להילקח כמו חנוך

חנוך בן ירד (שבניגוד לציפיות, עלה ולא ירד   ) לא מת, אלא נלקח על ידי אלהים.

"ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח א(ו)תו אלהים" (בראשית ה כד)

ובטולטקית: חנוך חי ללא רבב, ולכן הרוח תבעה עליו את בעלותה.

ישנן כמה אמירות סותרות לגבי ההתייחסות למוות: מצד אחד הלוחם אינו נותן למוות לקחת אותו בקלות, ומצד שני הוא ממתין למוות שיקח אותו.

לדעתי, הפיתרון לסתירה הוא בכך שהמוות, במקרה של הלוחם, אינו לוקח את כולו, אלא רק את כל מה שקשור לפרסונה. המוות אינו זקוק לכוח החיים שלנו, אבל אם לא הפרדנו את כח החיים מהמודעות לעולמו של העצמי שלנו, הוא ייקח את הכל. לדעתי, אפשר להגיד שהלוחם עמל כל חייו להפריד בין כח החיים שלו לבין עצמו ועולמו (המודעות לעולמו). ולכן עיקרון הריחוק-הרגשי (detachment, אי אחיזה) הוא כה יסודי בדרך הלוחם.

כמה דוגמאות וניסוחים שונים להילקחות הזו שיש בה מן הפסיביות: המתנה, איפשור:

1. דון חואן החניך, כשהוא הבין שהמוצא היחיד שיש לו הוא למות כלוחם, ישב כל ערב (ואתו אשתו וילדיו) וסיכם את חייו (בעבודת הסיכום), והמתין למוות שיבוא ויקח אותו. ההנחייה של הנגואל חוליאן הייתה:

"אל תייחל לו [למוות]," אמר לו מיטיבו [הנגואל חוליאן]. "רק חכה עד שהוא יגיע. אל תנסה לדמיין את שיקרה אחר כך. רק תהיה שם [תמתין] כדי להיתפס בזרימה שלו." ("כח השקט")

2. קסטנדה מספר שבקפיצה לתהום הוא לא מת כי לפני שהוא הגיע לתחתית הערוץ "איפשרתי לים האפל של המודעות לבלוע אותי". (סוף "צדו הפעיל של האינסוף")

3. גם טאישה מדברת על משהו דומה, על התמוססות לתוך האפילה ועל איפשור לגלי האנרגיה של היקום לדחוף אותה אל העולם האחר:

"שחררי," אמרה זולייכה. "שחררי הכל. פשוט שחררי."

"למה אני חייבת?" אמרתי בעקשנות.

"כדי שגלי האנרגיה מהנצח יוכלו להפיל אותך לממלכוֹת אחרות. הם לא יכולים להגיע אלייך אם את סוֹכֶכֶת על עצמך עם עצמך. רק אם את בלתי נראית יכולים הגלים להשפיע ישירות על גוף האנרגיה שלך."

משהו בי עדיין נלחם ברעיון של להיות בלתי ניתנת לראייה.

"השתחררי מהעצמי המחורבן שלך," גערה בי זולייכה.

שמעתי אותה אומרת את זה שוב ושוב, ובזמן שהיא אמרה את זה, משהו בי התחיל לוותר. התחלתי לשחרר [את אחיזתי], אם כי לא ידעתי ממה. אבל המשכתי לשחרר עוד ועוד עד שנעשיתי נוצתית, כמו כרית ענקית. וכשכרית זו התמוססה, נעשיתי לנקודה זעירה שאבדה אי שם באינסוף השחור. ואז איבדתי את המודעות של היותי נקודה, והייתי שום דבר.

"עִבְרִי לצד האחר", אמר קול. "תני לגלי האנרגיה של היקום לדחוף אותך לצד האחר, לעולם שבו אנו נמצאים."

עקבתי אחרי הקול ושמעתי אותו מדבר על יקום מקביל, כמעט זהה לשלנו, שקיים מאחורי מחסום. המחסום הזה מורכב מהדאגות שלנו, מהדעות שלנו אודות המציאות, מההשתייכות האנרגטית שלנו לחיי היומיום, ובעצם לעצמנו."

("יקוש עם הכפיל" עמוד 411)

======================== 

מוסיקה

Samba Cantina

מקסים !!!

====================== 

30.5.22

העזאזל הטולטקי
===============

אחרי הקרב שבין דונה סולדד וקסטנדה, בו היא לכאורה ניסתה לגזול ממנו את עוצמתו ולעשות אותו לשבוי שלה, קרב שהיא נכשלה בו, היא אומרת, בין היתר:

הנגואל אמר שאתה תהרוג את עצמך ברגע שתבין שגנבתי את העוצמה שלך. אבל למקרה שלא אצליח לגנוב אותה, או למקרה שלא תהרוג את עצמך, או למקרה שלא ארצה להשאיר אותך בחיים כשבוי [prisoner, אסיר] שלי, אז יהיה עליי להשתמש ברצועת הראש שלי כדי לחנוק אותך למוות. הוא אפילו הראה לי את המקום שבו היה עלי להשליך את גוויתך [carcass, גופה, פגר] שלך: בור ללא תחתית, סדק בהרים, לא רחוק מכאן, שבו עיזים תמיד נעלמות.
(הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 54)

כמה עמודים קודם לכן אומרת דונה סולדד שהנגואל [לכאורה, דון חואן] אמר לה "שאתה מסוג המכשפים שצריך להתרחק מהם. הוא אמר שהמגע שלך אינו מרגיע [soothe], אלא פוגם [spoils, גם מפנק, ומכאן אפשר להבין שיוצר תלות]. הוא אמר לי שהרוח שלך לוקחת שבויים [prisoners]."

הבאתי בעבר ציטוט מריאיון שבו השתתפה גם האישה-נגואל קרול-טיגס, בו היא אמרה שעבורה הכישוף הוא חטיפת גופים [body snatching]. נראה לי שהמאבק בין דונה סולדד וקסטנדה, מאבק על לקיחת שבויים, נופל בקטגוריה זו, והספר האבוד שלה "סיפורי אנרגיה", להערכתי, צפוי לתת מקום מרכזי לנושא זה.

.

אבל הטריגר לפוסט היתה האסוציאציה המקראית שלי ל-סדק עמוק שבו נופלות תמיד עזים - השעיר לעזאזל.

גם הסדק הזה נמצא קרוב לאחד מבתי המכשפים. מדהים כמה מקומות עוצמה נמצאים handy (הושט היד וגע בם) ליד בתי המכשפים. 

אני נוטה לחשוב שמקומות העוצמה קשורים למקומות מסויימים שבין הלוחות הגיאולוגיים שעל פני האדמה, ולכן ייתכן שלאורך טווחי זמן גדולים המקומות האלה משנים את מיקומם או אפילו נעלמים, כי הלוחות הללו נמצאים בתנועה יחסית ביניהם.

דרך אגב, השבר הסורי אפריקאי שבאיזורנו יושב על רווח בין לוחות כאלה. ועזאזל המקראי, יהיה אשר יהיה מיקומו באיזורנו, נמצא בעצם סמוך במידה מחשידה לסדק הזה.

====================== 

31.5.22

היום, יום שלישי, ה-31.5.22, הוא [כנראה] יום עוצמה.

אנרגיה מהיקום שוטפת את [כדור] הארץ במחזוריות של 18 יום.

התמונה הבאה היא של מדבר סונורה במקסיקו, והיא צולמה, כך נטען, על ידי קרלוס קסטנדה.

====================== 

1.6.22

פרשנות מינית לקטע שנראה רחוק ממשמעות כזו - הצעה
===========================================

לקראת סוף "משנתו של דון חואן", לפני השממה האקדמית הקרויה "ניתוח סטרוקטורלי"   , ישנה אמירה שאפשר לראות בה נוסח של היעד של התורה הטולטקית:

[דון חואן:] "הדבר המיוחד שיש ללומדו הוא איך להגיע לסדק [crack, חריץ] שבין העולמות ואיך להיכנס לעולם האחר. ישנו סדק [חריץ] בין שני העולמות, עולם הדיאבלרוס [המכשפים] ועולם בני האדם החיים. יש מקום שבו שני העולמות הללו חופפים. שם נמצא הסדק. הוא נפתח ונסגר כמו דלת המיטלטלת ברוח [wind]. כדי להגיע לשם אדם חייב להפעיל את רצונו. הוא חייב, עליי לומר, לפתח תשוקה בלתי ניתנת להכנעה [indomitable desire] לכך, מסירות הממוקדת בדבר אחד [a single-minded dedication]. אבל הוא חייב לעשות את זה בלי עזרה של שום עוצמה [כגון, צמחי עוצמה, לדוגמה] או שום אדם.

על האדם לבדו למקד את מחשבתו [ponder] ולהשתוקק [wish] עד לרגע בו גופו מוכן לשאת את המסע. את הרגע הזה מבשר רעד ממושך של הגפיים והקאות אלימות. האדם בדרך כלל לא יכול לישון או לאכול, והוא הולך ונמוג [wanes away]. כשהעוויתות לא מפסיקות האיש מוכן להתקדם, והסדק שבין העולמות מופיע ממש מול עיניו, כמו דלת מונומנטלית, סדק אנכי. כשהסדק נפתח, האיש צריך להחליק דרכו.

(עמוד 147)

הקונוטציה המינית לסוף הקטע נולדת מכך שהסדק שבין העולמות, הזוכה כאן לדימוי של דלת, הוא - על פי פרשנותי - לא אחר מהפתח שזכה לכינוי "הוואגינה הקוסמית" (ב"מתנת הנשר").

**************

שמועה גונבה לאוזניי   שהרעיון שמצב האורגזמה הוא מצב של נגישות לרוח מופיע בתורות רוחניות. אז אם תרצו, הן עשויות לספק לנו תמיכה לכיוון פרשני זה. (ואם לא תרצו, אז גם   )
הזיהוי שבין העוצמה (האנרגיה) וכח החיים חוזר רבות בספרות שלנו.

======================

2.6.22

אפשר למות מפחד רק אם ישנה התמכרות
================================

האמירה שבכותרת מופיעה בקטע הבא הנמצא ב"מציאות נפרדת". מדובר שם על הפחד שמופיע נוכח הופעתו של בעל ברית:

"פחד הוא משהו שאף פעם לא ניתן להתגבר עליו", אמר דון חואן לאחר שהצחוק שכך, "כשלוחם נתפס בנקודה כה לחוצה [tight, דחוסה, הדוקה] הוא פשוט מפנה את גבו לבעל הברית מבלי לחשוב פעמיים. לוחם לא יכול להתמכר [indulge, להתפנק], ולכן הוא לא יכול למות מפחד.

(עמוד 224)

.

על איזו התמכרות מדובר, ומה הקשר בין התמכרות (או פינוק), למיתה מפחד?

הקטע הבא מ"מפגשים עם הנגואל" שופך לדעתי אור על העניין. התלבטתי אם לקצץ אותו כדי לעשותו אטרקטיבי לפתיל הקשב הקצר שהפייק מטפח בפלטפורמה שלו, אבל אז שאלתי את עצמי, למה לרקוד לפי החליל של ...?
חוץ מזה, ראיתי שהקיצוץ עולה לי בבריאות 

הדגשתי אמירות שנראו לי רלבנטיות לתשובה שאני מנסה לבנות:

"דרך אחת להגדיר חשיבות עצמית היא להבין אותה כהשלכה [‫‪projection‬‬] של החולשות שלנו דרך פעולות גומלין חברתיות. זה כמו הצרחות וצורות העמידה המאיימות שחיות קטנות מאמצות כדי להסתיר את העובדה שאין להן באמת כל הגנות. אנחנו חשובים כי אנחנו מפחדים, וככל שיש יותר פחד, כך יש יותר אגו."

"מכל מקום, ולמזלם של הלוחמים, לחשיבות העצמית יש נקודת תורפה: היא תלויה בהכרה מצד הסובבים כדי לשמר את עצמה. היא כמו עפיפון הזקוק לזרם אוויר כדי להתרומם וכדי להישאר בגובה, אחרת הוא ייפול ויישבר. אם לא נעניק כל חשיבות לחשיבות, היא תחוסל.

"ביודעו זאת, החניך משפץ את מערכות היחסים שלו. הוא לומד איך לחמוק מאלה המאשרים את העצמי שלו, ומתרועע יותר עם מי שלא אכפת לו מכל דבר אנושי. הוא מחפש ביקורת, לא חנופה. מפעם לפעם הוא מתחיל חיים חדשים, מוחק את ההיסטוריה שלו, משנה את שמו, עוטה אישיות חדשה ומחסל את התמדתו העיקשת והחונקת של האגו שלו. הוא מעמיד את עצמו במצבים שבהם העצמי האותנטי שלו נאלץ לתפוש שליטה. מי שצד עוצמה, אין בו רחמים. הוא אינו מחפש הכרה בעיניו של מישהו.

"המצב של חוסר רחמים בא בהפתעה. מנסים להגיע לזה צעד אחר צעד במשך שנים של לחץ רצוף [כמתואר בפיסקה הקודמת], אבל זה קורה באופן פתאומי, כמו רטט רגעי הפורץ את התבנית שלנו ומאפשר לנו להסתכל על העולם בחיוך שליו. בפעם הראשונה מזה שנים רבות אנו מרגישים חופשיים מהמשקל הנורא של היות עצמנו, ורואים את המציאות המקיפה אותנו. כשאנו מגיעים לזה, אנחנו לא לבד. דחיפה מדהימה מחכה לנו, עזרה המגיעה מתוככי הנשר ומעבירה אותנו במיליונית השנייה לעולמות של פיכחון ושפיות.

"כאשר אין לנו שום רחמים כלפי עצמנו, אנו יכולים לעמוד בפני פגיעת המחץ של מותנו האישי באלגנטיות. המוות הוא הכוח הנותן ללוחם ערך ומתינות. רק על ידי התבוננות דרך עיניו של המוות יכולים אנו להבחין בכך שאנו לא חשובים.

ואז עובר המוות לחיות לצידנו, ומתחיל לגלות לנו את סודותיו.

"המגע עם טבעו הבלתי ניתן לשינוי של המוות מותיר חותם בל יימחה על אופיו של החניך. הוא מבין, אחת ולתמיד, שכל האנרגיה של היקום מחוברת. אין עולם של עצמים הקשורים זה לזה באמצעות חוקים פיזיקליים. מה שקיים הוא פנורמה של האצלות זוהרות, הכרוכות יחדיו ללא-הפרד, שבתוכה יכולים אנו לבצע פירושים ככל שכוחה של תשומת לבנו יאפשר. כל פעולותינו הן בעלות חשיבות, כי הן משחררות מפולות שלג באינסוף. משיקול זה, אף אחת מהן איננה שווה או חשובה יותר מאחרת.

"הסתכלות זו הורסת את הנטייה שלנו להתמכר לעצמנו. בהיותו עֵד לקשר האוניברסלי הזה, הלוחם הופך טרף לרגשות סותרים. מצד אחד, שִמחה שאין לתארה, וכבוד עילאי ולא אישי כלפי כל מה שקיים. מצד שני, תחושת הבלתי נמנע, ועצב עמוק שאין לו שום קשר לרחמים עצמיים; עצב המגיע משַד האינסוף, משב של בדידות, שלעולם לא יעזוב אותו שוב.
(עמוד 38 ואילך)

****** סוף ציטוט ********

אם כן, ההתמכרות (הפינוק) שעשויה להביא למוות מפחד היא התמכרות לעצמך, לפרסונה שלך. לאותה ישות שניזונה מפידבק חברתי.
אני מציע זווית הסתכלות נוספת: אפשר לומר שהלוחם מטפח עוד ועוד את נוכחותו של מותו האישי, ולכן כשמותו האישי מתפרץ ומכריז על נוכחותו בעוצמה רבה, זה לא יכול לעורר בו פחד כה גדול.

======================