדיוק נמצאת השמחה הגדולה שבלהיות לוחם." (עמוד 34)

אנו יודעים מ"מציאות נפרדת" למה הלוחם ממתין, לרצון שלו.

מכיוון שמדובר כאן על הרצון, ויש נתק מכוון, מעין מסך ערפל, לדעתי, בין המושג רצון ורצייה. במיוחד באנגלית: want לעומת will, אני מציע את הפרשנות הבאה:
"בלא שאשנא או אתעב את האיש" = בלא שארצה (want) במותו.

כלומר, מטרת הלוחם היא לעשות שימוש מקסימלי ברודן, לא להיפטר מהסבל. המהדרין מודים על ההזדמנות שנפלה לידיהם.

עם זאת, כאשר מגיעים לסוף השימוש ברודן, מציתים ברודן זעם מכלה (שמזכיר את האש מבפנים, אבל זו לא אותה אש). הרודן מחליט אז לחסל את הלוחם. אז, אני מציע, הלוחם רוצה את מותו של הרודן, כלומר מפעיל את הרצון שלו (will it).

.

אחרי שהלוחם נפטר מהחשיבות העצמית שלו (והעמיס אותה על זו של הרודן), אז יופיע הרצון. לכן, לדעתי, הופעת הרצון מסונכרנת עם מותו של הרודן.

כידוע, מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים (מסימני ההיכר של הופעת הרצון). במקרה של דון חואן: הרודן נבעט מהעולם, פשוטו כמשמעו, על ידי סוס.

.

אסוציאציה ממקורותינו: דוד (לימים, המלך דוד) גירה את זעמו את שאול המלך עד שהאחרון (כידוע, מלך הוא רודן-קטן מהסוג הלא קטן) הטיל בו את חניתו ואחר כך רדף אחריו להמיתו (איזק, שוכחים דבר כזה ?!).
אני לא טוען שיש כאן מקרה של ייקוש, אלא רק מצביע על הדימיון.

.

תם ונשלם. הרודן-הקטן הזה של דון חואן נוצל עד תום. מי שירצה גם כן, יצטרך למצוא לעצמו אחד אחר. :)

============= 
29.3.20

משפט נוסף שכדאי לצטט, התומך בתמונה שהצגתי:
"הוא אמר שהאסטרטגיה של מיטיבו חייבה אותו שיציק לאיש באורח שיטתי [...]" (עמוד 34)
כלומר, על פי הפוסט, יגרה את חשיבותו העצמית של הרודן-הקטן ויעורר בו להבות של זעם, וזאת במינון ובעיתוי נכונים שיאפשרו לנצל את הרודן למטרה המיועדת: עקירת החשיבות העצמית שבו, בלוחם.
האסטרטגיה היא, אם כן, אסטרטגיה של הצקה :)
============= 
30.3.20

שלב התיקונים :)
זכרתי שנאמר במפורש שבכל זמן שהותו של דון חואן באותו גהינום הוא לא רצה במותו של המשגיח הרודן, אבל בחיפוש זריז לא מצאתי אמירה מפורשת אז הצעתי לפרש את האמירה הבאה באופן זה:
"בלא שאשנא או אתעב את האיש" = בלא שארצה (want) במותו.
אבל, עתה, בשוך ענני הפוסט, אני מוצא את האמירה מונחת לפניי גלויה וזוהרת:
"I had not once wished the man to die."
עמוד 35 משפט אחרון.
אז התרגום הזה כנראה נכון, אבל אינו נחוץ.
בכל מקרה, הרעיון המרכזי עומד על תלו, ועתה בתוספת חוזק, שהוא לא רצה במותו עד אשר הוא סיים למצותו לתועלתו, אז הוא הצית בו את הזעם המכלה. בשלב זה הוא רצה, רצייה השייכת לרצון, כי חיסול חשיבותו העצמית מסונכרן עם הופעת הרצון.
שוב, זוהי פרשנות.
============= 
30.3.20

הפוסט גם מציע זווית חשובה לאמירה:
"הלוחם ממתין לרצון". כלומר, אין טעם להמתין לרצון בבית קפה, עם קפה וקרואסון :)
אלא, הרצון יופיע אחרי דיכוי של החשיבות העצמית. דון חואן בתוך התופת ההיא, כשהוא מושפל עד עפר, שם הוא המתין לרצון.
============= 
30.3.20

הטריגר לקושיה הבאה מקורו בליאורה, שבדיוק קוראת שוב את "מעבר החצייה של המכשפים" של טאישה אבלאר.

מהי המקבילה הטולטקית ל:

"אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

 מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי." (תהלים קכא)

.

התשובה שאני מכוון אליה (ועל כן מזכה בניקוד מלא :) ) נמצאת, כצפוי, בספר "מעבר החצייה של המכשפים" של טאישה אבלאר.

.

תשובתי:אני מתכוון (במובן הפשוט של המילה, לא הטולטקי :) )
לטכניקה הבאה: ההבטה לאופק הדרומי לקבלת עצה.
.

I had a technique, which seemed to have come to me out of nowhere, by means of which I often found options previously unknown to me.
I usually let my thoughts wander away as I fixed my eyes on the southern horizon, although I had no idea why I always picked the south.
After a few minutes of silence, insights usually came to me to help me decide what to do or how to proceed in a particular situation.

בהמשך הספר מתברר שהפנייה לאופק הדרומי היא פנייה לקבלת עצה מהכפיל שלה.
ומתברר שאת הטכניקה הזו היא קיבלה ממורתה נלידה בחלימה.
אם מישהי/ו זקוק למספר העמוד בעברית, בקש/י ונען,

"Ask and you shall receive".
============== 
31.3.20

הערה לגבי השימוש ברודנים כדי להילחם בחשיבות העצמית וכדי לצאת מהעולם.

תמיכה לרעיון שהחשיבות העצמית המוסרת מהלוחם הנאנק ומושפל תחת הרודן עוברת לרודן אפשר למצוא אולי בסיפור על לוכד הכלבים שבגסיסתו עבר צלו אל שולייתו והכתיב בכך את גורל חייו ("חלום המכשפה").
בפוסט קדום שלי קישרתי בין מסירת ההעתק לנשר לבין השעיר לעזאזל הנושא את חטאות העם במקומם. ובאופן לא מקרי, המובן המקורי של המושג "חוסר רבב" באנגלית, impeccable, מדבר על אי האפשרות לחטוא.

***************

מותר המיינד האמיתי על המכונה

===================

לא מזמן "התבשרנו" שאחת החלאות הגלובליות פיתחה מחשב-על קוונטי שעוצמתו פי 10000 ממחשב העל הקודם, שהיה כמדומני בידי ארה"ב.
המרכאות הן משום שכלי עוצמתי כזה נמצא בידי חלאה ולא בידי מיטיב.

ועם זאת, כל עוצמת המחשוב הזו יוצרת מיינד מפלצתי שלעולם לא יבין דברים שהמיינד האמיתי שלנו מבין. זהו המותר שלנו על המכונה.

אבל זהו פוטנציאל בלבד. אם לא הכנסנו את המיינד הזה לפעולה, אם לא חברנו אליו, אין לנו שום יתרון. במגרש של מחשבי העל, שהם מיינד רגיל בעוצמה מפלצתית, אנו אפסים.

הספרות של קסטנדה היא מלאכת מחשבת שלא מן העולם הזה, פשוטו כמשמעו [היא תוצאה של קריאת האינסוף]. יש לספרים רובד מובן שהמיינד הרגיל יכול להסתפק בו ולהגיד לעצמו: סיפור מעניין, והדברים הלא מובנים הם סתם אמצעים לעירור מסתוריות ועניין אצל הקורא: להשביח את חווית הקריאה. המיינד הזר צריך לקטלג את הבלתי מובן באיזשהו אופן. הישגה של החניכה הוא בלהביא את החניך למצבים שבהם למיינד אין דרכי מילוט לתרץ את הדברים, הוא חייב לעמוד נוכח הפלא, הבלתי מובן, ולהתכווץ.

.

להלן דוגמה, קטע הלקוח מהמבוא ל"מסע לאיכטלאן". הרקע: דון חואן מציע דרך התמודדות עם ילד בן תשע סורר, ילד להורים גרושים שאינו מסוגל להתרכז בבית הספר, נוטה לברוח ונוטה להתפרצויות של זעם. [דרך אגב, זהו הגיל שבו אירע האירוע המוליך של קסטנדה, אירוע שחשיפתו משנה את טיבה של עבודת הסיכום, אירוע שמסכם את חיינו]:

"אם רוצים לעצור את אחינו בני האדם, חייבים תמיד להימצא מחוץ למעגל הלוחץ אותם. באופן זה ניתן תמיד לכוון את הלחץ [direct the pressure].

הרעיון היה אווילי/אבסורדי, אבל משום מה מצא חן בעיניי. [פרטי הרעיון מתוארים לפני כן]

דון חואן תמך את סנטרו בכף ידו השמאלית. זרועו השמאלית שעונה כנגד חזהו על גבי ארגז עץ, ששימש כשולחן נמוך. עיניו היו עצומות, אך גלגלי עיניו נעו. הרגשתי שהוא מביט בי דרך עפעפיו הסגורים. המחשבה הפחידה אותי."

(עמוד 10-11)

.

כדי להבין למה הכוונה בלעצור את הילד, או לעצור את העולם, הקורא יצטרך לקרוא את כל הספר, וגם אז הבנתו תהיה מוגבלת.

אבל להבין שהקטע על עיניו המביטות דרך העפעפיים קשור לקטע הקודם, ובמיוחד את משמעותו, לזה לא יעזרו, לדעתי, מחשבי על.

זוהי, לדעתי, אמירה שהנמען שלה הוא המיינד האמיתי (תורגם "הנפש האמיתית" ב"צדו הפעיל").

============== 

1.4.20

כמה צלילי סקסופון בריאים

============== 
1.4.20

האם הרוח/הנגואל התגלה בפנינו, בפני כל אחד ואחת מאיתנו? האם הוא חצה את דרכנו באופן פיסי כמו את דרכו של קסטנדה?האם אתם כבר מריחים שעומדת להגיע תשובה הזויה :)

.

כזכור, הליבה המופשטת אומרת שהתגלות הרוח אינה מובנת על ידי האדם (בר המזל) ככזו. כלומר, הוא לא מבין שזו הרוח.

ראשית, אנחנו חייבים להסכים על כך שניתפסנו בחכה, לא? החיים מתחלקים אצלנו לשניים, לפני ספרי קסטנדה ואחריהם, לא? (מי שלא מסכים אתי פטור מהמשך הקריאה)
.

האם ייתכן שבמקרה שלנו המפגש עם הספרים הוא התגלות הרוח ? ליתר דיוק, ספר מסוים, הרי התחלנו באחד. (במקרה שלי: "מסע לאיכטלאן")

הספר ההוא, שעל פי ההצעה הוא התגלמות הרוח והתגלות הרוח, העלה אותנו בחכתו ואמר לנו את מה שדון חואן אמר לקסטנדה במפגש ביניהם:

חפש אותי כדי [...] שנוכל להחליף סיפורים. כלומר, חפש אותי בשאר הספרים. הבחירה הלשונית:
he earnestly asked me to look him up
גם רומזת, לדעתי, על חיפוש בספרים.
.

ב"צדו הפעיל" מספר דון חואן על שני הנגואלים שקדמו לו, שהם היו אוספים של סיפורים בלבד. הם היו ריקים, לא היה בהם אדם [כנראה במובן של פרסונה]. וזה אמור להיות נכון גם לגבי דון חואן ולגבי כל נגואל.

בנוסף, הספרים גם, לדעתי, הגיעו לעולם כתוצאה של קריאת האינסוף על ידי.

.

אם כן,
משהו פיסי המכיל אוספי סיפורים, מאת הרוח ואודות הרוח ===> הספרים עצמם.

מ.ש.ל :)

==============