ותרעש הארץ

את סכר הדמעות אני פותח בגשם. (סוג של ייקוש, לא?)
בגירסת תפילה נוצרית.

בפוסט קודם כתבתי, בהערות, על הר געש שנוצר במקסיקו בשנות ה-40, מישור שהפך להר.
בצירוף מקרים (לא מרשים) אירעה לאחר מכן התפרצות של הר געש בגואטמלה.
ציינתי שכל האיזור הזה ממוקם על מה שנקרא "טבעת האש": טבעת של הרי געש פעילים סביב האוקיינוס השקט.

העליתי שם את המחשבה שאולי זה כלל לא מקרי שאיזור מקסיקו נבחר על ידי הטולטקים למקום מושבם. גיאולוגיה, או גיאוגרפיה, היא עניין חשוב מאד.

אני רוצה להוסיף עתה את הרעיון הכמעט טריביאלי שהתפרצות וולקנית לא יכולה להרוס מקום של עוצמה, אולי אפילו ליהפך.

קלרה מספרת לטאישה ("מעבר המכשפים") על בית המכשפות ועל הכוונה שהוטבעה בו, וגם:
"הוא שייך למשפחה דורי דורות. ובגלל המלחמות שמקסיקו עברה, הבית נהרס ונבנה [מחדש] המון פעמים". (עמוד 39)
ראשית, לא נאמר במקור "מלחמות", אלא turmoils, כלומר תהפוכות, מהומות.
מלחמות היא פרשנות אפשרית אבל חריגה מהטקסט המקורי, שעלולה להיות מוטעית.
ולמה זה חשוב?
כי ייתכן שההרס החוזר ונשנה של הבית אירע בגלל התפרצויות וולקניות. זהו במקרה גם ההימור שלי.
בכל אופן, התרגום לא צריך לנקוט עמדה פרשנית, אלא כשאין ברירה.

אם כן, התפרצות וולקנית יכולה להרוס בתים, אבל לא את מקומות העוצמה שעליהם הם בנויים.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

7.6.18
בסרטון הבא ישנה תערוכה הכוללת אוסף של מסכות של שבט היאקי, אותן תרם קרלוס קסטנדה לאוניברסיטת UCLA שבלוס אנג'לס, בה הוענק לו תואר ראשון ותואר שלישי (דוקטור) באנתרופולוגיה.
האוסף נמצא במוזיאון Fowler שבתחומי האוניברסיטה.

המסכות האלה, או חלקן, מוזכרות ב"הצד הפעיל של האינסוף".
שאמאן יאקי בשם לוקאס קורונדו שהביא אותו בסופו של דבר אל דון חואן (ליתר דיוק אל בנו, לכאורה, של דון חואן) עסק ביצור מסיכות כאלה לפרנסתו, וממנו קנה קסטנדה מסיכות בביקוריו אצלו.
יש בתערוכה, ורואים זאת בסרטון, כלי נגינה יאקי העשוי פקעות של חרקים מעופפים. קסטנדה קנה מלוקאס גם כלי כזה. אולי גם זה חלק מהאוסף של קסטנדה.

הפרופסור האחראי לתערוכה אומר בסרטון שאוסף המסיכות מוכיח שקסטנדה היה במקומות שעליהן דיווח במסגרת עבודתו המחקרית ובזמן שעליו הוא דיווח בעבודתו.
לא שעובדה זו משנה כהוא זה מבחינתי. הזמן הלינארי איננו אבן בוחן להתנסויות שחלקן אורעות מחוץ לזמן הלינארי.
מהיבט אחר,
החשיבות של התערוכה והאוסף היא (גם) בכך שאלה הם חפצים שהיו של קסטנדה, וחפצים של אדם מכילים גישה אל האיש ואל אירועי חייו. מידע כזה מוטמע בהם, להבנתי, בהאצלות הנגישות לקשב השני בלבד, כלומר עשויות להיקלט (להיות מוישרות) על ידי גוף האנרגיה שלנו.
אלא אם כן, כמכשף, הוא יכול למחוק מהם את עקבותיו. אני לא יודע אם זה אפשרי.
מסיכות אלה הן, בפוטנציה, גם קצות חוטים לשמאן לוקאס קורונדו, כמובן.
================= 
7.6.18
אתר בספרדית שעוסק ב"חייו הסודיים (מסתוריים?) של קרלוס קסטנדה".
================= 
8.6.18
סיימתי לקרוא (שוב) את "חציית המכשפים" של טאישה אבלאר. ספר מדהים.
בסוף הספר היא מבלה זמן רב על עצים. יש בה חיבה כלפי עצים. היא מטפסת עליהם, ישנה בצמרתו של עץ מסוים, חשה את תחושותיהם...
אני רוצה להציע שזה לא מקרי, משום שהיא יוקשת.
היוֹקשוֹת (אני משתמש בלשון נקבה כי החלוקה ליוקש-חולם מתייחסת בעיקר לנשים), משימתן היא לקרקע ולקבע את נקודת המאסף במיקום שאליו מביאות אותה החולמות.
הקרקוע והקיבוע מאפיין כמובן עצים.
ייתכן ויש לשניהם אותו מזג (mood). אני אומר "ייתכן" משום שנראה ש-mood הוא מושג שהתפיסה הטולטקית הוסיפה לו תוספת משמעות.

שבת שלום.
================= 
10.6.18
תמיכה מסוימת לטענה אודות הקשר בין יוקשות לעצים יש גם באמירה שרוֹסַה, אחת החניכות, לדעתי היא יוקשת, מתבוננת בעצים (gazing, תורגם בספר: "מסתכלת") . ("הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 229)
הפרק עוסק כולו בהתבוננות, gazing, ולפי הפרק נראה שהפרקטיקה הזו שייכת לחולמות, אבל אני חושב שבמידה מסוימת היא נוגעת גם ליוקשות.
בעבר התייחסתי לשאלה מהו התפקיד של כל חניכה:
דונה סולדד ורוסה הן יוקשות.
לידיה וחוספינה חולמות.
לה-גורדה אישה נגואל.
בנוסף, את רוסה מצא הנגואל דון חואן, וכזכור, על פי חוק הנגואל, את היוקשות של החבורה החדשה מוצא הנגואל הוותיק, ואת החולמות של חבורתו מוצא הנגואל החדש. לגבי רוסה אין, ככל הזכור לי, שום אזכור למעורבותו של קסטנדה במציאתה.
הנגואל החדש אמנם מוצא את החולמות, אבל ראינו שהנגואל הותיק מעורב בכך מאחורי הקלעים.
================= 
10.6.18
יצירה מוזיקלית מדיטטיבית ששמה: הנחש בעל הנוצות. 
הכוונה היא לקצַאלְקוֹאַטְל.
מטרתה, על פי יוצריה: "לעורר השראה לעירוב של חלום והתגשמות".
=================
10.6.18
בהמשך לאחת ההצעות שלי לאחרונה, שהכפיל שלנו הוא המוות שלנו.
מכיוון שלמוות יש ייצוג בעולם הפיסי, החושי: הוא יכול להימצא בכל דבר, גם בנקודה על דף הנייר שלפניך, אז אם אנו מקבלים את ההצעה הפרשנית ההיא, עלינו להסיק שגם לכפיל יש ייצוג כזה, אותו ייצוג עצמו, כי הם אותו הדבר.
מתגבשת אצלי המחשבה שבעצם לכל ישות, מופשטת ככל שתהיה, יש נוכחות בעולם הפיסי, הנתפש בחושים, אפילו לנשר, לרוח, ללא אורגנים...
אפרוש את משנתי בקרוב, כנראה (רגע, דופקים לי בדלת
================= 
11.6.18

נתקלתי בכתבה הבאה. היא מספרת על בית כנסת עתיק שהיה בעין גדי ובו נמצאה כתובת בסמוך לרצפת פסיפס מרשימה (היכן בספרים שלנו יש רצפה מעוצבת באופן מרשים, עשויה לוחות ומסוגלת לתמרן את נקודת המאסף של הצופה?).
הכתובת מתייחסת למשהו שהובא בעבר בבלוג: שבעה עיני יהוה המשוטטים בכל הארץ, חזון זכריה פרק ד.
תזכורת: קישרתי זאת לעוצמה המשוטטת בזמנים מסוימים (ולדעתי רק במקומות מסוימים), והלוחם יכול להחליט אם להיחשף אליה או להסתתר מ"פניה". (מסע לאיכטלאן, כמדומני).
הביטוי "להסתתר מפניה" נלקח, כמו כל דבר לדעתי בעבר, באופן מילולי, וזה "בא לידי ביטוי" (עוד ביטוי שצריך לקחת מילולית) בכתובת זו. זה קשור כנראה לאמירת יהוה למשה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: [...] וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי".

בית הכנסת הנמוך בעולם  

"מעמקים", העתק של בית הכנסת העתיק שהתגלה סמוך לעין גדי לפני כיובל שנים, יוקם בקרוב בתחום הקיבוץ • אם הבולענים, שכבר פגעו קשות באזור ים המלח, יאיימו גם על הפסיפס בן 1,600 השנה באתר העתיקות - יועתק גם הוא • חשיפה ראשונה של התוכנית. לפני כ־1,600 שנה רשמו אנשי הקהילה היהודית בנווה המדבר עין גדי לצד רצפת הפסיפס המרהיב של בית הכנסת שלהם את המילים המסתוריות הבאות: "כל מי שגורם מחלוקת בין איש לחברו, או אומר לשון הרע על חברו לגויים, או גונב את חפצי חברו, או מי שמגלה את סוד העיירה לגויים - זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות - הוא ייתן את פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה". המילים הקשות הללו, שלימים זכו לכינוי "קללת עין גדי", נתגלו מחדש באופן אקראי לפני כיובל שנים. זה קרה בשעת חריש בשדה; תחילה התגלו סימנים להימצאותו של בית כנסת עתיק וייחודי. אחר כך נחשפה רצפת הפסיפס. הכתובת עצמה פוענחה שנים אחדות לאחר מכן. "סוד העיירה", כך משערים החוקרים בני זמננו, טמון בנוסחה הסודית של תהליך הפקת שמן האפרסמון וגידולו, שיהודי עין גדי שמרו עליה מכל משמר. האפרסמון נחשב לטוב שבבשמים בעת העתיקה; מוצר הייצוא היוקרתי ביותר של ממלכת יהודה בתקופת בית שני ואף לאחר מכן. הארכיאולוג פרופ' יזהר הירשפלד שנפטר לפני כעשור, הספיק לפני מותו לחשוף חלקים מהסוד השמור הזה: שלושה מתקנים, לא הרחק מאתר בית הכנסת העתיק של עין גדי, שאותם זיהה כמתקנים להפקת תמציות בושם מצמח האפרסמון (הבלזם). [...] זהו חלקה הראשון של הכתבה. המשך הכתבה מדבר על העתק בית הכנסת.  העתקים לתיירים מעניינים את הסבתא שלי. עם הזמן "נשמות טובות" עשויות לטשטש את העובדה שזהו העתק, כי זה יגדיל רווחים. כמו בהיכל הספר במוזיאון ישראל (ובמיליון מקומות אחרים): בונים היכל ומזרימים את העדר בהמוניו לראות העתקים של המגילות. רצפת הפסיפס

================= 
11.6.18
הרצפה שרמזתי אליה היא זו שבחדרה של דונה סולדד.
הרצפה נידונה לא מעט ב"הטבעת השנייה של העוצמה". מאפיין עיקרי בה הוא שהמיטה מוצבת במקום מפגש של קרניים: קווים היוצרים ביניהם זויות חדות.
כפי שאכן נאמר, דונה סולדד מתכוונת לעזור לקסטנדה, ועזרה בעולם המכשפים היא, לדעתי תמיד, הכנסה למלכודת כדי לאלצך למצוא בך את הכוחות כדי להוציא את עצמך ממנה. אפילו הנסיעה של פלורינדה הצעירה לוונצואלה מתוארת במילים דומות.
סוף הפרק הראשון ב"חלום המכשפה".

נשים צריכות
תמרונים מסוימים על מנת להגיע אל גרעין עצמן."
"איזה תמרונים? על איזה גרעין של עצמנו את מדברת,
פלורינדה?"
"אם יש משהו בתוכנו שאנו לא יודעות אודותיו כגון: –
משאבים חבויים, אומץ וערמומיות שלא ידענו עליהם, או אצילות הרוח
נוכח כאב וצער הוא ייצא החוצה כאשר נתקל בלא ידוע כשאנו לבדנו, - -
ללא חברים, בלי גבולות מוכרים, ללא תמיכה .
"אם שום דבר לא ייצא מאיתנו בנסיבות אלה, זה בגלל שאין
בנו דבר . ולפני שתאמרי שבאמת אכפת לך מהמסע של הנגואל, קודם
כל עלייך לברר לעצמך אם יש משהו בתוכך. אני דורשת שתעשי זאת."
"אני לא חושבת שאני טובה כשבוחנים אותי, פלורינדה . "
"השאלה שלי היא: האם את יכולה לחיות מבלי לדעת אם יש
משהו החבוי בתוכך?"
"אבל מה אם אני אחת מאלה שאין בהן דבר?"
"אם זהו המקרה, אז אצטרך לשאול אותך את השאלה השנייה
שלי: האם את יכולה להמשיך להיות בעולם שבחרת בו, אם אין שום
דבר בתוכך?"
"כמובן שאני יכולה להמשיך להיות כאן. הרי כבר הצטרפתי
אלייך."
"לא, את רק חושבת שבחרת בעולם שלי. לבחור בעולמו של
הנגואל, לא מספיק להגיד שבחרת. את חייבת להוכיח את זה."
"איך לדעתך אני צריכה לעשות זאת?"
"אתן לך הצעה. אינך צריכה לפעול על פיה, אבל אם תחליטי
שכן, עלייך ללכת לבדך למקום שבו נולדת. אין דבר קל מזה. לכי לשם
וקחי סיכון, יקרה אשר יקרה."
"אבל ההצעה שלך איננה מעשית. אין לי הרגשה טובה ביחס
למקום ההוא. לא עזבתי בטוב."
"אדרבא, הסיכויים יהיו כנגדך. זו הסיבה שבחרתי את ארצך.
נשים לא אוהבות להיות מוטרדות יותר מדי. אם הן נאלצות להיות
מוטרדות בעניינים כלשהם, הן מתפרקות לחתיכות. הוכיחי לי שאת
אינך כזו . "
"מה את מציעה שאעשה שם?"
"היי את עצמך. בצעי את העבודה שלך. אמרת שאת רוצה
להיות אנתרופולוגית. היי כזו. מה יכול להיות פשוט יותר?"
(עמוד 15 ואילך)

המשפט האחרון מצחיק.

מהו הדבר הזה שנמצא בתוכנו וצריך לחלצו?
בקטע הקודם לקטע זה מדובר על המסיכה השנייה, וגם:
"הדבר הראשון ששאלתי את
פלורינדה היה אם היא עצמה נגואל . היא חייכה חיוך מסתורי וזיקקה את
ההבנה שלי לגבי המילה. "להיות מכשף, קוסם או מכשפה," היא אמרה,
"אין פירושו להיות נגואל. אבל כל אחד מהם עשוי להיות כזה, כאשר
הוא, או היא, אחראי להובלת קבוצה של גברים ונשים העוסקים במסע-
חיפוש מסוים של ידע." (עמוד 14)

זה מתאים לאמירה של פבליטו שאף אחד מהחניכים לא רצה בנגואל, ולכן קסטנדה "נתקע" עם זה. זה לכאורה לא מסתדר עם האמירה שנגואל הוא אדם בעל מבנה אנרגטי כפול מהרגיל. אדם כפול שקיבל על עצמו את חוק הנגואל. האם זה אומר שכולם, כל אלה שאליהם מתכוון פבליטו, הם ישויות כפולות, נגואלים בפוטנציה?
ייתכן.
במודל שהצעתי למבנה השושלת, כמות האנשים, גברים ונשים, בעלי מבנה אנרגטי כפול הוא כמדומני כ-50% מסך כל הלוחמים. כלומר מבנה כפול הוא כלל לא נדיר.

נחזור לרצפה של דונה סולדד.
נראה שהמלכודת שהיא טמנה לו קשורה בפיתוי מיני. היא חנקה אותו על מיטתה כמעט למוות ואילצה את הנגואל שבו להגיח כדי להגן על חייו.

אפרופו מלכודת מין.
זה מזכיר לי את סיפור יוסף ואשת פוטיפר. חז"ל אומרים שמצרים היא ערוות הארץ (אולי הביטוי "לרדת למצרים" קשור בכך. הערווה נמצאת, כידוע, למטה). הם אומרים שיוסף הובא למצרים כדי לעמוד בפיתוי המיני הגדול שם, עמידה בפיתוי שבזכותה עמד גם עם ישראל שירד למצרים לאחר מכן במלכודת פיתוי זו.
קוריוז, ואולי לא רק.
יש במדרשים משפט המופיע יותר מפעם אחת, שבו אומר יהוה ליוסף: "אני מגרה עליך את הדֹב".
כמדומני, כל המדרשים מפרשים את הדב כאשת פוטיפר.
במסגרת המאבק של קסטנדה בדונה סולדד, יש רגע שבו הוא מתכופף לתוך הבגאז' של מכוניתו ואז יד רכה שעירה ומוכספת אוחזת בערפו בחוזקה. (עמוד 21)

יד רפאים כזו המופיעה בחטף מופיעה בהמשך הספר. היד מתוארת כנעה בעקבות ידו הפיסית של פבליטו.
================= 
12.6.18
לא התכוונתי להיכנס לנושא הרצפה של דונה סולדד, אבל עוד כמה הערות בשליפה:
דונה סולדד רוקעת ברגליה על הרצפה בעצבנות, לכאורה. אני חושב שרושם העצבנות נועד לאפשר את הרקיעות העצבניות, כלומר כשמישהו עצבני אנו לא חושבים שרקיעותיו על הרצפה הן מוזרות, וכל זה כדי להסיט, באמצעות הרקיעות, את תשומת לבו של קסטנדה אל הרצפה. היא עושה זאת כמה פעמים.
זוהי כמובן המחשה לייקוש, השגת תשומת הלב בגניבה.

קווי הרצפה מתוארים כמתכנסים בנקודה מסוימת שמעליה נמצאת המיטה, וגם, בתיאור אלטרנטיבי, כפורצים לכל עבר מתחת למיטה. (עמוד 19)
אני נוטה לחשוב שהתיאור המשמעותי יותר הוא ההתכנסות של הקווים.
התפיסה שלנו מתועלת היטב אל נקודת מפגש של קווים. שמלה מסלקת פיתוי מיני על ידי סילוק (שתי) קרניים מתכנסות, והמיטה על מקום ההתכנסות של הקווים נראית כמשרתת פיתוי דומה.

קצת חומר למחשבה
האם התגלויות הרוח והופעת הרצון הם דברים שונים במהותם?
האם ניתן להבחין בהתגלויות הרוח, שהן כלל וכלל לא נדירות (שנאמר: הרוח מדברת אלינו כל הזמן ואנו לא מזהים זאת) מבלי שהתפתחנו במידה מספקת? קרי, מבלי שהופיע הרצון?
=================
12.6.18
ואספקט חשוב נוסף של התגלות הרוח, כדי לקרבה לרצון:
ההתגלות היא ממילא עניין אישי, לעיניך בלבד, או לרשימת מוזמנים מצומצמת.
=================
12.6.18

================= 
13.6.18

הערה לגבי הנוהג של טאישה להביט לכיוון דרום כדי לקבל עצה.

טאישה מספרת שהיה לה נוהג, שכאשר היא הייתה זקוקה לעזרה או לעצה היא הייתה פונה אל האופק הדרומי ומרגיעה את עצמה ואז הייתה צצה העצה.
אני מביא את הקטעים באנגלית, כי זה חוסך זמן.

I had never been able to explain where I had gotten the idea that one could get help or clues from the surroundings, but I usually did get help that way.
I had a technique, which seemed to have come to me out of nowhere, by means of which I often found options previously unknown to me.
I usually let my thoughts wander away as I fixed my eyes on the southern horizon, although I had no idea why I always picked the south.
After a few minutes of silence, insights usually came to me to help me decide what to do or how to proceed in a particular situation.

בסוף הספר מתברר שנלידה היא שלימדה את טאישה בחלומותיה את הטכניקה הזו.
על פי המשפט המודגש, היא רואה בשיטה זו מקרה פרטי של קבלת רמזים מהסביבה. בקטע הבא מתברר שמה שנמצא בסביבה ויכול לספק את המידע הוא המרכיב האֶתֶּרי הנוכח בכל דבר.

She [Clara] told me that everything in the realms of the visible and invisible has an ethereal essence; and that one must be receptive to it in order to know how to proceed.
What she said reminded me of my tactic of looking at the southern horizon to gain insights and direction.

האתרי הוא כינוי נוסף, כנראה, לכוונה, לרוח, שגם היא נמצאת בכל דבר.
תמיכה לכך יש בקטע הבא:

"This is the reason why I always insist that you tell me what you find out through your recapitulation," Clara said:
"You must bring the seer to the surface, and give it the chance to speak and tell what it sees."
I had no problem understanding or agreeing with her.
I knew perfectly well that there is something inside me that always knows what's what.
I also knew that I suppress its capacity to advise because what it tells me is usually contrary to what I expect or want to hear.

הרואה שבנו הוא שהורג אותנו לבסוף בגלל ההתעלמות וההזנחה שלנו אותו. זו אחת האמירות הבסיסיות להצעה שלי שהמוות הוא הכפיל.
הרואה [הוא הכפיל, ובציטוט הבא גם נראה זאת] הוא המספק את העצה, וכידוע "המוות הוא יועץ".
הרואה [=הכפיל=המוות] נמצא בכיוון דרום.

אמיליטו מדבר על נלידה:

"She taught you, for example, to call your double for advice."
[...] your technique of relaxing and looking at the southern horizon to ask for advice?"

מי סיפק לטאישה את העצה או התובנה כאשר היא הביטה דרומה, הרוח (הכפיל) או שמא נלידה?
(הכפיל הוא לדעתי חלק מהרוח.)
תשובתי: זה לא משנה. נלידה היא ייצוג של הרוח. עצותיה הן עצות הרוח.

הטריגר שלי להערה זו הייתה התהייה הבאה:
האם ייתכן שהכיוון שאליו אנו אמורים לפנות כדי לקבל עצות ותובנות הוא דרומה, אבל החברה לימדה אותנו לפנות מעלה, אל השמים, כי שם נמצא אלוהים?
מסוג הטריקים החביבים, לדעתי, על המערכת הטפילית: להשתמש בעיקרון נכון, אבל לתת לו סטייה קלה אבל גורלית.

אצל קסטנדה הכיוון המשמעותי היה דרום-מזרח. משם, לדוגמה, זורם ומגיע הזמן. אם כי ככל שאני זוכר לא מדובר אצלו על פנייה אל הכיוון ההוא לצורך קבלת עצות ותובנות.
האם זהו אותו כיוון של טאישה? האם אחד מהם פשוט לא מדייק? (אם מישהו מהם לא מדייק זה רק כדי להקשות עלינו את הפענוח)
האם הכיוון דרומה נכון לגבי כל מקום בעולם, או שכמו שפונים בתפילה לירושלים, הכיוון תלוי במיקומך הגיאוגרפי? וכך לגבי מֶּכַּה.
כלומר, האם הכיוון הוא אל מקום מסוים במדבר סונורה שעבור קסטנדה, הנמצא בלוס אנג'לס, הכיוון הוא דרום-מזרח, ואילו אצל טאישה, הנמצאת באריזונה, שהיא מזרחה מלוס אנג'לס, הכיוון הוא דרומה?

תשובותיכם על גלויות בלבד.
================= 
13.6.18
אם מדובר בפנייה למקום מסוים במדבר סונורה, שם, על פי הספר של ארמנדו, ישנו משפך של מעבר בין העולמות, אז לגבינו בישראל הכיוון הוא מערב כמעט במדויק.
שני המקומות נמצאים בסביבות קו רוחב 30.
בהערה למטה הוספתי סייג.
================= 
13.6.18

לגבי הפּניה אל השמים, וליתר דיוק, לדעתי, כיוון העיניים למרום: אני סבור שזה לא אירוע נדיר, אלא שיגרתי ביותר. אני חושב שבכל פעם שאנו מבצעים פעולת חשיבה עמוקה, גם תוך כדי דיבור, אנו מפנים את עינינו למקום מסוים כלפי מעלה, מבלי להרים את הראש, ומשם "מורידים" במעין תקשור את הדברים, בדומה ל"קריאת האינסוף" של קסטנדה, אבל הפעם אנו לא קוראים את האינסוף, אלא את המתחרה שלו, זה שמשדר לנו את הדיבור הפנימי שלנו.
ייתכן שאפילו המונח שהשתמשתי בו: "מורידים", כבר מרמז על כך שזה בא מלמעלה.

אתנחתא קלה,
פגישה עם עצמך העתידי.
הבאתי בעבר את הסרטון של אדם שפגש את עצמו העתידי כשהוא כמה עשרות שנים מבוגר יותר, והוא אף הסריט את הפגישה. ישנו סיפור מפורסם של גתה הצעיר שרכב על סוס ופגש את עצמו מבוגר יותר רוכב בכיוון הפוך לבוש בלבוש מוזר. דבר שאכן קרה בעתיד.

בסרטון היא מביאה שני מקרים דומים.  הראשון מזכיר קצת את הביקורים של נלידה את טאישה בחלומותיה.

האם רעיון הפגישה עם עצמך העתידי או העַבַרִי אפשרי על פי התפיסה הטולטקית?
תשובות על גבי גלויות בלבד.
================= 
13.6.18
לנושא זה של: לאיזה כיוון פונים כדי לקבל תשובות, וליתר דיוק: לאן מכוונים את העיניים, כדאי לזכור את האמירה: "העיניים הן המוליכות את הכוונה".
================= 
14.6.18
כדי להמחיש את הטענה,
לאן אנו פונים ברגיל בשביל עצה.

אם אתקל בסרטון שממחיש זאת, כלומר כיצד אנו "יונקים" את מחשבותינו ומעבירים אותן ישירות אל הפה, לא אתבייש להביא אותו.
נתקלתי כמובן בכאלה, אבל אין לי כרגע לינק לדוגמה.
================= 
14.6.18

ובמקרה זה, מישהו שאינו מרוצה מהעצה?

================= 
14.6.18
אולי זו דוגמה מספיק טובה.
בצירוף מקרים (😊), היא מדברת על תקשור,
ואני מציע שכל מחשבה ודיבור שלנו (שהוא רק ביטוי מילולי של מחשבה) הם תקשור.
כלומר, היא מתקשרת (כמו כולנו) בזמן שהיא "רק" מדברת על תקשור.

================ 
14.6.18
הערה לאמירה לעיל, שהכיוון למדבר סונורה הוא מערבה כמעט בדיוק כי אנו נמצאים על אותו קו רוחב, פחות או יותר.
מכיוון שכולנו למדנו גיאומטריה של המרחב, אנו יודעים שקו ישר, שהוא המרחק הקצר בין שתי נקודות, על גבי כדור (הארץ) הוא חלק ממעגל גדול, כלומר המישור העובר דרך שתי הנקודות ומרכז הכדור. על מפה דו מימדית של העולם הקו הזה ייראה כקשת. הכיוון המדויק הוא, אם כן, המשיק לקשת בנקודת היציאה (ישראל).
אז בצעו את החישוב מחדש :)
================ 
14.6.18

יוסף אגסי משוחח עם יגאל בן-נון על יהוה במקרא וביהדות חז״ל

בין מדע למאגיה.
פרופ' יוסף אגסי מפיק כמה מרגליות מעניינות.
במיוחד בסוף, על הרצון הנכנס לרחמה של אישה כדי שהיא תתעבר, תפילה היוצרת רצון.
זה מזכיר את הרוח הנכנסת לרחמן של הלוחמות, אבל לא כדי לעברן.
על מסלולי הכוכבים שהם קליפות הקולטות את הניצוצות הנשלחות מן האל. לא מזמן הצעתי שהכוכבים מייצגים את הלא-אורגנים, שכידוע, לטולטקים, מהווים עולמות המקיפים את עולמנו כקליפות בצל והם אכן שולטים בגורלנו, כי העולם הזה הוא יצירה שלהם.
הכוח של ידיעת השם האמיתי של משהו. אצלנו בספרות מסקליטו מעניק לכל נגואל (?) שם שיאפשר לו לקרוא לו, ליצירת ערוץ תקשורת אישית ביניהם.
מעניינת האמירה של פרופ' בן נון שכל המקומות הקשורים במקורותיו של יהוה : פארן, סיני, אֶדום, תימן... כולם נמצאים בעבר הירדן המזרחי; מזרחה לשבר הסורי אפריקאי, צפון ערב הסעודית-דרום ירדן.
================ 
14.6.18

בהמשך להערה הקודמת,
נתקלנו בספר הראשון בכך שמסקליטו, המייצג את הרוח/הכוונה מגלה את שמו לקסטנדה, שם המיועד לשימושו של קסטנדה בלבד. שם ייחודי לכל לוחם. השם שהוא נתן לדון חואן מופיע שם.
האם רעיון זה נמצא או מרומז גם בשאר הספרים? באופן פשוט הרעיון כמובן לא מופיע. שום תובנה, כמעט, לא ניתנת במתנה.

ואם כן, האם ב"קריאת כוונה" (calling intent) משתמשים הקוראים בשם שהם קיבלו ולא בשם הכללי "כוונה"?
אני חושב שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית.

תשובות על גבי .....

דרך אגב, נתקלנו בשמו, או באחד השמות, של הממרה את המוות. זה הוזכר בעבר בבלוג.
כמו השם "יהוה", גם אותו לא ברור כיצד יש להגות. לא שאני ממליץ לקרוא לו/לה.
================