זהו שמו של פרק ב"כוח השקט".
אני חושב שיש שני מובנים לכותרת. ישנו המובן הפשוט: טליה היא הבחורה האחרונה שהוא פיתה וביצע בה את זממו.
לדעתי, המובן האחר, המסתתר, הוא הפיתוי שלו את הרוח.
כל הציטוטים בפוסט הם מ"כח השקט". לא טרחתי הפעם לחפש את מיקומם במהדורה העברית ואיתכם הסליחה.
.
"הוא אמר שהרוח בדרכים רבות [במובנים רבים] היא סוג של חיית פרא. היא שומרת על מרחק מאיתנו עד לרגע שבו משהו מפתה אותה [לזנק] קדימה. אז מתגלית הרוח."
כלומר, בתגובה לפיתוי, הרוח מתגלית.
מה מפתה את הרוח?
.
"חוסר רחמים [Ruthlessness] הוא מצב של הוויה. זהו רמת כוונה [a level of intent] שהנגואל משיג.
"הנגואל משתמש בזה [בחוסר הרחמים] כדי לפתות [entice] את התנועה של נקודת המאסף שלו או של החניכים [apprentices] שלו. או שהוא משתמש בזה כדי לייקש." (משחק המילים הוא בקשיש
).
"הנגואל משתמש בזה [בחוסר הרחמים] כדי לפתות [entice] את התנועה של נקודת המאסף שלו או של החניכים [apprentices] שלו. או שהוא משתמש בזה כדי לייקש." (משחק המילים הוא בקשיש
).אם כן, חוסר רחמים Ruthlessness הוא שמפתה את הרוח, כי הרוח היא שמניעה את נקודת המאסף ממקומה (כפי שייאמר בציטוט הבא).
במקום אחר (להלן) נאמר שניפוץ המראה של ההשתקפות העצמית הוא הדבר שמפתה את הרוח:
במקום אחר (להלן) נאמר שניפוץ המראה של ההשתקפות העצמית הוא הדבר שמפתה את הרוח:
"הנגואל מפתה את נקודת המאסף לנוע [למיקום אחר] בכך שהוא עוזר להרוס את המראה של ההשתקפות העצמית [the mirror of self-reflection]. אבל זה כל מה שהנגואל יכול לעשות. המניע בפועל [את הנקודה] הוא הרוח, המופשט;"
.
חוסר רחמים Ruthlessness הוא בעצם ההיפך מרחמים עצמיים. כלומר חוסר רחמים עצמיים הוא שמפתה את הרוח.
האם באירוע הקרוי "הפיתוי האחרון של חוליאן", שבו הוא כבר היה בגדר מת, לולא התערב הנגואל אליאס, האם יש שם רמז לחוסר רחמים עצמיים, אשר פיתו את הרוח?
הקטע הבא משיב בחיוב:
"ואז ראה הנגואל [אליאס] שברגע ש[השחקן הצעיר חוליאן]נרגע כדי לקבל את [להשלים עם] נוכחות המוות, גופו של האיש שחרר צעיף מגן שחשף את טבעו האמיתי. הוא היה איש כפול, בעל משאבים [אנרגטייים] כבירים,"
כלומר, השלמתו עם מותו היא לדעתי חוסר הרחמים שפיתה את הרוח. נכון שהוא אדם כפול, אשר אם יעלה על דרך הידע יהפוך לנגואל, אבל לדעתי זה לא חלק מהפיתוי.
.
לסיכום: רחמים עצמיים יחסמו אותך מהרוח, והיעדרם יפתה את הרוח, כלומר יביא להתגלותה.
.
שבת שלום.
=======================
1.1.22
היקוש כאמנות הפיתוי
================
================
ישנן כל מיני הגדרות ליקוש, אבל ככל שאני זוכר, "אמנות הפיתוי" איננה מוזכרת ביניהן.
ארבעת הלכי הרוח [moods] של היקוש הם: חוסר רחמים [ruthlessness], עורמה [cunning], סבלנות [patience], מזג טוב [sweetness, היות מקסים, נעימות, חביבות].
״תהיה ערמומי אבל נחמד. תהיה סבלני אך פעיל. תהיה מקסים [sweet - נעים, מושך, חביב. תורגם בספר: בעל מזג טוב] אבל קטלני. רק נשים יכולות לעשות את זה. אם גבר מתנהג כך, הוא פועל היטב [being prissy, באופן מרשים. תורגם: נוהג בנשיות]."
(עמוד 70 למטה)
בהתמודדות בעולם, ארבעת המרכיבים האלה של היקוש הם מתקבלים על הדעת, אפשר לראות את השימושיות שלהם, אבל ארבעה אלה משמשים גם ביחס לרוח, הם משמשים להנעת נקודת המאסף למיקום אחר. לדוגמה:
"זה יהיה נפלא אם תוכל להשתמש בארבעת הלכי הרוח האלה כמוליכים שיביאו אותך להיזכרות טוטלית [מלאה]."
ובהמשך:
"לסוג זה של זכירה או שכחה אין שום קשר לזיכרון רגיל", הבטיח לִי. "הוא קשור לתנועה של נקודת המאסף".
היזכרות טוטלית פירושה הסטה מלאה של נקודת המאסף למיקום המדובר. מיד בהמשך, כשקסטנדה נזכר, הוא אומר שהוא הרגיש שהוא לגמרי נמצא שם שוב, לא רק נזכר בזה.
.
אם כן, איך מיישמים היוקשים את ארבעת הלכי הרוח האלה (שהם ארבעה מיקומים של נקודת המאסף) ביחס לרוח? או כיצד הם/הן מניעים באמצעותם את נקודת המאסף שלהם/שלהן?
לשאלה זו אין תשובה בפוסט
המרכיבים של עורמה וחביבות (התנהגות מקסימה) הופכות את כל העניין, לדעתי, לפיתוי, כלומר היוקש/ת מערים על הרוח.
העובדה שהיקוש הוא אמנות טבעית לנשים מזכירה לי את הקטע הבא מ"להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר:
"מכשפים מסוגלים להתאים את עצמם אל הכוונה, כלומר אל הרוח, משום שהם ויתרו על מה שבעצם מגדיר את גבריותם, והם כבר אינם גברים."
(עמוד 258)
=======================
2.1.21
להרגיש עם העיניים
================
================
"אפשר להרגיש עם העיניים, כשהעיניים לא מסתכלות ישר לתוך הדברים" - אמירה זו נאמרה על ידי דון חואן במסגרת ההנחיות שלו לפיתרון החידה הראשונה שהוא הציב בפני קסטנדה, ממש בתחילת הספר הראשון (25 ליוני 1961), למצוא מקום ישיבה שבו הוא ירגיש שמח וחזק באופן טבעי, מקום שבו הוא לא יתעייף.
.
בספר השני של טאישה "יקוש עם הכפיל" יש התייחסות לליטוף עם העיניים. לאחר תרגיל ההתבוננות שלה בנוצה:
היא [זולייכה] הסבירה שמטרת ההתבוננות1 היא לא לנעוץ את המבט באופן מקובע2 באובייקט, אלא לתת לעיניים ללטף3 את האובייקט בעדינות, כך שבתגובה לרגש שלך4, הוא נפתח ומנביע5 מתוכו את הרגש והידע שלו עצמו.
"המיזוג של שתי ההרגשות, של המתבונן ושל האובייקט, הוא שמביא לערבוב משותף של מודעות6, ולתחושה של אמון וחיבה הדדיים," אמרה זולייכה.
היא המשיכה ופירטה שהרגשה זו של פתיחוּת ואמפתיה היא תוצאה של עצירת הדיאלוג הפנימי שלך, ושל איפשור לרגישותך הפנימית7 להישפך החוצה8 ולהתמזג עם מה שאת מתבוננת בו.
(עמוד 397)
.
הסבר רחב על המבט של דון חואן בקסטנדה בפגישתם הראשונה, מבט שהעלה את קסטנדה בחכתו של דון חואן [hooked him] יש ב"סיפורי עוצמה":
"מבטו של הלוחם ממוקד על עינו הימנית של האדם האחר", אמר דון חואן. "הוא [המבט] עוצר את הדו-שיח הפנימי [של האדם האחר] ואז עוברת השליטה לנגואל." (עמוד 191)
.
האחיזה היא במשהו שנמצא מאחורי עין ימין (הטונל).
אחרי שדון חואן מביט בקסטנדה שוב ומעורר בו את אותה חוויה ראשונית של מבטו, קסטנדה חווה זאת כנגיעה גופנית.
.
"כיצד אתה גורם לי לחוש כאילו אתה נוגע בי, דון חואן? מה אתה למעשה עושה?"
"אין כל דרך להסביר זאת בדיוק," אמר. ""משהו מזנק קדימה ממקום כלשהו מתחת לבטן; למשהו הזה יש כיוון [direction] ואפשר למקד אותו [can be focused] בכל דבר." (עמוד 192)
.
נראה שהעין השמאלית היא שמכוונת את הרצון.
.
ישנה דוגמה נוספת של ליטוף באמצעות הרצון, כשדון חואן החניך ליטף את פטמות היגואר (אם אני לא טועה) והביא אותה להירדם, ואז ברח משם בריצה.
עכשיו [אחרי הפוסט הזה ] אנו מבינים שהעין השמאלית של דון חואן הייתה כנראה מעורבת בהכוונת הרצון לליטוף הפטמות של היגואר.
] אנו מבינים שהעין השמאלית של דון חואן הייתה כנראה מעורבת בהכוונת הרצון לליטוף הפטמות של היגואר..
לטולטקים יש המון להגיד על מבטים.
אנו זוכרים את יכולתו של הנגואל חוליאן להמיס במבטו נשים, מה שמזכיר לי (לפעמים ) את השורה :
) את השורה : Love was just a glance away
בשיר האלמותי: זרים בלילה
- משהו בעינייך אמר לי שאני חייב להשיג אותך
- האהבה הייתה במרחק של מבט חטוף
- אוהבים ממבט ראשון
=======================
