האם חנארו הוא הכפיל (גוף האנרגיה, גוף החלימה) של דון חואן?

 

אין שום טענה מפורשת כזו, ולכן זוהי פרשנות. אחד הנימוקים שאני רוצה להביא, בשליפה, אני בטוח שישנם רבים נוספים שרומזים לכך, הוא:

ישנו חיזיון שבו דון חואן וחנארו גולשים זה לכיוונו של זה לאורך מסלול קשתי, ואם אינני טועה, גם ממשיכים מעבר לנקודת המפגש ומחליפים צדדים. זכרתי שזה נמצא ב"סיפורי עוצמה", אבל בחיפוש זריז לא מצאתי את הקטע. מי שיפנה אותי (אותנו) אל המקום, יבוא על הברכה (אני משער  ).

קלרה אומרת לטאישה ב"מעבר (החציה של)המכשפים", אחרי שהראתה לה תרגיל שבו היא ביצעה גשר לאחור, ולאחריו (לפני שנוצר הגשר) סיבוב (שנראה לי בלתי אפשרי), התרוממות לעמידה ושוב כיפוף לאחור ליצירת גשר, וחוזר חלילה, ואז הצל שלה נראה מפגר אחרי הגוף שלה (אם אני זוכר נכון) :

"על ידי התכופפות לאחור עם הידיים פרושות, אנו יוצרים גשר," אמרה קלרה. "וכיוון שהגוף והכפיל הם כמו שני קצוות של קשת בענן, אנו יכולים להתכוון את התאחדותם." (בפרק 10)

התנועה בין דון חואן וחנארו לאורך קשת, פירושה, על פי הפרשנות המוצעת, הקשת המחברת בין שני הגופים, הפיסי וכפילו.

.

כנגואל, כאדם המכיל 4 תאים אנרגטיים ולא שניים, אני סבור שיש לו יותר מכפיל אחד, ואולי במקרה שלו המושג כפיל כבר לא ממש מתאים. הנגואל מורכב מארבעה בני אדם מאותו המין (חמישה, כולל השליח), שלהבנתי, המושג של איזון בין ימין ושמאל המופיע לא מעט בספרות, פירושו שהם לעולם לא נמצאים יחדיו באותו מישור קיומי, באותו עולם. ברגיל ישנם שניים בעולם הזה,בצד ימין, ושניים בצד שמאל, בעולמות אחרים (אחד בקשב השני ואחד בקשב השלישי).

.

נימוקים קטנים נוספים לכך שדון חואן וחנארו הם אדם וכפילו:

- דון חואן אומר לקסטנדה שבכל המפגשים שלו עם חנארו, למעט אולי פעם אחת, חנארו היה תמיד בגוף החלימה שלו.

- דון חואן קורא לחנארו לבוא באופן שמזכיר את הקריאה לכפיל, למשיכת תשומת לבו.

.

בציור: האל שיוה, כנראה:

הפסל הבא של שיוה אולי מוצלח יותר לייצג את הנגואל, כי יש בו הדגשת 4 הכיוונים (רוחות השמים)

************* 

מוסיקה

השיר הוא את(ה)

שיר משנת 1932

גירסה ג'אזית יפה.

גירסה ווקאלית

================== 

11.4.22

ההגעה לעולם האחר
==================

הבאתי לאחרונה באחד הפוסטים את הטענה של לה גורדה שתכלית הלוחם שלה הוא להגיע לעולם האחר, והיא תעשה הכל כדי להגיע לשם.

העולם האחר הוא כנראה העולם הקרוי בספרות שלנו "עולם המכשפים".

זהו עולם שיש לו חפיפה מבחינת מרכיביו עם העולם החושי הרגיל. כלומר, יש בו האצלות המשותפות לו ולעולמנו.

ראינו ב"מסע לאיכטלאן" שבעולם המכשפים לא נמצאת המכונית של קסטנדה. אני לא רוצה לטעון בהכללה שאין שם בכלל מכוניות, כי, מי יודע, אולי מכוניות מחומר מסויים מופיעות גם שם (סוסיתא?)

בפרק האחרון ב"יקוש עם הכפיל" טאישה מגיעה לעולם האחר. אנו יכולים להסיק משם שבני אדם פיסיים אינם נראים שם, כי אחרי שהיא ביצעה את המעבר שלה היא ראתה לפניה, מול הספסל שהיא ישבה בעולם הזה, את אנשי החבורות של דון חואן ושל קסטנדה. עם זאת, לפני שהיא הגיעה לשם, המקום רחש צללים רבים. כלומר, אפשר להסיק, שצללים הם האופן שבו ישויות העולם האחר מופיעות בעולמנו.

הבית שבו היא נמצאת גם נראה שם, אבל הוא נראה אחרת (יש שם פירוט).

.

ככל שאני זוכר, סילביו מנואל אומר שקשה להגיע לעולם האחר. בדימוי שלי (או שלו?) העולם ההוא חבוי באיזו גומחה ביקום.

השיתוף בהאצלות שיש בין העולם האחר ועולמנו הוא כנראה חלק מהסיבה שבגללה בחרו המכשפים להשתכן בו. החפיפה הזו מקלה, להערכתי, את המעבר בין העולמות (כשיודעים מהם הדברים שהם דיירים בשני העולמות).

מה עזר לטאישה להגיע לעולם האחר?

לדעתי, קול(ות). הקטע הבא מתאר את המעבר שלה. לדעתי, הקורא מבין את הקול כדבר העוזר לה לשחרר את האחיזה בעצמה, אבל העובדה (אם נכונה פרשנותי) שהוא המוליך אותה לעולם האחר היא קלה לפספוס, אם כי יש שם אמירה קצרה: "עקבתי אחרי הקול".

.

"השתחררי מהעצמי המחורבן שלך," גערה בי זולייכה.

שמעתי אותה אומרת את זה שוב ושוב, ובזמן שהיא אמרה את זה, משהו בי התחיל לוותר. התחלתי לשחרר [את אחיזתי], אם כי לא ידעתי ממה. אבל המשכתי לשחרר עוד ועוד עד שנעשיתי נוצתית, כמו כרית ענקית. וכשכרית זו התמוססה, נעשיתי לנקודה זעירה שאבדה אי שם באינסוף השחור. ואז איבדתי את המודעות של היותי נקודה, והייתי שום דבר.

"עִבְרִי לצד האחר," אמר קול. "תני לגלי האנרגיה של היקום לדחוף אותך לצד האחר, לעולם שבו אנו נמצאים."

עקבתי אחרי הקול ושמעתי אותו מדבר על יקום מקביל, כמעט זהה לשלנו, שקיים מאחורי מחסום. המחסום הזה מורכב מהדאגות שלנו, מהדעות שלנו אודות המציאות, מההשתייכות האנרגטית שלנו לחיי היומיום, ובעצם לעצמנו. ואז שמעתי את קולה של נלידה חוזר על מה שהיא אמרה לי כנראה לפני זמן רב, שאפילו הגוף שלנו איננו שלנו, ולכן איננו רשאים להחזיק בו; שמהות החיים מושאלת [לנו], ואיננה שלנו על מנת להיאחז בה. מהות החיים נזילה, והמודעות שלנו חייבת להיות גם כן נזילה, על מנת לנוע איתה, או שהיא לנצח תהיה מפוזרת ברסיסי העולם אליו נולדנו. אבל יש דרך מוצא, והיא לשחרר ולהיות כלום"

(עמוד 411-41)

.

מה ינחה אותנו לשם? לנו אין את נלידה, את סילביו, זולייכה והשאר?

אני חושב שהספרים, אם נרווה* את עצמנו באמירותיו של המיינד האמיתי שלנו המדבר בספרים (המובא בפיו של דון חואן).

.

* - נספיג ככל האפשר, מושג שנאמר לגבי המעברים הקסומים: להרוות את גופינו במעברים הקסומים

================== 

13.4.22

התגלויותיה של הרוח
=================

זהו שמה של הליבה המופשטת הראשונה של הכישוף. כל הנאמר אודותיה נמצא בקטע החשוב הבא:

.

"הליבה המופשטת הראשונה הזו היא סיפור בפני עצמו", המשיך [דון חואן]. "הסיפור אומר שפעם היה אדם, אדם ממוצע ללא תכונות מיוחדות. הוא היה, כמו כולם, צינור [conduit] לרוח. ובזכות זה, כמו כולם, הוא היה חלק מהרוח, חלק מהמופשט. אבל הוא לא ידע את זה. העולם העסיק אותו כל כך שלא היה לו לא זמן ולא הנטייה לבחון באמת את העניין.

"הרוח ניסתה, ללא הצלחה, לחשוף את הקשר ביניהם. באמצעות קול פנימי, הרוח חשפה את סודותיה, אך האיש לא היה מסוגל להבין את הגילויים. באופן טבעי, הוא שמע את הקול הפנימי, אבל הוא האמין שאלה הן רגשותיו [feelings] שלו, אותן הוא מרגיש ואלה הן מחשבותיו שאותן הוא חושב.

"הרוח, כדי לנער אותו מתרדמתו, נתנה לו שלושה סימנים, שלוש התגלויות רצופות [successive manifestations, בזו אחר זו]. הרוח חצתה באופן פיזי את דרכו של האיש בצורה הברורה ביותר. אבל

האיש לא היה מודע לשום דבר מלבד דאגותיו [his self-concern, דאגותיו של העצמי שלו]."

דון חואן עצר והביט בי כפי שהסתכל בכל פעם שחיכה להערות ולשאלות שלי. לא היה לי מה להגיד. לא הבנתי את הנקודה שהוא ניסה להעלות.

"זה עתה סיפרתי לך את הליבה המופשטת הראשונה," הוא המשיך. "הדבר האחר [הנוסף] היחיד שיכולתי להוסיף הוא שבגלל סירובו [unwillingness] המוחלט של האיש להבין, הרוח נאלצה להשתמש

בתחבולות. ותחבולות הפכו למהות הדרך של המכשפים. אבל זה כבר סיפור אחר".

("כח השקט" עמוד 22-23)

"תחבולות", trickery, תורגם בספר כ"נכליה". מלשון נוכלות.

*********

קודם כל, נקודה חשובה: על פי הקטע, כל אחד מאיתנו, הוא חלק מהרוח. ואפשר להסיק שהחירות של היחיד היא שחרור של עוד חלק של הרוח. זה עונה בפשטות על השאלה: מה האינטרס של הרוח בחירותנו.

שנית, לגבי חציית דרכו של אדם באופן פיזי מבלי שהאדם מבין את פשר העניין: אני רוצה להציע שההתגלות הפיזית במקרה של מי שעתיד להיות הנגואל חוליאן, וכך גם במקרה של קסטנדה הוא נץ [falcon]:

נץ שיפשף את ראשו [עשה בז על ראשו   ] של חוליאן בשדה תוך כדי תעופה, והנץ הלבן [הלבקן] שאחריו רדף קסטנדה הילד ("ב"מסע לאיכטלאן" בפרק "המוות הוא יועץ").

==================

14.4.22

הבחירה להיות אדם
================

הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל - שיחות עם קרלוס קסטנדה". למי שלא יודע או זוכר, ניתן להורידו מאתר טולטק הוצאה לאור. לינק אליו נמצא בדף המאמרים.

.

"המכשפים הקדומים עיצבו את החלימה שלהם באמצעות כוח רצונם, וניסו לשכפל את הגוף הפיזי עד לפרט הקטן ביותר. המונח 'כפיל' מקורו במסורת זו. הרעיון מעורר רושם הגיוני מכיוון שאנו כה רגילים לראות את עצמנו בצורה מסוימת ורק בדרך זו. בהתחלה זה מאוד נוח לחולם להתייחס לעצמו במונחים פיזיים. אבל הרואים החדשים אומרים שלקחת את הכוונה הזו עד לקיצוניות הוא בזבוז חסר תועלת, משום שהוא מאלץ אותנו להקדיש כמויות עצומות של תשומת לב לפרטים שלעולם לא יהיה להם כל שימוש מעשי. הם למדו לראות את עצמם כפי שאנו באמת; בועות של אור."

שאלתי אותו אם בנגואליזם הקלאסי, בתקופה שקדמה לכיבוש הספרדי, היכולת של המכשפים להפוך את עצמם לחיות הייתה בנויה על מאמצם לראות את עצמם כבעלי גופי חיות.

הוא הסתכל עליי במבט שאמר: "כמובן!"

לאחר מכן הוא אמר: "חלימה היא השימוש המודע [deliberate, רצוני] בגוף האנרגיה. אנרגיה היא פלסטית [להבדיל מאלסטית], ואם תפעיל עליה לחץ מתמיד, היא לבסוף תאמץ את הצורה שאתה רוצה. הכפיל הוא הנגואל, ה'אַחֵר', חותמת ההיכר של הנגואליזם. כשאתה שולט בו, אתה נמצא על הדרך להיות כל מה שאתה רוצה, מיישות חופשית ועד חיה [beast].

"כמובן, להשיג משהו כל כך מיוחד כמו להפוך לחיה אינו דבר הניתן להשגה פשוטה באמצעות אילתור. ישנן פרוצדורות. הכפיל מנוהל [managed, מתומרן] באמצעות הקיבוע של נקודת המאסף במיקומים חדשים. לקיבוע כזה יש אופי כפייתי [אובססיבי] ויש להעלותו [be evoked, לזמנו] בשיטות של המכשפים. לדוגמה, אם הכמיהה שלך היא להיות נץ, ותנסה זאת בחוסר גמישות, בסופו של דבר תהפוך להיות כזה. כל אחד מאיתנו ישיג את מה שהוא מחפש. לעומת זאת, הטריק [התחבולה] של הנגואל ​​הוא לנהל את האובססיות שלו.

"מכל מקום, אתה צריך לדעת שאנשים נחסמים [become blocked] אם הם מתמקדים במטרות שאינן שייכות באופן בלעדי לחופש ולפיכחון. זה מוביל אותם לטירוף, או לשגרה הגסה ביותר. בעצם, זה מה שכולנו עושים: בוחרים להיות בני אדם, ולכן כאלה אנחנו. כל אובססיה שאיננה מנוהלת כראוי פירושה עבדוּת.

"הבעיה עם נגואלים רבים של מקסיקו המודרנית היא שהם שכחו את האפשרויות המופשטות. יש מכשפים המעדיפים להיות תרנגולי הודו [turkey, גם כינוי לאידיוט], והם לא יוצאים משם. יותר מכך, לרבים אין שמץ של מושג שהם יכולים לעשות משהו עם האנרגיה שלהם, יותר מאשר לנסות להשיג ריגושים חזקים ולהפחיד אחרים.

"ניוון זה של הדרך הוא שהניע את הרואים של השושלת של דון חואן לבקש את החופש בדרך הלא-אישית ביותר האפשרית, על ידי נטישת כל המיקומים הגחמניים [קפריזיים] של נקודת המאסף, אותם הם ירשו מקודמיהם. המטרה של השגת החופש היא נקייה לחלוטין והיא דוחקת הצידה את כל האחרות. על ידי השאיפה אליה, השיבו הרואים החדשים את טוהר הנגואליזם".

(עמוד 127-128)

****************

כלומר, כמו שהוא אומר בראשית הקטע, מה שאנו באמת זה בועות של אור. לא משהו קונקרטי כמו חיה זו או אחרת. גם לא אדם. מכיוון שאנו, האנשים הממוצעים, בניגוד לרואים החדשים, איננו מנהלים (שולטים) את האובססיות שלנו, אנו תקועים בדמות אדם, ואני מוסיף את האמירה של נלידה ב"יקוש עם הכפיל": אם לא תגיעי לגוף האנרגיה שלך, הגיהינום הוא כאן, בעולם הזה.

במה אנו שונים ממכשף שגם הוא לבוש בדמות אדם?

הוא לא אובססיבי לגבי עצמו. בנוסח אחר: הוא אינו נצמד לדבר בעולמו, הוא דיטאצ'ט, מרוחק רגשית.
טעימה ממצב זה מרומזת, לדעתי, באמירה של קסטנדה אחרי הקפיצה לתהום (סוף "צדו הפעיל של האינסוף"). הוא הבין אז שבקפיצה לתהום הוחלפה זהותו. הוא איננו עוד האיש שהוא היה קודם לכן. ויש לו זיכרונות חדשים !!!

כלומר, אני מציע את הפרשנות שזו אמורה להיות השאיפה שלנו: לראות בזיכרונות שלנו משהו זר, או בניסוח אחר, לא להזדהות איתם. לראותם כמטען שהועמס עלינו כחלק מהלבוש האנושי הספציפי הזה (מטען שיש לו חלק נכבד בהגדרת זהותנו).

קסטנדה לאחר הקפיצה היה במקום מיוחד, הוא יכול היה לראות שזיכרונות הם מטען זר, ולכן לא להזדהות איתם.

אבל, יטען מי שיטען: הזכרונות שלי, להבדיל, הם באמת שלי. אני באמת חוויתי את הזיכרונות שלי מאתמול ומשבוע שעבר, ומהצבא, ומהילדות וכו.

ואני אשיב: האמנם? הרי כל שיש בידייך זה זיכרונות. האם את/ה בטוח שלא הוצנחת לתוך החליפה הזו על זיכרונותיה ממש ברגע זה?

==================

15.4.22

האם חנארו הוא כפילו של דון חואן - מקצה שני
===================================

בהמשך לפוסט קודם שלי שהציע תשובה חיובית לכך, אני ממשיך ברעיון העיוועים הזה. אם הרעיון הזה מטריד אתכם, אתם לא לבד. זה כנראה הטריף גם את קסטנדה, ראו להלן בסוף הפוסט.

בפרק הראשון של "סיפורי עוצמה" מעמוד 41 ואילך יש דיון רב במושג הכפיל.

.

"אבל האם הוא [המכשף] מודע לכך שהוא כפול?"

[דון חואן:] "כמובן שהוא מודע לזה".

"האם הוא יודע שהוא נמצא בשני מקומות בו זמנית?"

שניהם הביטו בי ואחר כך החליפו ביניהם מבט.

"איפה הדון חנארו האחר?" שאלתי.

דון חנארו רכן לעברי והביט בעיניי.

"אני לא יודע," הוא אמר בשקט. "אף מכשף אינו יודע היכן נמצא האחר [הכפיל] שלו."

"חנארו צודק," אמר דון חואן. "למכשף אין מושג [no notion] שהוא נמצא בשני מקומות בו זמנית [at once].

אילו היה מודע לכך [למקומו של כפילו], היה זה שקול [אקויוולנטי] להימצאותו פנים אל פנים עם הכפיל שלו, ומכשף המוצא את עצמו פנים אל פנים עם עצמו הוא מכשף מת. זהו החוק [חוק הנגואל?]. זו הדרך שבה העוצמה קבעה את הדברים. אף אחד לא יודע למה".

(עמוד 44-45)

.

המבט שדון חואן וחנארו מחליפים ביניהם, לכאורה סותר את האפשרות שהם אדם וכפילו, אבל...

פיתרון פשוט: דון חואן וחנארו הם אכן מתים. דון חואן אומר (ב"כח השקט" אם אינני טועה) שכל אנשי חבורתו מתים וכך גם קסטנדה. אם כך, אין לו בעיה להחליף מבטים עם כפילו. גם לפלורינדה ונלידה אין בעיה (ראו ב"להתעורר אל החלום").

אפשרות אחרת, ואני רק זורק אותה לחלל האוויר: דון חואן וחנארו אינם נמצאים באותו מישור קיומי, אלא רק בתפיסתו של קסטנדה, שבה כל עין מכוונת למישור אחר של אותו מרחב (המישור הרגיל והמישור של העולם האחר שיש ביניהם חפיפה), וזה משנה את הבנת הדיון שלאחר מכן: משקיף מהצד שיכול לצפות במכשף וכפילו ולדעת שמדובר בשניים, ואותו משקיף יכול לדעת על מעשיו של כל אחד מהם, כשהמכשף עצמו אינו יודע על מעללי כפילו וליהפך:

"האם מסוגל משקיף מן הצד המביט במכשף להבחין שהוא נמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת?" שאלתי את דון חואן.

"בוודאי, זוהי הדרך היחידה להבחין בכך."

(עמוד 45)

קסטנדה הוא כנראה המשקיף מן הצד שצופה בשניהם.

.

בסוף אותו דיון, בסוף אותו הפרק:

"האם גם לך יש כפיל, דון חואן? שאלתי.

"כמובן!" קרא.

באותו הרגע חלפה במוחי מחשבה מטריפת דעת [maddening]. רציתי לסלקה ממני ולהסתלק משם במהירות [...]"

.

מהי המחשבה המטריפה?

לדעתי, זו שאודותיה שואלת כותרת הפוסט.

******************** 

שבת שלום.

==================