סופיותה של האישיות לעומת אינסופיותו של האינסוף

הקטע הבא (המכיל דילוג קל) לקוח מדברי הפרשנות שכתב קסטנדה לרגל צאתה של מהדורה חדשה לספרו הראשון, במלאת 30 שנים ליציאתו לאור. הספר לא נכתב מחדש, רק נוספה לו הקדמה נוספת. הוא לא היה צפוי להיכתב מחדש, כי הוא הרי נולד מתוך העלאה על הכתב של מילות האינסוף.

האם סוף סוף קסטנדה כותב בשפתו, ולא כהכתבה של האינסוף, ולכן הוא יבהיר לנו את הידע הטולטקי?
לא ממש. הבחור שומר על עקביות. 
התרגום העברי המלא של ההקדמה נמצא בלינק הבא:
http://toltec.co.il/castaneda_commentary.html
אני מקווה להוציא לו גירסה חדשה בקרוב.

.

[...] המשימה שלי השתנתה באופן מסתורי מאיסוף בלבד של נתונים אנתרופולוגיים להפנמה של התהליכים הקוגניטיביים החדשים של עולם השמאנים.

הפנמה אמיתית של צורות חשיבה כאלה כרוכה בטרנספורמציה, בתגובה שונה לעולם חיי היומיום. השמאנים גילו שההדיפה [thrust, גם נעיצה, דקירה] הראשונית המובילה לטרנספורמציה זו מתרחשת תמיד מתוך שמירת אמונים מחשבתית [intellectual allegiance] למשהו שנראה כמושג (קונספט) בלבד, אבל יש בו זרמים מתחת לפני השטח, רבי עוצמה, שלא חשדנו בקיומם. דבר זה תואר היטב על ידי דון חואן כשהוא אמר, "העולם של חיי היומיום לעולם אין להתייחס אליו כדבר בעל אישיות [something personal, או משהו הנוגע לעצמנו] שיש לו כוח [שליטה] עלינו, כמשהו שיכול לבנות אותנו או להשמיד אותנו, כי שדה הקרב של האדם הוא לא בסכסוך [strife, מריבה] שלו עם העולם סביבו. שדה הקרב שלו נמצא מעבר לאופק, באזור שלא יעלה על הדעת של האדם הממוצע, באזור שבו האדם מפסיק להיות אדם."

הוא הסביר את האמירות האלה באומרו כי זהו הכרח מבחינה אנרגטית עבור בני האדם להכיר בכך שהדבר היחיד שחשוב הוא המפגש שלהם עם האינסוף. דון חואן לא הצליח להעמיד [לצמצם, to reduce] את מושג האינסוף על תיאור נוח יותר. הוא אמר שמבחינה אנרגטית המושג אינו ניתן לצמצום (לרדוקציה, irreducible). הוא משהו שלא ניתן להאנישו או אפילו לדבר עליו, אלא במונחים מעורפלים כגון אינסוף - 'los Infinito'.

[...]

הפנמת התהליכים של מערכת קוגניטיבית שונה מתחילה תמיד בהסבת תשומת הלב המוחלטת של החניך השמאני להכרה בכך שאנו יצורים הנמצאים בדרכנו אל המיתה. דון חואן והשמאנים האחרים של שושלתו האמינו כי ההכרה המלאה בעובדה אנרגטית זו, באמת הבלתי ניתנת לצמצום זו, תוביל לקבלת והטמעת ההכרה (קוגניציה) החדשה.

התוצאה הסופית ששמאנים כמו דון חואן מאטוס ביקשו להשיג עבור חניכיהם הייתה ההבנה [realization], שלמרות פשטותה קשה להגיע אליה, שאנו אכן ישויות ההולכות למות. לכן, המאבק האמיתי של האדם איננו סכסוכיו עם הזולת, אלא עם האינסוף, וזה אפילו איננו מאבק; זו, במהותה, השלמה (acquiescence, קבלה בהכנעה). עלינו לקבל בהכנעה מרצוננו את [שליטת] האינסוף. על פי תיאורם של המכשפים, חיינו מתחילים באינסוף והם מסתיימים במקום שממנו הם נבעו: האינסוף.

*******************************

כמה הערות:

מה פירוש שהמוות האישי שלנו הוא בלתי ניתן לרדוקציה [לצמצום] למשהו אחר?

אני חושב שהכוונה היא שלא משנה איך מסתכלים על המוות, מדובר במשהו סופי. משהו שנגמר ואין לו המשך.

דבר אחר שאי אפשר לעשות לו רדוקציה הוא האינסוף, והוא הפוך: הוא משהו שאיך שלא מסתכלים עליו, אין לו סוף.

אם כן, קסטנדה אומר בקטע זה:

עלינו להטמיע את ההכרה בסופנו הבלתי נמנע, ואז נגיע להכרה באינסוף. נכון לדבר על שמירת אמונים לאינסוף כי ממנו באנו ואליו אנו שבים.
באותו מאמר אומר קסטנדה, בניסוח שלי: אפשר לתפקד בעולם הזה מתוך ציות לאינסוף (ולא לאישיות). ציות זה הוא הקרוי התנהגות ללא-רבב, והיא במהותה ציות לזרימת האנרגיה.

שמירת האמונים האינטלקטואלית למושג האינסוף מתבררת, על פי הקטע, כפתיחות להשפעתם של זרמי אנרגיה עלומים הבוקעים מהאינסוף.

================================ 

23.4.22

קושיה: הים האפל של המודעות - האם הוא הרוח או העולמ(ות) של הישויות הלא-אורגניות? ==========================================

ב"צדו הפעיל של האינסוף" נאמר שזהו אחד הכינויים לרוח, בדומה לנגואל, לעוצמה, לכוונה, למופשט. ראינו בכמה מקומות בספרות: לדוגמה ב"הטבעת השניה של העוצמה" ובעיקר ב"יקוש עם הכפיל" שסילביו מנואל, שהוא אדון הכוונה (הרוח) מכונה גם אדון האפילה (חשיכה), וראינו שהוא מגיח ממנה וגם שב ומתמוסס לתוכה.

הבעיה היא שאנרגיה אפלה (dark energy) הוא כינוי לאנרגיה של הישויות הלא אורגניות; אנרגיה זרה שהמכשפים נדרשים לגנוב מעולמם של הלא-אורגניים מבלי לשלם עבורה, מהלך הקרוי "יקוש היקשים" (מופיע ב"אמנות החלימה").

הקטע הבא מההקדמה הנוספת שכתב קסטנדה לרגל 30 שנה לצאת הספר הראשון מעורר קושי, ולכאורה הוא תומך ברעיון שהים האפל של המודעות הוא לא הרוח:

התפיסה הישירה את האנרגיה איפשרה למכשפים מהשושלת של דון חואן לראות בני אדם כצבירים של שדות אנרגיה הנראים ככדורים זוהרים. התבוננות בדרך זו בבני האדם איפשרה לשמאנים אלה להסיק מסקנות אנרגטיות בלתי רגילות. הם הבחינו בכך שכל אחד מהכדורים הזוהרים האלה מחובר בנפרד למסה אנרגטית הקיימת ביקום, מסה שהיא בעלת ממדים בלתי נתפסים; הם קראו למסה זו "הים האפל של המודעות". הם הבחינו בכך שכל כדור בודד מחובר לים האפל של המודעות בנקודה שהיא בוהקת אפילו יותר מהכדור הזוהר עצמו. שמאנים אלה קראו לנקודת חיבור זו "נקודת המאסף", כי הם הבחינו בכך שבמקום זה מתרחשת התפיסה. שטף האנרגיה הופך בנקודה זו לנתונים חושיים, ולאחר מכן נתונים אלה מתפרשים (מקבלים פירוש) והופכים להיות העולם המקיף אותנו.

*********

הקושי הוא: הכדור הזוהר המופיע בתיאור הוא בעצם פקעת הסיבים, וכפי שנאמר במקום אחר, הכדור הוא בעצם אפל, אלא שהוא מואר מכוחה של נקודת המאסף, שהיא, כמתואר בקטע הנ"ל, היא נקודת המגע של הפקעת עם הים האפל. אבל נקודת המאסף היא רסיס של הרוח (וגם רסיס של השמש) ולכן לא מפתיע שהיא כה זוהרת.

אם נקודת המאסף, שהיא אנחנו ("מפגשים עם הנגואל"), היא הרוח, או חלק של הרוח, והרוח היא הים האפל של המודעות, מדוע באותו חיזיון שבו הנקודה היא זוהרת, הים האפל של המודעות הוא אפל?

----------------------

אני נוטה למחשבה שהים האפל הוא האצלות הנשר, ולא הרוח, ולכן מסעות בים האפל של המודעות (שמו של פרק ב"צדו הפעיל של האינסוף") הם מסעות בעולמות המורכבים מהאצלות הנשר. האצלות הנשר יש להן כנראה מידה בסיסית של זווהר (זוהר המודעות), אבל נקודת המאסף (הרוח) היא שמאירה אותן במגעה איתם, וביחס אליה הן אפלות.

ייתכן שכל הקושי נובע מהקושי להבין את הקשר שבין הנשר (והאצלותיו) לבין הרוח.

================================ 

מוסיקה

שלוש גירסאות של "מזרחה לשמש ומערבה לירח"

סקוט המילטון.

רד גרלנד, שנות החמישים אני משער.

וגירסה ווקאלית ג'אזית של דיאנה קראל

=================== 

24.4.22

האם הים האפל של המודעות הוא אכן הרוח?

טיעון שני, הפעם פשוט ומוחץ !!!
===========================

בפוסט הקודם שלי העליתי טיעונים לא רעים המביעים ספק לגבי הטענה המפורשת שב"צדו הפעיל של האינסוף", שהים האפל של המודעות הוא הרוח:

"מכשפי השושלת שלי קראו לזה אינסוף, הרוח, הים האפל של המודעות, ואמרו שזה משהו שקיים מחוצה לנו ושולט בחיינו".

(בפרק "מי היה באמת דון חואן מאטוס")

.

אמירת הנגד, שהיא כמעט לא פחות חד משמעית מהנ"ל, נמצאת בהקדמה השניה שכתב קסטנדה לרגל 30 שנה לצאתו לאור של הספר הראשון. אני מביא את הציטוט באופן נדיב כהזדמנות להוסיף לפוסט כמה דברי חוכמה טולטקית:

"הם [המכשפים] הבחינו בכך שכל אחד מהכדורים הזוהרים האלה מחובר בנפרד למסה [mass, גוש] אנרגטית הקיימת ביקום, מסה שהיא בעלת ממדים בלתי נתפסים; הם קראו למסה זו "הים האפל של המודעות". הם הבחינו בכך שכל כדור בודד מחובר לים האפל של המודעות בנקודה שהיא בוהקת אפילו יותר מהכדור הזוהר עצמו. שמאנים אלה קראו לנקודת חיבור זו "נקודת המאסף", כי הם הבחינו בכך שבמקום זה מתרחשת התפיסה."

.

וכמה שורות משם:

"מסה נוספת של סיבים, מלבד [besides, בנוסף ל] הים האפל של המודעות, שבה הבחינו ואותה חיבבו השמאנים בגלל הרטט שלה, הייתה משהו שאותו הם כינו כוונה, ולפעולה של השמאן הבודד הממקד את תשומת לבו במסה כזו הם קראו התכוונות. הם ראו שכל היקום הוא יקום של כוונה, והכוונה, עבורם, הייתה שקולה [אקוויוולנטית] לאינטליגנציה. על כן, היקום היה, עבורם, יקום של אינטליגנציה עילאית."

***********

המשך הטיעון שלי:

הכוונה היא הרוח, כנאמר ב"כח השקט":

"הדרך היחידה לדעת את הכוונה", הוא ענה, "היא לדעת אותה ישירות דרך חיבור חי שקיים בין הכוונה לכל היצורים החשים [sentient, בעלי תחושה, החיים]. מכשפים קוראים לכוונה הבלתי ניתן לתיאור, הרוח, המופשט, הנגואל."
(בפרק הראשון "הליבה המופשטת הראשונה")

.

כלומר, כאן, בהקדמה לרגל ה-30, נאמר בצורה הכי מפורשת האפשרית שהכוונה (היא הרוח, כנאמר ב"כח השקט") איננה זהה לים האפל של המודעות, וזה מנוגד לציטוט הראשון מ"צדו הפעיל של האינסוף".

סתירה חד משמעית. סתירה לוגית.

אני הולך לזרוק את הספרים. מי בא אתי? 

================== 

25.4.22

היום, יום שני, ה-25.4.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.

יום המגיע במחזוריות של 18 יום. 

קרינה מהקוסמוס שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו באנרגיית חיים ומודעות.

==================

25.4.22

מסתירה, לסתירה-לכאורה, וחזרה לסתירה
===============================

נראה שנכנסתי לשוונג של סתירות [קונטרדיקציות].

בפוסט הקודם שלי הצבעתי על סתירה לוגית, כלומר טענת דבר והיפוכו: הרוח היא, במקום אחד, הים האפל של המודעות, ובמקום אחר: הרוח, שהיא הכוונה, היא ישות נפרדת, שונה, מהים האפל. היא מסה אנרגטית אחרת,במפורש.

הפעם אני רוצה להצביע על סתירה, אחר כך להצביע על פתרונה-לכאורה, ומשם להצביע על לכאוריותו של הפיתרון  , כלומר, הסתירה זוקפת את ראשה מחדש.

הרוח - האם היא מחוברת לכל דבר או רק לכל דבר חי?
========================================

מתוך "כח השקט":

"הוא אמר שביקום קיים כוח בלתי ניתן למדידה, בלתי ניתן לתיאור, אשר מכשפים מכנים כוונה, וכי לחלוטין כל [absolutely everything] מה שקיים ביקום כולו [in the entire cosmos] מחובר לכוונה באמצעות חוליה מקשרת.

(במבוא לספר)

שימו לב כמה הדגשות מובאות כדי לטעון שמדובר בַּכּול מִכּוֹל כּול.

.

הקטע הבא, גם הוא לקוח מאותו ספר:

"הדרך היחידה לדעת את הכוונה", הוא ענה, "היא לדעת אותה ישירות דרך חיבור חי [a living connection] שקיים בין הכוונה לכל היצורים החשים [sentient, בעלי תחושה, החיים]. מכשפים קוראים לכוונה הבלתי ניתן לתיאור, הרוח, המופשט, הנגואל."

(בפרק הראשון "הליבה המופשטת הראשונה")

.

אז, האם הכוונה מחוברת לכל דבר או רק לישויות החשות (בעלות החיים)?

.

הפעם הפיתרון הוא לכאורה פשוט:

שימו לב שהמאפיין של חוליית החיבור בכל אחת מהאמירות הוא שונה.

במקרה של החיבור לישויות חיות החוליה היא חיבור חי [a living connection].

.

אבל האמירה הבאה דוחה את הפיתרון ומציבה את הסתירה מחדש על תילה.

היא לקוחה גם כן מאותו הספר:

"עם זאת, בטווח הארוך, השם [כוונה, במקום רצון] התגלה כחיסרון, מכיוון שהוא לא מתאר את חשיבותה המוחצת וגם לא את החיבור החי שיש לה עם כל דבר ביקום [everything in the universe].

(בפרק "ירידת הרוח", בתת הפרק הראשון: "לראות את הרוח")

כלומר, החיבור החי הוא, על פי קטע זה, אל כל דבר ביקום.

חזרנו למשבצת הראשונה.

אני הולך לזרוק את הספרים שוב. מי בא אתי? 

==================

26.4.22

ההתכוונות אינה סובלת אפילו לא מחשבה אחת
===================================

הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה":

"קבל על עצמך את האתגר שבהתכוונות," הוא המשיך. "השתמש בנחישות השקטה שלך, שאין בה אפילו מחשבה אחת, לשכנע את עצמך שהגעת לגוף האנרגיה שלך ושאתה חולם [a dreamer]. עשייה זו תכניס אותך אוטומטית למצב שבו תהיה מודע לכך שאתה נרדם [זהו השער הראשון של החלימה]."

(עמוד 33)

שקטה = ללא מחשבה אחת.

.

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה". מצד אחד הוא מסביר, לדעתי, מדוע אין להחזיק באף מחשבה בהתכוונות, ובו בזמן הוא בעצמו חוטא לרעיון זה.

הקטע לכאורה מדבר על משהו אחר, בחירת נושא לחלימה, אבל מציג, לדעתי, את המבנה הבסיסי של ההתכוונות:

"הסבר המכשפים [בספר מופיע "תשובת המכשפים"] לגבי כיצד לבחור נושא לחלימה", הוא אמר, "הוא שלוחם בוחר את הנושא [topic] בכך שהוא מחזיק במתכוון* תמונה במוחו [במיינד שלו, בנפשו] בזמן שהוא עוצר [shuts off, מפסיק, מכבה, כמו כיבוי מכשיר רדיו] את הדיאלוג הפנימי שלו.

במילים אחרות, אם הוא מסוגל שלא לדבר אל עצמו לרגע [for a moment] ואז להחזיק את התמונה או המחשבה על מה שהוא רוצה בחלימה [כנושא לחלימה], ולו רק לרגע קצרצר [for an instant], אז הנושא הרצוי יגיע אליו. אני בטוח שעשית את זה, למרות שלא היית מודע לזה".

(בפרק "פגישה יעודה עם הידע")

* - ש deliberately, במודע וביודעין. ככל הנראה, הוא מתכוון לומר "מתכוון", אבל הוא אינו רוצה לומר זאת במפורש.

.

אם כן, לסיכום, למה אין מקום למחשבה אחת?

כי ההתכוונות מצריכה מצב של עצירת הדיאלוג הפנימי, והמאפיין המהותי של עצירה זו הוא היעדר מחשבות.

אז למה בקטע הזה נאמר שהמכשף מחזיק בתמונה או במחשבה שאיתה הוא נכנס למצב של שקט פנימי? הרי לא ייתכן להיכנס עם מחשבה לתוך מצב של היעדר מחשבות.

שאלה טובה 

************

הייתי הולך לזרוק את הספרים, אבל כבר זרקתי אותם בפוסטים הקודמים 

*********************** 

מוסיקה

שיר אהבה שכתב ביאליק ב-1904.

לחן נעמי שמר.

קומי צאי

1976

================== 

27.4.22

עצירת הדיבור הפנימי פירושה היעדר מחשבות
====================================

בפוסט הקודם שלי, בו טענתי שהאמירה שיש להחזיק בתודעה תמונה או מחשבה במצב של עצירת הדיאלוג הפנימי, אינה מסתדרת עם הבנת הדברים, כי בעצירת הדיבור הפנימי, = שקט פנימי, אין מחשבות.
מכיוון שמהתגובות לפוסט בפייסבוק הבנתי שהנקודה הזו איננה מוסכמת על כולם, ויש אנשים שחושבים שאפשר להיות במצב של שקט פנימי (עצירת הדיאלוג הפנימי) ועדיין להחזיק במחשבה, אני מביא את הקטע הבא, כדי להבהיר את הנקודה.

הקטע לקוח מ"סיפורי עוצמה", והוא מופיע מיד אחרי הדיון בהליכה הנכונה (שעיקרה הליכה עם מבט לא ממוקד מעל האופק והחזקת האצבעות בצורה מסוימת).

"ציינתי בפני דון חואן שבאותה ההזדמנות [כשאחרי שנים של הליכה כזו הוא הצליח לעצור את הדיאלוג הפנימי] גם נעשיתי מודע [became cognizant] לכך שעצירת הדיאלוג הפנימי כרוכה ביותר מאשר רק בצמצום [curtailing] המילים שאמרתי לעצמי. כל תהליכי החשיבה שלי נעצרו [My entire thought processes had stopped] והרגשתי שאני למעשה מרחף, צף."

(עמוד 20)

********** סוף ***********

בהזדמנות זו של איזכור ההליכה הנכונה, ובהמשך לשוונג של סתירות שמאפיין את הפוסטים האחרונים שלי, הנה עוד סתירה (לכאורה) :

מיד אחרי הקטע הנ"ל אומר דון חואן שההליכה הנ"ל (הנכונה) היא הדרך היחידה לעצור את הדיאלוג הפנימי.

זוהי אמירה מוזרה, כי אני יכול לחשוב בשליפה על שלוש דרכים נוספות המוזכרות בספרות:

- עבודת הסיכום (ב"מפגשים עם הנגואל")

- הכנסת שניים או שלושה גושי קווארץ בין אצבעות הידיים במיטה לפני ההירדמות (עצתו של סייר החלומות)

- דיסוננס קוגניטיבי - ראיית משהו שעבור השכל הוא לא ייתכן, לדוגמה הענף שראה קסטנדה והוא חשב שהוא חיה מוזרה בלתי אפשרית. ("מסע לאיכטלאן")

.

הא לנו עוד קושייה:
מדוע אומר דון חואן שההליכה הזו היא הדרך היחידה לעצירת הדיאלוג הפנימי?

==================

28.4.22

בעוונותיי, קראתי לאחרונה את הספר "אדל" של יוכי ברנדס. ספר המספר את קורותיה של בתו של הבעל שם טוב. אני נהניתי. זו כמובן המלצה, אבל אי אפשר באמת להמליץ. כל אחד והדברים שמדברים אליו.

שני עניינים ממנו שמזכירים עניינים טולטקיים.

הבן של הבעל שם טוב: "הלילה אבי הקדוש [לאחר מותו] נגלה אליי והודיע לי כי הפמליה של מעלה, עם משמשיה, שהיו רגילים להיות אצלו, עוברים לתלמידו המגיד רבי דב בער פרידמן". (עמוד 495)

לי זה הזכיר את צללי המכשפה, מושג מרכזי ב"חלום המכשפה" של פלורינדה דונר, שקובעים גורלות ועוברים מאדם לאדם כדי להגשים את הגורל, כמו בסיפור שם על שוליית לוכד הכלבים: צלו של לוכד הכלבים המבוגר עבר ברגע מותו לשולייתו, ובכך נחרץ גורלו של השולייה ללכת בדרכו של מורו, לחיות חיים זהים לאלה של מורו. לולא התערבות המכשפה דונה מרסדס, דרך חייו הייתה זהה לזו של מורו עד לפרטי פרטים.

.

קטע נוסף:

מרים הנביאה והנשים הכינו את התופים עוד במצרים כדי לאלץ את יהוה לגאול אותם. הן ידעו שאם ישירו שירת גאולה בעולמנו התחתון, ה' יתברך יהיה חייב לשיר איתן בעולמו העליון. לפי ההתעוררות למטה, כך ההתעוררות למעלה. זו תורתו של הבעל שם טוב על רגל אחת. (עמוד 492)

.

אם לראות במעשיהן אקט של התכוונות, יש באקט השירה שתי נקודות של דימיון לאקט ההתכוונות: הבעה של תוכן ההתכוונות בקול רם (לא בלב), והשירה הולכת עם קלילות, אי כבדות, אי נואשות.
הטולטקים היו לדעתי מתקנים את הנוסח ואומרים: לא לאלץ את הרוח, אלא לפתותה להתכוון את הגאולה.

================== 

29.4.22

הרוח נוכחת במצבים של חיים או מוות
=============================

כשיגואר רודף אחרי קסטנדה ודון חואן במדבר במקסיקו, דון חואן אומר לקסטנדה להרגיש כמו ענק בגובה 10 רגל (3.3 מטר). קסטנדה אכן מרגיש כך, כענק, המביט מנקודת מבט גבוהה על השטח, וגם, לחילופין, מביט מנקודת מבטו הרגילה. לאחר עצירה במרדף שואל קסטנדה:

"אם מישהו מהמחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת UCLA היה צופה בי, האם הוא היה רואה אותי כענק החובט את דרכו דרך השיחים?"

"אני באמת לא יודע," אמר דון חואן. "הדרך לברר זאת היא להסיט את נקודת המאסף שלך כשאתה נמצא במחלקה לאנתרופולוגיה."

"ניסיתי," אמרתי. "אבל שום דבר אף פעם לא קורה. אני חייב שתהיה בסביבה [around, לידי] כדי שמשהו יקרה."

"אם כך, זה לא היה מצב של חיים או מוות עבורך", אמר. "אם זה היה, היית מסיט את נקודת המאסף שלך לגמרי ב[כוחות]עצמך [all by yourself]."

("כח השקט" עמוד 182)

.

אני חושב שהאמירה "ב[כוחות]עצמך" היא מטעה. הכח היחיד שיכול להסיט את נקודת המאסף הוא הרוח, הכוונה (נאמר במפורש), ולכן אין דבר כזה ב[כוחות]עצמך.

אני חושב שמצב של חיים או מוות הוא מצב שבו הרוח נמצאת בסביבה, לידך, ואם מאפשרים לה, היא תסיט את נקודת המאסף. חיזוק לכך נמצא כמה שורות מעל הקטע הנ"ל.

"מסקנותיו לגבי המקרה שלי היו שבגלל חומרת מצבנו [יגואר שרדף אחריהם], נתתי [אני, קסטנדה] לרוח להסיט את נקודת המאסף שלי."

(עמוד 182)

.

לכן, מעתה אמור... (סתם  )

***********************************  

שבת שלום.

===================