הדחף והתכלית לכתיבת הספר של איימי

 לקט עניינים מתוך פרק 46 של "שוליית המכשף" של איימי וואלאס.

שם הפרק "קריסה"

איימי מארחת בביתה מסיבה של החניכים והחניכות מהמעגל הקרוב. אחת החניכות, זו שבגדה בה בעבר ובגללה סולקה איימי, מנשקת ומחבקת את איימי והמסיבה הופכת לאירוע פרוע של גיפופי נשים.

אחת החניכות נתנה בדיעבד לאירוע פירוש ברוח המכשפים, לכאורה, שאותה אישה איחדה את הישויות הירוקות עם הישויות הענבריות. (עמוד 381)

נתקלנו בספר, בפרק 27, במושג "ישויות ירוקות". אני מביא את הקטע שציינתי בפוסט שלי על אותו פרק:

קבוצה ייחודית הייתה קבוצה של "ישויות ירוקות", רק הן ענדו תכשיטים (ואולי גם לבוש] בצבע ענבר ירקרק [green amber]. בהתייחס לכך אמר קרלוס שדון חואן ראה בכל חייו, שנמשכו למעלה ממאה שנים, רק ישות אחת כזו: את טאישה אבלאר. הנוכחות של טאישה מיגנטה נוספים ונוספות. עכשיו יש ביניהם רבים [יחסית]. לא ברור מהי משמעות הדבר להיות ירוק. פעם הוא רמז שהם רגישים יותר. פעם הוא אומר שהם פחות מתאימים חברתית. (פרק 27)

איימי דוחה את הפירוש ומנופפת בביטחון בפירוש הרגיל השטחי , שהאישה השתכרה בפעם הראשונה מזה שנים ולכן נתנה דרור ליצריה וליצרי הנשים האחרות.

איימי מציינת בהקשר לאותו אירוע משהו שקרלוס אמר: חילופי [exchange] אנרגיה בין נשים הם הרבה פחות הרסניים [ככל הנראה, לעומת חילופי אנרגיה בין גברים או בין גברים ונשים]. (עמוד 381)

איימי מציינת מקרה שבו קרלוס ניסה לגרום לה להלם באמצעות הסיפור הבא: שתי חניכות ראו את מוני ופלורינדה מקיימות סקס פראי על הספה, כל אחת מהן חוותה עשרים אורגמות. שתי החניכות ברחו משם בבהלה לביתן. קסטנדה אמר שזה היה פנטסטי. היית צריכה לראות את פרצופיהן המבועתות. איימי חשבה שהסיפור הוא קומי מדי בשביל שיהיה אמיתי, ולא האמינה לסיפור של קרלוס. [ולא בפעם הראשונה] (עמוד 382)

עניין אחר:
איימי מספרת שהיא התחילה לשמוע בלילה, כשהיא הייתה בתהליך הירדמות, את קולו האוהב של קרלוס מדרבן אותה לכתוב.

היא נזכרה שפעם, כשהיא עדיין גרה בברקלי, היא הייתה שומעת אותו [כשהם היו לכאורה בערים שונות]. קרלוס השיב שהוא מדבר אליה כל הזמן, ושזהו טריק קדום של מכשפים - "אני מדבר אל אוזנך השמאלית". (עמוד 382)

איימי אומרת שהייתה לה הברקה, התגלות: שאם היא תעמוד בפרסום הרע [notoriety, גנאי] ובביקורת שתבוא בתגובה לדיבור גלוי [speak out, התבטאות אמיתית ובאומץ], הרי שקרלוס יעמוד בהבטחתו לאירווינג [אביה המנוח] שניגלה לו בחלום וביקש מקרלוס שיעשה כל שביכולתו כדי לשחרר לחופשי את בתו הבעייתית [troubled, סוערת?].
[בתחילת הספר נאמר שהאבא ביקש מקרלוס שישמור על בתו כי היא נמצאת בסכנה. אולי הסכנה ההיא מנוסחת כאן כבעיה]
איימי שמה סימן שאלה לסיפור ההתגלות החלומית הזו, אבל, ככל הנראה לי, פחות מטילה ספק בכך שיש בסיפור רמז לאיזושהי משימה שקרלוס באמת לקח על עצמו לגבי איימי.

קרלוס האמין שבמקרה של איימי האמת תשחרר אותה, והחירות הזו מונחת בסיפור שלה, [אם יסופר] ללא חשש מהתוצאות [החברתיות השליליות הצפויות] שלו. (עמוד 382)
[איימי רואה את הרמז לאמירה המפורסמת [של ישו]: אתם תדעו את האמת, והאמת תשחרר אתכם"]

.

לדעתי, קטע זה מסביר מה מניע את איימי לכתוב את ספר העדות הזה על חייה במחיצת קרלוס והמכשפות, ולדעתי היא אכן חושפת את עצמה באומץ רב. קל לדעתי להיווכח באמת שברעיון זה, שסיפור חושפני אמיץ הוא בעל אפקט של שחרור. ולכן, לדעתי, הנוהג הנוצרי של וידוי הוא חכם, אם כי הוא לא עוצמתי כמו במקרה של איימי, כי את/ה חושף את סודך בפני אדם יחיד, הכומר, אשר מנוע מלגלות זאת ברבים. במונחים שלי זהו שחרור לחצים קל שמטרתו לשפר את תפקודך החברתי, ואילו אצל הטולטקים המטרה היא להשתחרר לגמרי מהחברה.

אני חושב שקטע זה תומך בתזה שלי שאומרת שקרלוס היה מעוניין שייכתב ספר זה, המשמיץ אותו - המוציא את דיבתו רעה - כדי להשתחרר מתודעת הציבור, מהלך הקרוי ב"צדו הפעיל של האינסוף":
"תימרון עליון של מכשפים".

כדאי להזכיר בהזדמנות זו את הנימוק שדון חואן נתן לקסטנדה לפרסום ספריו: [בניסוח שלי] זה יפתור את קסטנדה מלדאוג שתי דאגות הפוכות: 1. לשמור על רשימותיו שלא ייהרסו. 2. שהן לא יתגלו לעיניים לא קרואות. הפיתרון: לפרסם אותן, אבל באופן מוצפן, וכפי שאומרים היום: להניח אותן מוסתרות לעיני כל.

.

אחד החניכים שהיה בעלים של חברה בהוליווד, הזמין את איימי לאירוע של מופע אחרון לפני ההופעה לקהל הרחב, אירוע למוזמנים , השקת כוסיות, כיבוד... איימי ראתה שם את האישה שבגדה בה בעבר וגרמה לסילוקה מהחוג של קרלוס והנשים, וראתה שהיא חומקת ממנה. איימי כותבת שהיא שמעה את קולו של קרלוס באוזן שמאל שלה [לא ברור לי אם באמת או שזה ניסוח ספרותי] אומר: "מכשפים לעולם אינם סולחים. כל עוד המאזניים אינן מאוזנות, הם משיבים בעין תחת עין. דון חואן לימד אותי: 'אנחנו טורפים בעולם טורפני. הכישוף אינו מיועד לרכי הלב'" (עמוד 384)

לכן, איימי קראה לאותה אישה החוצה ותבעה ממנה לדעת מדוע היא בגדה בה וגרמה לכזו פגיעה כואבת של סילוקה מכל מה שהיה חשוב לה. האישה לא נתנה שום תשובה אינטליגנטית. איימי הודיעה לה שאם היא לא תדבר איתה על כך באומץ הן לעולם לא ידברו שוב והלכה ממנה. אותה אישה כנראה הלכה בוכה אל המארח. המארח בא אל איימי וצעק נוכח כל האנשים שם: איך זה שהיא פוגעת בו, במסיבה שלו, עושה לו את זה [ועוד אמירות משובצות בהמון "אני, לי, שלי, כלפיי..."]

איימי כותבת שאחרי התגובה הזו של המארח היא נזכרה באמירה של קרלוס: יום אחד אני לא אהיה, ואת תשארי עם הציפרים הקטנות [birdies] המזמרות: אני,אני,אני,אני" (עמוד 386)

איימי הסתלקה מאותו אירוע והחליטה שהיא גמרה עם עולם הכישוף. היא לא ראתה מאז לא את האיש ההוא ולא את האישה.

*************

בשורה לסובלים: שוועתכם עלתה השמימה והיא לא זכתה שם להתעלמות. נשארו לנו עוד שני פרקים: פרק אחרון ופרק "אחרית דבר", וכמה נספחים, שרק אפרט אותם מבלי להיכנס לפרטיהם (כנראה).

******************* 

מוסיקה

=================

2.2.23

שכתוב מחדש של ההיסטוריה
=====================

לקט עניינים מתוך פרק 47 של "שוליית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה" מאת איימי וואלאס.

שם הפרק "האם האהבה הקשוחה של הכישוף עובדת?".

זהו הפרק האחרון. אחריו יש פרק שהוא "אחרית דבר".

הציטוט המקדים את הפרק מעניין:

"למדתי לפני זמן רב שלהיות לואיס קרול זה הרבה יותר מרגש מאשר להיות עליזה" (Joyce Carol Oates)
בניסוח שלי: מרגש יותר להיות יוצר הדמות מאשר לשחק את הדמות.

הפרק ממבט הציפור:
לדעתי, הפרק הוא אוסף של ביקורות ותובנות פסיכולוגיסטיות של איימי, ברוח הפרקים האחרונים של הספר. היא ממשיכה להתבונן על הדמויות והדינמיקה מנקודת מבט פסיכולוגית שלא לוקחת בחשבון את המרכיב הכי חשוב: את הכישוף, כאילו מדובר בדינמיקה בין אנשים שיצרו לעצמם קהילה למטרות רגילות, ועכשיו היא מתבוננת עליהם בכלים פסיכולוגיים כאנשים בעלי צרכים נפשיים וחברתיים רגילים המנסים לספק אותם וכו. אני לא מבטל את התובנות הללו, שחלקן אני מניח נכונות, כי לא כל הדינמיקה היא של יקוש והעמדות פנים, אבל הן עוסקות ברמה השטחית, הגלויה.
במושגים של דון חואן, הייתי אומר שאיימי מציבה בפנינו תיאור מסוים של המציאות, כשלעומתו ישנו תיאור אחר מנקודת המבט של הכישוף.
אפילו המושג כישוף נעדר כמעט לגמרי מהתיאור הביקורתי שלה. ואם הוא מופיע בו, אז רק כמילה ריקה, כיעד אוטופי, כאמצעי למניפולציה וכד.

.

איימי מספרת שהיא יזמה שיחות עם כמה מעמיתיה החניכים והחניכות בשאלה האם השיטות לניפוץ האגו שהם חוו על בשרם אכן הובילו לחירותם, בכל מובן שהם מייחסים ל"חירות". [לזה מתכוון כנראה שם הפרק]

החניך שניהל חברה בהוליווד אמר שאם הוא לא היה נכנס לעולם המכשפים הוא היה מאושפז במוסד לחולי רוח, או חי ברחובות. מישהי אמרה שהמסגרת הזו שחררה אותה מאלרגיה קיצונית שהייתה לה כמעט לכל דבר, והצילה את חייה ואת שפיותה.

איימי אומרת שהיא מאמינה שהתכונות הנחוצות לאהבה כדי שתפרח הן: נדיבות, אמון, התרגשות, יושרה, אבל השיטות של קרלוס לא עודדו אף אחת מתכונות אלה. רגשות היו משהו שהלוחם נדרש לכבוש, והרעיון של "לוחם שאינו זקוק לאף אחד" הומצא על ידי אדם שהיה זקוק לפילוסופיה שתגן עליו. מצד אחד קרלוס השתוקק לאינטימיות, ומצד שני הוא התכווץ נוכח העמקת האינטימיות. (עמוד 388)

איימי אומרת שבתחום האינטימי קרלוס היה אצן מעולה למרחקים קצרים, אבל כרץ למרחקים ארוכים הוא היה כישלון. איימי תוהה מה אירע בנעוריו שיצר ישות מורכבת ומבריקה כזו שהמירה את הפחדים שלה למעשיות כה עוצמתיות שזכו להערצתם של מיליונים. הוא הפך את הכישוף למשהו חי.
[כאן איימי רואה בתורה המובאת בספרים יצירה של אדם, שנוצרה על ידו כדי לפתור לעצמו את הבעיות הנפשיות]

איימי טוענת שקרלוס נכשל כשהוא טען שהוא אינו יכול לטעות. קרלוס טען שרק הם [הוא והמכשפות, כנראה] חיים את מה שהם חולמים. אין אצלם מרחק בין המילים שלהם והמעשים שלהם. אין אף ישות חיה אחת מלבדו ומלבד אנשי חבורתו אשר חיה את מה שהם מדברים עליו." (עמוד 388)

.

איימי אומרת שקרלוס יצר אפיזודות של קירבה אלוהית, שהותאמו באופן מבריק לכל אישה באופן ייחודי. רבות מאלה שחוו רגעים אלה יוקירו אותם כזמנים המאושרים בחייהן. זו הייתה המתנה שקרלוס יכול היה לתת: טעימה מגן עדן. הוא נהג לומר: "הנגואל הוא כמו הירואין". פלורינדה אמרה בהרצאה שלה שהנגואל הוא סם. הסם הזה נמצא בכל אחד. (עמוד 388)

איימי טוענת שמיד אחר כך פלורינדה סתרה את עצמה באמירתה: ללא הנגואל אין כלום. אין שום דרך אחרת החוצה מהגיהינום שלנו, מהים הזה של גרגוילים. אתם זקוקים לנו." (עמוד 388)

אני לא רואה כאן סתירה. הנגואל הראשון מציין את כח החיים הנמצא בכולנו, והנגואל השני הוא האיש שמגלם את הכח הזה בדמות אדם, והאיש הזה נחוץ כדי לספק לנו את הסמ"ק של המזל, את התנאי לחירותנו.

איימי כותבת ששלב חשוב בריפוי שלה החל כשהיא הגיעה להבנה שהמפתח להישרדותו [של קרלוס], ההגנה העיקרית שלו, הייתה ההקרנה [פרויקציה]. הוא הקרין החוצה על הקרובים אליו את חולשותיו, כולל המכשפות: לדוגמה: אליס [איימי] היא נזקקת, טאישה קנאית, קלוד רכושנית... (עמוד 389) . בכך הוא ראה את עצמו כנבגד, כי כולם נטשו אותו לבדו בטוהרתו.

[אני חושב שכל התוויות האלה שהוא הדביק לאנשים סביבו הם או חלק מבולשיט שהוא מכר לאיימי ולאחרים כחלק מתימרון תודעתם, או שהן נכונות לפרסונות שמתוכן הן פועלות]

[אני משער שרעיון ההקרנה הזו של החולשות שלו החוצה והצמדתן לאחרים היא מה שהציטוט הפותח את הפרק כנראה רומז אליו: קרלוס יוצר דמויות שמשקפות אותו]

איימי אומרת שהיא צריכה להיות בעלת תואר בפסיכיאטריה כדי להבין את הסיפור הבא שקרלוס נהג לספר: דון חואן הרג את קלוד [הסיירת הכחולה] ובישל (?) את בשרה והכין ממנו רצועות בשר, ונתן לקרלוס ולמוני, הוריה, לאכול אותן, כדי להשיב לעצמם את תמצית העוצמה שלהם מהילדה שלהם. זה היה מבחן עליון של דון חואן לצייתנות של חניכיו. הם עשו זאת, וכמעט הקיאו. לבסוף דון חואן פרץ בצחוק ואמר שהם אכלו בשר בקר. (עמוד 389-390)

[הסיפור הזה נמצא גם ב"מפגשים עם הנגואל". מעניין ששם נאמר שדון חואן נתן לקרלוס ולאמה של הסיירת לאכול את בשרה, ולא נאמר שזוהי קרול טיגס, אבל היו בידינו מספיק רמזים לחשוב שזו אכן האישה נגואל. ככל שאני זוכר, הוא לא פרץ בצחוק, אלא אולי לאחד שנים רבות, אחרת איזה אפקט יהיה לאכילת בשרה?! האם איימי מעוותת את הסיפור כי זה משרת את הביקורת שלה?]

דוגמה נוספת ליצירת סיפור: באמצע תקופת החניכה של איימי, קרלוס יצר סיפור חדש אודות הפגישה שלו ושלה, ואמר שהוא לקח את בתוליה כשהייתה בת 15. הוא סיפר זאת לקבוצה ואיימי נדרשה לאמץ את הסיפור, וקיבלה הוראה לספר בעצמה את הסיפור, כדי לבחון את יכולתה להמציא מחדש את זיכרונותיה. איימי הייתה איטית בלתפוס את הכדור הזה ולרוץ אתו [דימוי שלה], כפי שהייתה עיקשת בהיצמדותה לזיכרונותיה. אז קרלוס הצליח להביא אותה להסכים שהוא ניתק את בתוליה באופן אנרגטי [לא פיזי]. האחרים [ששכבו איתה] היו רק מעופפים [טפילים], רק קופים [apes], רק בני אדם. קרלוס התעקש: "בעלך לקח את בתולייך" (עמוד 390)

[ לי נראה שאיימי מציגה זאת כאילו מדובר באדם עם דלוזיות וצורך להמציא לעצמו סיפורי עוצמה או גבורה. אבל היא שוב מתעלמת מכך שמדובר בעולם של כישוף. מדוע ברור לה שאי אפשר לכתוב את ההיסטוריה מחדש? להמציא את ההיסטוריה באופן שהמציאות עכשיו תושפע מההיסטוריה החדשה?! האם לא ייתכן שקרלוס רומז לחניכים, ולנו דרך איימי, שההיסטוריה איננה קשיחה כפי שלימדו אותנו, שהיא נזילה וניתנת לעיצוב תמידי? אם אנו מקבלים את הרעיון שניתן למחוק את תולדות החיים שלנו (את ההיסטוריה האישית) נראה לי שאנו נמצאים במרחק פסיעה קטנה מלקבל את האפשרות לכתוב אותה מחדש בצורה אחרת. וכפי שהשפה האנגלית רומזת: היסטוריה היא סיפור: יש story ב-history.
איימי אומרת שהיא התקשתה לאמץ את הסיפור החדש, כי היא העדיפה [נצמדה רגשית] לסיפור המקורי, המוסכם]

.

איימי מספקת הסברים פסיכולוגיסטיים לעוד עניינים. אבל אינני רואה טעם להתעכב עליהם.

.

איימי אומרת שהמטרה היא לצבור אנרגיה ולהגיע לאינסוף, אבל הם מעולם לא ידעו בדיוק כיצד. בהקשר זה היא מביאה אמירה של קרלוס, אליה, כנראה: סעי למדבר, ותסעי [שם] הכי מהר שמכוניתך יכולה. כשהמהירות תגבר, את ומכוניתך תיבלעו לתוך הלא-ידוע." היא אומרת שישנם תרגילי חלימה בסגנון מדע-בידיוני נוספים כאלה בספר "אמנות החלימה". (עמוד 392)

[דרך אגב, יש ב"מפגשים עם הנגואל" תיאור מקרה של קרלוס הנוסע בסופת חול במדבר ומכשף שולף אותו מתוך הסופה ומעביר אותו ואת מכוניתו אל הקשב השני]

.

איימי מביאה בסוף הפרק את המקרה הבא: בהרצאה של פלורינדה אישה בקהל שאלה איך אפשר להצטרף אליהם. פלורינדה השיבה: "מי ירצה להצטרף אלינו? לא הייתי מאחלת זאת לכלב. אנו נבחרנו. אין בחיינו רגע אחד של הפסקה מחוסר הרחמים ומהקשיים. האמת הייתה ברוטלית הרבה יותר ממה שתואר בספרים. העורך שלי אילץ אותי להשמיט את החומרים הקשים." (עמוד 393)

***************

נראה לי שהפרק הזה מנסה להכניס לקוראים, לניצולים שהגיעו אל סוף הספר כשהם עדיין שומרים על משיכה לעולם שבנתה חבורת קסטנדה בספריה, את מכת הנוקהאוט. אני קורא לזה "חבטת המעופף", כמקבילה ל"חבטת הנגואל"; כלומר, חבטה שמטרתה להחזיר את המוקסמים מהתורה הטולטקית חזרה אל השורות, אל מגרש המסדרים של אושוויץ הקוסמי.

אבל, כפי שהצעתי, הוא לוקה בכך שהביקורת שלו מסלקת את הכישוף. ואם אין כישוף, אז יש הסבר מהסוג האקדמי: אדם ממציא תורת חיים שמיועדת להצדיק את נטיותיו ושאיפותיו, ולפתור את המאבקים הפנימיים שלו, ולהשיג לעצמו מקום חברתי גבוה...
מי שמחפש בריאות נפשית המבוססת על אישורים מהחברה, באמת אין לו מה לחפש בחניכה טולטקית.

.

אני מקווה שהפרק "אחרית דבר" יספק לנו כמה תובנות או רמזים מעניינים, איזו סוכריה. לנו שעמדנו במהלומות והגענו עד הלום 

אבל כלוחמים, אל לנו לטפח תקוות.

**********

שבת שלום.

================= 

3.2.23

עם שוך הסערה - כמה עניינים מתוך "אחרית דבר"
======================================

של הספר "שוליית המכשף" של איימי וואלאס, כמובן.
מה חשבתם, של הספר "מכירת חיסול" מאת ביובי הנהנתן, ה"ימני", עם החיוך הממזרי על העוקם?!

הפרק מתחיל באמירתה של איימי שהיא שרדה את השנים הכי לא מאושרות של חייה. היא איבדה משפחה, חברים, ומאהבים. היא איבדה את האמונות שעל פיהן היא חיה, ואת החלומות לעתיד. (עמוד 394)

הסתלקותם של קרלוס וחמש הנשים, והסתלקותה ממוני, האישה-נגואל, ומחוג החניכים והחניכות שנותר מאחור, הותירו אותה בחלל ריק מדכא, וללא יכולת ריכוז ותפקוד בחיי היומיום.

איימי אומרת שהיא תמיד זכרה את העצה המוקדמת שהיא קיבלה מפלורינדה, אותה קיבלה פלורינדה מדון חואן: "האגו הוא כמו כלב זקן תשוש. לעולם איננו יכולים להרוג אותו. לכן, שימי אותו בחוץ, על המרפסת האחורית. תני לו לנוח שם, ועקפי אותו"(עמוד 395)

איימי אומרת שהיא זכתה למתקפות חמורות מקרלוס. פעמים רבות הוא אומר עליה דברים פוגעים לפני הקבוצה, החוג הפנימי, ונימק זאת בכך שהיא מהלוחמים הקשוחים ביותר. אלה שיכולים לעמוד במתקפות האלה על האגו. אחד הגברים בקבוצה שאל את קרלוס מדוע הוא אף פעם לא מבקר אותו. קרלוס השיב: "אתה לא תוכל לעמוד בזה" (עמוד 396)

כתיבת הספר הזה הייתה עבורה גלגל הצלה, זה סיפק לה תכלית לקיום לאחר שהבועה של הפנטזיה שלה התנפצה: לעזוב עם אהובה אל האינסוף. (עמוד 396)
מבחינתה, אם הספר יגרום לאחד הקוראים איפשהו להשתהות רגע אחד נוסף לפני שהוא או היא מוסרים את הרצון החופשי שלהם למישהו אחר, תהיה עבודה זו לא לחינם.

היא מציינת אמירה שהייתה נשלפת כאשר המכשפים נשאלו שאלות קשות: את/ה לא מוכן לתשובה - יום אחד, אולי". (עמוד 396)

איימי אומרת שהיום היא מאמינה שאין נגואל מחוץ לזה שנמצא התוכה, והיא מעדיפה ליצור את הדרך שלה, מאשר לחפש תחליף אב; לחיות חיים ללא הקרבה של עוצמתה בעבור פירורים של אינטימיות בתוך הרמון. היא אומרת שקרלוס הוליך אותה לבסוף, מתוך כוונה או במקרה, למודעות שיש בה את כל התשובות. (עמוד 397)

איימי מעלה את השאלה: בהתחשב בהשפעה העצומה של ספרי קסטנדה על מיליונים בעולם, האם לעולם טוב יותר איתם או בלעדיהם?

היא סבורה שהתשובה היא אישית לכל קורא. היא מביאה בהקשר זה את אמירתה של מוני לאישה אחת: "אל תעברי ללוס אנג'לס. אלה שמצליחים הכי טוב הם אלה שלוקחים את עבודתו [ספריו], משתמשים בה ועושים אותה לשלהם, ונשארים רחוק מאד מכאן - הלחץ הנפשי [כאן] הוא גבוה מדי" (עמוד 397)

איימי מביאה את דבריו של טוני קאראם, שהיה מועמד להיות ממשיכו של קרלוס, אבל לבסוף עזב את הדרך הזו. הוא הגיע למסקנה שהפלישה שלו לעולמו של קרלוס קסטנדה העניקה לו דברים רבים: היא הראתה לו את האמת שבלסמוך על עצמך ולא להקרין החוצה את הפנטזיות שלך על אחרים. היא הראתה לו שהכישוף היחיד האמיתי הוא "כישוף רגיל", ושהדבר הכי חשוב בחיים היא הדרך שבה אנו מתייחסים זה לזה. טוני לא מאמין שישנו דון חואן, אבל יש לו חיבה והערכה לקסטנדה. (עמוד 398)

איימי טוענת שקרלוס לא עמד בסטנדרטים שהוא הציב לחוסר רבב. היא מביאה ציטוט של משהו שהוא אמר: "עשו מה שאני אומר, אבל אל תחקו את מה שאני עושה, בגלל שאני רק אדם - למה אתם מצפים ממני? אין לי את עוצמתו של דון חואן. נכשלתי בלקיים [sustain] את חוסר הרבב" (עמוד 398)

אני לא חושב שזה נכון, אבל בכל מקרה זה לא פוגע באמיתות התורה שהוא הביא. לדעתי, אמירה כזו היא בדיוק מה שקרלוס צריך כדי לשחרר את עצמו מתודעתם של ההמונים.

איימי מביאה אמירה מהספרים שעבורה היא הייתה נכונה בתקופה הראשונית של ההתאהבות שלה [בקרלוס, או בתורתו?] כמו גם עתה: "כשמה שיש לך הוא די והותר [יותר מן הנחוץ], אז את/ה נמצא על סף חוסר הרבב" (עמוד 399)

איימי מביאה את דבריו של פליני, יוצר הסרטים המפורסם, שניסה לאתר את קסטנדה, אבל ככל הנראה קסטנדה מצא אותו. הוא מספר שקסטנדה סיפר לו שהוא ודון חואן צפו בסרט שלו "La Strada", שיצא ב-1952, ודון חואן אמר לו שיום אחד הוא יצטרך לפגוש את הבמאי של הסרט הזה. דון חואן ניבא את הפגישה הזו". (עמוד 400)

פליני אמר בריאיון שמה שהוא הרגיש ביחס לתורה הזו הוא שיש בה משהו לא אנושי. הוא חש כאילו פלשה לתוכו תחושה של משהו זר. כאילו שלפניו ניצבה תמונת עולם שהוכתבה על ידי גביש קווארץ, או לטאה ירוקה.

פליני אמר שבתורה של דון חואן אין נחמה. וזה מה שהפך אותה עבורו לכל כך נוראה וכה מקסימה. הוא מצא את עצמו בעולם מחניק. אולי שיגעון יכול לתאר את השקט הכוכבי [אסטרלי], הבודד, הקר כקרח הזה.

אחרי המפגש היחיד שהיה לפליני עם קסטנדה במלון, אירעו בחדרו אירועים מוזרים, חפצים נעו מעצמם. עם קרלוס הגיעו כמה נשים והן המשיכו את שהייתן עם פליני ונסעו למקומות אחרים, וגם שם אירעו הארועים הפאראנורמליים האלה.

ככל הנראה, פליני וקסטנדה נפגשו כשברקע הרעיון שפליני יעשה סרט על ספריו - המפגש היה ב-1986 [פורסמו עד אז רק 7 ספרים של קסטנדה, ורק שני הספרים הראשונים של פלורינדה, שנראים כשוליים לתורה הטולטקית]. פליני תוהה אם קרלוס או הנשים עשו את האירועים האלה כדי להניא אותו מלעשות את הסרט. בכל מקרה זה היה מוזר מדי עבורו והוא החליט שלא לעשות את הסרט. (עמוד 401)

פליני מוזכר בתחילת הספר של איימי, שם נאמר שדון חואן אמר לקסטנדה שבמהלך חייו של קסטנדה לא ייעשה שום סרט כזה.

איימי אומרת שעבורה המפגש הזה בין קסטנדה ופליני הוא מפגש של שני מספרי הסיפורים הכי מיוחדים של המאה העשרים.

איימי חושבת שקרלוס קסטנדה העניק לעולם כמה מהספרים הכי יפים שאי פעם נכתבו. הספר האהוב עליה הוא "מסע לאיכטלאן". איימי מציעה לקורא את העצה, לזכור שהוא הישות הקסומה [הפלאית, המאגית]. המילים האחרונות של קרלוס לכל מי שהוא פגש היו: "שיהיה לך יום נפלא. [ת]היה דביבון [racoon], טרוף כל רגע אחרון של החיים, כה טעים, כה יקר ערך" (עמוד 401)

איימי אומרת שהיא עדיין מאמינה בקסם, היא התנסתה באירועים כמו טלפתיה וריפוי באמצעים לא פיזיים, אבל היא לבסוף הגיעה להבנה שהענקת אהבה וכתיבה הם מספיק מסתוריים. היא מביאה ציטוט של אלפרד דוגלאס: "תחת לדברים הרגילים, נחבא החסד [האלוהי]" (עמוד 402)

היא מפנטזת מפגש שלה עם בעלה קרלוס בעולם שמעבר, בו תהיה להם לבטח מריבת אוהבים בשאלת החשיבות של אהבה רומנטית, והוא יגיד לה: "לבי, האם את לא חושבת שזה מלהיב כאן, בחזית הרכבת? חיים שלי, המקום הזה הוא מאד מיוחד - הוא מיועד רק לכל אחד, לכל אחד אשר חולם" (עמוד 402)

לגבי חזית הרכבת, אני נוטה לחשוב שהכוונה היא למה שנאמר בסוף "מתנת הנשר", שהאדם הרגיל נמצא על הקרון האחרון ומביט על הזמן המתרחק, הנסוג אל העבר, ואילו הלוחם נמצא לפני הקטר ומתבונן בזמן המתקרב.

**********************

נספחים

נספח ראשון: מדריך לדמויות המרכזיות: טאישה, פלורינדה, מוני [קרול טיגס], קלוד [הסיירת הכחולה], טוני קאראם. היא מביאה את שמותיהם המקוריים, את שמותיהם בעולם הכישוף, תאריכי לידתם ועוד פרטים.

פרטים אחדים שצדו את תשומת לבי:

טאישה קיבלה תואר שני ותואר דוקטור מהמחלקה לאנתרופולוגיה שבאוניברסיטת UCLA, שם למד ולימד קרלוס קסטנדה, וגם למדה פלורינדה, אשר נטשה את לימודי הדוקטורט שלה.
ואני אומר: מדוע אנשים מחפשים את עבודת הדוקטורט של קסטנדה ש"נגנבה כמה פעמים", ולא מחפשים את עבודותיה של טאישה?!

קרול אמרה לאליס [איימי] שהיא ביקרה את טאישה במקום לא ידוע, אחרי שקרלוס והמכשפות עזבו. איימי מסרה דרך מוני מתנה לטאישה. מוני מסרה לאחר מכן תודה מטאישה, אבל איימי, אומרת שאליס [היא מדברת על עצמה כאליס, בגוף שלישי] חושבת שזה כה בלתי יאומן, שאליס חושבת: או שטאישה מתה, או, לכל הפחות, הפגישה של מוני עם טאישה לא אירעה.

בקלירגרין [Cleargreen], הגוף שהקימו קרלוס והמכשפות, אשר יצר וניהל את הסדנאות, ההרצאות והאירועים בזמנם, וממשיך בכך עד היום, טוענים שפלורינדה וטאישה מלוות את הסדנאות מרחוק. (עמוד 407)

קרלוס אמר על מוני, האישה נגואל, "היא שולטת בכולנו - היא מחזיקה את כולנו בכף ידה" (עמוד 407)

בהרצאות שלה במסגרת הסדנאות, מוני סיפרה שהיא פגשה את דון חואן ואת קרלוס כשהיא הייתה בת 19 בביקורה במקסיקו, כשהייתה תלמידת אמנות. (עמוד 407)

קרלוס סיפר לאליס ולאחרים שקיום יחסי מין עם קרול "עוצר את הדיבור הפנימי, שזה צעד לקראת שקט פנימי, שהוא אנלוגי להארה [enlightment]" (עמוד 408)

נספח שני: "איפה הם עכשיו?" - איימי חושבת שלאחר מותו של קרלוס הנשים התאבדו. למרות שבקלירגרין טוענים שהן נמצאות במסע, וגם משגיחות מרחוק על פעילות הארגון.

נספח שלישי: צוואתו של קרלוס וצילום של תעודת הפטירה שלו.

נספח רביעי: מילון למונחים שבהם השתמש קרלוס [והמכשפות] שמקורם בארצות שבהן חי, כולל מילים שהוא הרכיב בעצמו.

***********************

לסיכום

לקט העניינים שהבאתי מכל פרק בספר נועד לתת לנו מושג על תוכנו של הספר, ואני חושב שהתקצירים האלה מספקים לנו תמונה טובה, כמו גם אתגר לעומק האחיזה שלנו בתורה זו.

בתקווה, ללא תקווה, שהספר יתורגם לעברית. אני לא מאמין שאני אהיה זה שיתרגם אותו, אבל לא לי ניתנה הנבואה.
אני, בכל אופן, אשתדל לסרוק אותו ולהפוך אותו לקובץ טקסטואלי שייאפשר לערוך עליו חיפושים. לצורך זה אצטרך לייקש לי סורק 

*************

בפוסט הבא אספר על חיוך ששלחה איימי, וכמה רשמים כלליים על הספר, ואציין ספר שכתב בחור שהיה גם הוא חבר בחוג הפנימי: "אמנות הניווט". בו, בן היתר, יש לנו מבט נוסף על החיים במעגל הקרוב לקרלוס והמכשפות.

=========================

4.2.23

חיוך מאיימי
===========

אחרי הפוסט שלי על הפרק האחרון של ספרה ראיתי שהתמונה שלה שעל הכריכה מחייכת. ברגיל התמונה אינה מחייכת [בתרגום לירושלמית: "פרצוף איכה, תשעה באב"], אבל המפגש של עטיפת הניילון, התאורה המלאכותית והמקום שבו היו עיניי יצר "עיוות" של פיה והיא נראתה כמחייכת.

האם זה "סתם" משחק של אור וצל?
לדעתי, "סתם משחק של אור וצל" הוא תיאור, הרגיל, שאינו נותן מקום לפלאי.
תיאור אחר, אלטרנטיבי, של הכישוף, יאמר שיש כאן היחלשות של המיינד הזר שאיפשרה לי לשים לב לחיוך. המיינד הרי יודע שהיא לא מחייכת בתמונה, לכן רק היחלשותו יכולה לאפשר לי לראות את החיוך.

כך המיינד הזר חוסם אותנו מלראות את הפלא, את ההתערבות של הרוח בסביבתנו. אותה היחלשות של המיינד-הזר איפשרה לקסטנדה לראות ענף עץ כחיה מוזרה, וגם פיסת בד על שיח כמשהו אחר. תופעה שתיארתי כדיסוננס קוגניטיבי: המיינד אומר שזה לא הגיוני, אין חיה כזו, או המראה הזה לא ייתכן, ועם זאת, בניסוח שלי, החיזיון מרחף לו שם מול עיניו, מתריס נוכח זעקותיו של ההיגיון.

אני חושב שהפלא נמצא הרבה יותר סביבנו ["הרוח כל הזמן מדברת אלינו"], אנו פשוט לא מבחינים בו, וכשאנו מבחינים בו, כי המיינד לא הצליח לחסום אותו, המיינד הזר מפעיל אז את Plan B: אנו חושבים [המיינד אומר לנו] שזו סתם מקריות, או סתם אשליה אופטית, או סתם...

**********************

הצצה נוספת לחוג האקסקלוסיבי של חניכי חבורת קסטנדה אפשר למצוא בספר שכתב אחד החניכים: פליקס וולף. "אמנות הניווט - מסעות עם קרלוס קסטנדה ומעבר" אשר יצא לאור ב-2010.
הספר עוסק בנושא מרתק: ניווט חייך באמצעות אותות, סימנים מהרוח. בניסוח שלו שעל גב הספר: "הנווט נע לאורך חייו כתוצאה מהחיבור שלו או שלה עם התודעה העולמית". הנושא נידון בהרחבה בספרי חבורת קסטנדה. פליקס גם מתאר כיצד הוא אימץ את הרעיון בחייו.

זכור לי שהוא פגש לראשונה את קסטנדה בסרי לנקה, ואחר כך הוא חיפש אותו במקסיקו, ולבסוף הגיע וזכה להתקבל לחוג הקרוב של חניכים.

קראתי אותו לפני עשר שנים והוא עשה עליי רושם חביב מאד, וחשבתי שהוא ראוי לתרגום עברי, ואפילו הייתי בקשר של מיילים אתו ועם הסוכנת שלו, אבל המסלול ההוא נקטע, כנראה שהיוזמה לא התאימה לזמנה.

יש סרטוני וידיאו אחדים שלו באינטרנט, והוא גם מדבר בסרט שעשה ה-BBC על קסטנדה, בו מופיעה גם איימי וואלאס.

ראיתי בזמנו שאחרי קסטנדה הוביל אותו מסלול חייו אל המורה הרוחני Muji.

=================== 

4.2.23

עדכנתי את הרשימה. הוספתי בסופה את בעבודות האקדמיות של קסטנדה וטאישה, אז הנה שוב הרשימה המעודכנת:

רשימת הספרים האבודים (הידועים לי כרגע):

- ספר של קרול טיגס, האישה-נגואל, הקרויה גם מוני אלכסנדר: "Tales of Energy" ["סיפורי אנרגיה"], מוזכר בכתב העת "Nagualist" ובספר של איימי* עמוד 370.

- ספר נוסף של טאישה, שלישי. רמז אליו ישנו בספר של איימי וואלאס עמוד 255.

- ספר של קסטנדה אודות 18 עקרונות. מוזכר בריאיון עם גרסיאלה קורבאלאן.

- ספר של קסטנדה: Seeing through the Eyes of the predator - מוזכר בספר של ארמנדו "סודו של הנחש עטור הנוצות".

- ספר של קסטנדה על הרמנויטיקה (פרשנות של טקסטים), שהמוציא לאור שלו, קורדה, אמר לו שהוא כבד מדי ולא יהיה לו קהל, ולכן סירב להוציאו לאור, מה שגרם לקסטנדה להפסיק לעבוד אתו. מופיע בספרה של איימי בפרק 17.

- חוברת של אישה בשם Raven, חניכה של קרלוס והמכשפות, כנראה, שם החוברת "sayings of the flyers". מוזכר בספרה של איימי בפרק 33.

- ספר שקרלוס כתב על חייו כרוצח שכיר של ה-CIA. מוזכר בספרה של איימי וואלאס עמוד 320.

- נובלה שאיימי כתבה על אהבתה לקרלוס, בעלת מבנה של מכתב אהבה, אבל במסווה של הדמויות, כנראה. אולי יצא לאור, לא בדקתי. מוזכר בספר של איימי פרק 40.

- עבודת הדוקטורט של קסטנדה: "כישוף: תיאור של העולם", אשר לטענת הספרנים ב-UCLA "נגנבה כמה פעמים".

- עבודות המאסטר והדוקטורט של טאישה במחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת UCLA. מוזכרים בספרה של איימי, ללא שמות העבודות, בעמוד 406 (הנספח הראשון).

- תוכנת AI שנשאלה על ספרים אבודים של חבורת קסטנדה ציינה בין היתר את הספר הבא, אבל לדעתי יש לקחת זאת בספק גדול:
(To the Heart of the World" by Florinda Donner" (2017"

********************

* "הספר של איימי" - הכוונה היא ל"שוליית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה" שכתבה איימי וואלאס. נכון לעכשיו קיים רק באנגלית.

===================