סוד הסודות

הקטע הבא לקוח מרשימות שמישהו רשם לעצמו בהרצאה שנתן קסטנדה בחנות הספרים "הפניקס" [עוף החול] בלוס אנג'לס ב-1993.

בסוגריים המרובעות ובהערות למטה נמצאים הבהרות ופרשנויות שלי.
כל ההדגשות הן שלי.

.

חמשת התבניות היסודיות [basic patterns] לאחריותו של הלוחם:

1. לקבל את זה שאת/ה הולך למות. המוות אינו נתון למשא ומתן, כל מי שחי מת. חטוף את הרעיון וקבל על עצמך את האחריות לכך שאתה הולך למות. לתת לזה שם בקול רם [Naming it aloud] הוא הכוח הראשוני [the primal force, הכוח הקדמון] שמציית לקריאתנו ו[אבל]אנחנו לעולם לא משתמשים בו. אמור בקול רם, "אני רוצה את האחריות לכך שאני הולך/ת למות". יש להגיד את זה בקול רם, אינך יכול פשוט לחשוב את זה. העוצמה [כינוי לרוח, לנגואל] היא לא קוראת מחשבות. ככל שתתקדם תהיה התאמה [adjustment, תיקונים קלים, כיוונן, או הסתגלות]. הפוך את המילה שלך לסופית [final, החלטית]. ללוחם יש את העקביות לעמוד במילה שלו. היה/היי מחויב למשהו פעם אחת בחייך, גם אם זה למוות שלך. לוחם מת על המילה שלו. להגיד משהו בקול רם זה מסתורי וקסום [magical - בעל כוח כישופי, מאגי] אבל זה עדין [subtle]. האמירה בקול רם וברור של כוונתך היא סוד הסודות. עשה/י זאת. חפש/י במקומות לא ידועים. קבל על עצמך את האחריות לעמידה נוכח חסר הגבולות [stand in front of the boundless, נוכח האינסוף]. הוא לא חלש, הוא לא מגיב לתחנונים [supplication] - הוא ישתין עליך. לא אכפת לו *. עם הנחת היסוד הראשונה לבדה תוכל לחוות חוויה מדהימה.**

2. הדבר החשוב ביותר עבור לוחם הוא להשמיע בקול את האחריות [שלו] לאקט התפיסה. אין לנו תכלית, אין שום דבר שנוכל לצפות לו מלבד סניליות. הכל אפשרי. אנחנו כבר קוסמים. לך/י לתחתית, לרמה הנמוכה ביותר ונסח/י [formulate] את העולם על פי מה שיש שם. בתחתית נמצא המוות. אני אדם [human being] ולכן אני נשגב [sublime]. הבע/י בקול את כוונתך להיות מישהו אחר, [את כוונתך]לרפא את עצמך. כשהייתי חולה פשוט קפצתי. עשיתי מה שדון חואן אמר. מחלה היא רק התמכרות [indulgence,התפנקות ***]. אהבתי את הכאב שלי. אתה משנה את הערוץ [channel] שלך על ידי הבעת כוונתך בקול. ואז מגיעה גלימת האמון [Cloak of Confidence****]. מורך לב [Timidity, פחדנות, הססנות] ונוקשות [stiffness] הוא האויב שלנו. זה לא הגיוני להאמין שכנפיים הן הדרך היחידה לעוף. יש אפשרויות אחרות. חפש/י אותן. שאל [ask ו/או בקש] ישות ההולכת למות. שאל/י [ask ו/או בקש] את המראה [mirror]. משהו יקרה.

(עמוד 503 בקובץ הריאיונות והעדויות שהכנתי)

---------------

* - לא אכפת לו מהפרסונה שלך, כי היא הרי זו שמתחננת.

** - יש כאן עוד כמה משפטים שנראים לי תלושי הקשר, ויש לי ספקות לגביהם, לכן אני משמיט אותם מהתרגום.

*** - מופיע ב"מסע לאיכטלאן", אם אינני טועה.

**** - מופיע ב"יקוש עם הכפיל".

=============================== 

24.2.22

חידה: האם הרוח יכולה לקרוא מחשבות, או שהיא איננה יכולה?
===========================================

בפוסט הקודם "סוד הסודות" הבאתי קטע מרשימות שכתב מישהו/י שנכח/ה בהרצאה של קסטנדה בחנות הספרים הפניקס.

להתרשמותי, משימתו לא תוכתר כהצלחה עצומה, אבל זה מה שיש בידינו.

נאמר שם: "להגיד משהו בקול רם זה מסתורי וקסום [magical - בעל כוח כישופי, מאגי] אבל זה עדין [subtle]. האמירה בקול רם וברור של כוונתך היא סוד הסודות."
וגם
"יש להגיד את זה בקול רם, אינך יכול פשוט לחשוב את זה. העוצמה [כינוי לרוח, לנגואל] היא לא קוראת מחשבות".

.

לעומת זאת, ב"כח השקט", במסגרת המרדף של היגואר במדבר אחרי קסטנדה ודון חואן, בעיצומו של המרדף מבקש דון חואן מקסטנדה לספר על אירוע מילדותו [מרדף השוטר אחריו].

קסטנדה חושב שהנסיבות אינן מתאימות לסיפור ההוא, והוא היה רוצה לספר לו אותו בזמן אחר, בנסיבות אחרות שהוא ימצא אותן מתאימות.

"לפני שהספקתי לומר את דעתי בקול, הוא השיב "גם אני וגם היגואר יכולים לקרוא מחשבות" הוא אמר, מחייך [וממשיך לדבר על ההבדל שבין הבחירה שלו בנסיבות הנכונות לספר סיפורים לבחירתו של קסטנדה].

(פרק 13, "הטיפול בכוונה", חלק ראשון: "הנקודה השלישית")

הדפוס שבו דון חואן משיב למחשבותיו של קסטנדה טרם הוא אומר אותן בקול, חוזר המון פעמים בספרות שלנו.

דון חואן הוא נגואל-גבר, נציג של הרוח, צינור לרוח, והיגואר הוא גם כן התגלות של הרוח, ושניהם יכולים לקרוא מחשבות.

אז, האם הרוח יכולה לקרוא את מחשבותינו, או איננה יכולה?

.

מוסיקה

=============================== 

25.5.22

קראתי לך ובאת. קראת לי ובאתי.
וגם
הצעה להפקת תובנה כללית מסיפור קונקרטי
=================================

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה".

"אמרתי [לדון חואן] שהקול הפנימי הניע אותי סוף סוף לחפש אותו, שהאירועים המזעזעים שהייתי עד להם בביתו השפיעו עמוקות על חיי, ושהייתי פשוט חייב לדבר עליהם.

הוא עשה תנועה של קוצר רוח בידו ואמר שהמדיניות שלו היא לעולם לא להרהר על אירועי העבר [dwell on past events].

"מה שחשוב עכשיו זה שקיימת [fulfilled] את הצעתי [suggestion]," הוא אמר. "לקחת את העולם היומיומי שלך כאתגר, וההוכחה לכך שצברת מספיק עוצמה אישית היא העובדה, שאין להטיל בה ספק, שמצאת אותי ללא כל קושי במקום המדויק שבו היית אמור למצוא."

"יש לי ספק גדול שאוכל לזקוף זאת לזכותי," אמרתי.

"חיכיתי לך ואז הופעת," הוא אמר. "זה כל מה שאני יודע; זה כל מה שחשוב ללוחם לדעת."

(עמוד 91, תרגום שלי)

.

אני מציע להסיק מהסיפור הקונקרטי הזה את המסקנה הכללית הבאה:

הנגואל (הרוח) ממתין לנו כרגע במקום מסויים. אם יש בנו מספיק עוצמה (שמקורה בכך שאימצנו את הצעותיו ופעלנו בחיינו היומיומיים כלוחמים) רגלינו ישאו אותנו אליו (מילולית, כפי שרגליו של קסטנדה נשאו אותו מעצמן למקום, מבלי שהיה לו מושג לאן הוא הולך). אם תהיה לנו עוצמה בזמן אחר,הנגואל ימתין לנו, יש לשער, במקום אחר.

*****************

ב"צדו הפעיל של האינסוף", כשקסטנדה מסתגר מהעולם במלון סוג ז, בהמתנה למות הפרסונה שלו (כלומר ממתין למותו של הצורך שלו בחברת אנשים) [נדמה לי שזה היה אחרי שלב המלון, אבל במסגרת ההמתנה למות הפרסונה] הוא מואס בחייו (החברתיים) ומבקש את נפשו למות. אז מופיע דון חואן בפתח דלת דירתו שבלוס אנג'לס ואומר לו בהדגשה: קראת לי ו[לכן]באתי. [אני חותם על כוונת הדברים, לא על הנוסח המדויק].

אני נוטה לפרשנות שקסטנדה מבקש למות, פיסית, והופעת הנגואל חוצצת בין מותו הפיסי למותו החברתי (מות הפרסונה). מות הפרסונה אינו מחייב את המוות הפיסי. ברווח הצר שביניהם נמצא הנגואל.

בכל מקרה, כפי שאומרת הכותרת:

קראתי לך ובאת. קראת לי ובאתי.

*****************

נ.ב.
מאמירתו של דון חואן אפשר אולי לשער שבמקביל לבקשתו של קסטנדה למות הוא גם ביקש את הנגואל, שנאמר "קראת לי", אבל בעיניי זה בספק, כי אבדן האחיזה בפרסונה הוא בו זמנית התחלת האחיזה ברוח. כלומר, להבנתי, מספיק לבקש את מות הפרסונה כדי לבקש את הנגואל.

=============================== 

מוסיקה 

You Go To My Head - שיר משנת 1938, כאן בגרסת ג'אז.

בלי גירסה ווקאלית, לא נצא ידי חובתנו.

========================= 

25.5.22

הזכרתי לאחרונה, בפוסט על גניבת ספרים מהספריה, את החיזיון של קסטנדה, שנוצר בכישוף שכלל את עשב השטן ושתי לטאות, שבו הוא ראה את האיש שגנב ספרים מהספריה.

בסרט של ה-BBC על קסטנדה, שנקרא "סיפורים מהג'ונגל", מספרת שם מישהי, נדמה לי חוקרת באוניברסיטה, שהבחור הגנב והמשחית נתפס לאחר החיזיון של קסטנדה והוא נענש בישיבה בכלא וקנס גבוה.

מי יודע, אולי קסטנדה סיפק את המידע לחשיפתו.

.

אני מעבד בימים האחרונים חומרים רבים שאמורים להתווסף לקובץ הריאיונות והעדויות של חבורת קסטנדה, וביניהם ישנו טרנסקריפט של האמירות של משתתפי הסרט הנ"ל. שם נתקלתי בזה.

============================== 

26.5.22

תצוגת אופנה של מכשפים
=====================

כאשר קסטנדה נותן לרגליו להוליך אותו במקסיקו סיטי, הן לוקחות אותו לפגוש את דון חואן בשוק, מה שהיה עבורו הפתעה מוחלטת. דון חואן:"מצאת אותי ללא כל קושי במקום המדויק שבו היית אמור למצוא" ("סיפורי עוצמה" עמוד 91)

ההפתעה היותר גדולה של קסטנדה הייתה כשהוא הבחין (לא מיד) שדון חואן לבוש בחליפה מושלמת, "הוא נראה כג'נטלמן מקסיקני קשיש, בן עיר שמלבושיו תפורים ללא רבב". (עמוד 90)

"גופו רעד מצחוק כשהוא הסתובב כדי שאוכל לראות אותו מכל זווית" (עמוד 90)

קסטנדה מתאר את מראהו של דון חואן בחליפה כמראה מזעזע ומעורר חרדה, ושלא מן העולם הזה (unearthly), ואחר כך:

"נראה היה שהפה שלי הוא האזור בגופי שההפתעה תבעה ממנו את המחיר הגבוה ביותר. הוא נפתח מעצמו. דון חואן נגע בי בעדינות בסנטר שלי, כאילו היה עוזר לי לסגור אותו."
(עמוד 90)

תדהמה דומה, הכוללת פעירת פה לא רצונית, חווה פלורינדה, כאשר דליה, הלוחמת מחבורת דון חואן, מהבית הדרומי של החבורה, שהוליכה אותה אל תוך עולם המכשפים מופיעה לפתע בלבוש מדהים:

הרקע: אחרי שפלורינדה עומדת לעזוב במהירות את המלון באמצע הלילה אחרי סיוט חלומי, דליה נכנסת רגע לחדרה כדי להתארגן ולקחת אותה אל הילרית שתפתור לפלורינדה את סיוטי הלילה שלה:

"חיכיתי במשך קרוב לעשרים דקות, כאשר אישה בחליפת מכנסיים ונעלי פלטפורמה אדומות יצאה מהדלת שמאחורי הדלפק. היא עצרה מתחת לאור. בתנועה מנוסה היא זרקה את ראשה לאחור, כך שתלתלי הפאה הנוכרית הבלונדינית שלה נצצו באור.

"לא זיהית אותי, מה?" היא צחקה בעליצות.

"זו באמת את, דליה," קראתי, בוהה בה בפה פעור.

"מה את חושבת?" אמרה, עדיין מצחקקת, ויצאה איתי אל המדרכה לכיוון מכוניתי שחנתה מול המלון."

("להתעורר אל החלום" עמוד 7)

.

הצגה מסוג זה, של לבוש מהודר שאינו מתאים להקשרו - מעורר פליאה, דיסוננס קוגניטיבי? - לא פוסחת גם על טאישה ב"יקוש עם הכפיל":

"לא יכולתי שלא לשים לב ללבושה המסוגנן. היא לבשה מכנסי חצאית בצבע חאקי, וז'קט תואם, ומגפיים שחורים גבוהים, שהיו עשויים עור נַפַּה רך. היא נראתה כמו פרסומת למגזין טיולים.

"האם את מקנאת בתלבושת שלי?" היא שאלה, כשהבחינה במבטים החטופים שלי.

הרגשתי שאני מסמיקה. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לקנא בבגדיה של נלידה, אבל משהו בי לא יכול היה שלא. הייתי כל כך מרושלת, כל כך מקומטת, שהרגשתי כמו אדמת עשב ליד המראה הקריר והרענן שלה. איך מישהי יכולה להיראות כל כך אלגנטית במדבר? לעולם לא יעלה על דעתי להתלבש יפה כדי להשתולל בין סלעים וקקטוסים."
(עמוד 236)

.

ואנו, הקוראים שבלעו את הפיתיון של הספרות הטולטקית  , נותרים עם התעלומה: מה פשר תצוגת האופנה הזו?

******************************* 

מוסיקה

עוד גירסה מכשפת של   You Go To My Head

============================== 

27.5.22

מדוע השיגרה היא שיגרע?
או
מה הקשר בין פעולות השיגרה לתפישת המציאות?
========================================

נאמר שכל התנהגות שאיננה רגילה (שאיננה חלק מהשיגרה, חלק מהרפרטואר ההתנהגותי הרגיל שלך) יוצרת הסחה קלה של נקודת המאסף שלך (ב"כח השקט", אם אינני טועה). הצד השני של המטבע הוא ששיגרה מקבעת את נקודת המאסף במקומה. לכן, הלוחם שואף לשחרר את עצמו משיגרות. לפי דון חואן זה פשוט, כי מספיק שיבוש של מרכיב אחד בסידרה הקרויה שיגרה כדי להרוס אותה.
הערת אגב, שיגרה גם הופכת אותך לצפוי, ובעולם טורף/טפילי, שבו כל אחד הוא גם צייד וגם ניצוד, זהו כמובן חיסרון גדול, והמוות יכול למצוא אותך בכל רגע.

אני תוהה, בפרהסיה, כהרגלי: זה מוזר ששינוי שיגרה משנה את מיקום נקודת המאסף, כי הסטה של נקודת המאסף משנה את העולם שאת/ה תופס; את העולם שבו את/ה חי. כלומר, מוזר ששינוי התנהגות משנה את התפיסה, לא?

זה מוזר כי הרי העולם הוא, לכאורה, אוסף של עצמים הנמצאים שם "בחוץ", ואין שום קשר בין הפעולות שאני עושה, ביני לבין עצמי, ובינם. ירושלים לא תיעלם כי התחלתי לשתות תה בלי סוכר 

הפוסט מציע שהשפעת שינוי השיגרה שלי על העולם-שאני-תופס היא מחשבה מוזרה רק למיינד הזר, ושהיא נגזרת מהמחשבה שהעולם במהותו בנוי מעצמים, ולא בנוי במהותו מאנרגיה, אשר יכולה ללבוש ולפשוט צורות.

זוהי הנחת היסוד החדשה שעלינו להטמיע, ולדחוק הצידה את ההנחה הרווחת: העולם הוא ביסודו אנרגטי, כלומר איננו מורכב מעצמים קשיחים, בלתי משתנים. נוסח אחר של אותו רעיון: העולם הוא חלומי, לא מציאותי. ובהקשר זה: היאקים, וכנראה כולנו, איבדו את החיבור שלהם אל העולם האחר, כי הם הפכו את העולם הזה לממשי-מדי ("יקוש עם הכפיל").

בפרק "שישה פסוקי הסבר" שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית שלו (אולי גם ב"האש מבפנים") נאמר שהאדם הוא היצור היחיד, שבמסגרת עיבוד התפישה שלו את המציאות, מבצע פילטור של פילטור של המציאות שלו, ואני חושב (אם זה לא נאמר במפורש) שזו הסיבה לכך שהעולם הוא ממשי-מדי עבורנו, בני האדם.

**************

לא הצעתי תשובה לשאלה מדוע שינוי שיגרה משנה את התפישה, כלומר, לא הצעתי הסבר לטענה המפורשת ששינוי דפוסי התנהגות מסיט את נקודת המאסף. ככל שאני זוכר, השאלה אינה עולה בספרות ואין לה תשובה בספרות.
לדעתי, זו שאלה חשובה ומעניינת מאד.
עם זאת, טענת הפוסט שהעולם הוא אנרגיה ביסודו, מציבה אותנו על הדרך אל הפיתרון.

אלה היו 60 שניות של הרהורים, אם לא טולטקיים, לפחות במושגים טולטקיים 

.

שבת שלום

============================== 

28.5.22

היחס שבין המכשף לאדם הרגיל הוא כיחס שבין המשכיל לפרא
===============================================

את הנוסח שבכותרת הפקתי מהקטע הבא, הלקוח מ"מפגשים עם הנגואל - שיחות עם קרלוס קסטנדה":

שאלתי אותו [את קסטנדה] איזו מעשיוּת יש בנושא מעורפל כמו התנועה של נקודת המאסף.
הוא ענה שהתנועה היא דבר מעורפל בשבילי כי אין לי כל שליטה רצונית על מצבי התודעה שלי. כדוגמא הוא ציין למידה של קריאה וכתיבה, משהו שעשוי להיראות מעורפל וחסר חשיבות לחלוטין לפֶּרֶא, אבל הפך לצורך חיוני לאדם המתורבת.
דוגמה זו, הוא אמר, יכולה לתת רק מושג חיוור אודות כמה דחופה הופכת להיות השליטה בנקודת המאסף עבור המכשף.
(עמוד 186)

הנעתה של נקודת המאסף היא הנעה של תשומת הלב (הקשב), כפי שאפשר להבין מהפיסקה הקודמת:

"ברגע שתשומת לבנו זורמת, אנו מפסיקים להיות 'אני' נוקשה ומבודד."

ושליטה בהנעתה של נקודת המאסף היא שליטה במצבי התודעה שלנו, נאמר במפורש בקטע הנ"ל.

.

אם כן, היחס בין המכשף - המסוגל להניע את נקודת המאסף שלו - לבין האדם הרגיל (המתורבת, המשכיל), הוא כיחס שבין המשכיל (המתורבת) השולט בקריאה וכתיבה - לבין הפרא.

מעניין.

שתי הערות מהורהרות בשולי הדברים
============================

- לדעתי, יש להיזהר שלא להיסחף בלי להרגיש אל המחשבה שהמשכיל קרוב יותר ביכולתו למכשף מאשר הפרא. כלומר, שההשכלה מקרבת אותנו ליכולת להניע את נקודת המאסף.

- אם יורשה לי לייצג עמדה אחרת: האם ההבדל בין משכיל, היודע קרוא וכתוב, לבין אנאלפבית אינו מופרז? האם שפה כתובה היא לא בסה"כ ביטוי גרפי (ציורי) לדיבור? והפרא, לדוגמה, במקום לשלוח מייל, פשוט שולח מישהו שנושא את המסר בפיו?
מהבדל כזה קטן לעשות סיפור כזה גדול? 

==============================