דון חואן אומר לקסטנדה שכל מעשיו בחניכה שלו את קסטנדה לא היו אלא ניסיון לשכנעו שיש ביישותנו עוצמה (בניסוח אחר: בקצות אצבעותינו) ושאנו יכולים להגיע אליה. ("כח השקט")
במקום אחר נאמר: "יש לשכנע את הטונל שלך עם נימוקים, את הנגואל שלך עם מעשים (פעולות)".
("סיפורי עוצמה") .
("סיפורי עוצמה") .
מצוידים בשתי האמירות הללו, אנו יכולים לגשת לקטע הבא מ"מסע לאיכטלאן":
"הקושי איתך, שהוא הקושי של כולנו, הוא להשתכנע. אתה צריך להאמין שאפשר להשתמש בעוצמה אישית ושאפשר לאגור אותה, אבל עד כה לא שוכנעת בכך".
אמרתי לו שהוא הוכיח את טענתו ושאני משוכנע כפי שאי פעם אוכל להיות. הוא צחק.
"זה לא סוג השכנוע שאני מדבר עליו", אמר.
הוא טפח על הכתף שלי עם שניים או שלושה אגרופים רכים והוסיף בקול מקרקר [בגלל הצחוק], "אני לא צריך שתרצה אותי, אתה יודע."
הרגשתי חובה להבטיח לו שאני רציני.
"אני לא מטיל בכך ספק," אמר. "אבל להיות משוכנע פירושו שאתה יכול לפעול בעצמך [can act by yourself]. זה עדיין ידרוש ממך הרבה מאוד מאמץ לעשות את זה. הרבה יותר מכך צריך עוד להיעשות. אתה רק התחלת."
הוא היה שקט לרגע. פניו קיבלו הבעה שלווה.
"זה מצחיק איך שאתה לפעמים מזכיר לי את עצמי," הוא המשיך. "גם אני לא רציתי ללכת בדרך הלוחם. האמנתי שכל העבודה הזו היא לחינם, ומאחר שכולנו הולכים למות, מה זה משנה אם אהיה לוחם? טעיתי. אבל הייתי צריך לגלות את זה בעצמי. כאשר תגיע להבנה [realize] שאתה טועה, ושזה בהחלט משנה מאד [מילולית: עושה עולם [שלם] של הבדל], [אז] תוכל לומר שאתה משוכנע. ואז תוכל להמשיך בכוחות עצמך. ובכוחות עצמך אתה עשוי אפילו להיעשות לאיש ידע."
(עמוד 159-160)
.
קטע דומה אודות שני סוגי השכנוע ישנו ב"להתעורר אל החלום", וגם עדות על שכנוע מהסוג השני שמביא לצבירת עוצמה:
"הנגואל איזידור בלטאזר [הוא קרלוס קסטנדה] בכל זאת הזהיר אותי מפני ההטעיה שבמטרות ברורות ובתובנות טעונות רגשית. הוא אמר כי הן חסרות ערך, מפני שהזירה האמיתית של המכשף היא החיים יום אחרי יום, ובזירה זו עקרונות שכליים שטחיים אינם עומדים בלחץ.
המכשפות אמרו פחות או יותר את אותו הדבר, אולם בצורה הרמונית יותר. הן הסבירו כי מכיוון שנשים רגילות להיות מתומרנות, הן מסכימות בקלות. אולם הסכמותיה של אישה הן פשוט הסתגלויות ריקות ללחץ, אבל אם אפשר באמת לשכנע נשים בדבר הצורך לשנות את דרכיהן, אז מחצית מהקרב כבר נוצחה. גם אם הן אינן מסכימות באופן אינטלקטואלי, התובנות הרגשיות שלהן הן לאין ערוך עמידות יותר מאלה של הגברים.
היו לפניי את שתי הדעות לשקול. חשבתי כי שתיהן נכונות. מעת לעת קרסו כל עקרונות הכישוף שלי תחת הלחץ של העולם היומיומי, אבל המחויבות המקורית שלי לעולם המכשפים מעולם לא הייתה זקוקה לבחינה מחודשת.
לאט לאט התחלתי להשיג מספיק אנרגיה כדי לחלום. פירוש הדבר היה כי סוף סוף הבנתי מה אמרו לי הנשים: איזידור בלטאזר היה הנגואל החדש, והוא כבר לא היה גבר. הכרה זו גם נתנה לי מספיק אנרגיה כדי לחזור מעת לעת לבית המכשפות.
(עמוד 217)
**************************
מוסיקה
שלווה - אחת מארבע האיכויות שהנגואל מביא לאנשיו.
בנוסף ל: ידע, צחוק והרמוניה.
======================
4.3.22
מחלונך וגם מחלוני
=================
=================
"נשקף אותו הנוף". (לאה גולדברג)
באחד הפוסטים האחרונים שלי, שכותרתו "קושיה" (מדוע השכל אינו מחובר בדיאגרמת 8 הנקודות לטונל, הרי הוא משקף אותו) הבאתי את הקטע הבא:
לקוח כמובן מ"סיפורי עוצמה" ("כמובן" כי המילה "טונל" מופיעה באופן בלעדי, או כמעט בלעדי, בספר זה) :
"שכלך היקר לך כל כך הוא רק מרכז של של התאספות [כמו נקודת המאסף, הצטברות של תפיסה], מראה המשקפת משהו שנמצא מחוצה לה. אתמול בלילה היית עד לא רק לנגואל הבלתי ניתן לתיאור, אלא גם לטונל הבלתי ניתן לתיאור.
"הקטע האחרון של הסבר המכשפים [תורגם "תשובת המכשפים"] אומר שהשכל רק משקף סדר [order, גם פקודה. כזכור ההאצלות הן פקודות] חיצוני, ושהשכל אינו יודע דבר אודות הסדר הזה; הוא לא יכול להסבירו, כפי שהוא אינו יכול להסביר את הנגואל. השכל יכול רק להיות עד לתוצאות פעולותיו של הטונל, אבל אף פעם לא להצליח להבין אותו, או לפענח [unravel] אותו. עצם העובדה שאנחנו [אני ואתה, כנראה] חושבים ומדברים מצביעה על סדר [order, גם פקודה] שאנו מצייתים לו [follow, עוקבים אחריו] מבלי שנדע לעולם איך אנחנו עושים את זה, או מהו הסדר [או הפקודה] הזה."
(עמוד 223-224)
.
העיניים הן ברגיל חלונות לטונל, אבל הן יכולות להיות גם חלונות לנגואל (לדעתי, עין (חלון) אחת לכל אחד מהם)
אמנם השכל והרצון הם שמשקפים את הטונל והנגואל, אבל העיניים כנראה משתלבות בשיקוף זה.
אמנם השכל והרצון הם שמשקפים את הטונל והנגואל, אבל העיניים כנראה משתלבות בשיקוף זה.
מחלוני וגם מחלונך נשקף אותו הנוף (אותו ה-view) - ולכן, "אני ואתה יכולים לעמוד ולשוחח", כי אנו מצויים באותה סביבה, באותו עולם.
.
אחרי שהבאתי את השיר La Valentina, שבו ישנה, לדעתי, שורת המחץ, המקפלת בתוכה את הלך הרוח של הלוחם: "אם מחר אני (האישיות) אמות, למה לא היום".
הנה עוד שיר שתוכלו להוסיף לפלייליסט שלכם 
כמה פנינים מתוכו:
"עת בדידותי נגעה בבדידותך" - דרך הלוחם היא דרך של יחיד, גם אם בקטעים שלה מצטרפים חברים לדרך.
"מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך". הליטוף עם העיניים כפותח את הדברים לגילוי סודותיהם, נמצא בין היתר ב"יקוש עם הכפיל" (אבן הלבה והנוצה).
שבת שלום.
נ.ב. אם בשירה עסקינן, "בלילה שר אותו זמיר עצמו" - מה שיוצר ותומך את ה-view, (המראה, הנוף) הוא תיאור (description), כלומר: הדיבור הפנימי מקיים את העולם שאנו מתבוננים בו => אותו זמיר.
======================5.3.22
יקוש - אמנות הבלתי נִרְאוּת
=====================
=====================
במסגרת המשך הטיפול והוספת חומרים לקובץ הריאיונות והעדויות שאני מכין על חבורת קסטנדה, נתקלתי בריאיון ארוך עם טאישה משנת 1993, ועלעלתי בו.
ראשית, האמירה שאמיליטו הוא גוף החלום של זולייכה נאמרת בריאיון זה, ולא היינו צריכים להמתין כמעט 30 שנה שהספר השני של טאישה יצוץ ויספר לנו את זה.
.
בין היתר נתקלתי בקטע הבא, וחשבתי שיהיה מועיל להביאו. אם המשפטים אינם מלוטשים, קופצניים וכו. זה בגלל שזו הייתה שיחה:
.
"יש סוהרים ושומרים שמוודאים שלא תרד מהסלע הזה [הכוונה לכלא אלקטרז שהוא נמצא על אי סלעי קטן מוקף ים]. אז כל מי שרוצה להעז ולהיכנס למים שורצי הכרישים האלה [שסביבו] -- ואין שום ערובה שאי פעם תצליח להגיע לאנשהו.
אתה אכן צריך להתאמן בייקוש ולא למשוך תשומת לב [be very unobtrusive, לא מתבלט במידה קיצונית]. יוקש(ת), [אם] לתת הגדרה של יוקש, הוא מישהו -- ובכן, אחת ההגדרות היא מישהו שבאמת הופך זאת לאמנות של להיות בלתי נראה [an art of being invisible]. וכך אתה יכול לרדת מהסלע כל עוד אף אחד לא רואה אותך. זה פשוט כמו שזה נשמע. שום דבר לא מחזיק אותך שם באמת. פשוט שחרר(י) את חופן האגוזים הזה *. אבל תוודא שאף אחד לא רואה אותך. אתה עושה זאת בהדרגה. אחרת הם יוודאו -- הם יציבו לך מכשולים בדרכך, זה בטוח.
*********************************
* - קודם לכן היא אומרת שעלינו לשחרר את האחיזות שלנו בעולם. אנו כמו הקוף שהכניס את ידו לתוך בקבוק ואחרי שאחז באגוזים, כף היד שלו כבר לא יכולה לחזור ולצאת מהפתח הצר. רק שחרור האגוזים ייאפשר לו לשחרר את עצמו.
עבודת הסיכום-של-חייך היא שחרור האחיזה מאגוזים אלה.
האגוזים האלה "מורכבים מהציפיות שיש לנו מעצמנו, וממה שלימדו אותנו אודות העולם".
הערה שלי: הסוהרים שלנו הם אחינו בני האדם ("המכשפים השחורים"), החברה האנושית. וכלפיהם אנו אמורים להיות בלתי נראים (בלתי ידועים, בלתי צפויים).
---------------------------
בימים הקרובים אשחרר עוד גירסה של קובץ הריאיונות. יהיו בו תוספות לא מעטות.
למען הסר ספק, הריאיון הזה עם טאישה אבלאר הוא לא תגלית חדשה, והוא נמצא בקובץ הקיים.
======================
6.3.22
הדרך לפספס את הרכבת - - על האופורטוניזם הטולטקי
=========================================
=========================================
בעולם המכשפים הטולטקי לא עושים תוכניות מראש. רעיון זה חוזר לא מעט בספרים. הדברים נעשים מתוך דחף רגעי, שמקורו ברוח.
לכן צריך לשים לב לאותות. האותות, לדעתי, תמיד מצביעים על הזדמנות שצצה באותו הרגע (הערפל מתפזר לרגע, ושמים מוזהבים תובעים את בעלותם עליך - מתוך שיר של הסיירת הכחולה ב"קוראי האינסוף").
הרעיון של הזדמנויות הצצות ללא התרעה מופיע בדימוי של דלת הנפתחת לרגע, בקטע הבא הלקוח מתחילת "יקוש עם הכפיל":
קסטנדה לטאישה: ""תיארתי לו [לדון חואן] שלרקס ג'ונס נמאס משאלותייך והוא העביר אותך אליי. כפי הנראה, זה היה אות."
"למה אתה מתכוון ב'אות'?"
"דון חואן אמר שדברים לעולם לא מגיעים אלינו ישירות; שתמיד צריך להיות מלווה אשר פותח את הדלת, ואם לא נקפוץ באותו הרגע בדיוק, הדלת תיסגר ולעולם לא נדע מה עשוי היה לקרות."
קרלוס הביט עליי ברצינות.
"אתה מתכוון שרקס ג'ונס הוא סוג של מלווה?" אמרתי מבולבלת.
הוא הנהן."
"למה אתה מתכוון ב'אות'?"
"דון חואן אמר שדברים לעולם לא מגיעים אלינו ישירות; שתמיד צריך להיות מלווה אשר פותח את הדלת, ואם לא נקפוץ באותו הרגע בדיוק, הדלת תיסגר ולעולם לא נדע מה עשוי היה לקרות."
קרלוס הביט עליי ברצינות.
"אתה מתכוון שרקס ג'ונס הוא סוג של מלווה?" אמרתי מבולבלת.
הוא הנהן."
(עמוד 23)
שאלת רשות: האם מלווה יביא אלינו את הספר האבוד של קרול טיגס "סיפורי אנרגיה"?
.
אם כן, איך מפספסים את ההזדמנות הצצה במפתיע?
הקטע הבא לקוח מ"להתעורר אל החלום" ויש בו תשובה לכך:
"בחור צעיר זה הוא זקיף מן העולם האחר. הנפנוף שלו היה סימן שזה בסדר להמשיך [בנסיעה אל בית המכשפים]. איזידור בלטאזר צריך היה אז לדעת מי את באמת, אבל הוא מאוד דומה לך: זהיר במידה קיצונית, וכשהוא לא זהיר, הוא פזיז באופן קיצוני." הוא עצר לרגע כדי לאפשר למילים לחלחל ואז הוסיף בהדגשה: "לנוע בין שתי נקודות אלה היא הדרך הבטוחה ביותר לפספס את ההזדמנות [מילולית: לפספס את הסירה, כלומר: לפספס את הרכבת]. הזהירות מעוורת, ממש כמו הפזיזות."
(עמוד 112)
======================
7.3.22
הזהות כצל
========
========
הקטע הבא לקוח מ"כח השקט", מפרק הסיום "התכוונות ל"מראה חיצוני":
"דון חואן אמר שבגלל העקביות העצומה של הרשמים [שטוליו יצר בהתנהגותו הייחודית, הקלט input שהם קיבלו מהתבוננות בו], טוליו היה עבורו ועבור [החניכים] האחרים המהות [התגלמות] של אדם מגעיל. אבל בו זמנית, אם הם היו מחפשים עמוק בתוך עצמם, הם היו מכירים בכך שטוליו רודף [haunting, אוחז, קשה להשתחרר מהמחשבה עליו] אותם. הוא היה זריז, מסתורי, ונתן את הרושם, במודע או שלא במודע, של צל [shadow].
(עמוד 220 למטה)
.
שני עמודים משם, בהמשך:
"דון חואן אמר שהמודעות האנושית היא כמו בית עצום-מידות רדוף-רוחות [haunted house]. המודעות היומיומית היא כמו להיות סגור [ealed,חתום] בחדר אחד של הבית העצום ההוא לכל החיים. אנו נכנסנו לחדר [זה] דרך פתח מאגי [פלאי, מכושף]: הלידה. ואנו יוצאים דרך עוד פתח מכושף כזה: המוות.
מכשפים, לעומת זאת, מסוגלים למצוא פתח נוסף ויכולים לעזוב את החדר האטום הזה בעודם בחיים. הישג מעולה. אבל ההישג המדהים שלהם הוא שכשהם נמלטים מהחדר האטום ההוא הם בוחרים בחופש. הם בוחרים לעזוב את הבית העצום והרדוף-רוחות הזה לגמרי, במקום ללכת לאיבוד בחלקים אחרים שלו.
(עמוד 222)
.
אני הולך לקשר בין הצל(לים) הנ"ל והרוחות שהבניין רדוף בהם.
אני מציע את הפרשנות שבניין רדוף-רוחות הוא בעל משמעות לא רק דימויית. כל זהות, לדוגמה: טוליו, או [הכנס את שמך הפרטי], הוא צל השולט באחד מחדריו של אותו בניין. זו הצורה האנושית {במקרה של אדם]. ההכנסה של ארבעת הלוחמים לתוך חדר אחד קטן כדי שהרוח תמזגם [לא פיסית] לטוליו אחד [ארבעת הטוליואים] היא בעצם, במימד אחר, הכנסת ארבעתם לאותו חדר באותו בניין רדוף רוחות. לחדר של טוליו, לחדר של צל הנקרא טוליו.
וכך, כשמישהו יביט במראהו והתנהגותו של אחד מהם, הוא יזמן את המשמעות של טוליו. כלומר יחשוב שלפניו נמצא טוליו.
וכך, כשמישהו יביט במראהו והתנהגותו של אחד מהם, הוא יזמן את המשמעות של טוליו. כלומר יחשוב שלפניו נמצא טוליו.
.
ספקולציה למתקדמים
יש לנו חוש למשמעויות כאלה, שביסודו הוא חוש המביט בצללים אלה.
ספקולציה למתקדמים
יש לנו חוש למשמעויות כאלה, שביסודו הוא חוש המביט בצללים אלה.
======================
8.3.22
מכונית של לוחם
============
============
במסגרת הוספת החומרים - ריאיונות, עדויות וכו. הקשורות לאנשי חבורת קסטנדה - לקובץ, אני נתקל ברפרוף באוצרות שלא יסולאו בפז.
הנה קטע מאחד המאמרים של מישהי שערכה ריאיון עם קסטנדה. מאמר שפורסם ב-1973. זו השנה שמסמנת את סוף החניכה שלו.
"קרלוס קסטנדה נוהג במכונית הפולקסווגן [דמוית האוטובוס] השזוף [בצבע צהוב-חום] שלו לאורך שדרה שלוקחת אותנו דרך אזור לוס אנג'לס רבתי לכיוון האוקיינוס.
"נתקלתי [פעם] בבעיה במכונית", הוא אומר. "דון חואן אמר לי לדבר עם המכונית שלי ולהפוך אותה לשלוחה [extension, הרחבה, המשך] של עצמי. אמרתי, "באמת, דון חואן, זו רק מכונה! זה יהיה לא-שפוי [insane, מטורף]". הוא אמר, "המכונית פועלת על ידי עוצמה ותחת עוצמה [from power and under power]. זו העוצמה שאתה חייב לדבר איתה [ולא המכונית]". עשיתי זאת, והמכונית שלי היא עכשיו מכונית של לוחם. זו רק פולקסווגן טיפשה [stupid], כמו של כל אחד אחר, אבל אם נגמר לי הדלק, היא [כבר] נמצאת מול תחנת דלק". הוא קורן. "זה עניין של לדבר אל העוצמה."
המאמר הופיע ב:
Harper's Magazine - February 1973
לינק אל המאמר כולו:
הוא יהיה כמובן בגירסה הבאה, הקרובה, של קובץ הריאיונות.
======================
9.3.22
ידים חלומיות והספרים
=================
=================
הקטע הבא לקוח גם הוא מהכתבה שממנה הבאתי את הקטע בפוסט הקודם "מכונית הלוחם". ריאיון עם קסטנדה שנערך ב-1973.
כזכור מהספרים: דון חואן הטיל על קסטנדה לעשות ספר מרשימותיו. הוא טען שהכתיבה הזו היא תרגיל בכישוף, ושהוא נדרש לראות את הטקסט בחלימה.
זוהי בעצם, נדמה לי שזה לא נאמר במפורש, קריאת האינסוף.
בריאיון עם גרסיאלה קורוולאן הוא אומר שכך הוא כתב את הספרים. ולמעשה לא עסק בניפוי רשימותיו ומחשבה על מה ואיך לכתוב. הוא פשוט ראה את הטקסט בחלום.
זוהי בעצם, נדמה לי שזה לא נאמר במפורש, קריאת האינסוף.
בריאיון עם גרסיאלה קורוולאן הוא אומר שכך הוא כתב את הספרים. ולמעשה לא עסק בניפוי רשימותיו ומחשבה על מה ואיך לכתוב. הוא פשוט ראה את הטקסט בחלום.
בקטע שלפנינו הוא מוסיף פרטים אחדים.
.
"אני [המראיינת] מציינת את הכתיבה של קרלוס [בספרים] כזורמת, מלאת חיים [vividness] ומדויקת.
"זה בגלל שאני חולם את הספרים שלי", הוא אומר בצניעות. "דון חואן לימד אותי לשלוט בחלימה שלי כדרך להשגת עוצמה. ראשית, את קובעת נקודת התייחסות מוכרת [familiar reference point], כגון הידיים שלך, ובזמן שאת חולמת, את חוזרת שוב ושוב אל הדימוי [image, מראה] הזה. את מביאה את עצמך לעשות זאת באמצעות רצונך [You will yourself to do it]. משם את יכולה להמשיך לנתח פרטים מסוימים בחלום נתון, או לבחור על מה את רוצה לחלום. אחר הצהריים אני עובר על המחברות, שבהן נמצאות כל רשימות השדה שלי, ומתרגם אותן לאנגלית. אחר כך אני ישן בשעות הערב המוקדמות וחולם את מה שאני רוצה לכתוב.
"כשאני מתעורר, אני יכול לעבוד כל הלילה. הכל הסתדר בראשי בצורה חלקה, ואני לא צריך לשכתב זאת [rewrite]. הכתיבה הרגילה שלי [שלא בדרך הנ"ל] היא למעשה יבשה ומאומצת".
******************
הערב (השקיעה) הוא כזכור זמן עוצמה של קסטנדה. יש כאלה, כמו דון חואן, ששעת הזריחה היא זמן העוצמה שלהם.
======================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה