הסַלטַה (לאחור) של המחשבה אל הבלתי מושגי

הקטע המוסיקלי המקסים הבא כבר התארח בבלוג הזה בעבר הרחוק, אבל לא נַס ליחו, והוא משתבח עם הזמן ועם ה-unfolding של היצירה עצמה.
מוזמנים להצטרף בפזמון, או לפחות לתת לגופכם להמציא לה מעבר קסום.

ב"כח השקט" ישנו פרק שזכה לשם: "הסלטה של המחשבה".
בעברית תורגם "דילוג רב של המחשבה". המורה לעברית הייתה נותנת למתרגם ציון יפה מאד. הרוח הייתה נותנת לו "נכשל" ולך תביא את ההורים.
הספר החשוב הזה תורגם באופן קטסטרופלי, הושמטו בו חלקים (הבאתי דוגמה בפוסט הקודם), בין היתר לתוכן העניינים הוענקה גזרה צרה, ולך תמצא את פרקי המשנה בספר ללא הופעתם בתוכן העניינים.

הסלטה של המחשבה אל ה- inconceivable תורגם כ"אל זה שהוא מעבר להשגה". על מנת להבהיר את הדברים לקורא העברי: המילה המקורית עניינה concepts, כלומר מושגים, שהם אבני הבניין של המחשבה.
כלומר מדובר כאן על סלטה (לדעתי, לאחור) של המחשבה אל מעבר למחשבה.

There was some part of me that could transcend my rationality and understand and explain, beyond the level of metaphor, a somersault of thought into the inconceivable. The trouble was that part of me was not strong enough to surface at will. 

I said as much to don Juan, who laughed and commented that my awareness was like a yo-yo. Sometimes it rose to a high spot and my command was keen, while at others it descended and I became a rational moron.

(עמוד 104בספר העברי)

"הסלטה של המחשבה אל הבלתי מושגי היא [...] הירידה של הרוח, האקט של פריצת מחסומי התפישה שלנו, זהו הרגע שבו מגיעה התפישה של האדם אל גבולותיה." (עמוד 105)
בתרגום העברי כתוב בטעות: "הרגע שבו מגיעה המחשבה של האדם לקצה גבולה" וזה לא נכון.
וגם כתוב: העשייה שבה נפרצים..." במקום האקט, הפעולה. עשייה היא מושג בעל מובן טולטקי ייחודי.

"טוב מראה עיניים"

אם מישהו/י ייזכר בקסטנדה כענק המהלך במדבר כשאחריו ואחרי דון חואן עוקב יגואר, הוא ימצא אותי שם.
האם מישהו יכול למצוא את הענק המסתתר בתמונה?
באיזה ספר מופיע סיפור היגואר והענק?
ניחשתם.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

27.9.19

רמז: קסטנדה הפך את עצמו לענק בגובה 3 מטרים (עשרה רגל).

האם קל יותר עכשיו למצוא ענק במימדים אלה בתמונה ? :)

*****

היום מתחרה הנציגה שלנו באליפות העולם באתלטיקה, המתקיימת בדוחא, בריצת המרתון, לוֹנַה צֶ'מטַאי סַלפֶּטֶר, קנייתית לשעבר הנשואה למאמן הישראלי שלה, דן סלפטר.

לונה מחזיקה בתואר אלופת ישראל בכל הריצות מ-1500 ומעלה, הישג בלתי נתפש. היסטוריית הריצה שלה מרתקת, ולאחרונה היא שברה שוב ושוב את שיאיה.

יש לה סיכויים טובים להשיג מדליה בתחרות זו, כלומר להגיע בין שלושת הראשונות.

התחרות מתקיימת בחצות הלילה לפי השעון שם, בגלל החום העצום במשך היום, דבר שיהווה אתגר לרבות מהרצות (מקצה הגברים יתקיים בעוד כשבוע, גם בחצות הלילה. היו לנו שלושה נציגים בריצה זו ושניים פרשו ברגע האחרון בגלל בעיות בריאות. בכל מקרה, המתחרים אינם בעלי הישג המעורר תקווה למדליה, כמו אצל לונה).

בכל מקרה, היא כבר השיגה את כרטיס הכניסה שלה לאולימפיאדה בטוקיו בשנה הבאה.

אבל לנו חשוב יותר כרטיס הכניסה לחוסר הרבב, שהוא גם כותרתו של פרק נוסף ב"כוח השקט".

=============

27.9.19

הסלטה של המחשבה מופיעה גם ברשימת הזהויות הבאות, ללמדך שהנחיתה בסיום הסלטה היא ברוח, בכוונה, כלומר בבלתי מושגי (=בלתי ניתן לחשיבה).

עמוד 191 בעברית, ממש לפני תחילת הפרק.

צמד המילים האחרון הוא טעות תרגומית: צריך להיות "שאי אפשר לחשבו", ולא "שאי אפשר לתופשו".

הנה המקור באנגלית:

"The third point of reference is freedom of perception; it is intent; it is the spirit; the somersault of thought into the miraculous; the act of reaching beyond our boundaries and touching the inconceivable."

============= 

28.9.19

פסוקו של יום

"[דונה מרסדס:] למכשפות יש מעט מאוד קשר רגשי להורים או לילדים. עם זאת, הן אוהבות אותם בכל מאודן, אבל רק כאשר הן נמצאות במחיצתם, ואף פעם לא, מהרגע שהן מפנות את גבן ללכת."  (חלום המכשפה" עמוד 68)

הפניית הגב כדי להסתלק, אומר עבדכם, היא עבורן אקט של שינוי הכוונה, סוויץ' הִתכַּוונוּתי.

זוהי הסטת המבט במובן כפול. כידוע, העיניים מוליכות את הכוונה.

אפשר לומר שעבורן הפניית הגב כדי להסתלק היא טקס.

אני חייב תשובה לגבי המשותף שבין זה שראוי לחיות למענו וזה שראוי למות למענו.

אבל זו שאלת טריוויה, אז לא בוער, ממילא כולם זוכרים זאת :)

פינת הספורט

מירוץ המרתון אתמול בלילה היה כישלון מבחינת לונה הישראלית. תנאי מזג האוויר הקיצוניים: 33 מעלות פלוס 76 אחוזי לחות, גרמו למחצית מהרצות לפרוש במהלך הריצה ולא לסיים את המירוץ. לונה נכנעה בקילומטר ה-32 כשהייתה במקום חמישי, קרובה מאד לרביעיה שלפניה.

אני משער שבעקבות המירוץ הזה של הנשים רבים מהמתחרים הגברים ישקלו מחדש אם להשתתף בו, ואולי אפילו מארגני האליפות יבטלו אותו.

============= 

28.9.19

כשאני בודק עכשיו את הנוסח המקורי האנגלי של הקטע הנ"ל מ"חלום המכשפה", וכקורא המעניק ערך חשוב ביותר למובן המילולי של הדברים בספרות זו, אני סבור שהייתי צריך להוסיף בהערת שוליים את הנוסח האנגלי.

מה שתרגמתי כ"נמצאות במחיצתם" הוא באנגלית facing them, וזה יוצר ניגוד חד יותר ל"מסובבות את גבן".

כלומר, ייתכן והאמירה של דונה מרסדס היא אפילו קיצונית יותר: המכשפות מעניקות תשומת לב, אהבה... רק כאשר אהוביהן נמצאים לפניהן, במובן המילולי של פניהן, בשדה התפישה החושי שלהן:

witches have very little attachment to parents or children. Yet, they love them with all their might but only when they are facing them, never when they turn their backs." 

============= 

28.9.19

אף פעם לא יכול לומר שלום.

נשמע כמו בעיית אחיזה, attachment .

השיר הווקאלי הוא מ-1971. הנה תזכורת לגירסה מפורסמת מ-1975.

על רקע הגירסה המקורית אפשר להעריך את הגירסה הג'אזית.

============= 

29.9.19

חידת הטריוויה, מה שראוי למות למענו ומה שראוי לחיות למענו.

הקשר בין השניים מופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף".

אביא את הקטע באנגלית כדי לחסוך זמן :)

Don Juan believed that my indebtedness to Sho Velez was imperishable, that he was the only one who had ever taught me that we must have something we could die for before we could think that we have something to live for. "If you have nothing to die for," don Juan said to me once, "how can you claim that you have something to live for? The two go hand in hand, with death at the helm." 

(בעברית, עמוד 237 שורה אחרונה ואילך)

לדעתי התרגום של הסוף צריך להיות: כשהמוות יושב על ההגה (ומכוון את הליכתם), ולא כשהמוות "מוביל בראש".

מדוע המוות מכוון? כי הוא יודע את הדרך, ולכן הוא יכול להיות יועץ.

המילה imperishable רומזת שהאירוע עם שוֹ וֶלֶז (השיט בנחל התת קרקעי) הוא אירוע השייך לאלבום האירועים הראויים להיזכר. אלבום שילווה את הלוחם מעבר לעולם הזה, כי הוא אוסף אירועי המפגש עם הרוח, שיעורי הרוח, הליבות המופשטות של הכישוף.

מהו הצמד הזה עבור הלוחם? או מהו זה שמכיל את שתי הפנים הללו?

החירות? החיבור אל הרוח?

************

ובפינת המוסיקה (מלכת האמנויות), אשר מהלכת שלובה יד ביד עם מלכת המדעים (המתמטיקה) כשההרמוניה יושבת על ההגה.

Bird Of Figment - Beauty In The Mundane 

יופי של שיר ויופי של מילים

ציפור שהיא פרי הדמיון (ציפור החירות? ממה היא ניזונה? נכון, מחוסר הרבב)

היופי בארצי (שלעתים הוא מלכודת)

חג שמח.

============= 

29.9.19

את כל כריכות ספרי קסטנדה כמדומני יצר ועיצב דני קרמן. לא שאני מתלהב מהם, בדרך כלל. מצַער במיוחד שלעתים יש בכריכה תמונה של יצירה שלא טרחו לציין את מקורה, כגון הכריכה המעניינת של "האש מבפנים", שהקורא עוד עלול לחשוב שמר קרמן התחיל לצייר בסגנון התרבויות הקדומות של מרכז אמריקה, או שזהו תצלום של יצירה קדומה.

דרך אגב, איתרתי בזמנו באינטרנט את האמן שיצר אותה. היא יצירה חדשה, לא עתיקה.

מה לגבי הכריכה של "צדו הפעיל" בעברית?

בעותק שיש לי בעברית ישנה מדבקה שכנראה מסתירה את שם המעצב, ולא בא לי לקלף אותה.

בכל אופן, לא נאמר מה מקור התמונה.

בעקבות הדברים בהערה הקודמת, אנו יכולים לקרוא לתמונה:

המוות היושב על ההגה.

מה הטעם במתן שם לדבר?

זה עשוי לחרות בזיכרוננו את התובנה אודות המוות המכוון את הצמד הנ"ל.

דרך אגב, אני מאמין שהכריכות המקוריות נושאות משמעויות חשובות, כלומר הן עוצבו בקפידה, כמו כל מילה בספרים.

============= 

30.9.19

ישנו מקרה מפורש בספרים שלנו שבו קסטנדה מוכן להקריב את עצמו למען משהו או מישהו. מהו המקרה?

תשובה

דון חואן סיפר שישנה מכשפה קטלנית, דבר הנרמז כבר בשמה: לה-קטלינה 😊, שמנסה לחסל אותו, וקסטנדה יוצא למלחמה כנגדה תוך ידיעה שהוא מסכן את חייו. דנתי בעבר באינטראקציה הזו שלו עם לה קטלינה: הירי בשחרור על הגג, הניסיון לנעיצת רגל חזיר בבטנה, הבריחה שלו ממנה בחשיכה כשהיא חוצה את דרכו שוב ושוב... 

אבל הנכונות למות היא חוט המלווה (או מנחה, כנהג על הגה) את כל החניכה של קסטנדה. דון חואן אמר לו פעם: כשאתה בא אליי, אתה צריך להיות מוכן למות.

כל קרב להשגת פיסת ידע ועוצמה הוא קרב לחיים ולמוות. רק מה שהמוות נגע בו יש בו עוצמה.

הנכונות למות היא כנראה אספקט של ההמתנה למוות, שהיא, לפרשנותי, ההמתנה לרצון. וכמו שנרמז לעיל: צריך שיהיה לנו משהו למות למענו לפני שנוכל לחשוב שיש לנו מה לחיות למענו. כלומר, המוות מקדים. לדעתי, גם במקרה של ההמתנה לרצון ולמוות: צריך להשתחרר מסיפור החיים הזה, כלומר לשחרר את נקודת המאסף ממקומה, פירוש הדבר למות, ואחר כך באמצעות הרצון לקבע את נקודת המאסף במקום חדש.

הצמידות הזו בין  החיים למוות יסודה, לדעתי, בצמד הכוחות הצמודים זה לזה: הכח המתגלגל והכוח ההודף (tumbler, תורגם לעברית כהודף, אבל אולי צריך לומר מגלגל? הכח המתגלגל והכח המגלגל והודף), הם צמודים מאד מאד זה לזה, אבל הם אינם זהים. הראשון מעניק: כח, כיוון, מודעות, חיים. השני מביא למוות, הרס הפקעת.

כאן המוות הוא השני בצמד.

נראה שהרואים החדשים עושים שימוש בפער הזה שבין צמד הכוחות כאשר הם מתכוונים לכלות את עצמם באש מבפנים:

By becoming familiar with the rolling force through the mastery of intent, the new seers, at a given moment, open their own cocoons and the force floods them rather than rolling them up like a curledup sowbug. The final result is their total and instantaneous disintegration. 

(כל הדיון כאן בכח המתגלגל מתייחס לפרק בשם זה ב"האש מבפנים")

איך יודעים שהקטע הנ"ל מתאר את האש מבפנים?

לפי משפט ההמשך:

I asked him a lot of questions about the survival of awareness after the luminous being is consumed by the fire from within. 

ללמדך, אפילו אמירה כזו לא ניתנת במתנה, אלא ברמיזה.

התורה הטולטקית עוסקת המון במוות ובחשיבותו העצומה. הדיון כאן עוזר להבהיר מדוע. המוות הוא הכוח המשחרר את האחיזה והרצון הוא הכוח האוחז. 

ומי מוליך את הצמד הזה?

לדעתי הכוונה.

============= 
30.9.19

דרך אגב, המילה tumbler, הכוח המגלגל והודף (הממית), מציינת באנגלית גם לוליין, כמו בקרקס, אחד שמבצע סלטות וכדומה.
האם בפוסט זה הוזכר לוליין? :)
אם כך, האם בסלטה לאחור של המחשבה אל הכוונה נעשה שימוש בכוח המגלגל והודף?
============= 
1.10.19

מחר, יום רביעי ה-2.10.2019, הוא (כנראה) יום עוצמה.

הרעיון של ימי עוצמה המופיעים במחזוריות של 18 יום מופיע בראיון ארוך מאד שנתן קסטנדה לעיתונאית ארגנטינאית, כמדומני. ראיתי שהראיון אפילו יצא כספר בגרמנית.
יש לי כוונות לתרגם אותו כמובן. עדיין לא קראתי אותו.
אני תוהה אם אכן מדובר בכל שעות היום ה-18. ייתכן לדעתי שרק בשעות הזריחה והשקיעה, כי לדעתי הרוח איננה חלק מהמחזור הטבעי, אלא מבצבצת במעברים שבין היום והלילה. (נראה שהבצבוץ הזה הוא בכל זאת מחזורי)

אם מדובר במעבר יחיד כזה רק בזריחה, אז המחזור הוא של 17 יום +הזריחה של היום ה-18, וזה משבש את כל הספירה הנ"ל.
אם המעבר היחיד הוא השקיעה, אז אין פגיעה בספירה של 18 יום.

תזכורת (חייבים להרבות בתזכורות), 18 יום הוא כנראה מספר החיבורים שבין הגוף הפיסי והכפיל, 18 אבנים (שנקראו מיתרים) הושלכו מדון חואן אל קסטנדה מראש הגבעה אל תחתיתה ונוצרו שני מעגלים בני 18 אבנים כל אחד.
18 פעמים, כמדומני, נע קסטנדה בין העולמות במהלך הקפיצה לתהום. 18 הקשות עם האצבע הקישה טאישה אבלאר על עורפה בסמוך לאוזניה כדי לפתוח את אוזניה לשמיעת הרוח. כפי שהצעתי בעבר, היא פגשה לוחמים שונים ב-18 מקומות/מימדים שונים והם עזרו לה בניתוק החיבורים הללו במהלך הדאייה המופשטת (שהיא המקבילה לקפיצה לתהום).

אפרופו קשת בענן, שהיה הנושא בפוסט הקודם. ישנם מקומות קדומים בארץ הקרויים בית שמש (יש כמה) ובית ירח. אבל בית קשת הוא ישוב מודרני, קיבוץ בגליל התחתון, נוסד על ידי הפלמ"ח, כמדומני. מקור השם הוא בקשת אחרת: "ללמד בני יהודה קשת".
אני מהמר שהיו ישובים קדומים בשם "בית קשת", כי הרי הקשת בענן יוצאת משתי מקומות בארץ ומטפסת לשמים, ומהיכרותנו עם המחשבה האנושית, אפשר לצפות שמישהו כבר יכנה מקומות כאלה "בית קשת". לי לא ידוע על מקומות כאלה, אבל ייתכן מאד והיו.
אני קורא בשעות הפנאי את "לכבות את האהבה" של יוכי ברנדס. היא יודעת לכתוב סיפור. מה ששבה את תשומת לבי ולכן נכנסתי לתוכו היה הקשר לכת מדבר יהודה.
אם יהיו לי רשמים בעלי ערך לגבי הספר אביאם בפוסט. בכל מקרה, מהספר למדתי שהפירוש של העיר קוניטרה בגולן, שהיום היא נטושה, פירושה קשת.
============= 

על הקשת-בענן שבשמים ובעין

האהבה תכבוש הכל

הסקסופוניסט עזב את העולם בגיל צעיר, 42, באותה שנה שבה קסטנדה וחבורתו עזבו (ע"פי מודעת האבל), ב-1998, בהפרש של כחודש.

תכננתי להרהר מעט בפומבי אודות הקשת בענן, אבל לכמה עניינים אודות הזמן בער להידחף,
אז בהמשך.

מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"כולנו חיים בתוך שרשרת של איזושהי איכות, שאותה אנו מכנים
'זמן'. מכיוון שאנו לא יכולים לראות את המקור שלה, אנו לעולם לא
עוצרים כדי לחשוב על סופה. כשאנו צעירים אנו מרגישים נצחיים,
וכאשר אנו מזדקנים, הדבר היחיד שנותר הוא להתלונן על 'הזמן
שבוזבז'.
 "אבל זוהי אשליה. זמן אינו מבוזבז. אנו מבזבזים את עצמנו.
 "הרעיון שיש לנו זמן הוא אי הבנה הגורמת לנו לבזבז אנרגיה על כל
מיני התחייבויות. כאשר אדם מתחבר לשקט הפנימי, הוא מעניק ערך
חדש לזמן שלו. לכן, דרך נוספת להגדיר שקט תהיה לומר שזוהי
מודעות חריפה להווה.      (עמוד 79)

היום נתקלתי בשיר הבא של המשורר אבות ישורון:

נראה שלפי אבות ישורון, גם הזמן וגם אתה מתבזבזים. כשאתה מרכז בו את תשומת לבך, הוא פוסק מלכת.

לקראת הפוסט
האם את/ה זוכר שדון חואן אמר לקסטנדה שהוא רודף אחרי קשתות בענן?
כשהוא מדבר על קסטנדה, הוא מדבר גם עליך, כמובן.
אני מהמר שאינכם זוכרים, כי יש מיליון אמירות שהן לכאורה שוליות וקשה מאד לזכור אותן.
עם זאת, את האמירה שבהקשרה הדבר נאמר אני בטוח שאתם זוכרים. מדובר באמירה המצוטטת הרבה. 

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

20.9.19

נמשיך בעוד קצת שירה. שיר של זלדה, ולהגנתי אטען שהוא מתקשר לנושא של קשת הצבעים, שהוא הכותרת המוצהרת של הפוסט.

על שפינוזה נאמר שהוא "שיכור האלוהים". נראה לי שאפשר להעניק לזלדה תואר דומה.

בית חינוך עיוורים הישן

פתאום הבריק הברק -
הגן הרטוב נשקו כמשוגע.
היא פוסעת איתי פסיעה אחר פסיעה.
לא תדע -
שהגן הלילי הפר את נדרו לחושך הרך
למען רגע חי ורומז.
עמוק עמוק בלבי אתפלל:
אל יפריד בינינו האור
אל יפריד בינינו שרף
בלהט החרב המתהפכת.
אך איני יודעת לגלות שבילים חדשים על-חושיים
להובילה אל עיר חזון הברקים.

בפעם הראשונה אני חושבת
על המהמורות בחושך.
על עלטה שאין בה צוהר.
בפעם הראשונה אני חושבת
על לילה שכוכבים ומזלות בו שמועה.
בפעם הראשונה אני חושבת
על אופל שאין בו הבדל
בין שושנים אדומות, צהובות ולבנות.

מדוע אזכור בשמץ של תיעוב,
בבחילה -
את המראות הססגוניים שנצברו במוחי.   החוויות הצבעוניות מהן ניזון הנשר. צריך להשתחרר 

נופים יפים להפליא                                מהן כדי שלא להיגרר איתם אל פיו וקיבתו.

נראים לי פתאום
כצעצועי פטדה ופז                                פטדה היא אבן טובה, אחת מאבני החושן, כנראה טופז.
לעומת הריק הטהור, המוחלט.

מתי אבין שהחושך שלה
מלא סימנים,
שאיני יודעת דבר על נסיעות נפשה
למרהיב, לעמוק, למאיר,
לבלתי אפשרי.

***

בחזרה לפוסט:

מתוך הוויקיפדיה:

"קשתית היא איבר בעין המקיף את האישון. האישון מתרחב ומתכווץ על ידי התרחבות והתכווצות של הקשתית.

צבע הקשתית עשוי להשתנות מאדם לאדם בטווח הנע בין חום ושחור לירוק, כחול, תכלת, אפור, ענבר ושקד. קשתית בצבע סגול היא נדירה ביותר (סמלה המסחרי של אליזבת טיילור).

[...]

"שמה של הקשתית ניתן לה משום שהיא צבעונית כמו הקשת בענן. שמה באנגלית הוא איריס (iris) אשר הייתה אלת הקשת בענן."

דרך אגב, על עיני דון חואן, סילביו מנואל, זולייכה וזוילה, מלבד דון חואן כולם שייכים לבית המערבי, נאמר שהיו להם עיניים כצבע האובסידיאן, כלומר שחורות כמו אבן זכוכית מסוג אובסידיאן. גיאולוגים טוענים שאין בארץ אבן כזו. ממתי אנחנו מאמינים או סומכים על גיאולוגים, או על אנשי מדע בכלל?

מאתר אחר, קצת חזרה על הדברים:

איריס היא אלת הקשת בענן.

"משמה של האלה נגזר המונח "איריס" בלטינית, וממנה באנגלית ובשפות נוספות, שפירושו "קשת בענן". ממונח זה נגזרו מונחים נוספים: קשתית העין - החלק הצבעוני של העין, שמה של המתכת אירידיום ושמו של הפרח אירוס בעל מגוון הצבעים."

איריס מתוארת במיתולוגיות, בין היתר היוונית, כשליחה הנעה בין השמים והארץ על גבי הקשת בענן ומתקשרת בין האלים ובני האדם. הדבר משתלב לדעתי עם המשמעות שהטולטקים מעניקים לקשת שבעיני האנשים. אדון בכך בהמשך.

קסטנדה, וכל אחד מאיתנו, כנראה, רודפים אחרי הקשת-בענן שבעיני הבריות. האם זה מתחיל לצלצל מוכר?

הנה הקטע, באנגלית, כי לנוחות הטכנולוגית יש מחיר יקר עבורי :)

"I'm afraid that you are confusing issues," he said. "The self-confidence of the warrior is not

the self-confidence of the average man. The average man seeks certainty in the eyes of the

onlooker and calls that self-confidence. The warrior seeks impeccability in his own eyes and

calls that humbleness. The average man is hooked to his fellow men, while the warrior is hooked

only to himself. Perhaps you are chasing rainbows. You're after the self-confidence of the

average man, when you should be after the humbleness of a warrior. The difference between the

two is remarkable. Self-confidence entails knowing something for sure; humbleness entails being

impeccable in one's actions and feelings."

("סיפורי עוצמה" עמוד 15)

חירבוש השורות הוא מתנת גוגל. אתם זוכרים שפעם הוא היה רק מנוע חיפוש מוצלח? מעניין תוך כמה זמן תוחלף בספר הספרים המילה "יהוה" ב"גוגל". זה אפילו שם בן 4 אותיות בעברית ו-6 בלעז, בדיוק כמו "יהוה". זהו לא  פרט חסר ערך, כי מי שירשום היום את מספר האותיות בתנ"ך וימנה אותם לאחר ההחלפה, לא יגלה שינוי. כשהטקסטים היום הולכים ונעשים דיגיטליים בלבד, זה כבר עניין של הקשת מקש בלבד באחד ממקדשי האל החדש.


תיקוני תרגום לקטע הנ"ל:

בסוף הקטע שציטטתי, מה שתורגם כ"טוהר מידות" צריך להיות "חוסר רבב". לחובתו של המתרגם, בחלק הראשון של הקטע הוא משתמש ב"נקי מרבב", כלומר לא ברור מדוע אינו שומר על עקביות בהמשך?

חוסר הרבב הוא במעשים ובתחושות (feelings), ולא כפי שתורגם: "במעשה ובכוונה".

וכרגיל, המלכודת הלשונית הרגילה: הקורא מעניק לדברים כמעט תמיד משמעות דימויית, מטפורית, ואני טוען שצריך להבין, כמעט תמיד, באופן מילולי.

התייחסתי רבות בבלוג זה לזוהר שבעיניים המנהל אותנו, שאיננו מודעים לפקודות המועברות בצורה זו, אלא אנו רק מוציאים אל הפועל את ההחלטות שהתקבלו מאחורי העיניים ("מאחורי הפרגוד"), אנו מגיבים במשיכה, בכעס, בקנאה... בא לנו משהו, אנו חושבים משהו...

בעיה קטנה בפרשנות שאני מציע: כיצד מתבונן הלוחם בעיני עצמו?

ומהו הצבע של חוסר הרבב, אשר נחווה כענווה?

זוהי בעיה תיאורטית קלה שתיפתר במהרה בימינו ונאמר אמן. 

ומה לגבי הקשת בענן שבסיפור המקראי?

הקשת היא הבטחה של האל שלא יהיה עוד מבול (הבטחה לכלואים שהם לא ייכלאו שוב), כלומר היא אמורה להעניק תחושת ביטחון למתבונן בה.

כלומר, זוהי קשת מהסוג הנמצא בעיני הבריות, אותה מבקש האדם הממוצע כדי לחוש ביטחון "עצמי".

ויאמר גוג: "את קשתי נתתי בענן"     (ענן לאחסון קבצים. לאחסן שם זה לתת לחתול לשמור על החלב)

שבת שלום.

=============

הערות ותוספות

22.9.19

דיון בקשת בענן הוביל באופן טבעי לאזכור סיפור המבול. לעגתי מעט לכך שההבטחה שבקשת-בענן היא הבטחה לכלואים (בזמן שהם כלואים) שלא ייכלאו שוב. אני מקווה שהאל הזה לא קורא כאן, כי הוא עוד עלול להתעצבן עליי, הפוסט עלול לעורר את חרון אפו ו"אנה אני בא?"

כדי להוסיף חטא על פשע, אני מרחיב את הסיפור ואומר שהמבול הוא האירוע שבו השתלטו הטפילים על הארץ. המים הוא המאפיין את ה"כוכב" הזה, ומים הם התשתית הקיומית של בעלי החיים על הארץ, בעולם החושי. המדע, בחפשו אחר חיים, מחפש מים, כי הוא אינו מכיר צורות חיים שאינם על בסיס מים.

על כן, האם זה מפתיע שהאבולוציה, תורת ההתפתחות, מתחילה במים, בים?

מעניין שיש אסכולה במדע הטוענת שהמים בכדור הארץ הגיעו מהחלל, כלומר הם זרים לארץ.

דרך אגב, צריך להיזהר בכל פעם שמזכירים טענה מדעית, כי בבסיס המדע יש הנחות יסוד השונות לחלוטין מהתפישה הטולטקית. כאן, לא צריך לחשוב שהמים הגיעו מבחוץ, אלא בטרמינולוגיה טולטקית, נקודת המאסף של הארץ הוסטה אל ההאצלות הכוללות מים.

המחשבה שהמבול עשוי לציין את רגע הופעת הטפילים היא רק הצעה לסיפור שונה.

ואם יקשה המקשה, מה זה לכם הסיפור הקונספירטיבי הזה על זוהר בעיניים (קונספירטיבי = כל מה שלא קיבל הכשר על ידי אמצעי התקשורת ומוסדות הלימוד).

מה נשיב לו?

התקשורת של המערכת הטפילית באמצעות הזוהר בעינינו איננה שונה מתקשורת מכשירי סלולר ביניהם ועם מרכז המערכת. בשני המקרים עוברות תשדורות שאיננו ערים להם. לדעתי המערכת של מכשירי הסלולר היא בריאה בצלם של המערכת הטפילית, היא מחקה את אופן פעולתה.

אבל זה רק רעיון קונספירטיבי.

בדיוק נתקלתי בפוסט ישן שלי בשיר הבא, ויש לנו כאן, לדעתי, מקרה נוסף שבו המשורר "הציץ מעבר לפרגוד", היה ער לפקודות שבעיניים, אם כי התפישה הזו אצלו כה שברירית, שהוא מביא אותה בצירוף תהייה וספק.

המילים בתרגום לאנגלית. ההדגשות שלי:

I can not tell you how it was 

I can not explain what happened 

But I fell in love with you 

It was a light 

That illuminated my whole being 

Your laughter like a spring It 

watered my life of restlessness 

It was your eyes or your mouth 

They were your hands or your voice 

ואני אומר לו, זה היה הזוהר בעיניים.

=============

22.9.19

עוד גירסה, מבין מיליון. זהו שיר ישן ופופלרי.

============= 

22.9.19

אפרופו אף אחד לא זכר את האמירה לקסטנדה שהוא רודף אחרי קשתות בענן. יש באמת כל כך הרבה מידע כזה הצץ לרגע בספרות שלנו ואינו חוזר שוב, לפחות לא באותה טרמינולוגיה, שרק לחשוב על כך מעורר חוסר תקווה.

מצד שני, כשהנגואל חוליאן חשב שאין לו תקווה לחלוף על פני הנשר, הוא שחרר (את עצמו מהתקווה) ואז זה קרה.

חוסר התקווה במקרה שכאן, באפשרות לזכור ולהבין את כל הידע שיש בספרים, יש לו צד חיובי מאד. זו תזכורת למוגבלות המיינד הרגיל, הטפילי.

ההנחה שאנו יכולים להסביר הכל היא אחת מהרעות החולות שלנו. היא מקבעת אותנו במיינד הטפילי.

מצד שני, לדעתי אפשר להבין הכל, אבל לא בעזרת המיינד הטפילי. כך מתואר המצב של מודעות גבוהה, שבו קיבל קסטנדה את כל הידע בצורה מפורשת וישירה, ללא הסתרה או צורך ברמזים. למה? כי המיינד הטפילי אינו מגיע ואינו משגיח על המקום ההוא.

חידת טריוויה, אני משער, שוב, שגם פרט זה נשכח.

מהו הקשר בין מה ששווה למות למענו לבין מה ששווה לחיות למענו? 

============= 

22.9.19

לקטע הסיפור הבא אני קורא "הצד הפעיל של היֵש-סוף".

הסיפור מופיע ב"בראשית רבה" וב"ויקרא רבה" וזהו קטע ממנו:

"מטרוניתא שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? 

אמר לה: לששת ימים דכתיב (שמות לא) 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ...'. 

אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? 

אמר לה: מזווג זיווגים; אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני."

כלומר, מה עושה אלהים מאז שסיים לברוא את העולם?

מזווג זיווגים. זו משימה קשה כקריעת ים סוף, לא פחות (נאמר שם).

מה כל כך קשה בזיווג זיווגים?

זהו קושי הדומה לקושי שיש למיטיב המנהל את החניכה הטולטקית: להביא את החניך לרצות לדעת (נאמר על הנגואל חוליאן שכמוֹרֶה הוא עסק בפיתוי והדחת נקודות המאסף של החניכים). 

כמו שהצעתי לאחרונה: תרומתו של החניך במהלך חניכתו היא הכרזת ה"אני רוצה" שלו. אי אפשר לאלץ אף אחד לרצות.
המיטיב/המורה עומל קשה כדי להוציא זאת ממנו.

האם זה מפתיע שהאל עוסק בזה?

לא, כשחושבים על כך שהחברה וההולדה הם מה שבעיקר מקרקע אותנו ביש-סוף.

דרך אגב, הספר הנפלא "חלום המכשפה" עוסק בעיקר בשאלת הגורל, וכיצד הוא מתומרן ברגיל וגם על ידי מכשפות ומכשפים. בדומה לרעיון כאן, מדובר בפעילות, צללי המכשפה מתערבים בחיי האנשים.

כיצד עשוי להשתלב הרעיון שיש גורל הנקבע מראש עם רעיון של גורל הדורש התערבות פעילה?
לדעתי, הגורל הוא "מסילות" בגלגל הזמן. הגורמים הפעילים בתמרון הגורל פועלים רק בצמתים, בהן ניתן להחליף נתיב. בדומה לפסי רכבת: יש פסים הפרושים על פני המרחב וישנן צמתים שבהן ניתן להסיט את הרכבת ממסילה למסילה.

ולסיום, אפרופו, חידה

ספר שלם קרוי "צדו הפעיל של האינסוף".

מהו צדו הפעיל של האינסוף?

============= 

23.9.19

מהו צדו הפעיל של האינסוף?

נאמר במפורש בספר: הכוונה.

 circumstances that seemed to be ruled by chance were in essence ruled by the active side, of infinity. He called it intent. "What put you and me together," he went on, "was the intent of infinity.

 (עמוד 77 בעברית)

האם מה שתמרן את חיי דון חואן וקסטנדה הוא "כוונה" טהורה, חסרת מושא, או כוונה ספציפית, כלומר בעלת מושא?

אני נוטה לחשוב שזהו מעין שילוב של השניים: כוונה ספציפית שמושאה הוא הכוונה הטהורה, כלומר כוונה שמטרתה, מוליכה אל, הכוונה הטהורה.
בהקשר זה כדאי לזכור את האמירה של לה-גורדה שדון חואן וסילביו מנואל היו בעלי שליטה מוחלטת בכוונה, אבל הם לא רצו שום דבר. זו הכוונה הטהורה, לדעתי.

ואם יותר לי להמשיך בחפירה: "הם לא רצו דבר" מתייחס לרצון, שהוא הכח המקבע את הכוונה. הם לא קיבעו את הכוונה שלהם (העומדת לרשותם) בדבר.

***

אפרופו הצד הפעיל של הגורל, של הסופי, הנה קטע מ"חלום המכשפה" הנוגע בשאלת הדינמיות לעומת הסטטיות של הגורל:

"למכשפות יש דרך מיוחדת להבין את המסתורין של הגורל. איך זה שיש אנשים שמתעשרים, מוצאים הצלחה ואושר, בעוד שאחרים מוצאים רק קושי וכאב? מה שקובע את הדברים האלה הוא לא מה שאת מכנה גורל, אלא משהו מסתורי יותר. ורק מכשפות יודעות אודותיו."
[...]
 "יש אנשים שאומרים שנולדנו עם הגורל שלנו. אחרים טוענים כי אנו יוצרים את
גורלנו באמצעות פעולותינו. מכשפות אומרות שזה אף אחד מהשניים.
משהו אחר תופס אותנו, כמו שלוכד הכלבים תופס כלב. הסוד הוא
להיות שם אם אנחנו רוצים להיתפס, או לא להיות שם אם אנחנו לא
רוצים להיתפס."
[...]
"סיפור אודות האופן שבו המקרה מצרף חיים יחדיו, ואיך אותו דבר שרק מכשפות יודעות על קיומו מהדק אותם לחבילה אחת."
(עמוד 46-47)

הדבר המסתורי הזה נקרא על ידי דונה מרסדס "צל מכשפה" ומכשפה לא חייבת להיות מעורבת בזה כי "בכולנו יש מעט מהמכשפה".
אני חושב שזה תואם את המודל שהצעתי: פסי רכבת שניתן להזיזם במקומות ועיתויים מסוימים.

============= 

23.9.19

להיתפס או לא להיתפס,זאת השאלה 😊.

הקורא המתמיד של קסטנדה זוכר אמירה דומה לחלוטין אודות העוצמה המשחרת לטרף באותו איזור במדבר בשעות בין הערביים.

האם מדובר בחשיפה לאותו כוח?

והאם חשיפה והיתפשות היא ניצחון המוות במרדף המתמיד שלו אחרינו?

ענינו על שאלה אחת וקיבלנו בתמורה שתיים חדשות.

============= 

23.9.19

העיסוק בתמרון המציאות מוביל אותנו תמיד ל"חלום המכשפה". בזה הוא שונה מהכישוף של הטולטקים, אבל הוא עוזר בהבנת התפישה הטולטקית.

ומכיוון שהזכרתי את "חלום המכשפה", הנה עוד כמה קטעים שטוב להיזכר בהם. 

"את מראה לי את הדרכים השונות לתמרן את הכוח
שפלורינדה מכנה אותו 'כוונה'," אמרתי.
"לגרום לו לנוע איננו אותו הדבר כמו לתמרן אותו," היא
תיקנה אותי, עדיין מחבקת את עצמה. "ואני מנסה הרבה יותר מכך. כפי
שאמרתי, אני מציבה אותך באופן זמני תחת הצל של אנשים אלה, כדי
שתוכלי להרגיש את תנועת גלגל הגורל. ללא הרגשה זו, כל מה שאת
עושה יהיה ריק. עלייך לנוע עם העליות והמורדות של מי שמספר לך את
סיפורו: לרגע את חייבת להיות תחת הצל שלו."
(עמוד 168)

==========

"דונה מרסדס נתנה לי דוגמאות קונקרטיות לדרכים לתמרונו של משהו חסר שם. לפעולה זו של תמרונו היא קראה 'צל מכשפה'. לתוצאה של תמרון זה היא קראה 'חוליית חיבור', 'רצף' , או 'הֵּיסט של גלגל הגורל'.
"זו הייתה ללא ספק המסכה שהגשימה את משאלתו של לורנזו," אמרה דונה מרסדס, משוכנעת לחלוטין. "הכרתי מקרים אחרים, דומים מאוד, של דברים המגשימים משאלות."
"אבל הגידי לי, דונה מרסדס, מיהו הגורם החשוב, הדבר עצמו או האדם בעל המשאלה?"
"הדבר עצמו," היא ענתה. "אִילּו לא הייתה ללורנזו המסכה, הוא היה יכול לבלות את חייו בהשתוקקות לבירגיט בריסנו, ובזה הייתה מסתכמת כל משאלתו. מכשפה תֹאמר שהמסכה, לא לורנזו, היא שיצרה את חוליית החיבור."
"האם עדיין תקראי לזה 'צל מכשפה', גם אם לא תהיה מעורבת כל מכשפה?"
"צל מכשפה הוא רק שם. בכולנו יש קצת מהמכשפה. לורנזו הוא בהחלט לא ספיריטואליסט או מרפא, ובכל זאת יש לו כוח מסוים לכשף. אמנם לא די בכך כדי ליצור חוליית חיבור, להניע את גלגל הגורל; אבל בעזרת המסכה, זה כבר היה סיפור אחר."
(עמודים 115-116)

במאמר שכתבתי בזמנו על הספר הראיתי (הצעתי) שבכל אחד מהמקרים המסופרים בספר מסתתר אובייקט כזה (המקל של לוכד הכלבים, המסיכה, העץ, המזוודה של מיקוני...)
============= 
24.9.19

האם בציטוט הבא, הלקוח מ"כח השקט" מציע דון חואן במובלע הגדרה חדשה למושג כישוף?
טענה זו היא על בסיס הדמיון הצלילי (לא הכתיב) באנגלית בין המילים "כישוף" ומקור".
ההדגשות שלי:

"Because of their extraordinary energy, naguals are intermediaries. Their energy allows them to channel peace, harmony, laughter, and knowledge directly from the SOURCE, from intent, and transmit them to their companions. Naguals are responsible for supplying what SORCERERS call "the minimal chance": the awareness of one's connection with intent."

("כח השקט" עמוד 12)
============= 
24.9.19

עמוד אחד קודם, עמוד 11, עוסק בהגדרת הכישוף ומגדיר אותו כניקוי חולית החיבור עם הכח הנקרא "כוונה", אבל הפיסקה שבה ההגדרה מופיעה הושמטה בתרגום העברי, שהוא מרושל ביותר. לפני המילים "דון חואן הדגיש" צריך להיות:
Sorcerers, or warriors, as he called them, were concerned with discussing, understanding, and employing that connecting link.
They were especially concerned with cleaning it of the numbing effects brought about by the ordinary concerns of their everyday lives. Sorcery at this level could be defined as the procedure of cleaning one's connecting link to intent.


כלומר, העובדה שההקשר הכללי הוא הגדרת המושג "כישוף", תומכת ברעיון שבקטע הנ"ל, שמופיע מיד לאחר מכן, מסתתרת הגדרה נוספת למושג כישוף.
============= 
24.9.19

הנקודה שאולי לא מספיק הדגשתי היא שהכח הזה שאליו מתחברים, ממנו הנגואל מוריד 4 איכויות, ושעיקר העיסוק בכישוף הוא בטיהור חולית החיבור אתו, כלומר "הכוונה", מכונה גם "המקור", והכישוף הוא, לכן, חיבור למקור.
=============
25.9.19

אם כן, הכישוף מוגדר, ברמה מסוימת של ידע, כניקוי חולית החיבור עם הכוונה.
מההמשך מתברר שכוונה היא המקור, ממנו מתעל הנגואל 4 איכויות עבור אנשיו. 
ומהדמיון הצלילי שבין המילים "כישוף" ו"מקור" באנגלית, וגם מסמיכות המילים הללו בקטע המצוטט לעיל, מתקבל הרושם שיש כאן רמז להגדרה נוספת של הכישוף: 
מכשף הוא מי שמתחבר למקור.

המילה "מקור" מופיעה גם ב"צדו הפעיל", כמדומני, שם נאמר שהחירות של הלוחמים פירושה חזרה למקורם. ייתכן שאני לא מדייק במילים. 

מה התועלת בהצעה הפרשנית הזו? לכאורה היא לא מחדשת הרבה.
היא מנכיחה מאד את רעיון המקור-כיעד בתודעת הלוחם. ואולי, אפילו שזה לא נאמר במפורש, הדמיון הצלילי והרמזים פועלים על כל מי שהולך בדרך הזו, או לפחות קורא את הספרות הזו באנגלית. 

לא נזניח את העברית, שבה כידוע נברא העולם.
הלוחם פועל כדי להגיע למקור שלו/ה. במקרה של כישלון הם מגיעים למקור אחר, למקור של הנשר. 😊

הערה,
החלוקה ל-4  היא מהותית בספרות. כאן ראינו שהנגואל מתעל (chanelling)  ארבע איכויות. צריך להיזהר ולא לומר מוריד (מהשמים), כי הנגואל/הכוונה איננו בשמים.
על פי הקטע, כמה סוגי עיסוקים יש למכשפים עם חולית החיבור?
לכאורה 3, אבל בעצם 4. ככל הנראה, הרוח ניסתה לטשטש זאת:
דיון, הבנה, שימוש וניקוי.
דיון - זה מה שאנו עושים כאן - כי מי מייצג עבורנו את החיבור אל הכוונה יותר מהספרים?!
אני מקווה שאף אחד לא יבין שאני ממליץ לנקות את הספרים כסגולה להתחברות לכוונה, אם כי אני ממליץ לתת להם יחס כראוי לספר הספרים.
============= 

התכוונות, חלימה ומוות, עם כמה מילות קישור ביניהם

יצירה מוסיקלית אינסטרומנטלית שכתב בארי וויט ב-1973 (איפה היית אז?)
הנה אחת הגירסאות הווקאליות משנת 1974 (עם מכנסי פיל).

חומר למחשבה

התכוונות (מוצלחת) היא התעוררות בחלום אחר (השער השני של החלימה), והיא תמיד כרוכה בהתנסות במוות (בדרגה כלשהי).


שיעורי בית
=======
מדוע אי אפשר להתעורר בחלום בהקיץ?

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

12.9.19

אני חייב לציין שהאמירה שבפוסט איננה נאמרת בספרות שלנו, אלא זוהי הצעה פרשנית.

המושג "חלום בהקיץ" איננו מוזכר כלל באופן מפורש בספרות, כמדומני, אם כי הוא כמובן נרמז. זהו מצב תודעתי כה שכיח, ולדעתי מייצג מצב שבו אין מודעות עצמית, מצב שבו אנו כלוחמים מובסים.

חלום בהקיץ הוא מצב הפוך למודעות עצמית, לנוכחות, למודעות לרגע הזה. הנה קטע מ"מפגשים עם הנגואל" בעניין זה (אבל יש קטעים נוספים בספרות שכמדומני אפילו יותר מדויקים בנקודה זו):

"כאשר אדם מתחבר לשקט הפנימי, הוא מעניק ערך חדש לזמן שלו. לכן, דרך נוספת להגדיר שקט תהיה לומר שזוהי מודעות חריפה להווה." (עמוד 79)

מדוע אי אפשר להתעורר בתוך חלום בהקיץ, במובן של עזיבת העולם הזה ו"מעבר דירה" לעולם ההוא?
חלום בהקיץ, כמו חלום רגיל, הוא שונה מחלימה. הנה התייחסות לזה:

"Wouldn't the body or the brain naturally put a stop to it?"

"If it's a natural sleeping situation, meaning normal, yes. But this is not a normal situation. This is dreaming. A dreamer on crossing the first gate has already reached the energy body. So what is really going through the second gate, hopping from dream to dream, is the energy body." 

("אמנות החלימה" פרק 3)

כלומר, אחרי המעבר בשער הראשון של החלימה, גוף האנרגיה (הכפיל) הוא זה שמדלג מחלום לחלום, והוא נמצא מחוץ לשליטת המיינד הטפילי, לכן המיינד הטפילי לא יוכל להחזיר אותו "למקומו", לעולמו הקודם, הוא אינו יכול לשמש עוד שסתום ביטחון.

עם כל זאת, לדעתי, אם מכשף מגיע למצב מודעות כפול, שבו הוא מאפשר לחלום הרגיל, או החלום בהקיץ, להמשיך, לא להיפסק, כשהוא מודע לכך, והרצון שלו מפותח מספיק, הוא יוכל להתעורר בכל אחד מהחלומות הללו, כלומר בשלמותו, כמו שדון חואן אומר: עם הכובע והנעליים :)

============= 

13.9.19

פסוקו של יום

=========

מתוך "הטבעת השניה של העוצמה". הרקע: לה-גורדה מספרת על ראייתה בעזרת הנגואל את החורים שיש במרכזם של אנשים שהם הורים לילדים. חורים שהופכים אותם לריקים, כי הם לא יכולים לצבור עוצמה; היא דולפת מהם דרך החורים.

"Why do you think the Nagual never told me about all this?"

"He told you everything, but you never understood him correctly. As soon as he realized that you were not understanding what he was saying, he was compelled to change the subject. Your emptiness prevented you from understanding.

The Nagual said that it was perfectly natural for you not to

understand. Once a person becomes incomplete he's actually

empty like a gourd that has been hollowed out. It didn't matter to you how many times he told you that you were empty; it didn't matter that he even explained it to you. You never knew what he meant, or worse yet, you didn't want to know."

[...]

"You love a little boy and you don't want to understand

what the Nagual meant," she said accusingly. 

(פרק 3, "לה-גורדה", בערך 9 עמודים מההתחלה)

כאילו שהחור שבו מנע מקסטנדה את האפשרות לדעת אודות קיומו ואת הסיבות לקיומו, כי זה יוביל להיעלמותו, "למותו" של החור.
לדעתי, באופן דומה, בהכללת המקרה הזה, המיינד הטפילי חוסם בפנינו גישה לידע שחושף אותו, כלומר עשוי לשחרר אותנו משליטתו (האם זה לא מה שעושה כל רודן, אוסר על ידע שמסכן את שליטתו?), לכן כל יציאה להשגת ידע היא יציאה לקרב. 

התופעה מוכרת מאד מחיינו. אנו אוטמים את אוזנינו מלשמוע דברים שאינם לרוחנו, שעלולים לחייב אותנו לוותר על משהו, להתנתק ממשהו.

באופן כללי, האחיזה בחפצי העולם הזה (חפצים מלשון "חפצה נפשי" 😊) חוסמת אותנו בפני הידע. הריחוק הרגשי הוא תנאי לידע.
מדוע?
משום שאת/ה יכול לאחוז או בעולם הזה או ברוח (בהאצלות הנשר או בהאצלות הענבריות). כמות האחיזה שלך, שהיא כנראה כמות האנרגיה, היא סופית. אינך יכול לקבל אנרגיה מבחוץ ולכן צריך לשחרר אחיזות קיימות כדי לאחוז בדברים חדשים.

אבל בספרים מדובר על צבירת אנרגיה, האם לא מדובר על אנרגיה מבחוץ?
לדעתי, לא. לדעתי, צבירת עוצמה (אנרגיה) היא לא אחרת משחרור אחיזה במוכר ואחיזה ברוח.
לכן, "עוצמה אישית" היא לא בדיוק אישית, כי משמעה הוא מידת החיבור שלנו עם הרוח.

אבל ישנו המקרה של אכילת בשר עוצמה. האם אין כאן דוגמה להשגת אנרגיה מבחוץ? ומה עם המכשפים הקדומים שאכלו מכשפים אחרים בחיים כדי לרכוש את עוצמתם?
לדעתי, במקרה של אכילת בשר עוצמה, כמו במקרה של שימוש בחפצי עוצמה, אין מדובר ברכישת אנרגיה מבחוץ.
במקרה של המכשפים הקדומים, ייתכן וזו דוגמה הסותרת את הכולליות של הטענה שלי. אבל, לדעתי, לעוצמה זו יש מחיר אדיר בדמות כבלים, וכשהיעד הוא חירות, זהו מכשול ולא יתרון. לפיכך, יש להבין את הטענה אודות המערכת הסגורה של האנרגיה כטענה שנכונותה איננה עובדתית, אלא נכונה מעשית עבור הרואים החדשים.

שבת שלום.

============= 

13.9.19

אתם ממזרים ברי מזל. אתם מקבלים עוד משהו.

באותו ספר "הטבעת השניה של העוצמה" ישנו הקטע הבא, המדגים את "אטימת האוזניים" לידע, אבל גם אומר שהלוחם יכול באמצעות כוונה בלתי כפיפה וכוח מודעותו  להחזיק דברים בעולמו:

 He said that a warrior could not possibly leave anything to chance, that

a warrior actually affected the outcome of events by the force of his awareness and his unbending intent. He said that if I would have had the unbending intent to keep and help that child, I would have taken measures to assure his stay with me.

But as it was, my love was merely a word, a useless outburst

of an empty man. He then told me something about emptiness

and completeness, but I did not want to hear it. All I felt was a

sense of loss, and the emptiness that he had mentioned, I was

sure, referred to the feeling of having lost someone irreplaceable.

"You loved him, you honored his spirit, you wished him

well, now you must forget him," he said.  

( "הטבעת השנייה של העוצמה")

האם באותם אמצעים יכול הלוחם גם להכניס דברים לעולמו?

ככל הנראה לי, לא. להחזיק בעולמו מצריך שימוש ברצון. להכניס לעולמו מצריך שימוש בכוונה.

הבעיה עם תשובתי היא שלכאורה דון חואן אומר לעיל, בהתחלה, כמעט במפורש שכן: הלוחם יכול להשפיע על תוצאותיהם של האירועים באמצעות כוונה בלתי כפיפה ואמצעות כוח מודעותו, ומיד אחר כך הוא נותן דוגמה להחזקה/שימור של מצב קיים.

השאלה היא איך מבינים את "להשפיע על תוצאותיהם של אירועים"? לכאורה זה כולל גם הכנסת מצבים חדשים, ולא רק שמירת מצבים קיימים.

אני רק מהרהר כאן, ומציין את נטיית ההבנה שלי, לא יותר.

אם אני צודק בפרשנות, אז ייתכן שכוונה בלתי כפיפה, המוזכרת בקטע, היא בעצם הרצון. 

============= 
13.9.19

פינת התנ"ך והאמונה הקדומה באזורינו
===========================

מתוך הוויקיפדיה בערך "יהוה":
"היסודות הקדומים לעבודת יהוה אינם ברורים דיים. מספר חוקרים, בהם חוקר המקרא ישראל קנוהל וויליאם דיוור סוברים כי מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים. לפי סברתם, מהמקרא נראה שיתרו – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה, מייצג השפעה מדיינית זו; כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין יהוה בצורה שניתנת להתפרש בכך שליהוה היה מוצא דרומי. כך בספר דברים: "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (ל"ג, ב') ובשירת דבורה "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם".

ואני תוהה:
אולי "יהוה" נגזל מהאדומים במסגרת מלחמות ישראל באֶדום?
ישראל (יעקב) כבר גזל את הבכורה מעשו, הוא שעיר, אדום. אולי סיפור גניבה זו הוא הקדמה למהלך השני של "גניבת האל"?
בספרות הטולטקית אנו רואים שפיתוי הוא האמצעי שעקבותיו נמצאים בכל אקט של עוצמה. ישויות נופלות קרבן בגלל כניעתן לפיתוי. בעלי ברית מפותים להשתכן בדלעת, אצל האיטיקוטרי (היאנוממה) באמזונס (ראו בספר "שבונו") שמאנים מפתים את ההקורות (בני ברית ממין נקבה) לשכון בחזם. גם את הכוונה/הרוח מפתים.
אז למה לא לפתות אלים?
האם בנזיד שאליו התפתה עשו פותה גם יהוה?
אולי "בצאתך משעיר" ו"בצעדך משדה אדום" פירושם מעבר גיאוגרפי מאדום אל ישראל גיאוגרפית, ו/או מעבר אל עם נבחר חדש?

המון סימנים מצביעים לעבר אזור אֶדוֹם, הוא דרום ירדן וצפון ערב הסעודית של היום, ויש נימוקים טובים לסבור שהר האלוהים, הר סיני, נמצא שם. אחד ההרים המועמדים לכך הוא ג'בל אל לוז בצפון ערב הסעודית, שכבר כתבתי עליו בעבר.
למה זה חשוב לנו?
כי יש לנו עניין במקומות עוצמה.

באופן מקרי, מבלי שאני רואה קשר ממשי, הכיוון שאליו מביטים הלוחמים הטולטקים הוא דרום מזרח, וזהו גם הכיוון שבו נמצא אזור אֶדום ביחס לארץ ישראל. אז אולי יהוה מגיע מאדום (דרום מזרח) כמו שהזמן נע אלינו מכיוון זה, כלומר זורם משם.

למי שמתעניין בנושא האמונה הקדומה באזורנו, שיחה מעניינת עם פרופ. ישראל קנוהל.

============= 
15.9.19

בזמן שאנו ממתינים לרצון.

הושטת היד של הרוח.

מתנת הרוח במבט מקרוב:

זוהי הכריכה של המהדורה הראשונה של "משנתו של דון חואן". 
.
אתמול היה יום עוצמה. בעוד ח"י זריחות יהיה עוד אחד.
=========
15.9.19

בפוסט הקודם אמרנו שירה.
הוזכר המשורר מ"כוח השקט" שבנדיבותו הוא מעניק לקוראים את ההרגשה (של כיסופים?) ומשאיר לעצמו רק את הכיסופים. 
אולי דון חואן מתכוון ב"הרגשה" לא להרגשת הכיסופים, אלא לתמצית מופשטת של הידע הנמסר בשיר. כלומר הידע הנמסר באופן קונקרטי (המוות הממית אותנו באמצעות כל דבר בעולמנו [או רק באמצעות הדברים היפים, אנו נאחזים ביפה ודרכו לכודים בעולם], ואנו ככוכב שרק אורו נותר...), כלומר יש להסיר את הקונקרטי ולהישאר עם ידע מופשט שהוא קרוב להרגשה כי קשה לנסחו?
זהו רק רעיון נוסף שאני זורק כאן לחלל הפוסט.
הצעתי שם שאולי הנדיבות הזו של המשורר היא הדבר המעורר פליאה בדון חואן.

הנדיבות הזו מוזכרת גם בהקדמה ל"האש מבפנים":
הרקע: קסטנדה מספר על המצבים של מודעות גבוהה, אליהם היה נכנס בעקבות חבטת הנגואל. לפי התיאור שם, נראה שהמצב הזה שייך לצד שמאל. הוא מספר שבמצבים אלה הוא היה חווה חירות ושמחה עצומים, ועם זאת כיסופים ועצב.

Don Juan had told me that there is no completeness without sadness and longing, for without them there is no sobriety, no kindness. Wisdom without kindness, he said, and knowledge without sobriety are useless. 

(עמוד 11)

גם כאן, כמו במקרה המשורר, הכיסופים, longing, מופיעים בסמוך לנדיבות, kindness. ואפילו הידע/חוכמה נוכחים, כמו שהמשורר, לדעתי, בכל זאת מעביר ידע בשירו.
כדי לא לקפח אף אחד מהשחקנים המוזכרים בציטוט, מן הראוי להזכיר שבן לוויה של כל המשתתפים הנ"ל הוא הפיכחון.

מדוע הכרח לחוות כיסופים ועצב במצב השלמות? 
הוא כנראה מתכוון למצב המכונה בספרים אחרים: "השלמות העצמית". מהקטע ברור שהשלמות הושגה במצב זה משום שהוא נמצא בשני חצאיו.

לדעתי שתי סיבות אפשריות לכיסופים ולעצב, והם אינם סותרים זה את זה:
1. כיסופים לחלק שלנו הכלוא בצד ימין. 
2. כיסופים אל הרוח, משם מוצאנו. 

אני מזכיר לקוראים את גל העצב שקפא בסוף "מסע לאיכטלאן". העצב שם מוזכר במסגרת הכיסופים של חנארו אל איכטלאן (עולמו הקודם), אליה הוא אינו יכול לשוב עוד. 
מה שלא מסתדר עם הדברים שכתבתי הוא, בהנחה שמדובר באותה סיבה לכיסופים בכל המקרים, חנארו כנראה כבר חילץ את צד ימין שלו משִביוֹ, אז לא סביר שיש בו כיסופים לעולמו הקודם. ושמא הכיסופים הם לאחרים שנותרו שם עדיין לכודים? 
============= 
15.9.19

שני קטעים מתוך ספרים שונים שמהם ניתן להפיק מסקנה מסוימת, שוב, לא למסקנה בעלת תקפות לוגית, כלומר מחויבת ההיגיון, כי כאלה כמעט ואין למצוא בספרות.
אני מביא אותם באנגלית. בהמשך, אם אמצא זמן, אביא הפנייה למיקום מדויק בתרגומים בעברית. 

1. "Genaro never moved your car from the world of ordinary men the other day. He simply forced you to look at the world like sorcerers do, and your car was not in that world."

("מסע לאיכטלאן")

.

2. "Sorcery is to apply one's will to a key joint," he said. "Sorcery is interference. A sorcerer searches and finds the key joint of anything he wants to affect and then he applies his will to it. A sorcerer doesn't have to see to be a sorcerer, all he has to know is how to use his will."

I asked him to explain what he meant by a key joint.

He thought for a while and then he said that he knew what my car was.

"It's obviously a machine," I said.

"I mean your car is the spark plugs. That's its key joint for me. I can apply my will to it and your car won't work." ("מציאות נפרדת")

=====================

המסקנה, או הרושם המתקבל מחיבור שני הקטעים, הוא שהניצוצות של המצתים, לא המצתים, שייכים לעולם המכשפים, כמו גם לעולם החושי הרגיל. כל שאר חלקי המכונית שייכים רק לעולם החושי.

פירוש הדבר, לדוגמה, שאם מישהו יניע את המכונית בעולם הרגיל, הניצוצות של הפלגים ייראו גם בעולם המכשפים. מכשף שיביט על רחוב סואן מכוניות יראה תנועה של ניצוצות בלבד.

הקטע הבא ב"מפגשים עם הנגואל" נראה כמתנגש, או סותר את הטענה שאין מכוניות נראות בעולם המכשפים, היא הטענה הראשונה המצוטטת לעיל.

הרקע, קסטנדה מדבר על מקומות עוצמה, אם כי ייתכן והוא לא משתמש במינוח זה.

"קרלוס המשיך ואמר כי האנרגיה מפוזרת ביקום בשכבות. כל

הישויות המּודעות שייכות לאחת מהן ואנו יכולים לכוונן את עצמנו

לאנרגיה של רצועות אחרות הודות לתופעה הנקראת 'ההישרה של

התפיסה'.

 "בנקודות מסוימות, השכבות חוצות זו את זו ויוצרות מערבולות

אנרגיה. בנקודות אלו קורית תופעה בעלת חשיבות עליונה למכשפים 

הרואים. במקומות אלה, התנאים להתאמת התפיסה הם הטובים ביותר

וההתאמה מתרחשת באופן ספונטני.

 "הרואים מדברים על מעברים, גשרים וחסימות במרחב, בהם

הקואורדינטות של הזמן סוטות, והתודעה של האדם נכנסת לעולמות

מוזרים. ישויות לא-אורגניות מכל קצות היקום מנצלות נקודות אלה כדי

לחצות את הגבול לעולמנו, וגם אנו יכולים לעשות כך לשלהם. (עמוד 52)

[...]

"בפעם אחרת הייתי מסוגל לחזות בהשפעות הבלתי רגילות של אחד

ממעברי אנרגיה אלה. נסעתי באמצע המדבר כאשר סופה פגעה בכביש

והעיבה לחלוטין על שדה הראייה שלי.

 "פתאום הופיעה משאית סמיטריילר לצד מכוניתי. הנהג סימן לי

לנסוע אחריו, וכך נסענו כברת דרך ארוכה. הייתי מוגן לצדו; מוגן על

ידי הדופן הענקית של המשאית.

 "לבסוף שכחה הסערה ושנינו עצרנו. נמצאנו על דרך אבנים שלא

הכרתי אותה. נהג המשאית יצא וברך אותי. זיהיתי אותו ּכשמאן

אינדיאני מאותו אזור. פגשתי את האיש בעבר.

 "הוא אמר לי שכשהוא הגן עליי בדרך זו, הוא החזיר לי טובה על

המתנה שנתתי לו שנים קודם לכן. הוא לא טרח לזהות את המקום שבו

היינו בטענה שהיה זה מקום מקלט בקשב השני.

 "נדהמתי מדבריו; נדהמתי מכך שלוחם עשוי להיות בעל מספיק

אנרגיה כדי לשאת אותי, עם מכוניתי וכל השאר לעולם האחר.

 "אחרי שיחה קצרה הוא אמר לי שהגיע הזמן לצאת משם, כי הסערה

כבר הסתיימה. נסעתי בעקבותיו לאורך דרך לא ידועה, ושוב מצאתי את

עצמי על הכביש המהיר, אבל המשאית ועגלתה נעלמו מבלי להשאיר

עקבות." (עמוד 53)

במקרה של התנגשות לכאורה כזו בין טקסטים, הטקסט של "מסע לאיכטלאן" הוא בעל יתרון. ספרים שנכתבו ישירות על ידי קסטנדה הם תמיד ראויים לאמון רב יותר.

אבל ייתכן בכלל שהסתירה היא רק לכאורה. אני נוטה לחשוב שאותו שמאן הוליך אותו כמו שהשביל בין בתי המכשפים, כמו הגשר, כמו המסדרון בתוך בית המכשפים ועוד. כולם מוליכים מהקשב הראשון לשני. אבל לא ברור שהגוף והלבוש שעוברים לקשב השני אכן נראים בו, ועל כן ייתכן מאד שגם המכונית עזבה את הקשב הראשון של קסטנדה, אבל לא הגיעה בשלמותה לקשב השני (אולי רק הניצוצות של הפלגים הגיעו). זהו כיוון אפשרי (אולי) של הסבר.

נקודה נוספת בקטע האחרון שצדה את העין:
השמאן שחרר את עצמו מהחוב האנרגטי כלפי קסטנדה, הפסיק להיות "אסיר תודה".
זה מזכיר את החזרת הטובה של קסטנדה לנשים בנעוריו (צדו הפעיל). ואת הטענה שלנגואל חוליאן, להבדיל מדון חואן, לא היה אכפת מאנשים ולכן לא הייתה לו בעיה לחלק מתנות (נדמה לי שהוא אומר שם "שהוא היה מוכן לתת את חולצתו"). כלומר, לא היה אכפת לו לשעבד אנרגטית אחרים. ייתכן שמבחינת יעד החירות, השעבוד הזה הוא דו צדדי, אבל מבחינת יעדים אחרים הוא חד צדדי, או לפחות לא סימטרי בעוצמתו.

============= 
16.9.19

העליתי בעבר את הנושא. אני חוזר אליו בנוסח מעט שונה, ובעיקר כי צריך לחזור על הדברים שוב ושוב, אחרת אינם נטמעים.

אם
חנארו תמרן את הנגואל של קסטנדה
ודון חואן תמרן את הטונל של קסטנדה,
אז
מה היה תפקידו של קסטנדה עצמו בכוח? מה נותר לו לעשות?

תשובתי בשורה הבאה בלבן (מרח/י אותה עם העכבר..)
לדעתי, תפקידו היה לרצות (to will rather than to want) את הידע, ו/או לרצות את שינוי עצמו. 
מבחינה מעשית: היה עליו להסכים/לאמץ את ההצעות של דון חואן.
כל ילד יודע שאי אפשר לאלץ מישהו לרצות. אפשר לאלץ אותו לעשות, אבל לא לרצות.
============= 
17.9.19

על מנת להבהיר מעט את הטענה שבהערה הקודמת:
השאלה, או תהייה, התייחסה לתקופת החניכה של קסטנדה.
אם חנארו תימרן ושלט בנגואל של קסטנדה ודון חואן תימרן ושלט בנגואל שלו, אז מה נותר לשליטתו של קסטנדה? מה יש מלבד נגואל וטונל? מהי תרומתו של קסטנדה למאבק שמנהלים חנארו ודון חואן למענו ו"על גבו"?
תשובתי מציעה שלרצון יש מרכיב (זעיר) שנמצא בתחומי "רצונו" של קסטנדה.

***

לא מזמן הבאתי את האמירה החידתית של דון חואן ש"אין מחלות, יש רק התמכרות".
הצעתי שההתמכרות היא לעצמך. ברוח זו אני רוצה להוסיף את האמירה הבאה:

"If he [הלוחם] needs to eat he finds a way, because he is not hungry; if something hurts his body he finds a way to stop it, because he is not in pain. To be hungry or to be in pain means that the man has abandoned himself and is no longer a warrior; and the forces of his hunger and pain will destroy him."

("מציאות נפרדת", חלק שני: "משימת הראייה")

באותו אופן, הלוחם אינו חולה. הוא אינו מזדהה עם הגוף החולה, כפי שאינו מזדהה עם הרעב או הכאב.
============= 
18.9.19

האם המונחים "נגואל" ו"כוונה" זהים לחלוטין?
לכאורה, נאמר במפורש שכן:

 "Sorcerers call intent the indescribable, the spirit, the abstract, the nagual." 

("כח השקט" בפרק "הליבה המופשטת הראשונה")

אז למה אני חושב שהם אינם זהים לחלוטין?
כי הנגואל נמצא בבית הדרומי של החבורה, והכוונה נמצאת, ככל הנראה, בבית המערבי. סילביו מנואל הוא המאסטר של הכוונה, וזהו ביתו.

לדעתי, שלושת הבתים מייצגים את שלושת הקשבים (הראשון, השני והשלישי) והנגואל הוא הדבק שלהם.
מבחוץ הם יחידה אחת, מבפנים יש הבדלים ביניהם.
============= 
18.9.19

יפה.

Love Will Follow

=============