על בובי, סימור וחבריהם - הרהור

בספר של איימי, בפרק "ערפדי אנרגיה" היא מביאה את האמירות הבאות של קסטנדה:

"כשאנו חושבים שאנו מגיעים לעצמי האמיתי שלנו, זו רק עוד שיכבה של בובי המעופף. אני קורא להם 'בובי-ם' כי זה ילד קטן במכנסים קצרים." (עמוד 180)

.

"בסוף חייו של קסטנדה, היה לו חיזיון שבו הוא ראה צורה של חיים לא אורגניים [חסרי גוף פיזי] מעבר לבובי. שמה סימור [seymour], כי היא אוכלת מתרגלים מתקדמים, אשר "רואים יותר". הסוג הזה דומה למקל גבוה ודק, והם מחליקים מתחת לדלתות או בין סדקים ולתוך הנפש. [כפי הנראה, מה שראתה איימי היה מעופף מסוג זה]. קרלוס ראה שיש יותר שכבות של סכנה ממה שהוא דימיין. אף אחד בקבוצה שלהם לא היה באמת משוחרר, מלבד קרלוס."

ובהמשך הספר את האמירה הבאה:

"המעופפים אוכלים אותנו כעת בקצב מהיר ומבעית. הם [מסוג של] סימור, לא בובי. הם רואים יותר. אני יודע על דרך לעצור אותם. אבל היא תהיה מסוכנת מדי לגלות אותה [לכם, כנראה]" (עמוד 353)

.

מחשבה חלפה ל"נגד רוחי" ואני לא שומר אותה לעצמי:

האם אין הכוונה שבובי וסימור הם בעצם שני האויבים הראשונים הניצבים על דרכו של איש הידע?

כלומר, בובי הוא האויב שהתגברות על הפחד מסלקת אותו מדרכנו.

סימור הוא הטפיל שהתגברות על הבהירות [clearity] [ראייה רחבה יותר המביאה איתה תחושת וודאות] מסלקת אותו מעל דרכנו? [ולכן סימור תוקף מתרגלים מתקדמים, שרואים יותר]

אם כן, אז אחרי סימור ישנו עוד אחד, המסולק על ידי התגברות על העוצמה ["אני ואפסי עוד"].

האויב הרביעי, הזיקנה [old age], אולי איננו טפיל.

.

בכל מקרה, ככל הנראה, אפילו אם רעיון זה נכון, אין לו שום ערך מעשי עבורנו. לפנינו יש אוייבים ואחת היא לנו אם אלה הם תכונות שלנו או תכונות של ישויות זרות.

קסטנדה דיבר על הטפיל האנרגטי "המעופף", אשר אחראי לאויב הכי גדול שלנו "החשיבות העצמית", רק בספר שפורסם לאחר מותו "צדו הפעיל של האינסוף", לכן, לא מפתיע שהוא לא מדבר על בובים וסימורים בהקשר לארבעת האויבים [אשר הובאו בספר הראשון], מה גם שאין לכך עבור הקוראים שום חשיבות מעשית.

************* 

מוסיקה

Se Te Olvida

וגירסה ווקאלית

=================== 

6.2.23

"היא גורמת לך לציית ולהרגיש שעשית משהו בעל ערך"
==========================================

האמירה שבכותרת נאמרה ב"צדו הפעיל של האינסוף" עמוד 215, על נפש המעופפים, כלומר, על המיינד הזר, של הטפיל.

אבל אנו יכולים להציב במקום "המיינד הזר" את המילה "טמבלביזיה".

מדוע? כי המאסטרו קסטנדה אמר זאת ב"מפגשים עם הנגואל":

"המעופפים שולטים בנו דרך המסורות והמנהגים שלנו. הם שליטי הדת, יוצרי ההיסטוריה. אנו שומעים את קולם ברדיו ואנו קוראים את דעותיהם בעיתונים. הם מנהלים את כל אמצעי התקשורת, את מערכות המידע ומערכות האמונה שלנו. האסטרטגיה שלהם היא מדהימה, לדוגמא: אם היה אדם ישר שדיבר על אהבה וחופש, הם הפכו זאת לרחמים עצמיים ולהתרפסות. הם עושים זאת לכולם, אפילו לנגואלים. מסיבה זו, עבודתו של המכשף היא בבדידות.

"במשך אלפי שנים רקחו המעופפים תוכניות לקבץ אותנו [...]"

(עמוד 146)

מתחתי את הציטוט עד לאמירה על הקיבוץ [לא של גלויות], כי הרעיון הזה חוזר היום בפורמט קיצוני של "ערים של 20 דקות", מילה אחרת לגיטאות, שבהם מתכוונים לסגור את האנשים. כלומר כל יציאה מהשכונה תהיה מנוטרת וחייבת באישור, לא כדי לשמור על סבא וסבתא. הפעם זה כדי לשמור על כדור הארץ.

בתמונה, קיבוץ של צופי טלביזיה נאמנים.

===================

7.2.23

היום, יום שלישי, ה-7.2.23, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום הבא אלינו במחזוריות של 18 יום.

אנרגיה מהקוסמוס שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו.

============

9.2.23

זה לא גמור כל עוד זה לא נגמר
======================

אפשר לומר שזו המשמעות של הקטע הבא, הלקוח מ"מסע לאיכטלאן":

"המוות הוא היועץ החכם היחידי שיש לנו. בכל פעם שתרגיש - כפי שאתה תמיד מרגיש - שאתה על סף הכיליון, פנה [שמאלה ואחורנית] אל המוות שלך ושאל אותו האמנם זהו המצב. המוות שלך יאמר לך שאתה טועה; שאין דבר חשוב באמת, פרט לנגיעתו. המוות שלך יגיד לך: "עדיין לא נגעתי בך". (עמוד 48 למטה)

.

אני רוצה לתהות, בפרהסיה, כהרגלי, בשאלה:

האם נגיעת המוות בך היא דבר טוב ללוחם/ת, או לא טוב?

המיינד הקורא את הטקסט (המיינד הזר) מוליך את הקורא אל המחשבה שכל עוד המוות לא נגע בך, הכל דבש.

אבל אני רוצה להתמקד באמירה המקורית: "nothing really matters outside its touch". המיינד אומר לנו להבין זאת כך שהנגיעה הזו חשובה, אבל לרעה. עם הנגיעה הכל נגמר. אין לך עוד מה לעשות. מה שחשוב הוא להיות בחיים ולא משנה מהן נסיבות קיומך.

אבל יש קריאה אחרת, והיא הפשוטה: שום דבר אינו חשוב מלבד הנגיעה שלו. ולאמיצים יותר [שיתרונם הוא בכך שהאנגלית איננה שפת האם שלהם   ] : שום דבר אינו מתגשם [matters] ללא נגיעתו של המוות.

אנו יודעים שמאחורי כל דבר קיים ישנה כוונה, שהיא מילה נרדפת לרוח, לנגואל, לעוצמה...

אנו יודעים מדון חואן [בזכות קסטנדה] שאין עוצמה ללא נוכחות המוות [מגעו?]. רק מה שנגע בו המוות יש בו עוצמה. [מי שיזכיר לנו היכן זה נאמר, יבוא על הברכה, כנראה   ]

חלקנו זוכרים מ"כח השקט" שדון חואן הצעיר, אחרי שסיים את עבודת הסיכום שלו, היה ממתין למוות, במחיצת משפחתו המאמצת, שיאסוף אותו [בזרימתו].

אני רוצה להציע את הרעיון הפרשני שהלוחם חי בנוכחות המוות, במגעו, מהלך כדרך שיגרה על פי תהום [והטולטק לוקח זאת באופן מילולי], אבל מפתח דרכים למנוע את היסחפותו חסרת השליטה אל סופו.
הנוכחות של המוות חשובה, כי רק אז נוכחת העוצמה, ואותה הוא מבקש לאגור, ולשם כך עליו למנוע את היסחפותו על ידי המוות האישי שלו.

אם זה נשמע אבסורד, קחו זאת כאמירה פואטית 

מוסיקה

ג'ז משנות החמישים.

כל יצירה של רד היא מסע מוסיקלי, אבל מסע נעים מאד.

Since I Fell for You

השיר המקורי יצא ב-1945

הגירסה הג'אזית הזו היא כמעט 13 דקות.

******** 

גירסה ווקאלית, מאוחרת יותר, מ-1963

פחות משלוש דקות

============= 

גירסה ג'אזית מקסימה ל"אירופה" של סנטנה

===========================

12.2.23

מי אני?
======

אני מזכיר לנו שאנו עוסקים בספריו של קרלוס קסטנדה, הלוא הוא המתנקש בשירות ה-CIA [כנאמר בספר של איימי וואלאס].
אני פשוט לא רוצה שמישהו יתבלבל עם ספריו של מתנקש אחר 

לשאלה "מי אני" יש כמה תשובות בספרות שלנו, הנה אחדות:

גוף האנרגיה, זה שחולם את מי שאני חושב שאני [הנחלם], אגד [cluster] של הרגשות [feelings], כל מה שסביבי ["איך אני יכול לדעת מי אני כשאני כל זה?" ("מסע לאיכטלאן")], אוסף סיפורים [("צדו הפעיל")], נקודת מאסף ("מפגשים עם הנגואל").....

הדרך אל מי שאני עוברת דרך ביטול ההזדהות עם מי שחשבתי שאני, התנכרות לזהות שהחברה הצמידה אותי אליה, העונה לשם "[השלם את הפרטים]".

רמה גבוהה מאד של זרות מתוארת בשיר של חואן רמון חימנס המובא ב"כח השקט", בו תוהה המשורר בשאלות: "האם אני הוא אני-עצמי [myself] או שאני הוא הקבצן אשר שוטט בגני ברדת הערב?" , "האם אני הוא הפוסע הלילה בחדרי או שמא הקבצן [הנ"ל]", "האם זוהי צורת ההליכה שלי", "האם זהו קולי?", "שערי, אני חושב, היה שחור..." (עמוד 56)

לאחר קריאת השיר אומר דון חואן שהמשורר, למרות שהוא לעולם אינו מסיט את נקודת המאסף שלו, קולט באינטואיציה שמשהו היוצא מגדר הרגיל מעורב כאן. שהמשורר תופס באינטואיציה שישנו גורם חסר שם, המעורר יראה [awesome] מפני שהוא פשוט כל כך, אשר קובע את הגורל שלנו. (עמוד 57)

אני מניח על השולחן את ההצעה הפרשנית שאם המשורר היה מסוגל להניע את נקודת המאסף שלו, הוא היה יכול לבחור אם להיות אותו האיש [בעל הבית], או להיות הקבצן המסתובב בחצר. המשורר מגיע לדרגה גבוהה של זרות כלפי עצמו, אבל נשאר עגון באותה נקודת תצפית הרגילה על העולם, של בעל הבית.

מהו אותו גורם עלום הקובע את גורלנו, את הזהות שלנו וגורלה?
כוח הכוונה.

===========================

12.2.23

לגבי המהות כאוסף סיפורים:

הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל" מהפרק "מי היה באמת דון חואן". דון חואן מדבר כאן על מוריו, הנגואל חוליאן והנגואל אליאס:

Instead of a real person inside them, there was a bunch of stories about persons unknown. Each of the two men had his own flair, but the end result was just the same: emptiness, an emptiness that reflected not the world, but infinity."

לדעתי, או שאוסף הסיפורים הם אוסף של סיפורי חוויות של פרסונות שונות שאותן הם "לבשו", או שאלה הם סיפורים מהאלבום, כלומר, לדעתי, "סיפורי עוצמה".

===========================

גירסה יפה בעיניי ל"אירופה", שמשום מה מקבלת לייקים מעטים.

============== 

13.2.23

עוד הערה קטנה:

לדעתי, אם המשורר היה מסוגל להניע את נקודת המאסף שלו, הוא לא היה שואל את השאלות האלה, אלא יודע את התשובה עליהן.

==============