האם הכפיל שלך הוא המוות שלך

זו שאלה שאני חוזר אליה שוב ושוב מדי פעם כי הספרות לא מקלה עלינו את התשובה לשאלה זו.

יש נימוקים לכאן ולכאן. בכל מקרה, הדימיון ביניהם רב:

ראשית שניהם ישויות אישיות, כלומר לכל אחד יש את המוות שלו ואת הכפיל שלו.

המוות הוא יועץ, וגם הכפיל הוא בעל ידע רחב יותר וצלול יותר. ב"מעבר המכשפים" הוא, לדעתי, זה הקרוי "הרואה שבנו":

הוא מאפשר לנו לראות ישירות לתוך דברים בעיניים לא מעוננות [לא מעורפלות]. אולם למרות הבהירות והדיוק של הערכותיו [assessments] של הרואה, איננו מעניקים לו תשומת לב, ואיננו מעניקים לרואה הזדמנות להישמע.
[...]
אנשי החוכמה הקדמונים שהמציאו את עבודת הסיכום האמינו שמכיוון שלעולם איננו מפסיקים לדכא [subduing] את הרואה, הוא לבסוף הורס אותנו.
(פרק 9)

כלומר, הוא גם הורג, כמו המוות.

למה הוא הורג אותנו? ע"פי הקטע הנ"ל, כי מבחינתו יש גבול לאי הציות שלנו לו. במילים שלי: יש גבול לסובלנותו של החולם לאי ציותו של הנחלם. יש גבול לסובלנות כלפי השיכחה שלו את המקור שלו.

מרכיב נוסף של דימיון בין הכפיל והמוות: לשניהם יש מקור אור על ראשיהם והוא לעתים דולק ולעתים כבוי: הכפיל מדליק את האור בעינו בחשיכה מוחלטת. המוות הרודף אחרינו מדליק את האורות על ראשו ויוצא בדהירה מהירה כדי להשיג אותנו ("מציאות נפרדת" עמוד 49, אחרי היציאה ממסעדת los Vidrios)

אני נוטה לחשוב שהמוות - כפי שהוא מתואר בספרי החבורה - הוא הכפיל החיצוני שלנו, ובנוסף ישנו הכפיל הפנימי, השוכן בגוף, זה אשר בד"כ חוטא בהזדהות יתר עם הפרסונה שלו.

==================== 

מוסיקה

קירבתך

================= 

28.4.23

הדרך לעמוד בפני חבטות המוות
===========================

הקטע הבא לקוח מ"מציאות נפרדת":

"לאדם המנותק רגשית [detached], שיודע שאין לו אפשרות לחצוץ בינו לבין המוות שלו [fencing off his death, להקים גדר ביניהם], יש רק דבר אחד לתמוך בו את עצמו [to back himself with]: עוצמת ההחלטות שלו. עליו להיות, אם לנסח זאת כך, אדון להחלטותיו."
(עמוד 138)

מדוע אי אפשר לחצוץ את עצמך מהמוות?

לדעתי, משום שהמוות הוא בלתי נפרד מההזנה המחייה אותך. הכח המתגלגל מלווה בכח ההודף [tumbler, הממעיד, המפיל, ההופך]. כל מנת אנרגיית חיים מזינה מגיעה עם חבטה המנסה למוטט אותך, לפרק את פקעת הסיבים. עם זאת יש בין שני הכוחות מרווח זמן קצרצר. המוות בא לאחר הכח המחייה.

לדעתי, ההיצמדות הרגשית לדברים גורמת לאפקט חזק יותר של חבטת הכח ההודף [הוא המוות].

איך החלטות סופיות - שאין לחזור מהן, נחושות - מסייעות ללוחם שאינו נצמד רגשית לדברים בהתמודדותו עם המוות שלו?

אני חושב שהתשובה קשורה לכך שהמוות הוא יועץ [וככל הנראה, הוא גם הכפיל]. הלוחם מציית להצעותיו של המוות שלו [כפילו] ובכך הוא אינו יוצר התנגדות לתוכניותיו.
לדעתי, הרעיון נרמז בקטע הנ"ל באמירה שהלוחם הוא אדון להחלטותיו, כלומר ההחלטות הן שלו, אבל לא של האני הרגיל, אלא של המהות האמיתית שלו, של כפילו.
אם יותר לי לייבא לכאן אמירה ממקום אחר בספרות: הלוחם מתגלגל עם המכה לאן שהיא לוקחת אותו. זהו עיקרון המשמש גם באמנויות לחימה: לא להתנגד למכה, אלא להשתמש בכוחה לצורך תנועה.

לסיכום: הפוסט מציע את הפרשנות שהעמידה של הלוחם כנגד המוות היא על ידי ציות לעצותיו.

שבת שלום.

=================

29.4.23

כל מה שאתה רואה, שלך
======================

הבטחת אלהים לאברהם:

"שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה"
(בראשית יג טו)

הערת אגב: נראה לי שמישהו טרח ומחק את שם ההר מכל פסוק שבו הוא מוזכר, אבל בספר היובלים, שהתגלה במערות קומראן, יש לכאורה פרטים נוספים: מערבית לבית-אל ומזרחית לעי.
האם אפשר לסמוך על הטקסט של מערות קומראן? לדעתי, לא. המגילות הוסתרו מהציבור ומהחוקרים במשך למעלה מ-50 שנים!!! זה מספיק זמן כדי לסלק, ואולי גם להכניס, לתוכן מה שיתאים לממשיכים של אלה ש"טיפלו" בטקסט המקראי בעבר.

.

המקבילה הטולטקית לקטע הנ"ל נמצאת ב"מסע לאיכטלאן":

[דון חואן:] "בדעתי לתת לך את כל הארץ שרואות עיניך, ולא בכיוון אחד בלבד, כי אם מכל עבריך". הוא קם, ובהצביעו קדימה בידו הפשוטה, סבב את גופו סחור סחור - כדי מעגל שלם. "כל הארץ הזאת שלך היא," אמר.
(עמוד 152)

כמה שורות משם בהמשך הוא אומר:

"כל הארץ הזאת, עד כמה רחוק שאתה יכול לראות, היא שלך," הוא המשיך, עדיין מחייך. "לא לשימוש, אלא לזכירה."

.

כתבתי כאן פוסט בעבר שערך השוואה בין ההבטחה לאברהם וההבטחה לקסטנדה. שם הפוסט היה "בין תורת משה לתורת קסטנדה". טענתי שם:

1. לאברהם ההבטחה לתת היא בלשון עתיד. לקסטנדה הנתינה היא בו במקום.

2. לאברהם היא נתינה לו ולזרעו, לצאציו. הצעתי שההבדל הוא בין שני סוג השימוש באנרגיה: רבייה (מין) לעומת חלימה.

מעניין ששני הקטעים, במקרא וב"מסע לאיכטלאן", נמצאים בפרק 13.

.

הפעם אני רוצה להציע שגבולות שדה הראייה, הם בעצם גבולות עולמך. מה שנמצא מעבר להם הוא בגדר שמועה, או השערה.    לדעתי, אלה הם גבולות התפיסה של הכפיל. הכפיל יודע כל פרט שנמצא בשדה זה, וגם על כוונותיו, לדוגמה כוונות של מישהו לפגוע בך (ראו את אמירתו של דון חואן לטאישה ב"יקוש עם הכפיל").

ככל הנראה, זה יותר מאשר שדה התפיסה של הכפיל, זה הכפיל עצמו, וזאת על פי האמירה של דון חואן: "איך אני יכול לדעת מי אני, כשאני כל זה?" הוא אמר, מקיף [גורף] את הסביבה בתנועת ראשו.".
("מסע לאיכטלאן" פרק 2)

הפוסט מציע שדון חואן בעצם לא נותן לקסטנדה שום דבר שאין לקסטנדה, אלא גישה אל מה שהוא ממילא "שלו", כפילו.

=================

30.4.23

התפיסה שמעבר לכל הפרשנויות
========================

לאחרונה עלה כאן הנושא של תפיסה כזו במושגים (לא טולטקיים) של שחרור מפרדיגמות המפרשות עבורנו את המציאות. פרדיגמות הן כנראה מה שקרוי בטרמינולוגיה טולטקית "טונאלים" [לדוגמה הטונאל של האדם המערבי לעומת הטונאל האינדיאני]. הפרדיגמות חיוניות לתיפקוד בעולם, אבל קשה להשתחרר מהן.

בעולמם של הטולטקים ישנה תפיסה המשוחררת מפרשנויות [או תיאורים, מונח שבו משתמש קסטנדה]. היא קרויה ראייה, ראיית האנרגיה כפי [או כאשר] היא נעה ביקום.

לדעתי, בקטע הבא, הלקוח מ"מפגשים עם הנגואל", המונח "רשימת מלאי" הוא מונח נוסף המציין טונאל, או פרדיגמה.

[קסטנדה:] "הדרך היחידה להתנתק מרשימת המלאי הקולקטיבית היא להתרחק מאלה המכירים אותנו היטב. לאחר זמן, חומות נפשיות שלוכדות אותנו מתרככות מעט ומתחילות להיכנע. זהו הרגע שבו הזדמנויות אמיתיות לשינוי מופיעות ואנו יכולים לקחת שליטה על חיינו.

"לו יכולנו להתעלות מעל הפרשנויות ולעמוד נוכַח תפישה טהורה ללא דעות קדומות, הרושם של העולם כעולם של אובייקטים היה נעלם. במקומו היינו עדים לַאנרגיה כפי שהיא זורמת ביקום. בתנאים כאלה, הכבלים של מחשבותיהם של אנשים אחרים היו אז חסרי השפעה עלינו, אפילו לא הקטנה ביותר, ולא היינו מרגישים כל חובה להיות או לעשות דבר. אז היו החושים שלנו חסרי מגבלות. זוהי ראייה".

הוא המשיך והגדיר אותה: "מטרתו של המכשף היא לשבור את הקיבעון של הפירושים החברתיים, ולראות אנרגיה באופן ישיר. לראות היא חוויה תפיסתית טוטאלית".

"לראות את האנרגיה כפי שהיא זורמת הוא צורך הכרחי בדרך הידע. בסופו של דבר, כל מאמצי המכשפים מכוונים למטרה זו. לא מספיק ללוחם לדעת כי היקום הוא אנרגיה, הוא צריך לאמת זאת בעצמו".

(עמוד 59)

על פי הקטע שהדגשתי בקו תחתון, מחשבותיהם של האנשים [ואני מוסיף: ציפיותיהם מאיתנו] הן שכופות עלינו את הפרשנויות, את הפרדיגמות (את הטונאלים, התיאורים, רשימות המלאי).
אמירה זו היא מחוץ לפרדימה המערבית, כלומר היא שייכת לטונאל של המכשפים הטולטקים, כי בתפיסה המערבית מחשבותיהם של אחרים נמצאות בקופסת הגולגולת של האחרים, והן אינן משפיעות עליי.

================

מוסיקה

"אי שם"

נוסטלגיה

מילים: דודו טופז

לחן: קובי אושרת

יש שותף לחלומותיך

======================== 

אות מהרוח?

עורבים אינם מספקים אישורים מהסביבה, אלא אותות מהרוח ("מסע לאיכטלאן")

========================== 

1.5.23

המכשף כאמן בחסד - מחצין את היופי הפנימי במעשיו
=======================================

האמירות הבאות לקוחות מפרק 11 של "מעבר המכשפים". הדוברת היא קלרה:

"ראוי היה שכבר תדעי שהצורה החיצונית של כל דבר שאנו עושים היא באמת ביטוי למצב הפנימי שלנו."
(עמוד 133)

וגם:
"האופן שבו אנו עושים דברים הוא מה שחשוב [matters, גם מתגשם], לא המהירות או הכמות [ההספק]."
(עמוד 133)

אמירות אלה רלבנטיות להמשך הדיון באותו הפרק. הנחת הסלעים בצדי שביל היא משימה שהטילה קלרה על טאישה: להביא סלעים מהנחל ולהציבם בשולי שביל שנמצא בחצר בית המכשפים.

[קלרה:] "אבל לבינתיים עדיף [לך] לא להתמקד בעובדה הזאת שהטכניקות האלה הן כישוף."

"למה לא?"

"מכיוון שאנו מעוניינים במשהו שנמצא מעבר לטקסים האיזוטריים והסוטים [aberrant] והלחשים של אותם מכשפים בימי קדם.

"את מבינה, אנחנו מאמינים שהטכניקות המוזרות והחיפוש האובססיבי שלהם אחר עוצמה הביא רק להגברה רבה יותר של העצמי.

"זוהי דרך ללא מוצא, כי היא אף פעם לא מובילה לחירות מלאה [טוטאלית], וחירות מלאה היא מה שאנו עצמנו מחפשים.

"הסכנה היא שאפשר בקלות להיות מושפע [swayed, להיות מוסט כמו ענף ברוח] מהלך הרוח [mood] של אותם מכשפים."

"אני לא אושפע", הבטחתי לה.

"אני באמת לא יכולה לספר לך יותר כרגע," היא אמרה בקוצר רוח, "אבל אתה תגלי יותר ככל שתתקדמי."

הרגשתי נבגדת ומחיתי בתוקף. האשמתי אותה בכך שהיא משתעשעת ביודעין במחשבתי וברגשותי בכך שהיא מחזיקה אותי תלויה [באוויר] עם פיסות מידע המעוררות את סקרנותי; ועם הבטחות שהכל עומד להיות ברור באיזשהו תאריך עתידי לא מוגדר.

קלרה התעלמה לחלוטין מהמחאות שלי. זה היה כאילו לא אמרתי מילה.

היא קמה, ניגשה אל ערימת הסלעים והרימה אחד, כאילו הוא היה עשוי מקלקר. לאחר שהתלבטה לרגע לגבי איזה צד לפנות, היא הניחה את הסלע בקצה [edge, בשולי] השביל.

לאחר מכן היא סידרה שני סלעים נוספים בגודל של כדורגל משני צידיו. לאחר שהיא הייתה מרוצה מהמיקום שלהם, היא פסעה לאחור כדי לבחון את ההשפעה [שהם מעוררים בצופה].

נאלצתי להודות ששביל הגן, הסלעים האפורים החלקים שהיא הניחה, והעלים הירוקים המשוננים של הצמחים יצרו קומפוזיציה הרמונית ביותר.

"החן [grace, חסד, קסם, תנועה חלקה, עדינות, פעולה ללא מאמץ, רצון להיטיב (חסד)] שבו את מתמרנת דברים [manipulate, רמז לעשייה בידיים] הוא שחשוב [matters, גם מתגשם]," הזכירה לי קלרה בזמן שהיא הרימה עוד סלע:

"המצב הפנימי שלך משתקף בדרך שבה את נעה, מדברת, אוכלת או מניחה [ממקמת] סלעים.

"זה לא משנה מה את עושה, כל עוד את אוספת [gather, מלקטת] אנרגיה עם הפעולות שלך וממירה אותה לעוצמה."

במשך זמן מה, קלרה נעצה את מבטה [gazed] בשביל כאילו הייתה שוקלת היכן להניח את הסלע הבא שאותו החזיקה בידיה.

כשמצאה מקום מתאים, היא הניחה אותו בעדינות ונתנה לו טפיחה של חיבה.

"כאמנית עלייך לדעת שיש להניח את הסלעים במקום שבו הם מאוזנים", אמרה, "לא במקום שבו הכי קל לך להפיל אותם [להיפטר מהם].

"כמובן, אם היית מלאה בעוצמה, היית יכולה להפיל אותם בכל דרך שהיא והתוצאה הייתה אז היופי בהתגלמותו [beauty itself].

"להבין את זה היא המטרה האמיתית של התרגיל של מיקום סלעים".

(עמוד 136-137)

***********************

ראשית, אני חושב שההטחות של טאישה שקלרה מעוררת את סקרנותה ואז לא משיבה לשאלותיה מתבררות כטעות, כי קלרה בעצם השיבה לה במעשים ולא במילים. כלומר, היא הדגימה לה למה היא מתכוונת בטענתה שהם, המכשפים של היום, מתעניינים במשהו אחר, שנמצא מעבר לטקסים האיזוטריים והלחשים של המכשפים הקדומים, ובו בזמן גם הדגימה, לדעתי, מהי החירות המלאה. כלומר, מיקום הסלעים שלה נעשה במצוות הרוח. ייתכן שהיא הניחה אותם במקומות שבהם הם אמרו לה שהם רוצים להיות, כפי שההמצאות שהנגואל אליאס הביא ממגרש הגרוטאות של היקום ביקשו ממנו שיביא אותם לבית המכשפים [נמצא בהמשך הספר], וכפי שטאישה דיברה עם האבן הגעשית ב"יקוש עם הכפיל".

כל פעולותינו משקפות את פנימיותנו, אבל כאשר פועלים בצורה כזו, כלומר מצייתים לרוח, התוצאה היא יופי.
ואם יורשה לי לסייג זאת מעט ולשלב רעיון שלכאורה אני עושה לו כאן נפשות   , ההקשבה והציות הם עניין של דרגה. ככל שההקשבה לרוח טובה יותר, כך תוצאת המעשה היא גירסה מוצלחת יותר, ויפה יותר, של אותו הדבר.

אני עדיין לא סגור על האם בכולם נמצאת הרוח [עמדה שלבטח תשניא אותי על הנאורים], אבל אם אתם שוחרי החכמה הטולטקית, חזקה עליכם שהיא נמצאת בכם. 

************************** 

אני לא רוצה לומר כמו מה נראית לי הקומפוזיציה של הסלעים בקצה השביל והשיחים סביבו, כדי לא לאבד עוד כמה חברים 

========================== 

2.5.23

עולם האובייקטים הוא רק תיאור (והערה על מחלוקת העולם השטוח)
============================

להלן שלושה ציטוטים מספרי חבורת קסטנדה העוסקים בתיאור העולם כעולם של אובייקטים.
אני חוסך מעצמי הפעם את החיפוש אחר מראי המקום של הציטוטים. מי שזקוק להם שיאמר ואחפש אותם.

1. [דון חואן:] "אין עולם של אובייקטים, המתייחסים זה לזה באמצעות חוקים פיזיקליים. מה שקיים הוא פנורמה של האצלות זוהרות, המאוגדות בצרורות באופן בל יינתק, שבתוכה נוכל לבצע פרשנויות ככל שעוצמת תשומת הלב [הקשב] שלנו תאפשר."

2. [דון חואן:] "אני אומר שזהו קודם כל עולם של אנרגיה; אחר כך זהו עולם של אובייקטים. אם לא נצא מתוך הנחה שזהו עולם של אנרגיה, לעולם לא נוכל לתפוס אנרגיה ישירות. אנחנו תמיד ניעצר על ידי הוודאות הפיזית של מה שציינת זה עתה: קשיותם של האובייקטים."

3. [דון חואן:] "עולם האובייקטים והמוצקות [solidity] הוא דרך להפוך את המעבר שלנו על פני האדמה [on earth] לנוח [convenient]. זהו רק תיאור [description] שנוצר כדי לעזור לנו. אנו, או ליתר דיוק השכל שלנו, שוכחים שהתיאור הוא רק תיאור וכך אנו מביאים את הכוליות של עצמנו להיות לכודה במעגל קסמים שממנו אנו מגיחים רק לעתים רחוקות במהלך חיינו."

ב"קוראי האינסוף" קסטנדה אומר זאת בדימוי למפה. אנו שוכחים שהמפה של העולם שבידינו היא רק מפה ומשקיעים בה את כל הקשב שלנו. (בניסוח שלי מהזיכרון).

.

אני רוצה לטעון שתיאור [או פרדיגמה, טונאל, רשימת מלאי, פרשנות] הוא צורת הסתכלות על המציאות שגם מפרשת את המציאות וגם מסננת אותה, כלומר קובעת עבורנו מה יזכה לתשומת הלב שלנו, ומה יזכה להתעלמותה. שום דבר שיקרה במציאות לא ייאלץ אותנו להחליט שהתיאור [הפרדיגמה וכו.] איננו נכון ושעלינו לזנוח אותו ולחפש לנו תיאור אחר.
התמזל מזלנו ויש לנו את ספרי הרואים החדשים - ספרי חבורת קסטנדה - שמגלים לנו מהי המציאות שמעבר לכל הפרשנויות, מציאות אנרגטית הנתפסת בראייה, וידיעה זו היא צעד ראשון הכרחי להשתחררות מהתיאור הסוגר עלינו וכופה עצמו עלינו.
זוהי מתנה עצומה, לא?

בתחילת "צדו הפעיל של האינסוף" מביא קסטנדה שני שירים המבטאים שני תיאורים שונים של המציאות: האחד טוען שהעולם נברא והשני שהעולם לא נברא. כפי שטענתי לעיל, שום דבר שיכול לקרות בחיינו לא ייאלץ אותנו לזנוח את התיאור שלנו. תמיד נוכל למצוא הסברים חדשים, להניח את קיומן של סיבות נסתרות ...

.

על רקע המחלוקת היום בין חסידי התיאוריה של הארץ הכדורי לעומת הארץ השטוח, הפוסט מציע שאין באמת דרך להכריע בין שני התיאורים האלה. כל תופעה, ישנה או חדשה, ניתנת בעיקרון להסבר במסגרת כל אחד מהתיאורים האלה.
ומכיוון שאלה הם רק תיאורים אלטרנטיביים, כדאי לאמץ את דעתו של דון חואן: להשתמש באחד במצבים שבהם נוח ויעיל יותר להשתמש בו, ובאחר בנסיבות הפוכות. המדד הוא נוחות שימוש. אין להם שום קשר לאמת.

==========================

3.5.23

כיפת הנגואלים
=============

מזה זמן שאני מנסה לעשות נפשות לרעיון שהנגואל קשור באיבר המין הגברי. הפעם אני לוקח את המושג "כיפת הנגואלים" ומתייחס אליו במסגרת אותה פרשנות.

כיפת הנגואלים היא מבנה [edifice] שנוצר על ידי התכוונותם של הנגואלים לאורך הדורות, ואליו מגיעים לוחמים אחרי שהם עוזבים את העולם, גם כיחידים, ומשתמשים בו כתחנת מעבר לקראת הקפיצה לקשב השלישי בחבורה.

הקטעים הבאים לקוחים מ"מפגשים עם הנגואל", מתוך הפרק "תכליתו של החוק [rule, חוק הנגואל, או שלטון הנגואל]", ויש בהם רמזים לכך שבאיזשהו אופן, חוק הנגואל קשור לאיבר המין. הדגשתי את הנקודות, והתייחסתי אחר כך לרעיון המקדשים:

"האינטרס הבסיסי של אורגניזם הוא לשכפל את עצמו, לכן דרך אחת להגדיר את החוק [חוק הנגואל] תהיה לומר כי החוק הוא המַתְכּוֹן לתהליך הרבייה. מה שהוא מנסה להשיג הוא הנצחת המודעות"
(עמוד 235)

"מאחר וחבורות רבות אינן מסוגלות להגיע להשלמת האנרגיה שלהן, הקימו נגואלים נווה מדבר שניתן לחיות בו בתוך הקשב השני; מבנה [edifice] עצום של כוונה באזור מרוחק של החלימה, אליו הולכים רואים לבדם או בקבוצות קטנות. אני קורא לזה 'הכיפה של הכוונה', בגלל שצורתו הגלויה היא כמו של כיפה".
(עמוד 235-236)

"הערתי שבמחשבה על מטרת החבורה, החוק ניתן להתפרש כמקביל לְמה שתרבויות טרום ספרדיות כינו: "חוקים אלוהיים", כלומר אוסף של תקנות נורמטיביות המיועדות לגאולתו של האדם.

תשובתו הייתה: "זה לא אותו הדבר, כי החוק אינו מגיע מישות עליונה. המנגנון של החוק איננו אנושי, אין בו חסד או חמלה. אין לו מטרה אחרת מאשר המשכיותו.

"הרואים העתיקים, בכך שהם איפשרו לעצמם להתפתות לאנלוגיות, עשו את הטעות של זיהוי החוק עם פרשנויותיהם המיוחדות, והגיעו לסגידה ולהקמת [erecting, הזקפת] מקדשים לכבודו..

"הרואים החדשים דחו את כל זה. כאשר הם חקרו את אמנות היקוש, הם ניערו את האבק ממהותו של הכישוף וגילו מחדש את המטרה של החירות, שאין לה כל דמיון למטרות דתיות. זה מַחַק מהם את ההיקסמות מהתבנית האנושית
(עמוד 236)

להלן כמה דוגמאות פיקטורייליות   של מקדשים שלדעתי עליהם מדבר קסטנדה. שלושה מהמזרח הרחוק ואחד מכנסייה ביוון.

========================