בריכה מטהרת אבל לא קדושה

 

"הטיהור יכול לבוא רק מבפנים, זהו מאבק אישי ובודד."
("להתעורר אל החלום" עמוד 289)

.

כפי שטענתי בזמנו, פלורינדה החלה את החניכה כשהיא מהלכת עירומה סביב לבריכה ובקפיצה לתוכה [במסיבה של איל נפט טקסני], וסיימה את החניכה בהליכה עירומה וקפיצה לתוך בריכה אחרת, בריכת המכשפים.

האם זה חלק מחוק הנגואל שנסיבות הכניסה לעולם המכשפים [תחילת החניכה] יהיו זהות לנסיבות סיום החניכה?
באוניברסיטה הטולטקית נשמח לקבל עבודה סמינריונית בנושא

.

המים באותה בריכה מסתורית הורגשו כנוזליים אך לא רטובים.

הצעתי בעבר שהחלוקה של האש והמים לשני סוגי איכויות: להבה וחום, או זרימה ולחות [רטיבות] ("האש מבפנים"), היא חלוקה לאיכויות של תנועה וסטטיות, והיא חופפת את החלוקה לחולמות ויוקשות.

החולמת לדעתי מתמקדת במרכיב התנועה, והיוקשת במרכיב התחושה.

.

במעמקי הבריכה נראה אור.

מה עומק הבריכה?

כעומק מרכז [כדור] הארץ. (עמוד 291)

.

אני מציע את ההשערה שהבריכה הזו היא בריכה בלוע של הר געש. והאור הוא זוהר בטן האדמה, המגמה.

פלורינדה מספרת שנשמע שם כל פכפוך של מעין המזין את הבריכה. פירוש הדבר, במסגרת השערה זו, שלא מדובר בראש הר, אלא לוע הנמוך מסביבתו. אולי גייזר.

.

איך אפשר שלא להיזכר בשיר היפה של דייויד ברוזה, על האישה שאתו, שאינה מתעקשת לרחוץ בבריכה מקודשת?

.

המקור.

.

                                              ******************

 

הערות ותוספות

=========

 

10.10.20

 

המזל במסווה של חיים רגילים
---------------------------------------

תמצית של מאמר הכולל שיחות עם קסטנדה. המאמר הופיע עם השם שבכותרת הפוסט, ב- Sun Magazine , פברואר 1996.

כל מה שאינו ציטוט הוא תוספת שלי, כולל הדברים שבסוגריים. כולל ההדגשות.

.

מקום בשם Nayarit מוזכר כמה פעמים בדברי קסטנדה במאמר והרושם שלי הוא ששם נמצא אחד מבתי המכשפים.

על פי הוויקיפדיה: "נאיאריט היא אחת משלושים ואחת המדינות של מקסיקו. היא ממוקמת בחוף המערבי המרכזי, הגובל באוקיינוס השקט."

.

המאמר מסופר מבעד לעיני שחקנית המתלווה לחברתה, אישה בעלת אמצעים הנמצאת בהיריון, לרטריט בודהיסטי, מעין טקס חניכה, בסנטה-מוניקה שבקליפורניה, בו נוכח גם הדלאי לאמה. החברה היא מכרה של קסטנדה מימים עברו. השתיים מתגוררות יחדיו בזמן הרטריט במלון, וקסטנדה מבקר אותה/ן שם פעמיים.

אני מתרגם רק כמה קטעים שאני מוצא כבעלי רלבנטיות אלינו, שוחרי החוכמה הטולטקית.
בתחתית התרגום אביא לינק למאמר השלם באנגלית.

.

***************************

.

"חיכיתי לשאול אותך כבר עידנים: מה באמת קרה לדון חואן? הוא מת?"

"לא, לא," אמר קרלוס בצחקוק, "הוא לא מת. הוא נעלם. הוא הלך למקום השני. גם אני לומד את זה: להיות בן אלמוות. זו העבודה שלי עכשיו. רוב האנשים חושבים שהעבודה שלהם היא מה שהם עושים במהלך היום, אבל העבודה האמיתית מתרחשת לאחר רדת החשכה. רוב האנשים מבזבזים את חייהם כי הם שוכחים שהם הולכים למות. בלילות, בחלומות, זהו הזמן שבו אני מתאמן. כשאת/ה לומד איך למות, את/ה לומד לחיות לנצח."

.

בין היתר, קרלוס מספר על עבודתו כטבח במסעדה זולה, ועל בחורה שהוא קיבל שם לעבודה, שהשתוקקה לפגוש את קרלוס קסטנדה, ולא ידעה אף לרגע שהיא כל הזמן במחיצתו. היא אפילו נתנה לו כמה ספרים שלו לקרוא, והוא החזיר לה אותם אחרי כמה ימים בטענה שהוא אינו מבין אותם. הוא לא יכול היה לומר לה מי הוא, למרות שהוא חיבב אותה ונקשר אליה. פעם אחת היא נכנסה למסעדה וסיפרה שהיא ראתה את קסטנדה ושיש שמועות שקרלוס קסטנדה נמצא בעיר [טוסון, כמדומני]. היא ראתה בחור גבוה בעל חזות מקסיקנית היושב וכותב במכונית מפוארת עם גג פתוח. קסטנדה עודד אותה לגשת אליו. היא חזרה בוכה. האיש אפילו לא התייחס אליה. קסטנדה ניחם אותה בזרועותיו, והיא לא העלתה בדעתה שהוא קרלוס האמיתי. [המזל מסווה עצמו...]

בריאיון עם קורבאלן (Corvalan) הסיפור הזה מוזכר גם כן. שם מסופר שלה-גורדה עבדה אתו באותה מסעדה כמלצרית.

.

סיפור אחר: קרלוס מספר על כליאתו מרצון במלון סוג ז, עם כתמים בווילונות, חורי סיגריות בשטיח, צחנה וכו. הפעם המשימה (לשהות שם עד שהוא ימות) נמסרת לו על ידי לה-גורדה, ולא על ידי דון חואן, כמתואר ב"צדו הפעיל של האינסוף, ספר שיצא כשנתיים לאחר מאמר זה. הסיפור מופיע שם בפרק "נקודת השבירה (הנפשית)".

השחקנית, כותבת המאמר, שואלת אותו מה הוא עשה באותו חדר במלון בכל אותו זמן [נדמה לי שב"צדו הפעיל של האינסוף" נאמר שהוא כלא את עצמו שם למשך חצי שנה].

.

"מה עשית?" שאלתי את קרלוס, כמעט שלא הצלחתי להכיל את סקרנותי. "צפית בטלוויזיה, האזנת לרדיו, קראת ספרים, דיברת בטלפון?"

"שום דבר," אמר קרלוס בשקט, לוכד את עיניי לרגע ואחר כך נותן למבטו ליפול על ידיו המקופלות. "לא עשיתי כלום." הוא דיבר לאט. "בחנתי את צורות כוויות הסיגריות שעל השטיח. בהיתי בתקרה. צפיתי בגרגירי האבק הרוקדים באור שהגיע דרך דלתות ההזזה מזכוכית. שתיתי קפה. אכלתי. פחד היה מגיע ואני הייתי מתכרבל מתחת לכיסויי המיטה - לפעמים חום החרדה גרם לי להזיע כל כך שזרקתי את השמיכות על הרצפה. לפעמים, האימה הייתה כל כך חזקה שהתכרבלתי מעל קצה המיטה והצמדתי בלחץ את פינת המזרן אל בטני, אל מקלעת השמש שלי, רק מנסה להישאר בחיים. הרגשתי שלבטח אמות. ואז, יום אחד, סוף סוף ... שחררתי."

הוא עצר והסתכל עלי, ואני הבטתי בו בחזרה, כשם שאת/ה נועל מבט באהוב/ה עד שאחד מכם זז.

"פתאום משהו זז," הוא המשיך. "הפחד הוסר מעליי. וכל מה שאי פעם אכפת היה לי ממנו - כאב הילדות, מאבקי הקריירה שלי, תהילה, כסף, רומנטיקה, הנשים שעזבו אותי, אלה שעדיין רציתי, העבר, העתיד, ה-'האם את מחבבת אותי? האם הוא מחבב אותי! האם היא מחבבת אותי?' כפי שאנו מבזבזים את חיינו ... הכל נפל ממני והלאה. בן רגע הייתי חופשי לחלוטין. ומעולם לא הרגשתי כל כך מאושר בכל חיי."

קרלוס לגם מים והביט דרך החלון. השמים היו חשוכים, וצלילי הלילה של תנועת כלי הרכב פלשו לחדר.

"התקשרתי לחברים שלי בלוס אנג'לס," הוא אמר וחייך. "חלקו ביניכם את החפצים שלי" אמרתי להם. "אני לא חוזר."
הם חשבו שאני שיכור. "אני לא שיכור", הבטחתי להם. "אני מפוכח לחלוטין. אם לא תיקחו את הדברים שלי, בעלת הבית תיקח."

למחרת בבוקר, שילמתי ויצאתי מהמוטל, נכנסתי לרכב המסחרי שלי ונסעתי משם. לא ידעתי לאן אני הולך ולא היה אכפת לי. מעולם בחיי לא הייתי מאושר יותר.

"את מבינה," אמר קרלוס והתיישב שוב בכיסאו, "ההבדל ביני לבין רוב האנשים הוא שרוב האנשים מביטים על חייהם כאילו הם ברכבת, ישובים בקרון המאסף. הם צופים במסילות מגיחות מאחוריהם ורואים שדבר זה קרה, וזה קרה, והם מאוכזבים. אבל הם מסתגלים. והם יודעים בדיוק מה יקרה הלאה בגלל מה שקרה קודם. הם מאמינים שעתידם יהיה בדיוק כמו העבר שלהם - אותה תיבה של אכזבות, אותה תיבה של הנאות."

.

"אבל בנוגע אליי, אני מסתכל על חיי כאילו אני יושב בקטר. לפניי, הנוף נעלם במרחק. אני לא יודע לאן אני הולך ואין לי מושג מה הדבר הבא שהולך לקרות. לא משנה מה התרחש אתמול, אני יודע שהיום הכל יכול לקרות. זה מה שעושה אותי מאושר. זה מה שמחזיק אותי בחיים."

קרלוס קרן ממרץ ושלווה. רווחתו הייתה מדבקת.

"את צריכה להקשיב לקריאות השקטות של הלב", אמר, קולו רגוע ואישי. "אמביציה היא האויב של האינטואיציה. את צריכה לדמום [להיות בשקט]. את צריכה להקשיב לקריאות השקטות של הלב ולדעת שהכל יכול לקרות."

ישבתי בשקט והקשבתי. כאילו מלותיו של קרלוס טרפו את השדים של הייאוש שקבעו את ביתם על קירות בית החזה שלי כמו רכיכות. אני צריכה לזכור את הסיפור הזה, חשבתי לעצמי.

ש."Es muy tarde" [כבר מאוחר], אמר קרלוס, נעמד ומתח את רגליו. "מרטינה, את צריכה לישון קצת. ואני, אני עובד בלילה, אז אני צריך לנוע הלאה."

"נכון, תרגול אלמוות. תראה, עשה לי טובה ואל תיעלם מהעולם הזה לפני שאתה מבקר אותי בסן פרנסיסקו," אמרה מרטינה בחיוך.

"אל תדאגי," הרגיע אותה קרלוס והניח שוב את ידו על בטנה [שבהריון].

ליווינו את קרלוס אל הדלת, והוא חיבק אותי חיבוק אחרון. הוא שרק תוך כדי הליכה במסדרון. השתוקקתי לרוץ אחריו, ליפול על ברכיי ולהתחנן שייקח אותי אתו. רציתי להיכנס לעולם החלומות, לפלס את דרכי דרך העולמות שלאחר המוות, עם קרלוס כמדריך שלי. רציתי ללמוד איך למות מבלי למות.

.

[...]

.

ניגשתי לחלון וראיתי את קרלוס הולך בקצב מהיר-ותוסס מתחת לכיפת שדרת הדקלים. איש לא עצר להביט, או לצלמו, או לבקש ממנו את חתימתו. הוא היה אנונימי לחלוטין. עקבתי אחר התרחקותו לאורך המדרכה עד שהוא עלה לרכב המסחרי הישן שלו ונסע משם.

.

המאמר השלם במקור האנגלי

 

================

10.10.20

הקטע על הקטר לעומת קרון המאסף מופיע ב"מתנת הנשר" בטרמינולוגיה הבאה: האדם הרגיל ניצב נוכח הזמן המתרחק, ואילו הלוחם משנה את מצבו ביחס לזמן וניצב נוכח הזמן המתקרב.

================

10.10.20

 

מוסיקה, כזה ראה וקדש 

================ 

 

11/10/20

 

בפוסט על בריכת המכשפים הייתי צריך אולי להביא את הקטע המדבר על טיהור ללא קדושה, ועל הטיהור כמאבק אישי, אז הנה הוא:

 

"Is this waterless water some kind of a purification liquid?" I asked.

After a long silence, charged with menacing possibilities, he said that I might call it a purification liquid.

He emphasized, "However, I should warn you that there isn't a ritual capable of purifying anyone.

"Purification has to come from within. It's a private and lonely struggle."

 

ש**********

הכתיבה כמשימת כישוף

-------------------------------

כזכור, דון חואן מטיל על קסטנדה לכתוב ספר.

הספר צמח לקורפוס של 12 ספרים, כתב עת, וספרי טאישה ופלורינדה.

כזכור, כתיבת הספר הייתה פתרון גאוני למוטרדות שהרשימות שלו יצרו: לשמור על שלמותם וגם על הסתרתם מאחרים. פרסום החומר לציבור מוריד מעליו את המעמסה העצומה הזו.

מה שלא נאמר, ואת זה אני טוען, שהפתרון הוא בעצם יצור כלאיים: אמנם חשיפת המידע, אבל באופן מרומז, חידתי. הקוראים צריכים לפענח את הכתוב.

.

רמז לכתיבת הספרים יש לנו, לדעתי, ב"קריאת האינסוף": נקודה אדומה המופיעה באופק, מתפוצצת וחושפת טקסט סדרתי, כאילו שהוא נכתב באותו רגע במכונת כתיבה.

.

תיאור מפורט יותר של כתיבה (או קריאה) כישופית, ישנו ב"להתעורר אל החלום",

וגם בריאיון של קסטנדה עם גרסיאלה קורבאלן (Corvalan). [ריאיון זה הזכרתי לאחרונה בהקשר למחזוריות העוצמה של 18 יום, האופן שבו קסטנדה מתייחס לדואר שלו ועוד]. את הקטע מאותו ריאיון המתייחס לכתיבת הספרים כמשימת כישוף אני מביא כאן. חשבתי לדלג על קטע הקשור באביו, אבל הוא משעשע מדי בשביל לא להביאו, וגם אולי כדי לחסוך לכמה מאיתנו את השגיאה הזו  :) :

.

הסוגריים המרובעים הם שלי. הסוגריים העגולים מופיעים במקור. ההדגשות הן שלי. הן הטריגר לפוסט זה.

המספרת היא כמובן המראיינת.

.

****************************

"פעמים רבות במהלך אותו אחר הצהריים נאלץ קסטנדה להתעקש שהוא רק [נקודת] המגע לעולם. כל הידע בספרים שייך לאומה הטולטקית. נוכח התעקשותו לא יכולתי אלא להגיב ולהגיד לו שהעבודה של סידור החומר מהרשימות לספר קוהרנטי המאורגן היטב הייתה ודאי עצומה וקשה.

לא, השיב קסטנדה. אין לי שום עבודה. המשימה שלי מורכבת בפשטות מהעתקת העמוד שניתן לי בחלומות.

לפי קסטנדה, אינך יכול ליצור יש מאין. להתיימר ליצור ככה זה אבסורד. כדי להסביר לנו את זה הוא העלה אפיזודה מחיי אביו.

אבי, הוא אמר, החליט שהוא הולך להיות סופר גדול. [חמוש ] ברעיון זה, הוא החליט לשפץ את משרדו. הוא היה צריך שיהיה לו משרד מושלם. היה עליו לחשוב על הפרטים הקטנים ביותר, מעיטורי הקיר ועד סוג האור שעל שולחן העבודה שלו. לאחר שהחדר היה מוכן, הוא השקיע זמן רב בחיפוש אחר שולחן מתאים למשימתו. השולחן היה צריך להיות מוגדר מבחינת מידות, סוג עץ, צבע וכו '. כך היה גם בבחירת הכיסא עליו הוא עתיד לשבת. לאחר מכן היה עליו לבחור את הכיסוי המתאים כדי שלא להרוס את עץ השולחן. הכיסוי יכול להיות מפלסטיק, זכוכית, עור, קרטון. על הכיסוי הזה עתיד היה אבי להניח את הדף שעליו יכתוב את יצירת המופת שלו. ואז, כשהוא יושב על כסאו, מול הנייר הריק, הוא לא ידע מה לכתוב. זה אבא שלי. הוא רוצה להתחיל לכתוב את המשפט המושלם. כמובן שאי אפשר לכתוב ככה! הכותב הוא תמיד מכשיר [instrument], מתווך [intermediary].

אני רואה כל עמוד בחלומות, וההצלחה של כל אחד מאותם עמודים תלויה במידת הנאמנות [fidelity, דייקנות] בה אני מסוגל להעתיק את המודל הזה מהחלום. אכן, העמוד שהכי מרשים או הכי משפיע הוא זה שהצלחתי בו לשחזר את המקור בצורה המדויקת ביותר.

פרשנויות אלה של קסטנדה חושפות תיאוריה מסוימת של ידע ושל יצירה אינטלקטואלית ואמנותית. (חשבתי מיד על אפלטון ועל סנט אוגוסטינוס ודמות המורה הפנימי. לדעת זה לגלות, וליצור זה להעתיק. לא ידע ולא יצירה לעולם לא יכולים להיות משימה שהיא פרסונלית במהותה."

********************************

.

הקטע האחרון נאמר כמובן על ידי המראיינת, שהיא פרופסורית.

.

בספרה של פלורינדה יש תיאור, אולי המפורט ביותר בספרות, אודות קריאת טקסט בחלום.

פלורינדה רואה טקסט "מוכן" להגשה לאוניברסיטה. עמודים 243-244 ב"להתעורר אל החלום". מומלץ לקרוא כבר כמה עמודים קודם לכן.

מה שמכנה קסטנדה כאן "מודל", מופיע שם כ"מבנה" [structure]. הקריאה והשמיעה הבו-זמניים של מילות הטקסט שבמבנה זה נעשות לא על ידי העיניים או האזניים, אלא על ידי סיבים הבוקעים ממנה ושואבים כמו שואב אבק את המילים הזוהרות.

.

אני נוטה לחשוב שפלורינדה כחולמת הייתה מעורבת בחלימה הזו של קסטנדה, ועזרה לו במשימתו. נראה לי שיש לזה רמזים קלושים בספרות "החיצונית" [ראיונות, מאמרים].

 

=============================== 

12/10/20

 

 

ZOOM OUT
------------------

כל ספר מ-12 הספרים של קסטנדה ניתן לקריאה מבלי שנדרש להקדים ולקרוא ספרים אחרים של הסדרה.

זה לא מקרי. קסטנדה גם מקדים לכל הספרים (כמדומני) הקדמה המספקת רקע כללי לדברים.

כמובן שקריאת ספר אחרי שצברת קילומטראז' בקריאת הסדרה מעניקה עומק והבנה נוספים לכל קריאה חדשה.

עם זאת, לקריאת הספרים על פי סדר הופעתם יש אפקט מיוחד.

עם כל ספר נוסף, ולעתים עם כל פרק, התמונה שהקורא בונה (מפת ההתמצאות) נהרסת שוב ושוב.

השימוש בשפה מחייב אותנו להשלים פערים במידע הנמסר לנו, והתוספת הזו מנותצת שוב ושוב ללא רחמים. הנוהג התרבותי-לשוני שלנו להסיק דברים שלא נאמרים על סמך הקשרם, חוטף חבטה אדירה פעם אחר פעם.

דון חואן אינו משבש את העקביות שלו, זה אנחנו שפירשנו את הדברים על דעת עצמנו.

בחלק מהמקרים ישנו כיוון ברור לניפוץ: zoom out: התמונה (ההבנה) שבנינו מתבררת כמתארת מקטע בלבד מתמונה רחבה יותר, שמתבררת להיות מקטע מתמונה רחבה יותר...

דוגמה: בהתחלה ישנו מכשף חכם תמהוני ומתבודד. אחר כך מתברר שיש לו חבר מכשף, חנארו. אחר כך מתברר שהם חלק מחבורה. אחר כך שיש גם נשים בחבורה, ומתברר שנשים אפילו מוצלחות יותר לכישוף מגברים, ומספרן הוא אפילו כפול מהגברים. אחר כך מתברר שהחבורה היא חלק משושלת, ומתברר שלקסטנדה יש תפקיד מיוחד ביחס לשושלת, הוא נועל אותה.

.

דוגמה אחרת, שאין לה לכאורה את הכיוון הנ"ל: מתברר שכישוף הוא לא מניפולציה של המציאות אלא של התפישה. אחר כך זוכה הכישוף שוב ושוב להגדרות חדשות (בתלות בעוצמה של החניך) : חיסכון באנרגיה, ניקוי חולית החיבור אל הכוונה...

.

דוגמה נוספת: מתברר שחלימה היא מרכיב חשוב ביותר בחיי המכשפים (אני לומד כישוף, מה אתה מכניס לי עכשיו חלימה? :) ). אחר כך מתברר שהעולם הרגיל, המוכר, הוא לא פחות ולא יותר מחלום מסוים. אחר כך מתברר שכל החלומות הם מיקומים שונים של נקודת המאסף. אחר כך מתברר שאנו בכלל הנחלמים, לא החולמים.

.

הסרטון הבא מדגים זאת ויזואלית:

 

מוסיקה

 

קול הסקסופון מקצה העולם ועד קצהו

======================= 

13.10.20

משהו משעשע.

הספר הראשון של קסטנדה: "משנתו של דון חואן" יצא לאור בשנת 1968 בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה UCLA. הספר הוגש לאוניברסיטה כעבודה לקבלת תואר שני באנתרופולוגיה.

באותה שנה, לאחר הופעת הספר [לא לפני :) ], נתן קסטנדה ריאיון ברדיו והרצאה באוניבסיטת UCLA.

שניהם נמצאים ברשת כהקלטות וכטרנסקריפטים של שיחות אלה.

בהרצאה באוניברסיטה הציגה מישהי מהאוניברסיטה את קסטנדה לפני שנתנה לו את רשות הדיבור:

"אני ג'יין הליסו מאוניברסיטת קליפורניה, ואתי נמצא היום קרלוס קסטנדה, מחבר הספר 'משנתו של דון חואן'. אני מניחה שרובכם קראתם את הספר, כולכם נראים ככה."

.

למי שאינו יודע, קסטנדה הוסיף הקדמה נוספת, לא קצרה, לספר זה במלאת 30 שנה ליציאתו לאור, כלומר ב-1998.
ככל הנראה, זו הייתה שנה עמוסה ופוריה במיוחד עבורו, בה הוא הספיק להוציא לאור גם את "מעברים קסומים", את "גלגל הזמן" ולהשיג תעודת פטירה :) .
מזל שהוא השאיר את "צדו הפעיל של האינסוף" לשנה הבאה (1999).

את ההקדמה הנוספת [דברי פרשנות] לכבוד שנת השלושים של הספר אפשר לקרוא בתרגום לעברית באתר הוצאת טולטק.

.

אני מתרגם כרגע ריאיון שלו שנערך ב-1972, לאחר הופעת "מסע לאיכטלאן", ואני תקווה שאם לא יהיו הפרעות מהיקום, עד סוף השבוע הוא יהיה מוכן.
[מכיוון שהתקווה שייכת לקשב הראשון, אני מקווה מבלי לקוות ]

.

בתמונה: כריכת הספר במהדורתו החגיגית לשנת השלושים.

מה בתמונה?

 

 תשובתי

----------

לדעתי זוהי מסיכה יאקית [כותרת הספר כוללת את המילה "יאקי"]. כזכור מ"צדו הפעיל של האינסוף", מכשף יאקי שעסק לפרנסתו בבניית מסיכות היה זה שהביא את קסטנדה אל דון חואן.

דרך אגב, לקסטנדה היה אוסף של מסיכות יאקיות והוא תרם אותו, נדמה לי שלאוניברסיטת UCLA, וככל שזכור לי זוהי תערוכה קבועה שם. רבים מהמוצגים הם כנראה תרומתו של קסטנדה.

 

=======================