Gregg Karukas - Blue Touch
*****
בפוסט הקודם טענתי שעבודת הסיכום יוצרת ריחוק מילדותנו, ובעצם מכל עברנו. היא מסלקת את ההזדהות שלנו עם "גיבור" הסיפור. בדומה לסרט, כל עוד אנו צופים בסרט (טוב), אנו אחד עם הגיבור, חווים את המחשבות, ההרגשות והרגשות שלו. הטולטקים מציעים להתעורר לעובדה שאינך הגיבור של סרט חייך בעיצומו של הסרט, ולא בסופו.
אם להמשיך את האנלוגיה: להתעורר כדי לעצור את דליפת האנרגיה האמוציונלית ולאסוף את זו שכבר דלפה בגלל ההזדהות.
בפרק 9 של "מציאות נפרדת" ישנה דוגמה לאירוע בילדותו של קסטנדה, בו הוא גרם לשבר בידו של ילד חלש מתוך התנהגות בריונית. האירוע זעזע אותו כילד (בן שמונה) והוא נדר שאם הילד יחלים, הוא יוותר על נצחונותיו, כלומר על שאיפתו להביס את כל יריביו הרבים. (עמוד 129)
האירוע הזה הוא פצע פתוח גם עשרות שנים אחר כך. הוא כמובן מודחק היטב מהמודעות. זהו אירוע כה חי עד כדי כך שדון חואן "הרואה" אותו מדבר עליו בזמן הווה.
האירוע זוכה להתעסקות בו בשל היותו חסם לראייה עבור קסטנדה, כלומר יתד המקבעת אותו בעולם המוכר.
הבשורה הרעה, עבור כולנו, היא שלא ניתן לבטל את ההבטחה ההיא על ידי מילים.
("מציאות נפרדת" עמודים 129, 130)
הערה לשונית
נראה לי ש"אם לא אכפת לך" הוא טעות בתרגום, ואולי אפילו טעות במקור; אבל מסוג הטעויות שרק מתרגם הרואה את כל הספרות יכול שלא ליפול בה, ולכן אין לבוא אל המתרגם בטענות במקרה זה.
הביטוי שם הוא: mind you.
ניתן אכן לתרגם זאת כפי שתורגם, אבל דון חואן מעולם לא התבטא בצורה מזלזלת כזו. הוא אמנם זלזל רבות, אבל לא כך.
הכוונה, לדעתי, היא לעורר את תשומת לבו של קסטנדה לחשיבות האמירה: שים לב! , ואכן מדובר שם באמירה חשובה ביותר.
העליתי את האפשרות שייתכן ויש כאן אפילו פספוס במקור, וקסטנדה היה צריך אולי לכתוב משהו שמשמעותו המעשית דומה, אבל משמעותו המילולית שונה:
if you don't mind. כלומר: העוצמה שלנו היא when we don't mind, כשאיננו מנוהלים על ידי המיינד, הוא ההתקן הזר.
מעניין ש-mind פירושו גם אכפתיות, חשוב לנו, אנו רוצים, שמצבים בעולם יהיו מסויימים ולא אחרים; ההיפך מאדישות.
אם כן, העוצמה היחידה שלנו היא ...... להשתחרר משליטת הדעת הטפילית, המיינד.
המיינד וההשתחררות ממנו מופיעים כאן בשני הקשרים:
- באמירה שכאב וסבל הם "רק" מחשבות. כלומר, המיינד הוא שהופך את ההרגשה שבהן למושג מחשבתי שבו כבר כלול ה"אני" החווה אותם, האני הסובל.
- באמירה שצריך לצמצם את רציותינו בעולם לאפס, כלומר להיות לא אכפתיים, don't mind.
לְמַה ממתין הלוחם?
התשובה נמצאת בפרק הבא, פרק 10.
הלוחם ממתין להופעת הרצון.
רצון, כוונה ורוח הם מושגים קרובים, ונעמוד על הדקויות שביניהם בהזדמנות אחרת.
לא לרצות דבר בעולם שונה מלרצות בחוסר שלו, כלומר, להיות נזיר, או להתנזר מדברים. זה חמור עוד יותר מסתם לרצות כי אז אתה מתמכר לזהות החדשה שלך, הנזיר, וזה מלווה בתחושה שאתה עושה משהו חשוב.
ובנוסח של דון חואן:
"מניעה מעצמך היא התפנקות" (עמוד 134)
"ההתפנקות של מניעה עצמית היא בהחלט הגרועה שבכולן. היא מאלצת אותנו להאמין שאנו עושים דברים גדולים, כשלמעשה אנו בסך הכל קבועים בתוך עצמנו." (עמוד 134)
נושא הרְצִיוֹת עלה בעבר באחד הפוסטים שלי.
דובר שם על השירה, שממנה נוטל דון חואן את ההשתוקקות, או הכיסופים, במופשט מהתכנים הארציים שלהם, ומשתמש בהם ככוח דחף כדי לשגר את עצמו אל מעבר לעולם המוכר.
צמצום הרציות לאפס מופיע בפרק 10 באופן לא מפורש בתוך המושג ריחוק (detachment), אי הצמדות.
ריחוק הוא אחד משלושת המרכיבים היסודיים באסטרטגית החיים של הלוחם, הכוללת את:
המודעות למוות, התנתקות (ריחוק), עוצמת החלטותיו (כוונה בלתי כפיפה) (עמוד 138)
הייתי אומר שההמתנה של הלוחם להופעת הרצון היא אקט של שלילה: ניתוק רצונותיו מכל דבר בעולם: (לא רוצה דבר), ואילו המתנה להופעת הרצון, שהוא אינו חלק מהעולם, היא החיוב, אליו הוא ירתום את רציותיו.
אז איך מבטלים הבטחה קדומה שקיבלנו בילדותנו?
מצמצמים את רציותינו לאפס ובמקביל את התוויות המושגיות של המיינד (קרבן הוא מחשבה), וממתינים לרצון; כלומר מתנתקים מהמיינד וממתינים להופעת הנפש האמיתית (שהיא חלק מהרוח). אז נוכל להשיל מעלינו את הזהות השקרית.
הבטחות הילדות (ונדרים בכלל) חסרות כל כוח (מקבע) מבחינת הנפש האמיתית.
שבת שלום.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
23.6.17
הרצון הוא מושג שאינו קל להבנה.
[דון חואן:] "המיטיב שלי אמר לי שלוחם יודע שהוא ממתין ויודע למה הוא ממתין. במקרה שלך, אתה יודע שאתה ממתין. היית כאן עמי במשך שנים, ובכל זאת אינך יודע למה אתה ממתין. לאדם הממוצע זה קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי, לדעת למה הוא ממתין. מכל מקום, ללוחם אין בעיות; הוא יודע שהוא ממתין לרצון שלו." ("מציאות נפרדת" עמוד 133)
הספרים הראשונים של קסטנדה מסודרים בסדר כרונולוגי, אם כי לא רציף, והם כוללים את התאריכים שבהם אירעו או נאמרו הדברים. קסטנדה נמצא בשלב זה כבר אחרי 9 שנים של חניכה, והוא עדיין לא יודע למה הוא ממתין, ומהו הרצון.
האם עלינו להבין מפסקה זו שגם האדם הממוצע ממתין, מבלי לדעת למה הוא ממתין?
לא בטוח. נראה לי שקסטנדה קרוב עדיין לאדם הממוצע, כי חלק נכבד מהחניכה שלו אירע בצד שמאל, החסום עדיין לגישה עבורו. על כן הוא יודע שהוא ממתין, כי ההמתנה היא בת לוויה של החניכה, והוא אינו יודע לְמַה, כי בתודעת ימין שלו הוא קרוב לאדם הממוצע.
זו פרשנותי.
==============
23.6.17
קצת נופי סלעים.
את שתי התמונות הבאות צילמתי במקום שעל פי מפה (לא מפת אוצר, לצערי) המקום מסומן כ"חורבת כנסיה". המקום אינו קל לגישה, אבל בשביל מעט שאריות של קדושה מה לא עושים.
קשה לי להאמין שהיה זה אי פעם מבנה.
סלעים מעניינים אחרים, לא רחוק משם, אבל לא קשורים לאתר הקודם.
==============
24.6.17
דיברנו כאן על צמצום הרציות שלנו בעולם המוכר לאפס והמתנה לרצון.
טענתי שרצון, כוונה ורוח הם מושגים קרובים מאד.
כהמחשה לכך רציתי להביא פסקה מ"כוח השקט", אבל..... מתברר שהיא לא מופיעה במהדורה העברית של הספר.
במקרה זה, חוסר הפיסקה הוא בולט מאד כי לפתע דון חואן מדבר על תהליך טיהור מבלי שהוזכר קודם לכן תהליך כזה.
נזכרתי שבאחד הפוסטים בעבר כבר הצבעתי על היעדרותה של הפיסקה הזו ואף הבאתי אותה. אתרגם אותה מחדש כאן.
הפיסקה החסרה מסומנת באדום:
הוא אמר שיש ביקום כוח שאין לא שיעור, שלא ניתן לתארו, הקרוי בפי המכשפים "כוונה", וכי כל דבר הקיים ביקום מקושר אל כוח זה באמצעות חולית חיבור. מכשפים , או לוחמים, כפי שהוא כינה אותם, עניינם הוא בדיון אודות חולית חיבור זו, בהבנתה ובשימוש בה.
עניינם הוא במיוחד בניקויה מההשפעות המרדימות שמקורן בעיסוקים (והדאגות) של חייהם היומיומיים. ניתן להגדיר את הכישוף, ברמה זו, כניקויה של חולית החיבור שיש ליחיד עם הכוונה. ("כוח השקט" עמוד 11)
כלומר, טירדות היומיום (שבבסיסן נמצאות כמובן רציותינו) הן שמזהמות את חולית החיבור אל הכוונה (הרצון).
=====================
24.6.17
עוד מילה על ההתנזרות כטעות. הבאתי לעיל ציטוט שבו דון חואן טוען זאת.
לצמצם את רציותינו איננה מושגת על ידי התנזרות מהן, כי היעד הוא להגיע למצב שבו לא הדבר ולא היעדרו הם בגדר מושא השתוקקות. שני המצבים הם חלק מהעולם המוּכַּר ולכן מבחינת יעד זה אין האחד עדיף על השני.
או קיי, זהו היעד. איך משיגים זאת?
הדרך היא האסטרטגיה המשולשת שהזכרתי לעיל בסוף הפוסט, באדום.
נושא ההתנזרות מזכיר לי את אושו, שטען כמדומני בספרו המצוין "טנטרה" שהנזירים המתנזרים ממין הולכים בדרך לא נכונה. מחשבותיהם מלאות מין. מה שצריך זה לעבור דרך המין אל מעבר לו, ולא על ידי עקיפתו (התנזרות ממנו), אם אני זוכר נכון. שנים רבות מאד שלא קראתי את הספר, ולא נראה שבשנים הקרובות אעשה זאת שוב.
אם אינני טועה בזכרוני או בפרשנותי אותו, הוא מציע לגבי כל דבר, כולל מין, לחוות את הדבר במלואו ואז להשתחרר ממנו. כשהתחלתי לכתוב את הדברים חשבתי שהוא אמר שצריך לחוות מתוך ריחוק ואז להשתחרר, אבל ייתכן ואני מעניק לו יותר מדי קרדיט 😊
=====================
25/6/17
בעוונותיי, אני מביא מדי פעם צילומים של סלעים.
אז איך זה שאני לא מזכיר את הנושא: "התבוננות בסלעים".
הקטע הבא לקוח מתוך "הטבעת השניה של העוצמה". הדוברת היא לה-גורדה, שכבר הבאתי בעבר את נימוקיי לכך שהיא לדעתי אישה-נגואל.
("הטבעת השניה של העוצמה" עמודים 220,221)
וכדי שלא נדבר באוויר
ההתבוננות היא אמצעי ללכידת תשומת הלב השנייה (הקשב השני).
ההתבוננות מביאה להשתקת המחשבות. אז מצטמקת תשומת הלב של הטונל ותשומת הלב השנייה נלכדת (hooks) בעלים היבשים (המשמשים בדרך כלל מושא ראשוני להתבוננות). רגע ההילכדות של תשומת הלב השנייה במשהו נקרא "עצירת העולם". (שם, עמודים 218 , 219)
=====================
27.6.17
ריח הסלעים המופיע בקשב השני, בחלימה.
ככל שאני זוכר, במסורת היהודית נטען שחוש הריח הוא חוש שלא נפגע כתוצאה מהגירוש מגן עדן, ובאינטרפרטציה טולטקית שאני מציע:
חוש הריח הוא צורת תפיסה שאיננה מתווכת על ידי המיינד הטפילי, כלומר הוא הישרה "נקייה" של ההאצלות הנשר, נתיב ישיר אל העולם, נתיב שאינו כלוא בבועה הטפילית העוטפת אותנו.
על כן, זה לא מקרה בעיניי שחוש הריח נדחק לשוליים בעולמנו התרבותי (המוכתב על ידי הטפילים), וזה נורמטיבי לגמרי להטעות ולשבש את החוש הזה באמצעות דיאודורנטים למיניהם.
זוהי רק הצעה פרשנית.
אבל הקטע הזה מפי לה גורדה עומד לכאורה בסתירה למה שהרגע טענתי:
אם חוש הריח אינו מושפע מהמיינד הטפילי, מדוע הוא כה עשיר במצב חלימה? מדוע ריח הסלעים מופיע לכאורה רק בחלימה?
הצלה לתזה הפרשנית יכולה לבוא מהכיוון הבא:
חוש הריח רק מועצם בחלימה. השתקת הרעש הטפילי מאפשרת לו להתעצם בתודעתנו.
אז אולי לא צריך למהר ולהשליך את ההצעה הפרשנית.
אני לא ממהר בעניין זה. :)
=====================
27.6.17
שתי חידות
1. קראנו שהלוחם נדרש להשתחרר מהרציות שיש לו מהעולם, ליצור ריחוק כלפי העולם.
אז מה פירוש תאווה שותקנית (silent lust) לחיים ולכל דברי-החיים (for life and for all things of life) שאותה הוא מטפח? הדבר נאמר בקטע הבא:
רק רעיון המוות עושה את האדם מנותק דיו, עד שאינו מסוגל למכר עצמו לשום דבר (abandon); עד שאינו יכול לשלול מעצמו שום דבר. אדם כזה, בכל אופן, אינו כַּמֵה, שכן יש בו תאווה שותקנית לחיים ולכל דברי החיים. הוא יודע שמותו מתגנב אליו ולא יניח לו זמן להיצמד לשום דבר, לכן הוא מנסה - בלי לכמוה - את הכל מכל דבר.
("מציאות נפרדת" עמוד 138)
2. התסמינים של הופעת הרצון מתוארים על ידי דון חואן בעמוד 139.
האם הם דומים לסימנים של אבדן הצורה האנושית המתוארים פעמיים: בחוויתה של לה גורדה ובחוויה של קסטנדה?
שניהם כמדומני בחלק הראשון של מתנת הנשר.
=====================
28.6.17
קטע משעשע מפי חיים שפירא.
הבאתי לאחרונה ציטוט מתוך אחד מספריו, קטע שבו וודי אלן מספר על זיכרון ילדות נפלא ובסופו מתברר שזו בעצם לא הילדות שלו.
מעניין שהקטע הבא לקוח, כפי הנראה, מספר בשם "זיכרון ילדות יפה במיוחד".
ואני מהמר שהקטע של וודי אלן מוחזר בו שוב.
אני משער שהסיבה לכך היא זו:
שכל אינו משהו מוגדר בשפה המדוברת. ככל שמדובר בכשריו של השכל: זיכרון, יכולת הסקת מסקנות, עירנות (תשומת לב), גמישות בהסטת תשומת הלב.... אנשים "יתלוננו", כלומר יודו שהיו שמחים לקבל ביצועים טובים יותר.
אבל המושג נתפס כמכיל את המודעות, ובעיקר את המודעות העצמית, ועל כן הוא נתפס כזהה עם מי שאני. על כן, להחליף את השכל שקול לוויתור על עצמי.
=====================
28.6.17
תשובתי לחידה הראשונה:
על רקע השאיפה של הלוחם לוותר על רציותיו מהעולם הזה, מהי אותה תאווה שותקנית שהלוחם מטפח?
הצעתי בעבר, בהקשר לשירה, שהלוחם נוטל מהשיר את הכיסופים, ההשתוקקות, אבל מפשיט אותם מהתכנים הספציפיים. לדוגמה, הוא לוקח את הגעגועים לנערה ושמה רותי המצפה באיזשהם חופים רחוקים, ומפשיט אותם מרותי. הוא נשאר עם השתוקקות בלבד, ללא תוכן. את מקום התוכן הוא שואף למלא במשהו שאינו שייך לעולם הזה, ולכן לא ניתן לדבר עליו.
זוהי לדעתי הכוונה בתאווה שותקנית (silent lust).
אנו זוכרים שהלוחם מעניק לנשר את המודעות ומשאיר לעצמו את החיים. זו לדעתי אותה אמירה:
הלוחם משתחרר מהמודעות של סיפור חייו, ומשאיר לעצמו את החיים ומודעות חסרת תוכן, הפנויה להשיג לעצמה כל תוכן שהוא. בשתי האמירות ישנה תאווה לחיים באופן כללי ולא למשהו קונקרטי:
"יש בו תאווה שותקנית לחיים ולכל דברי החיים."
נ.ב. ראוי להדגיש אמירה בדבריו של דון חואן:
ויתור על רציותיך מהעולם מוביל לכך שכל דבר טוב שקורה לך הוא בגדר מתנה!!!
=====================
28.6.17
האם זה בכלל אפשרי להשתוקק מבלי לדעת למה?
אני חושב שנתקלנו בזה אצלנו או אצל אחרים: ההרגשה שמשהו חסר לך (אתה משתוקק למלא את החוסר) ואינך יודע מהו הדבר החסר.
נתקלנו לא מזמן במפגשי קסטנדה עם מסקליטו. קסטנדה ניצל את המפגש עם מסקליטו כדי לשאול אותו על כך. הייתה לו תחושה של חוסר, מבלי שהוא ידע מה חסר לו.
הצעתי להבין את החזיונות שהציג בפניו מסקליטו כתשובה לשאלה זו:
1. הייתה חסרה לו סגירת מעגל עם אביו. דברים שלא הספיק לומר לאביו.
2. פגיעת שלושת הניצוצות בגופו = ההתמזגות עם שלושת הלוחמים והגעה לשלמותו.
=====================
28.6.17
דוּבַּר כאן על להפשיט את הרציות מתוכנן הקונקרטי.
הפשטה נוספת המרומזת בקטע המובא בפוסט היא: הפשטת התנסויותינו מהאני, או במילים אחרות: סילוק ההזדהות איתם, כלומר יצירת ריחוק מהם.
לשנוא, להיות עני, להשתוקק, להיות רעב, להרגיש כאב... כל אלה הן מחשבות.
דון חואן מוציא את האני מ"אני רעב", ומ"כואב לי", ואז נשארות רק התחושות עצמן, שאפשר לדעתי להמשיך ולכנותן רעב וכאב, בכדי שלא להמציא מונחים חדשים, ולדעתי ניתן גם לומר אני מתנסה בכאב ומתנסה ברעב, אבל לא "אני רעב", ולא "אני כואב".
אחרת המחיר הוא אדיר: "כוחות הרעב וכוחות הכאב יהרסו אותך".
אקהארט טולה מציג עמדה דומה מאד בהרצאה הבאה.
כמו רוב הרצאותיו, היא מאד בהירה וניתן למצוא בהן המחשות נוספות לאלה המופיעות בספרות הטולטקית.
אם לתרום ידע טולטקי לדבריו, המחשבות המופיעות במצב של נוכחות מקורן בנפש האמיתית.
מי שזמנו אינו בידו יכול להתחיל בדקה ה-8:30. אבל הווידאו כולו מומלץ מאד.
=====================
29.6.17
שתי הערות, על מנת לדייק את האמירה האחרונה שלי:
המחשבות המופיעות במצב של נוכחות יכולות להיות משני המקורות, אבל המקור הרגיל מזוהה ככזה, בין היתר כי הוא עקבי ומשתלב עם הידע הרגיל שלך.
"נוכחות" היא כנראה טרמינולוגיה אחרת למונח "דממה" הטולטקי.
להבנתי, זה לא בהכרח מצב של חוסר מחשבות, אלא לעתים מצב שבו אתה מרוחק מהן, כבר אינך צייתן אוטומטי לפקודותיהן (כי הן הרי מחשבות "שלך"), אלא הן קרובות יותר לדיבור זר הנשמע בסביבתך.
הערה שנייה: אני משתמש במונח "נפש אמיתית" רק בגלל שזהו התרגום ב"צדו הפעיל של האינסוף". הנוסח המדויק צריך להיות המיינד האמיתי, לעומת המיינד הזר. הדיוק הזה דווקא חשוב כי אני סבור שיש בו אמירה משנית חשובה, קרי:
המיינד האמיתי דומה למיינד הזר גם במובן הטולטקי (לא על פי משמעות המושג "מיינד" השגור בפי כל) שהוא חלק מרשת גדולה מאד. כלומר המיינד האמיתי הוא חלק מרשת אחרת, הרוח.
=====================
30.6.17
תמיכה לטענה שהמיינד האמיתי שייך לרשת אחרת ניתן למצוא לדעתי בטענה של דון חואן בסוף "מסע לאיכטלאן", שכדי להגיע לראייה צריך להכיר עולם נוסף לעולם הרגיל, והעולם הנוסף היחיד שהוא מכיר הוא עולם המכשפים.
בעולם המכשפים קויוטה עשוי לדבר, בדיוק כמו הקויוטה שדיבר עם קסטנדה לפני שהוא ראה את "קווי העולם", כלומר את האצלות הנשר.
העולם המוכר הוא צירוף מוסכם של האצלות, אחרת לא היינו נמצאים כולנו באותו עולם. אחינו בני האדם המכשפים השחורים (ובעיקר הורינו) הביאו אותנו להישיר את העולם המוסכם הזה. באותו אופן צריך להכיר את המוסכמה שעומדת ביסוד עולם המכשפים כדי להצטרף אליו, אל הרשת המקיימת אותו.
=====================
דיברנו כאן על צמצום הרציות שלנו בעולם המוכר לאפס והמתנה לרצון.
טענתי שרצון, כוונה ורוח הם מושגים קרובים מאד.
כהמחשה לכך רציתי להביא פסקה מ"כוח השקט", אבל..... מתברר שהיא לא מופיעה במהדורה העברית של הספר.
במקרה זה, חוסר הפיסקה הוא בולט מאד כי לפתע דון חואן מדבר על תהליך טיהור מבלי שהוזכר קודם לכן תהליך כזה.
נזכרתי שבאחד הפוסטים בעבר כבר הצבעתי על היעדרותה של הפיסקה הזו ואף הבאתי אותה. אתרגם אותה מחדש כאן.
הפיסקה החסרה מסומנת באדום:
הוא אמר שיש ביקום כוח שאין לא שיעור, שלא ניתן לתארו, הקרוי בפי המכשפים "כוונה", וכי כל דבר הקיים ביקום מקושר אל כוח זה באמצעות חולית חיבור. מכשפים , או לוחמים, כפי שהוא כינה אותם, עניינם הוא בדיון אודות חולית חיבור זו, בהבנתה ובשימוש בה.
עניינם הוא במיוחד בניקויה מההשפעות המרדימות שמקורן בעיסוקים (והדאגות) של חייהם היומיומיים. ניתן להגדיר את הכישוף, ברמה זו, כניקויה של חולית החיבור שיש ליחיד עם הכוונה. ("כוח השקט" עמוד 11)
כלומר, טירדות היומיום (שבבסיסן נמצאות כמובן רציותינו) הן שמזהמות את חולית החיבור אל הכוונה (הרצון).
=====================
24.6.17
עוד מילה על ההתנזרות כטעות. הבאתי לעיל ציטוט שבו דון חואן טוען זאת.
לצמצם את רציותינו איננה מושגת על ידי התנזרות מהן, כי היעד הוא להגיע למצב שבו לא הדבר ולא היעדרו הם בגדר מושא השתוקקות. שני המצבים הם חלק מהעולם המוּכַּר ולכן מבחינת יעד זה אין האחד עדיף על השני.
או קיי, זהו היעד. איך משיגים זאת?
הדרך היא האסטרטגיה המשולשת שהזכרתי לעיל בסוף הפוסט, באדום.
נושא ההתנזרות מזכיר לי את אושו, שטען כמדומני בספרו המצוין "טנטרה" שהנזירים המתנזרים ממין הולכים בדרך לא נכונה. מחשבותיהם מלאות מין. מה שצריך זה לעבור דרך המין אל מעבר לו, ולא על ידי עקיפתו (התנזרות ממנו), אם אני זוכר נכון. שנים רבות מאד שלא קראתי את הספר, ולא נראה שבשנים הקרובות אעשה זאת שוב.
אם אינני טועה בזכרוני או בפרשנותי אותו, הוא מציע לגבי כל דבר, כולל מין, לחוות את הדבר במלואו ואז להשתחרר ממנו. כשהתחלתי לכתוב את הדברים חשבתי שהוא אמר שצריך לחוות מתוך ריחוק ואז להשתחרר, אבל ייתכן ואני מעניק לו יותר מדי קרדיט 😊
=====================
25/6/17
בעוונותיי, אני מביא מדי פעם צילומים של סלעים.
אז איך זה שאני לא מזכיר את הנושא: "התבוננות בסלעים".
הקטע הבא לקוח מתוך "הטבעת השניה של העוצמה". הדוברת היא לה-גורדה, שכבר הבאתי בעבר את נימוקיי לכך שהיא לדעתי אישה-נגואל.
וכדי שלא נדבר באוויר
ההתבוננות היא אמצעי ללכידת תשומת הלב השנייה (הקשב השני).
ההתבוננות מביאה להשתקת המחשבות. אז מצטמקת תשומת הלב של הטונל ותשומת הלב השנייה נלכדת (hooks) בעלים היבשים (המשמשים בדרך כלל מושא ראשוני להתבוננות). רגע ההילכדות של תשומת הלב השנייה במשהו נקרא "עצירת העולם". (שם, עמודים 218 , 219)
=====================
27.6.17
ריח הסלעים המופיע בקשב השני, בחלימה.
ככל שאני זוכר, במסורת היהודית נטען שחוש הריח הוא חוש שלא נפגע כתוצאה מהגירוש מגן עדן, ובאינטרפרטציה טולטקית שאני מציע:
חוש הריח הוא צורת תפיסה שאיננה מתווכת על ידי המיינד הטפילי, כלומר הוא הישרה "נקייה" של ההאצלות הנשר, נתיב ישיר אל העולם, נתיב שאינו כלוא בבועה הטפילית העוטפת אותנו.
על כן, זה לא מקרה בעיניי שחוש הריח נדחק לשוליים בעולמנו התרבותי (המוכתב על ידי הטפילים), וזה נורמטיבי לגמרי להטעות ולשבש את החוש הזה באמצעות דיאודורנטים למיניהם.
זוהי רק הצעה פרשנית.
אבל הקטע הזה מפי לה גורדה עומד לכאורה בסתירה למה שהרגע טענתי:
אם חוש הריח אינו מושפע מהמיינד הטפילי, מדוע הוא כה עשיר במצב חלימה? מדוע ריח הסלעים מופיע לכאורה רק בחלימה?
הצלה לתזה הפרשנית יכולה לבוא מהכיוון הבא:
חוש הריח רק מועצם בחלימה. השתקת הרעש הטפילי מאפשרת לו להתעצם בתודעתנו.
אז אולי לא צריך למהר ולהשליך את ההצעה הפרשנית.
אני לא ממהר בעניין זה. :)
=====================
27.6.17
שתי חידות
1. קראנו שהלוחם נדרש להשתחרר מהרציות שיש לו מהעולם, ליצור ריחוק כלפי העולם.
אז מה פירוש תאווה שותקנית (silent lust) לחיים ולכל דברי-החיים (for life and for all things of life) שאותה הוא מטפח? הדבר נאמר בקטע הבא:
רק רעיון המוות עושה את האדם מנותק דיו, עד שאינו מסוגל למכר עצמו לשום דבר (abandon); עד שאינו יכול לשלול מעצמו שום דבר. אדם כזה, בכל אופן, אינו כַּמֵה, שכן יש בו תאווה שותקנית לחיים ולכל דברי החיים. הוא יודע שמותו מתגנב אליו ולא יניח לו זמן להיצמד לשום דבר, לכן הוא מנסה - בלי לכמוה - את הכל מכל דבר.
("מציאות נפרדת" עמוד 138)
2. התסמינים של הופעת הרצון מתוארים על ידי דון חואן בעמוד 139.
האם הם דומים לסימנים של אבדן הצורה האנושית המתוארים פעמיים: בחוויתה של לה גורדה ובחוויה של קסטנדה?
שניהם כמדומני בחלק הראשון של מתנת הנשר.
=====================
28.6.17
קטע משעשע מפי חיים שפירא.
הבאתי לאחרונה ציטוט מתוך אחד מספריו, קטע שבו וודי אלן מספר על זיכרון ילדות נפלא ובסופו מתברר שזו בעצם לא הילדות שלו.
מעניין שהקטע הבא לקוח, כפי הנראה, מספר בשם "זיכרון ילדות יפה במיוחד".
ואני מהמר שהקטע של וודי אלן מוחזר בו שוב.
אני משער שהסיבה לכך היא זו:
שכל אינו משהו מוגדר בשפה המדוברת. ככל שמדובר בכשריו של השכל: זיכרון, יכולת הסקת מסקנות, עירנות (תשומת לב), גמישות בהסטת תשומת הלב.... אנשים "יתלוננו", כלומר יודו שהיו שמחים לקבל ביצועים טובים יותר.
אבל המושג נתפס כמכיל את המודעות, ובעיקר את המודעות העצמית, ועל כן הוא נתפס כזהה עם מי שאני. על כן, להחליף את השכל שקול לוויתור על עצמי.
=====================
28.6.17
תשובתי לחידה הראשונה:
על רקע השאיפה של הלוחם לוותר על רציותיו מהעולם הזה, מהי אותה תאווה שותקנית שהלוחם מטפח?
הצעתי בעבר, בהקשר לשירה, שהלוחם נוטל מהשיר את הכיסופים, ההשתוקקות, אבל מפשיט אותם מהתכנים הספציפיים. לדוגמה, הוא לוקח את הגעגועים לנערה ושמה רותי המצפה באיזשהם חופים רחוקים, ומפשיט אותם מרותי. הוא נשאר עם השתוקקות בלבד, ללא תוכן. את מקום התוכן הוא שואף למלא במשהו שאינו שייך לעולם הזה, ולכן לא ניתן לדבר עליו.
זוהי לדעתי הכוונה בתאווה שותקנית (silent lust).
אנו זוכרים שהלוחם מעניק לנשר את המודעות ומשאיר לעצמו את החיים. זו לדעתי אותה אמירה:
הלוחם משתחרר מהמודעות של סיפור חייו, ומשאיר לעצמו את החיים ומודעות חסרת תוכן, הפנויה להשיג לעצמה כל תוכן שהוא. בשתי האמירות ישנה תאווה לחיים באופן כללי ולא למשהו קונקרטי:
"יש בו תאווה שותקנית לחיים ולכל דברי החיים."
נ.ב. ראוי להדגיש אמירה בדבריו של דון חואן:
ויתור על רציותיך מהעולם מוביל לכך שכל דבר טוב שקורה לך הוא בגדר מתנה!!!
=====================
28.6.17
האם זה בכלל אפשרי להשתוקק מבלי לדעת למה?
אני חושב שנתקלנו בזה אצלנו או אצל אחרים: ההרגשה שמשהו חסר לך (אתה משתוקק למלא את החוסר) ואינך יודע מהו הדבר החסר.
נתקלנו לא מזמן במפגשי קסטנדה עם מסקליטו. קסטנדה ניצל את המפגש עם מסקליטו כדי לשאול אותו על כך. הייתה לו תחושה של חוסר, מבלי שהוא ידע מה חסר לו.
הצעתי להבין את החזיונות שהציג בפניו מסקליטו כתשובה לשאלה זו:
1. הייתה חסרה לו סגירת מעגל עם אביו. דברים שלא הספיק לומר לאביו.
2. פגיעת שלושת הניצוצות בגופו = ההתמזגות עם שלושת הלוחמים והגעה לשלמותו.
=====================
28.6.17
דוּבַּר כאן על להפשיט את הרציות מתוכנן הקונקרטי.
הפשטה נוספת המרומזת בקטע המובא בפוסט היא: הפשטת התנסויותינו מהאני, או במילים אחרות: סילוק ההזדהות איתם, כלומר יצירת ריחוק מהם.
לשנוא, להיות עני, להשתוקק, להיות רעב, להרגיש כאב... כל אלה הן מחשבות.
דון חואן מוציא את האני מ"אני רעב", ומ"כואב לי", ואז נשארות רק התחושות עצמן, שאפשר לדעתי להמשיך ולכנותן רעב וכאב, בכדי שלא להמציא מונחים חדשים, ולדעתי ניתן גם לומר אני מתנסה בכאב ומתנסה ברעב, אבל לא "אני רעב", ולא "אני כואב".
אחרת המחיר הוא אדיר: "כוחות הרעב וכוחות הכאב יהרסו אותך".
אקהארט טולה מציג עמדה דומה מאד בהרצאה הבאה.
כמו רוב הרצאותיו, היא מאד בהירה וניתן למצוא בהן המחשות נוספות לאלה המופיעות בספרות הטולטקית.
אם לתרום ידע טולטקי לדבריו, המחשבות המופיעות במצב של נוכחות מקורן בנפש האמיתית.
מי שזמנו אינו בידו יכול להתחיל בדקה ה-8:30. אבל הווידאו כולו מומלץ מאד.
=====================
29.6.17
שתי הערות, על מנת לדייק את האמירה האחרונה שלי:
המחשבות המופיעות במצב של נוכחות יכולות להיות משני המקורות, אבל המקור הרגיל מזוהה ככזה, בין היתר כי הוא עקבי ומשתלב עם הידע הרגיל שלך.
"נוכחות" היא כנראה טרמינולוגיה אחרת למונח "דממה" הטולטקי.
להבנתי, זה לא בהכרח מצב של חוסר מחשבות, אלא לעתים מצב שבו אתה מרוחק מהן, כבר אינך צייתן אוטומטי לפקודותיהן (כי הן הרי מחשבות "שלך"), אלא הן קרובות יותר לדיבור זר הנשמע בסביבתך.
הערה שנייה: אני משתמש במונח "נפש אמיתית" רק בגלל שזהו התרגום ב"צדו הפעיל של האינסוף". הנוסח המדויק צריך להיות המיינד האמיתי, לעומת המיינד הזר. הדיוק הזה דווקא חשוב כי אני סבור שיש בו אמירה משנית חשובה, קרי:
המיינד האמיתי דומה למיינד הזר גם במובן הטולטקי (לא על פי משמעות המושג "מיינד" השגור בפי כל) שהוא חלק מרשת גדולה מאד. כלומר המיינד האמיתי הוא חלק מרשת אחרת, הרוח.
=====================
30.6.17
תמיכה לטענה שהמיינד האמיתי שייך לרשת אחרת ניתן למצוא לדעתי בטענה של דון חואן בסוף "מסע לאיכטלאן", שכדי להגיע לראייה צריך להכיר עולם נוסף לעולם הרגיל, והעולם הנוסף היחיד שהוא מכיר הוא עולם המכשפים.
בעולם המכשפים קויוטה עשוי לדבר, בדיוק כמו הקויוטה שדיבר עם קסטנדה לפני שהוא ראה את "קווי העולם", כלומר את האצלות הנשר.
העולם המוכר הוא צירוף מוסכם של האצלות, אחרת לא היינו נמצאים כולנו באותו עולם. אחינו בני האדם המכשפים השחורים (ובעיקר הורינו) הביאו אותנו להישיר את העולם המוסכם הזה. באותו אופן צריך להכיר את המוסכמה שעומדת ביסוד עולם המכשפים כדי להצטרף אליו, אל הרשת המקיימת אותו.
=====================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה