להיות משכן לרוח

את הקטע הבא הבאתי לאחרונה, יותר מפעם אחת, אבל הפעם אקשר אותו לקטע ממקום אחר בסיפרות, שלדעתי מדבר על אותו עניין.

זוהי אמירה של האישה-נגואל, קרול טיגס, והיא לקוחה מהכרונולוגיה (ביוגרפיה שלוקטה מעדויות ופרסומים שונים) שלה:

"קרול גם הסבירה שעבורה מהות הכישוף היא "חטיפת גופות" [body snatching]. היא טענה שמכשפים מרוקנים את עצמם לגמרי ומשפצים [refurbish] את עצמם כמו בית דירות שמנסה למשוך קהל לקוחות יוקרתי יותר [upscale clientele]. מכשף ממתין אז בריק [in emptiness] שמשהו מופשט יירד וישתלט עליהם [take possession of them]."

.

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה":

"חשבתי שאני כמו [החתול] מקס, מפונק מדי, מבוית במובנים רבים, ובכל זאת לא יכולתי שלא לחשוב שתמיד קיימת האפשרות לרגע אחד שבו רוח האדם עשויה לתפוס שליטה על כל הווייתי, בדיוק כמו שרוח ה"חתוליות" השתלטה על גופו הנפוח וחסר התועלת של מקס.

דון חואן אהב את הסיפור והעיר כמה הערות כבדרך אגב [casual comments] לגביו. הוא אמר שלא כל כך קשה לתת לרוח האדם לזרום ולתפוס שליטה; לעומת זאת, לקיים [sustain, לשמר] את זה [את המצב], זה משהו שרק לוחם יכול לעשות."

(בפרק "ההכרח להאמין")

איך מקיימים את המצב הזה של משכן לרוח?

שאלה זו היא בעצם השאלה "מהי דרך הלוחם".

קרול טיגס עונה על השאלה במסגרת המטפורה של משיכת קהל לקוחות יוקרתי לבית דירות. אבל קשה לעבור מהמשל לנמשל.

תשובתי, גרעין הדרך הוא: או שאת/ה מזין (נצמד, מציית) את העצמי שלך, או שאתה מזין ומציית לרוח. כשאת/ה מציית לעצמי [שלך], הרוח היא "לא בסביבה", היא ב"הסתר פנים".

אחד הניסוחים לתמצית דרך הלוחם, לדעתי, נמצא במשפט המסיים את "כח השקט":

"הנעת נקודת המאסף היא החשובה מכל, אבל אין בה כל חשיבות אם היא לא תנועה מפוכחת [sober] ובשליטה [controlled]. לכן, סגור את דלת ההשתקפות העצמית. (ת)היה ללא רבב, ו[אז]תהיה לך האנרגיה להגיע למקום של הידע השקט".

(עמוד 223)

שיעורי בית: עד מחר, כל אחד מכין בתוכו משכן לרוח. 
אפשר להיעזר בתיאור של צמצום הטונל לחלק הימני של בועת התפיסה, והכנסת הנגואל לשכון בחלקה השמאלי שהתפנה. ("סיפורי עוצמה")

*******************

מוסיקה

אם השיר הבא לא לוקח אתכם לקשב השלישי, אני כבר לא יודע מה עשוי לעשות זאת :)

גירסה ג'אזית מאוחרת לשיר משנת........ 1928.

I've got a crush on you

הנה גירסה ווקאלית שלו, מאוחרת מאד למקורית.

**********************

11.3.22

גירסה חדשה לקובץ "המעגל השני של הידע הטולטקי" (באנגלית) - אוסף הריאיונות, הכתבות, העדויות וכו. של חברי חבורת קסטנדה. גירסה 4.6

הוספתי כמות נכבדה של חומר מאז הגירסה האחרונה. בנוסף טיפלתי בעניינים צורניים: אחידות פונטים, כותרות סוררות ועוד, וכעת הוא ראוי להדפסה.

הקובץ גדול, 2168 עמודים A4.

קובץ הספרים (המעגל הראשון של הידע) מכיל 3335 עמודים A4

בקיצור, יש לנו הרבה מלל לקרוא, עד להופעת הספר האבוד של קרול טיגס "סיפורי אנרגיה" 

למה לשים את שני הקבצים הללו בדיסק-און-קי המילוט, מי רודף אותנו ?

כמו תמיד, המוות, ונראה שבימים אלה הוא מתגלם בדמות הרייך הרביעי.

.

למעטים שאינם יודעים, כל הספרים, כלומר הפרסומים הרשמיים של החבורה, זכו לתרגום עברי.

חלק מזערי ביותר!! מהריאיונות גם הוא זכה לכך.

בתקווה שנזכה לתרגום עברי לכל הריאיונות והכתבות.

גם אם לא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין ליבטל ממנה.

שבת שלום.

=========================== 

12.3.22

האם גואדלחרה נמצאת על אותו קו אורך כמו לוס אנג'לס?
=============================================

למה אני שואל?
נו...

ב"יקוש עם הכפיל" טאישה עפה, בעזרת אנרגיה שהיא קיבלה מסילביו מנואל, אדון החושך, ללוס אנג'לס וחזרה לגואדלחרה, לבית המכשפים, הבית המערבי כנראה.

אני תוהה אם ההר שממנו קפץ קסטנדה לתהום אינו נמצא ברכס ההרים במקסיקו הקרוי סיירה מדרה, שכיוונו, פחות או יותר (בעין לא מזוינת) צפון-דרום. כשבדרומו נמצאת גואדלחרה, ומצפון לו לוס אנג'לס. אם כן, אז גם קסטנדה נע על אותו קו אורך, או רצועת אורך (מושג שהמצאתי עכשיו  ) כשאחרי הקפיצה לתהום הוא מצא את עצמו בביתו שבלוס אנג'לס.

על פי המדע, גואדלחה נמצאת בקו אורך 103- ולוס אנג'לס על קו 118-. אני לא מרגיש חובה להיצמד לשרטוט המקובל של קווי האורך. ראשית משום שהמדע איבד את אמינותו (עיין ערך מדעני הבריאות הנאלחים), ושנית, הקווים האלה אמורים לנוע עם תנועת הקטבים של כדור הארץ, והקטבים נעים כל הזמן.

בעוונותיי, הצעתי בעבר את ההשערה שהאצלות הנשר, אותן יחידות המרכיבות את התשתית האנרגטית של העולם, הן קווי שדה מגנטי. לכן, לאנשים כמוני (החושבים שהנחה זו מתקבלת על הדעת, הזרה והלא-זרה  , שאלת קווי האורך איננה טפשית.

הדיון כולו קשור לשאלת היחס שבין תנועה גיאוגרפית על פני [כדור] הארץ ותנועת נקודת המאסף. שאלה חשובה, שאין בספרים תשובה מפורשת לגביה.

אסיים בקטע קצר מ"ייקוש עם הכפיל" המציב את לוס אנג'לס וגואדלחרה באותו משפט, ובכך רומז לנו (אולי) שהן נמצאות ביחס של צפון-דרום זו לזו:

הרקע: קסטנדה וטאישה יצאו מהמרפאה של לה-קטלינה הקטלנית. הם יושבים במכונית ותוהים לאן הם אמורים להמשיך משם:

"לאן נלך?" שאלתי.
"יש לנו שתי אפשרויות," אמר קרלוס. "אנחנו יכולים או ללכת צפונה, ללוס אנג'לס, או ללכת דרומה, לגוּאַדַלַחַרַה." בדיוק אז ירד עורב מענף עץ ועף לעבר הגבעות במרחק. פתחתי את המצפן ובדקתי את הכיוון; הוא עף ישירות דרומה. "התחושה שלי היא שעדיין יש לנו עסק לא גמור במקסיקו", אמר קרלוס כשהמכונית תפסה תאוצה."

(עמוד 346)

מהקטע אפשר להבין שגם ביתה של לה-קטלינה נמצא על אותה רצועת אורך.

===========================

13.3.22

התמזגות עם האפילה (הכוונה, העוצמה, הרוח (the spirit))
===========================================

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל":

.

שוב חשתי שאדם אורב בחושך, אבל הפעם האיש יצא בפתאומיות מהצללים ונעמד לפניי. זיהיתי אותו כאדון הכַּוונה, אך לפני שהספקתי לומר משהו הוא נעלם במערבולת של אדוות שהתחילו בכפות רגליו ונעו מעלה בתנועה גלית, עד שהקיפו את קצה ראשו. לתדהמתי, הוא למעשה הרטיט את עצמו למצב של אי קיום ממש לפני עיניי. הוא נַמַס לתוך החושך באותו אופן מסתורי שבו שהוא הופיע.

לפני שהספקתי להיבהל מדי, זולייכה באה והתיישבה לצדי על הספסל.

"אדון הכַּוונה הראה לך הרגע איך להתמזג עם החושך," היא אמרה. "אל תפחדי מהחושך. חבקי אותו. היי אחת עם הלילה. הִפכי לבלתי ניתנת לראייה [בלתי נראית], כמוהו."

(עמוד 408-409)

אדון הכוונה מכונה גם במפורש אדון החושך, למרות שזו מסקנה ברורה מקטע זה ואחרים:

"אדון החושך השאיל לך מעט מהאנרגיה שלו..." (עמוד 407)‫

.

התמזגות עם החשיכה מופיעה גם בספרי קסטנדה. הנה קטע הלקוח מ"מסע לאיכטלאן":

הרקע: אחרי שדון חואן נותן לו הוראות לגבי תנועה בחשיכה, קרלוס נתקף בהלה.

"בקול חרישי ורגוע הוא האיץ בי להשיג אחיזה בעצמי [לקחת את עצמי בידים], כי האפילה היא כמו הרוח [wind], ישות לא ידועה וחופשית [at large] שיכולה להערים עליי אם לא אזהר. ושעלי להיות רגוע לחלוטין [perfectly, באופן מושלם] כדי להתמודד איתה.

"עליך לשחרר את עצמך כדי שהעצמה האישית שלך תתמזג עם עוצמת הלילה," הוא אמר באוזני.

(עמוד 168)

לשחרר את עצמה, את העצמי שלה, לוותר עליו, זו גם ההנחיה של זולייכה לטאישה כדי להתמזג עם החושך.

וקצת בהמשך (במסע לאיכטלאן):

דון חואן נטל את ראשי בין ידיו ולחש באופן נחרץ [forcefully], "זהו הלילה! והוא עוצמה!"

הוא הרפה מהראש שלי ואז הוסיף בקול חרישי שבלילה העולם שונה, ושהיכולת שלו לרוץ בחושך לא קשורה כלל לידע שלו אודות הגבעות האלה. הוא אמר שהמפתח לזה הוא לתת לעוצמה האישית שלי [ושל כל אחד] לזרום החוצה בחופשיות, כדי שהיא תוכל להתמזג [merge] עם העוצמה של הלילה, ושברגע שהעוצמה הזו תופסת פיקוד, אין אפשרות למעידה [slip-up, לטעות].

(עמוד 170)

.

בחזרה לטאישה ו"יקוש עם הכפיל":

"מי זה האיש הזה?" שאלתי בדאגה.

"זה שגורם לחושך להגיב," היא אמרה.

"להגיב על מה?"

"להצעה שלו, לכַּוונתו. הוא אדון הכַּוונה. כשתלמדי ליַקֵש עם הכפיל, הוא יבוא ויַראה לך את האמנות שלו."

(עמוד 404)

.

איך אפשר שלא להיזכר בשירה של לאה גולדברג:

באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים

===========================

14.3.22

איך להיות אורי גלר
===============

אני מתכוון ליכולתו, לכאורה, להזיז עצמים מבלי להיות במגע איתם. או כמו שהחבר'ה אומרים "בכח המחשבה". יכולת כזו קרויה "טלקינזיס".

באחד הפוסטים האחרונים שלי, "מכוניתו של לוחם", קסטנדה מספר על התמזגות עם מכוניתו, התיחסותו אליה כשלוחה, כהמשך [extension, הרחבה], של גופו.

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל". הוא נוגע לנושא הפוסט וכנראה גם לאופן ההתמזגות של קסטנדה עם מכוניתו.
אני לא מתקמצן ומביא גם את הקשרה של האמירה הרלבנטית:

.

"היא [זולייכה] אמרה שאני אמורה למקד את תשומת ליבי בנוצה עד שהיא ואני נתמזג [‫‪merged‬‬]. היא אמרה שאפשר להתמזג עם כל אובייקט שמתבוננים בו, והוא מפסיק להיות ישות נפרדת, אלא [נעשה ל] משהו חי ולחלק מההוויה האנרגטית שלך.

"כיצד זה אפשרי?" שאלתי. "כולם יודעים שהעולם מורכב מאובייקטים נפרדים?"

זולייכה קִשתה גבה. "באמת?" היא שאלה. "האובייקטים נפרדים רק כשאנו חושבים עליהם. כשאנו מתבוננים בהם, הם מתמזגים לשדה יחיד של אנרגיה שכולל גם את גופינו האנרגטיים."

היא הביטה בי לראות אם הבנתי את דבריה. בטח הסתכלתי עליה במבט מטומטם, כי היא הוסיפה, "הרגע גיליתי לך סוד של כישוף, ואת מתעקשת לראות בו אמירה רגילה. חשבי על מה שאמרתי."

שתקתי לרגע. "היא עדיין נראית לי כמו נוצה רגילה," אמרתי בעקשנות.

זולייכה הנידה בראשה: "הכאן והשם הם אחד. השם והכאן הם אחד. שום דבר אינו נפרד משום דבר אחר."

כשהתבוננתי בנוצה, שמתי לב שנשימתי נעשתה איטית יותר, קצבית יותר. היא ירדה מטה אל בטני. מחשבותיי דעכו והייתי שקועה בשקט עמוק. נראה שזולייכה צדקה. בשלב מסוים הנוצה הייתה מודעת, וצופה בי; היא הקרינה עלי אנרגיה כאילו הייתה מודעת לצפייתי בה. הייתה לי הוודאות הברורה שאם אתכוון לכך, אוכל לגרום לנוצה להתרומם מהשולחן ולרחף באוויר, כי אנו מחוברות אנרגטית..

(עמודים 397-396)

.

כזכור, ההתמזגות של קסטנדה עם המכונית היא למעשה עם העוצמה ש"מכניסה במכונית חיים" (ניסוח שלי). הניסוח המקורי:

[דון חואן:] "המכונית פועלת על ידי עוצמה ותחת עוצמה [from power and under power]. זו העוצמה שאתה חייב לדבר איתה [ולא המכונית]". (מתוך הריאיון הנ"ל עם קסטנדה)

.

שאלת בקיאות:
האם יש עוד התייחסות לטלקינזיס בסיפרות שלנו?

כן. הנה עוד אחת.

הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה":

[ישויות הצל לקסטנדה בחלימה:] "רד לצד שלנו ונסה לדחוף או למשוך אותנו", האיץ בי קולו של השליח [שליח החלימה]. "ככל שתלמד מהר יותר לעשות זאת, כך מהר יותר תוכל להזיז דברים בעולמך רק מהתבוננות בהם."

(בפרק "עולם הצללים")

.

הפוסט הקודם שלי עסק בהתמזגות עם החשיכה, שהיא התמזגות עם הכוונה (העוצמה, הרוח).

חומר למחשבה

האם התמזגות עם הנוצה (כאובייקט התבוננות) היא כמו התמזגות עם החשיכה?

===========================

15.3.22

העתק של עצמך - כרטיס אל החירות
===========================

התמונה הבאה מזכירה (לי) את מסירת ההעתק שלך לנשר.

כשאני מצרף לה את ההשערה (פרשנות) שלי שהצורה האנושית, ממנה נפטרים באופן המזכיר השלת עור נחש, היא העור העוטף אותנו (או שכבות מסוימות שלו), זה כבר שידרוג של מידת הדימיון ביניהם.

עבודת הסיכום היא שיוצרת את ההעתק, אבל אני לא חושב שהיא כבר כוללת את מסירתו לנשר. כלומר, לדעתי המסירה נעשית בנפרד. דון חואן מספר לקסטנדה שהוא שומר בתוכו את הכרטיס שלו לחוסר הרבב (לחירות), עטוף במודעות, כבר שישים שנה ("כח השקט")

**************

בהזדמנות זו, כמה מילים על עבודת הסיכום וההעתק, מתוך "מפגשים עם הנגואל". מהקטע הראשון עולה הרושם שעבודת הסיכום ויצירת ההעתק הם שני עניינים נפרדים, כי הרי מכשף שהצליח לדחוס וכו. ברור שהוא סיכם את חייו במידה רבה, ובקטע ההוא נאמר שרק אז מתפנה להכנת ההעתק.
מכיוון שהספר נכתב על ידי ארמנדו, יש בו כנראה טעויות או אי דיוקים.

"קרלוס המשיך ואמר כי המכשף שהצליח לדחוס את החלק הצפוף ביותר של האנרגיה שלו נמצא במצב שבו הוא עשוי להתכוון למעשה של תעוזה תפישתית. הוא יכול להתכוון ליצור עותק של ניסיון החיים שלו על מנת להוֹנוֹת את המוות.

"זהו היעד הסופי של עבודת הסיכום: ליצור העתק ולהתכונן לעזיבה. אתה לא צריך להיות מכשף כדי להבין את החשיבות של כל זה.

"למות עם חוֹב היא דרך עלובה למות. מצד שני, להיות בעל העתק שאותו תוכל להציע לנשר, יבטיח שתוכל להמשיך קדימה.

"המאבק של המכשפים הוא קרב גיבורים. בביצוע עבודת סיכום חסרת רבב של תוכן חייהם, המכשפים אוספים את הסיבים שניקזו את תשומת לבם, ומחזירים לאחרים, אותם הכירו בעברם, את כל תשומת הלב שהללו נתנו להם.

"בדרך זו הם מגיעים לאיזון המאפשר להם לעזוב עם כל המודעות שלהם. הזיכרונות שלהם עקביים, מזוקקים, משולבים, ופועלים כישות עצמאית המשמשת ככרטיס, אותו הם מוסרים בתמורה לכוח החיים שלהם.

"הנשר מקבל מאמץ זה כתשלום, וזז הצידה. ההעתק שלנו מספק את דרישותיו.

"הרואים חווים את הרגע הזה כפיצוץ של אנרגיה אשר יוצר הַיְשַרַה בין המודעות שלהם, הסגורה בבועה, לבין מכלול ההאצלות שמחוץ לבועה. נקודת המאסף שלהם מתרחבת לאין סוף, כמו מערבולת של אור."

(עמוד 81-82)

===========================

מוסיקה

אחרי שהסירות יוצאות

מילים: יואב פורת לחן: נתן כהן

===================

16.3.22

הסהרוריות המבוקרת של המכשפים
===========================

סהרורי היא כנראה מילה יפה לומר "חולה-ירח"; מי שהולך מתוך שינה, או בכלל פועל מתוך שינה.

בד"כ בשינה יש נתק מהגוף הפיסי. הפעילות בחלום אינה מתבטאת בגוף. נראה שסהרוריות היא פריצה של המחסום. הסהרורי הולך ועושה דברים אחרים, וכשהוא מתעורר הוא אינו זוכר דבר, כפי שאיננו זוכרים חלומות (בד"כ).

.

הקטע הבא לקוח מ"מתנת הנשר":

"הייתה אנומליה [מוזרות] בולטת נוספת והיא הביכה [baffling, בלבלה, חמקה מהבנה] עוד יותר את דון חואן וחבורתו; שלוש מהנשים [החניכות] ושלושת הלוחמים לא היו מסוגלים להיכנס למצב של מודעות מוגבהת [heightened awareness], למרות מאמציו הטיטאניים [העצומים] של דון חואן. הם היו מטושטשים [groggy, מבולבלים], לא ממוקדים, והם לא הצליחו לשבור את החותם [break the seal], הקרום [הממברנה] שמפריד בין שני הצדדים שלהם. הם זכו לכינוי השיכורים, כי הם התנודדו ללא תיאום שרירי.

(עמוד 189)

.

נאמר "שיכורים", אבל הוא כנראה לא יתנגד אם נתרגם זאת ל"סהרוריים".

החותם הזה שבין הצדדים, צד ימין וצד שמאל, כנראה, הוא לדעתי מה שחוסם בשינה את הגישה לגוף. במצב של חלימה טולטקית, או "חלימה-ערה", יש שליטה על הגוף. דוגמאות לא מעטות של פעילות גופנית במצב של שינה (חלום), לכאורה מצבים סהרוריים, יש ב"להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר.

פלרינדה מתארת מקרה שבו היא כתבה מאמר אקדמי במצב של חלימה, וכשהיא חוזרת לעירות, המאמר נמצא שם. כלומר, אפשר להבין שהיא השתמשה בגופה במצב החלום.

אני משער שכך גם קסטנדה בכתיבתו את הספרים. כלומר, הוא קרא אותם בחלימה ("קריאת האינסוף") וגם כתב אותם בחלימה. אחרת מה? הוא כתב אותם בעירות על סמך זיכרונו?

.

הפוסט מציע (בענווה, ובחינם   ) את הרעיון שסהרוריות רגילה היא שלב מקדים של המצב שאליו שואפים המכשפים, סהרוריות מבוקרת (בשליטה).
כלומר, בשניהם המחסום אל הגוף נפרץ, אבל אצל המכשפים השליטה היא שלך.

*********************

לסיום, הנה כמה דוגמאות מעניינות מאתר "הידען" לסהרוריות שיש בה פעילויות מורכבות, אבל לא בשליטה עצמית.
לינק למאמר, בסופו.

"סהרוריות, הליכה מתוך שינה, היא אחת מהפרעות השינה המפורסמות ביותר. בסרטים נוהגים להציג את ההולך בשנתו כשהוא עם ידיים מורמות לפנים, עיניו עצומות והליכתו מכנית. זהו אחד המקרים הבודדים שבו המציאות הרבה יותר מעניינת מהאופן שבו היא מוצגת בקולנוע. לי הדווין, בריטי בן 33, הוא דוגמא מצוינת לכך. בכל לילה הדווין קם ממיטתו, נכנס אל כוך קטן מתחת לגרם המדרגות ומתחיל לצייר. בהתחלה הדווין הסהרורי היה מצייר על כל משטח שהיה נופל לידיו- שולחנות, קירות ואפילו הרצפה. אחרי כמה לילות כאלה הדווין הבין שחבל על הדירה והחל מפזר ניירות וצבעים ברחבי הבית. בבוקר חיכו לו מתחת למדרגות פירות עמלו: ציורים מופשטים, שרבוטים ופורטרטים מדוייקים להפליא, בדרך כלל של מרילין מונרו. הציורים אינם אחידים ברמתם, אבל חלקם טובים מספיק כדי להופיע בגלריות ותערוכות. הדווין לא זוכר דבר מאירועי הלילה. כששואלים אותו מה דעתו על ציוריו הוא בדרך כלל מושך בכתפיו. הוא טוען שהוא לא מרגיש שאלו ציורים שלו- הוא הרי לא זוכר אותם, אפילו כשהוא רואה את עצמו מצולם בוידיאו בזמן הציור- ובכלל, הוא לא אוהב לצייר. כן, זה מוזר אבל נכון- בחיי העירנות שלו, הדווין כלל לא מתעניין בציור, ומעיד על עצמו שאין לו נטיות או שאיפות אמנותיות. פה ושם הוא מצליח למכור חלק מהציורים ולהרוויח כסף, אבל באופן עקרוני הוא לא נהנה מהעניין- מה גם שהאמנות הלילית שלו עולה לו במיגרנות לא נעימות בבוקר.

למען הדיוק, רק מעטים מההולכים בשנתם עושים זאת באופן כה מרשים כמו ואן-חרופ הבריטי. ברוב המקרים האפיזודה כולה מתמצת בקימה קצרה, התיישבות במיטה ואז חזרה לשינה עמוקה. אבל כשזה מוצלח, זה באמת מוצלח. למשל, הייתה אישה שנהגה להאכיל את החתול שלה מתוך שינה- היא גילתה את הבעיה כשהחתול החל לסבול מהשמנה מופרזת ללא שום סיבה נראית לעין. אישה אחרת הצליחה לפתוח את המחשב, להכנס לדואר האלקטרוני שלה ולשלוח מייל לחבריה בזו הלשון: "בואו מחר וסדרו את הבלאגן כאן. ארוחת ערב ומשקאות, 4 אחה"צ- תביאו יין וקוויאר בלבד." החוקרים שבדקו את המקרה התרשמו מאוד מיכולתה של האישה להכניס שם משתמש וסיסמא נכונים תוך כדי שינה, ואני יכול להניח שגם מהטעם היוקרתי שלא נטש אותה אפילו לרגע."

.

הקטע לקוח מהמאמר כאן:

https://www.hayadan.org.il/sllep-walking-2708091

===================

17.3.22

התקדמות בצעדים קטנים או בקפיצות דרך
================================

הפוסט הבא הוא מהיותר ספקולטיבים 

נתקלתי בחיי בכמה אנשים שחשפו בגאווה את המנטרה המנחה את חייהם: "אני מאמין בעבודה קשה".

אני סבור שלהאמין בעבודה קשה זו הבחירה לחוות את הצעדים הקטנים שבדרך לכל מקום/הישג. את/ה בוחר האם לחוות את הצעדים הקטנים "החיוניים" להבאתך אל המקום/ההישג, או שאתה בוחר שלא לרדת לרזולוציות כאלה.

הבחירה הזו אינה בשליטה של האדם הרגיל. הבחירה הזו קורית במימד אחר ("החלטות מתקבלות בנגואל", לא בעולם הזה [רוצה לומר, כנראה, שהבחירות הן של הכפיל]).
הפוסט מציע את ההשערה שבחירות כאלה קורות כל הזמן בחיינו, והן שקובעת את מהלך חיינו, או ליתר דיוק, את ההתנסויות שלנו.

הקטע הבא הלקוח מסופו של "צדו הפעיל של האינסוף" מדבר על קפיצת דרך כזו. למעשה, גם ישיבתו בבית הקפה שיפ היא אחרי שהוא קפץ אל התהום, קפיצה שלאחריה הוא מצא את עצמו במיטתו במשרדו.

.

"אותו בוקר גורלי ב-שיפ [קפה/מסעדה] חוויתי משהו חזק [potent] לאין שיעור [infinitely] ממה שחוויתי ביום שבו ראיתי את האנרגיה כאשר [as, כפי ש] היא זורמת ביקום, בפעם הראשונה - היום שבו הגעתי ל [ended up, מצאתי את עצמי לבסוף ב] מיטת המשרד/הדירה שלי, לאחר שהייתי בקמפוס של [אוניברסיטת] UCLA מבלי שממש [actually] הלכתי חזרה הביתה באופן שהמערכת הקוגניטיבית שלי דרשה כדי שהאירוע כולו יהיה אמיתי [real, ממשי].

(עמוד 250)

קפיצת הדרך איננה מסע חלימה, אלא קפיצה של הגוף ממקום למקום.

===================