העיניים כבורר מצבים

הן בוררות סוגים שונים זוהר [אור], המתבטאים בכוונות שונות, המתבטאות במציאויות שונות.

בפוסט שלי אתמול כתבתי על המציאות כהקרנה על הקיר הפנימי של הבועה שבה אנו מצויים, והפעם אני רוצה להמשיך בנושא הזה של הקרנת המציאות.

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט":

[דון חואן:] "כל מקום שאליה נעות נקודות המאסף שלהם [של המכשפים] מסומנת על ידי זוהר [shine] ספציפי של עיניהם. מכיוון שלעיניהם יש זיכרון [memory] משל עצמן, הם [המכשפים, או הן, העיניים] יכולים לזמן את ההיזכרות [recollection] של כל מקום על ידי זימון הזוהר הספציפי המקושר למקום ההוא."
הוא הסביר שהסיבה שהמכשפים שמים כל כך הרבה דגש על הזוהר של עיניהם ועל מבטן [gaze, כנראה הכיוון שאליו הן מופנות] היא משום שהעיניים מחוברות ישירות לכוונה. למרות שזה נשמע כסתירה, האמת היא שהעיניים מחוברות רק באופן שטחי לעולם חיי היומיום. הקשר העמוק יותר שלהן הוא אל המופשט.
(עמוד 114)

התמונה העולה מקטע זה ומהקשרו היא שהעיניים מעלות בזיכרונן זוהר מסויים, וכתוצאה מכך מתערבת [נכנסת לפעולה] הכוונה ומניעה את נקודת המאסף למיקום המתאים לזוהר זה.
קסטנדה תוהה כיצד יכולות העיניים לאצור מידע כזה של [סוגי] זוהר, ודון חואן די מתחמק בתשובתו, ובשורה התחתונה אומר שהמכשפים מוותרים על התקווה להבין זאת.

אני רוצה בכל זאת להציע פיתרון: המילה היזכרות מופיעה כאן במונח recollection שמשמעותו המילולית היא איסוף מחדש, מה שמזכיר לנו את נקודת המאסף [assemblage point] שגם היא אוספת את התפיסה. כלומר, לדעתי העיניים תופסות כפי שעושה נקודת המאסף, על ידי התאמה או הישרה, במקרה של העיניים לסוגי זוהר שונים. כלומר, העיניים לא מחזיקות מחסן של זיכרונות, כפי שהניח קסטנדה בשאלתו, אלא הן בוררות סוגי זוהר הנמצאים לפניהן, סוג של לוח צבעים [color palette].
הזיכרון שיש להן משל עצמן הוא לא מחסן, אלא, אם אצמד לדימוי של בורר מצבים, משהו כמו סימונים או שקעים המצויים בבורר המצבים.
ברירת הזוהר, או המצבים, נעשית בצד הפנימי, העמוק, של העיניים. בצד השטחי, החיצוני, הן צופות במציאות המוקרנת לפניהן. כל כיוון פנימי שונה מקרין מציאות שונה.

ומה עם חושים אחרים? איך מכל הויזואליה הזו צצים גם תחושות, לדוגמה?

אני חושב שהתשובה מרומזת בעמוד הבא, כשדון חואן בכוח מבטו מסיט את עיניו של קסטנדה פנימה. קסטנדה מתאר זאת כך: "הריכוז שלו [של מבטו] היה כל כך חזק שלמעשה הוא גרם לי לתחושה פיזית: הרגשתי כאילו אני בתוך תנור."

(עמוד 115)

אלה היו כמובן הצעות פרשניות בלבד, המזמינות ביקורת.

******************* 

הפרשנות הזו מציעה הסבר לכך שכאשר עוצמים עיניים, הראייה האנרגטית אינה נפגעת. וזאת משום שהמבט פנימה אינו מושפע מעצימת העיניים, רק המבט החוצה.

=================== 

22.2.23

שיתוף הידע עם הראויים לו בלבד - הרהור לעת ערב 
======================================
מחשבה העולה אצלי מדי פעם:
מצד אחד ברור שהידע הטולטקי, חקירתו והפצתו הם חשובים. דון חואן פועל במצוות הרוח, והצעתו לקסטנדה לכתוב ספר(ים) באה ללא ספק מהרוח.
הפצת הידע חשובה, כי בסופו של דבר החירות האישית תלויה בחירות קבוצתית. היחידה היציבה הכי קטנה היא בית, מעליה, חבורה, ומעליה שושלת, ואפשר לשער שישנן יחידות גדולות יותר.

הבעיה המטרידה בעיניי היא שכפי שנאמר בספרות שלנו, ישנם כוחות הצופים בנו: הרוח, המוות, ובמקרה של השושלת של דון חואן גם הממרה את המוות. במקרה שלנו, כל שיתוף של ידע בפורמט דיגיטלי נצפה על ידי האינטליגנציה המלאכותית, שנשלטת על ידי השטן, או בכל כינוי לא תיאולוגי אחר שבו תבחרו לכנות את "המיטיבים הגלובליסטים", כפי שהם מציגים את עצמם.

כלומר, לא נכון לדעתי להעשיר את הידע של המפלצת המלאכותית הזו אודות הידע הטולטקי. כל ידע שהיא משיגה, לבסוף יופנה כנגדנו, והידע הטולטקי המדבר על השגת החירות ילמד אותה כיצד לטרפד את החירות הזו.

איך משתפים ידע בינינו מבלי להזין גם את המפלצת?

לדעתי, ספרי קסטנדה הם המודל. הצפנת הידע בדרכים שונות מבלי לעורר את הרושם שישנה הצפנה.

מתישהו ניאלץ לעשות זאת, אם כי, אפשר לשער, במידה פחותה של הצלחה מקסטנדה, כי את ההצפנה שלו עשתה הרוח; הוא הרי קרא את הטקסטים ישירות מהאינסוף.

בינתיים, הבעיה איננה דחופה, כי מהשטויות שלי המפלצת לא יכולה ללמוד הרבה 

====================

23.2.23

דוגמה לא טיפוסית
==============

בפוסט הקודם שלי דיברתי על מפלצת התבונה הלא-טבעית (!) שבמהלך שיתוף הידע הטולטקי בינינו [ולמעשה כל ידע, אבל כאן יקר ללבנו הידע מהסוג הטולטקי   ] אנו מזינים גם אותה, ויש נימוקים טובים לחשוב שהמפלצת הזו, הנשלטת על ידי כוחות האופל, המתהדרים בפילנטרופיות יתרה, תפנה נגדנו.

חידת אגב, האם מישהו זוכר בספרות שלנו מקרה שבו מדובר על כך שידיד הופך אוייב, ואז כל הידע שחלקת עם הידיד, מאותו רגע והלאה משמש נגדך?

.

כדי להוציא את הדיון בפוסט ההוא מהמישור המופשט, אנסה להציע דוגמה ראשונה, ולכן בוסרית, לקידוד [אתם נדרשים כאן למידת הרחמים    

  ], שאני נוטה לחשוב שהמפלצת החכמה מאד בתחומה (!) עשויה לפספס את המסר הטולטקי הנלווה.

במשפט המודגש הבא אני אומר משהו ב"טולטקית", ושאלת הנכונות שלו היא שאלה נפרדת, כלומר ייתכן והמשפט איננו נכון. או במינוח של הפילוסוף הוסרל והפנומנולוגיה, שהיו חביבים על קסטנדה והמכשפות: את שאלת אמיתותו (מציאותיותו) יש להציב בתוך סוגריים.

אני לא חושב שהדוגמה להלן היא אב טיפוס לתקשורת עתידית, אבל באותו עתיד, אני משער שיהיה מקום גם לקידוד מסוג כזה; קידוד הנסמך על הידע וההבנה שלנו את הטקסט הטולטקי, בהנחה שזהו אחד היתרונות המובהקים שיש לנו על פני המפלצת:

האור בשעות העוצמה, גם של דון חואן וגם של קסטנדה, בוקע דרך החריץ הממוקם בין הקווים שלעולם אינם נפגשים.

זה נשמע כמו כתב חידה, וזה אולי חסרונו. ["אולי" מפני שכל הטקסט הטולטקי נראה כחידה אחת גדולה, ולכן ייתכן שהמשפט לא ייצור רושם מיוחד שמדובר בחידה, או בהצפנה]
אני תוהה האם זוהי אכן דוגמה לחידה המובנת לנו, בעלי התבונה האנושית המצויים בספרות הטולטקית, ואינה מובנת לתבונה של המפלצת?
האם המפלצת יכולה לפענח זאת?

מה שחשוב הוא שהמשפט לא ייתפס כחידה, כי אחרת המפלצת תפעיל את כל משאביה כדי לנסות לפתור אותה, ואילו המצב הרצוי הוא שהיא תחשוב שיש כאן משפט שאינו מסתיר משמעות חשובה נוספת על זו הפשוטה הגלויה.

אני לא חושב שמבחינה זו הדוגמה היא מוצלחת, אבל הזהרתי: זו הצעה בוסרית. אם תרצו, הצעה נחשונית* 

זו דוגמה שלבטח עוד תילמד היטב בכל בתי הספר לשוטרי מקוף [כדוגמה למקום שאין בו דומיננטיות של אף אחת מהתבונות המוזכרות בפוסט   ]

בדיעבד, נראה לי שהפוסט קיבל לסיום תפנית פורימית, אם תרצו.

======================

* על שם נחשון בן עמינדב, זכותו תגן עלינו.

====================

24.2.23

אם אנו רק מצטטים את מה שמופיע בספרים, אז המפלצת כבר יודעת את הדברים, כי יש לה גישה לכל הטקסטים האלה. אבל אם אנו מחדשים, יוצרים קישורים, מסיקים מסקנות, מגיעים לתובנות חדשות, משתפים בהתנסויות אישיות... אז אנו מביאים ידע שאין בספרים. ואז השאלה עולה: מה לעשות עם הידע החדש הזה? איך לאפשר את הגעתו "ליראיו" ולא למפלצתו 

====================

24.2.23

לוחמים במנוסה
==============

זהו שמם של סמינר וסדנה שערכו קסטנדה וחבורתו ב-1996. הפרסום אודותם מופיע בכתב העת "קוראי האינסוף" בנוסח הבא:

לוחמים במנוסה: ההתכוונותיות של המעברים הקסומים*. סמינר וסדנה אלה יהיו מורכבים מסקירה ושכלול של מעברים [קסומים] שנלמדו בסדנאות קודמות, וגם מסדרה של תנועות חדשות הנוגעות לנושא הסמינר: הרעיון שלוחמים בתנועה [on the Run - או במנוסה] אינם מגישים [את עצמם כ] מטרה נייחת [‫‪steady‬‬ ‫‪target‬‬] למתקפות החיים, ולבלאי החיים באופן כללי.
(עמוד 79 בתרגום העברי)

אפרופו "מטרה נייחת", אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שרעיון דומה, של התחמקות ממארב ומנפילה לפח יקוש, ישנו ברעיון של שיבוש שגרות החיים [Disrupting the Routines of Life], שהוא שמו של פרק ב"מסע לאיכטלאן". כל בעל חיים שיש לו שיגרה ניתן ללכידה. והאדם, טוענים המכשפים, אינו חורג מעיקרון זה.
את האדם השגרתי יכול המוות ל"הוריד מהבמה" בכל רגע, כי הוא צפוי לחלוטין.
אפשר לשער שהמוות האישי שלנו משועמם עד מוות מכך שנגזר עליו לעקוב אחרי מישהו צפוי לחלוטין. אני לא מקנא בו 

אני רוצה להוסיף רעיון המקשר בין המעברים הקסומים של הסדנה לבין שיבוש השגרות: המעברים הקסומים הם בעצם אי-עשיות, ולכן הם בגדר שיבוש של שגרה; סדרות התנועות האלה אינן חלק מהתנועות שבני אדם עושים, או אי פעם עשו, ברגיל, או כמו שאומרים במגדלי השן: "כדרך שיגרה".

****************

אם הפוסט הזה חידש לכם, אז הפוסט הצליח. אם הוא לא חידש לכם הרבה, גם אז הוא הצליח, כי הוא לא הזין את מפלצת הבינה המעושה, שהיא גם מאוסה, משום שהיא נשלטת על ידי הגלובל-ליסטים 

נראה שלא הצלחתי לשכנע רבים בסכנה האורבת לפיתחנו בהזנת הבינה המעושה, אבל אני מקווה שתימצא הדרך "לשיתוף הידע עם הראויים בלבד". בדמנו הדבר.

*****************

* - Warriors on the Run : The Intentionality of Magical Passes

.

שבת שלום.

====================

טבריה 1923

==================== 

25.2.23

היום, יום שבת, ה-25.2.23, הוא, (כנראה) יום עוצמה.
יום המגיע אלינו במחזוריות של 18 יום.

אני רואה בתזכורות האלה יותר תזכורת לעצם הרעיון שישנו מחזור כזה, ופחות לימים הספציפיים, כי החישוב מבוסס על זיכרונה של מישהי שראיינה את קסטנדה, והחישוב מתבסס על יום הריאיון. אני לא יכול לסמוך לא על הזיכרון שלה, ולא על כך שמישהו לא שינה את ספירת הימים 

מה בתמונה

ארץ הנגואל?

הארץ המוב-תחת?

השטח הרשום בנכסיו של תאגיד ישראל ?

ארץ אוכלת יושביה?

ארץ חמדת אבות?

ציון? (מהמטריקס    )

איכטלאן?

====================

מוסיקה

אין עדיין שיר הנקרא Warriors on the Run

אז נסתפק ב- Love on the Run

======================= 

26.2.23

בלבול מילים שאיננו בלבול
=====================

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל". לאחריו אומר לכם ולמפלצת את דעתי לגבי כמה עניינים שבו:

"נשים נעשות למכשפים הטובים ביותר," אמר דון חואן לאחר שהאזין להרצאה שלי, "וללא ספק, [נעשות] גם לאנתרופולוגים הטובים ביותר."

"מדוע?"

"מכיוון שהן הרבה יותר רגישות מגברים. הן יכולות לחוות ולהשלים עם דברים שמעבר לטווח שלהן ביתר קלות, מבלי להתעקש לתבוע את ההכרה בעצמיותן, כפי שגברים עושים. מצד שני, נשים הן הרבה יותר פגיעות וחייבות להיות מוגנות מההלם שבמפגש עם מציאויות אחרות. הן נוטות להתמכר ולאבד את התשתית שלהן מיד.

צחקתי, כי לרגע חשבתי שהוא אמר שנשים מאבדות את התחתונים מיד [עם נפילת כובע].

"גם זה," אמר דון חואן בצחוק. "אבל למרבה הצער, אף פעם לא חסרים גברים שיתמכו בהן בשחרור [יציאה מהתחתונים, כנראה] הזה."

בהערה רצינית יותר הוא הוסיף שאם האישה מפוכחת, אמיצה והרפתקנית, ולא תאבד את תחתוניה, היא תוכל לחשוף תעלומות מעבר לציפיותיה הפרועות ביותר.

"אבל האם היא לא חייבת להיות בעלת עוזרים רוחיים?" שאלתי.

"זה נכון, חלק מהרוחות הן עוזרות," המשיך דון חואן. "כל אדם, עם לידתו, מקבל חיית טוֹטֶם המגנה ומייעצת לו לאורך כל חייו. אולי שלך היא הצבי."
(עמוד 187 ואילך)

אני רוצה לטעון שהבלבול בין תחתונים לתשתית [underpants, במקום underpinnings] אינו טעות שמיעה של טאישה. מיד בהמשך דבריו הוא הרי מדבר על התחתונים. אובדן התחתונים הוא, לפרשנותי, סמל לכניעה לדחף מיני.

אני טוען שהוא בעצם אומר:
אם אישה לא עוסקת במין - כלומר, כנאמר ב"להתעורר אל החלום", לא משתמשת בפונקציית הרבייה של הרחם, אלא בפונקציית החלימה של הרחם - אז היא יכולה להיות בתקשורת עם חיית הטוטם שלה, שייתכן והיא לא אחרת מגוף האנרגיה שלה.
זו אולי הפעם היחידה בספרי חבורת קסטנדה שבה מוזכר המושג חיית טוטם.

=======================

27.2.23

שלוש (או ארבע) אמירות לא מילוליות בקטע אחד
=================================

בקטע הבא, הלקוח מ"מציאות נפרדת" ישנם לדעתי שלוש, או ארבע, אמירות כאלה. אסמן אותן בקו תחתון:

[דון חואן:]: "אתה חייב להתנהג כמו לוחם," הוא אמר.

"איך?"

"אדם לומד להתנהג כמו לוחם על ידי פעולה, לא על ידי דיבורים."

"אמרת שלוחם חושב על מותו. אני עושה את זה כל הזמן; ברור שזה לא מספיק."

נראה שהיתה לו התפרצות של חוסר סבלנות והוא השמיע צליל חבטה [smacking] בשפתיו. אמרתי לו שלא התכוונתי להרגיזו ושאם הוא לא צריך אותי שם בבית שלו, אני מוכן לחזור ללוס אנג'לס. דון חואן טפח לי בעדינות על הגב ואמר שהוא מעולם לא כעס עלי; הוא פשוט הניח שאני יודע מה זה אומר להיות לוחם.

"מה אני יכול לעשות כדי לחיות כמו לוחם?" שאלתי.

הוא הסיר את כובעו וגירד את רקותיו. הוא נעץ בי את מבטו וחייך.

"אתה אוהב שמאייתים לך כל דבר, נכון?"

"המיינד שלי עובד ככה."

"הוא לא חייב [לעבוד כך]."
(עמוד 232)

שלוש [או ארבע] האקטים המודגשים הם לדעתי אמירות לא-מילוליות. אני הולך להציע להן משמעויות מילוליות.
אולי ניתן להציע פירושים אחרים, או לדייק את ההצעה שלי, ואני בעצמי שומר לעצמי את הזכות לעשות זאת בעתיד, אבל אין בי הרבה פתיחות לרעיון שאין אלה אמירות לא-מילוליות שמשמעותן כאן חורגת מהמשמעות הרגילה שלהן.

- הצליל שהוא השמיע בשפתיו הוא צליל שמבטא חוסר סבלנות, או שמשהו בדברי קסטנדה לא היה לרוחו. זוהי המשמעות הרגילה. אני רואה באקט זה של חוסר סבלנות את המשמעות של חוסר זמן: קסטנדה אמנם חושב על המוות כל הזמן, אבל [כנראה] בזמן עתיד ולא כנוכח באותו רגע. הוא אינו רואה את הרגע הזה כרגע האחרון של חייו. הוא חושב בטעות שיש לו זמן, וחושב על המוות שלו כמצוי בזמן, ולא בעכשיו.
בנוסף, ייתכן שצליל השפתיים מציין את הטפיחה של המוות על הכתף השמאלית. דון חואן חיקה ב"מסע לאיכטלאן" את טפיחת המוות על הכתף תוך השמעת קליק בלשונו. ייתכן שמשק השפתיים הזה מחליף את צליל הקליק בלשון ומציין את אותה טפיחה של המוות.

- גירוד הרקות. הרחבתי על כך בעבר הרחוק. פירושו, לדעתי, שני דברים שהם אחד: אין מילים, הרוח [העוצמה]. גירוד הרקות בא בדרך כלל, כמו גם כאן, עם הורדת הכובע, שמשמעותו: סילוק המיינד. כל הקטע עוסק במעשים לעומת דיבורים. (הסרת הכובע היא האמירה הלא-מילולית הרביעית שבקטע)

הקטע הבא, הלקוח מ"מסע לאיכטלאן", מתוך הפרק "הקרב האחרון על פני האדמה", רלבנטי לשתי (או שלוש) האמירות הלא-מילוליות שציינתי עד כה, ולדעתי מבהיר את טעותו של קסטנדה, ואת המשמעות של גירוד הרקות:

"יש כמה אנשים שמקפידים מאוד על אופי המעשים שלהם. האושר שלהם הוא לפעול מתוך ידיעה מלאה שאין להם זמן; לכן, למעשים שלהם יש עוצמה מיוחדת; למעשים שלהם יש משמעות [sense, או תחושה] של... ."

נראה שדון חואן אובד מילים. הוא גירד את רקותיו וחייך. ואז פתאום הוא קם כאילו סיים את השיחה שלנו. הפצרתי בו שיסיים את דבריו. הוא התיישב וכיווץ [puckered] את שפתיו.

"למעשים יש עוצמה", אמר. "במיוחד כשהאדם העושה יודע שהמעשים האלה הם הקרב האחרון שלו. יש אושר מכלה [consuming] מוזר בלפעול מתוך ידיעה מלאה שמה שאתה עושה עשוי להיות המעשה האחרון שלך על פני האדמה. אני ממליץ לך לשקול מחדש את חייך ולהביא את מעשיך לאור זה".
(עמוד 92)

כאן משמעות גירוד הרקות כמציינת את העוצמה [הרוח] היא מאד ברורה:
למעשים שלהם יש משמעות של... [גירוד הרקות]. וכשקסטנדה דורש תשובה מילולית, הוא אומר "עוצמה".

- נעיצת המבט של דון חואן אומרת: שים לב לדברים שאני לא אומר, אלא עושה.

*****************

אם הפוסט הזה מסורבל, ייתכן שלא הייתה לי מספיק עוצמה להביא אלינו גירסה טובה יותר שלו 

=======================