הטריק הכביר - מודעותך להיותך מת

צלילי סקסופון נעימים.

בפוסט זה אשיב על שאלה שהעליתי באחד הפוסטים האחרונים:
האם יש רמז לנוהג לצרף לַמֵת מטבע, על פיו או בתוך פיו, כדי שיוכל לתת, כתשלום או כשוחד, למשיט של המעבורת אל השאול?
שמו של המשיט ביוונית  כַּארוֹן, ושם הנהר אַכְּרוֹן.
ואני תוהה שמא  מקור שמו הוא "חַרוֹן" העברי, דבר המתאים לאופיו, והנהר, בהתאם: אחרון; הנהר האחרון, ואם אנו כבר בשוונג: ים סוּף, מלשון סוֹף.
חומר למחשבה.

"גם אני מת?" שאלתי.
"אתה מת", אמר. "בכל אופן, הטריק הכביר של המכשפים הוא שהם מודעים להיותם מתים. הכרטיס שלהם אל חוסר הרבב * חייב להיות עטוף במודעות. בעטיפה הזו, אומרים המכשפים, הכרטיס שלהם שמור כמטבע נוצץ ביום שבו הוא יצא מן המטבעה.
את כרטיסי אני שומר מזה שישים שנה, והוא כמטבע שאך יצאה מהמטבעה."
("כח השקט" עמוד 168)

* בתרגום כתוב "חירות". זה נכון עקרונית כי משפט דומה  נאמר כמה שורות קודם לכן, ושם נאמר שמדובר בכרטיס אל החירות, אבל השמטה של "חוסר הרבב" תמנע מאיתנו הקוראים לקשר בין חירות לחוסר רבב. ובכלל, אין הצדקה לחריגה מהטקסט.

באנגלית:

"Am I dead too, don Juan?" I asked. "You are dead," he said. "The sorcerers' grand trick, however, is to be aware that they are dead. Their ticket to impeccability must be wrapped in awareness. In that wrapping, sorcerers say, their ticket is kept in mint condition. 

"For sixty years, I've kept mine in mint condition."

אם כן, מדובר כאן על כרטיס אל החירות, הוא חוסר הרבב. 

הכרטיס הושג על ידי דון חואן בעקבות מותו. מכיוון שהמכשפים השלימו את עבודת הסיכום עד תומה, הנשר לא קיבל אותם, ומאידך גם לא איפשר להם לחלוף על פניו הלאה.

יש לנו כאן הבהרה של רעיון ה"העתק" של עצמך המוגש לנשר. הכרטיס השמור הזה הוא כנראה ההעתק.  נאמר במפורש שעבודת הסיכום יוצרת את ההעתק (נדמה לי שבספר של ארמנדו).

ראוי לשים לב שבקטע הנ"ל לא מוזכרת המילה "מטבע" כלל, אלא בתוך הביטוי "in mint condition" בלבד. ועל כן המילה "נוצץ" צריכה להימחק ללא זכר!!!
"mint" מציין מטבעה, מקום שבו יוצרים מטבעות.
הביטוי "in mint condition" מציין את מצבו של דבר כחדש, שלא נעשה בו שימוש, מצב מושלם.

רעיון דומה ישנו ביהדות: כולנו מקבלים בהגיענו לעולם בגד צחור מהבורא, אבל רק החכמים או הצדיקים שומרים עליו נקי, כחדש (ללא רבב. כאן יש לנו חיבור מצוין בין חטא לרבב. במובן המקורי של המושג "חוסר רבב" באנגלית נמצאת המשמעות הקדומה: "אי האפשרות לחטוא").

אבל ישנו מובן נוסף ל"mint", ואי אפשר להתעלם ממנו כשאנו עוסקים בתורתם של הטולטקים: כוונה, תכלית, ומושגים נלווים כמו : ניסיון, מאמץ.
אם נלך עם הפירוש הזה, כלומר נוותר על המילים כביטוי, אז דון חואן שומר על כרטיסו במצב הכוונה שלו, אולי הכוונה הראשונית, הכוונה הטהורה (כלומר, חיבור אל הכוונה הכללית ואי היצמדות לכוונה הספציפית המגדירה כל אחד מאיתנו).
חומר למחשבה.

"כוונה טהורה" זה ניסוח שלי, לציין כוונה המכוונת אל עצמה, ולא אל שום דבר בעולם. בספר של ארמנדו נאמר שבמסגרת ניסיונותיהם, כיוונו המכשפים את כוונתם אל עצמה (על פי זיכרוני, וזה לא הפיתרון הסופי שאליו הם הגיעו בניסיונותיהם).

אחרי קאנט ו"ביקורת התבונה הטהורה" שלו, הגיע הזמן ל"ביקורת הכוונה הטהורה" :)

שורה תחתונה, יש בספרות שלנו רמז קל למטבע שנותנים למוות או לשליחו, אבל די ברור שהוא אינו משמש לצורך הנסיעה במעבורת של המוות, אלא התחמקות ממנה. אנו זוכרים שבסוף הריקוד האחרון של הלוחם, כשהמוות נאלץ לצפות בריקודו, לבסוף מצביע המוות אל הדרום (משם נכנסת לעולמנו האנרגיה, הזמן...).
במקום אחר נאמר שהמכשפים גילו פתח התחמקות מהמוות.

חידה
מדוע מכנה דון חואן את כל העניין "טריק כביר"?
לכאורה אין כאן שום טריק, הרי הוא ושאר המכשפים עברו מוות ממשי. היכן הטריק?
ושאלתו של קסטנדה מוזרה: "האם גם אני מת?". לכאורה הוא אמור לדעת אם הוא עבר מוות.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

31.10.19

עוד צלילי סקסופון קסומים

=============== 

1.11.19

אני לא יודע למה אני תמיד נזקק לספר של ארמנדו כאסמכתא שעבודת הסיכום היא שיוצרת את ההעתק. 

הנה קטע מ"אמנות החלימה" הטוען זאת.

Don Juan stated that the old sorcerers' rationale behind the recapitulation was their conviction that there is an inconceivable dissolving force in the universe, which makes organisms live by lending them awareness. That force also makes organisms die, in order to extract the same lent awareness, which organisms have enhanced through their life experiences. Don Juan explained the old sorcerers' reasoning. They believed that since it is our life experience this force is after, it is of supreme importance that it can be satisfied with a facsimile of our life experience: the recapitulation. Having had what it seeks, the dissolving force then lets sorcerers go, free to expand their capacity to perceive and reach with it the confines of time and space

מעניין מדוע לעתים שם דון חואן את התובנות בפי המכשפים הקדומים, ומתי הוא פשוט אומר אותן ללא קרדיט למישהו. 

תשובה אפשרית: יש גם הסבר ממין אחר. אני נוטה מאד לאפשרות הזו, כלומר יש הסתכלות אחרת לחלוטין על העולם. 

אולי נוכל לחשוף אותה על ידי קיבוץ כל האמירות המיוחסות למכשפים הקדומים לעומת אלה שאינן. 

הצעה למחקר.

כדאי לשים לב בקטע, שהכוח הממיס, הממית, הוא שהעניק, הלווה, את המודעות כדי שנעשיר אותה בהתנסויות חיינו, ואותה הוא דורש שנחזיר לבסוף. אי אפשר שלא להחזיר אותה. כפי הנראה, ככל שאת/ה משתמש במודעות הזו את/ה נמצא על המגרש של הנשר. אתה "משחק" עם ההלוואה שלו, ומתישהו תידרש להחזירה. 

הכרטיס העטוף במודעות, שהוא כמו מטבע שאך יצאה מהמטבעה, הוא ההעתק, ה-facsimile , והמודעות שבה הוא עטוף היא כנראה זו שאותה דורש הנשר. ייתכן מאד שהכרטיס עצמו הוא ההאצלות הענבריות, האצלות של מודעות טהורה; המהוות את הרוח. הפירוש הזה דורש שמדובר בכרטיס שאותו מציגים לביקורת ולא מוסרים אותו :) המודעות היא הספח שאותו לוקח המבקר.

אני לגמרי לא בטוח שזה פירוש נכון. זו רק הצעה, הרהור.

=============== 
1.11.19

לגבי הטריק:
מכיוון שקסטנדה אינו יודע שהוא במצב מת (dead), ייתכן שגם אנו במצב כזה ואיננו יודעים זאת, או איננו מודעים לכך.
הטריק הוא להיות מודע לכך.
עדיין לא ברור מדוע מודעות זו היא בגדר טריק. ייתכן (ספקולציה מספר 2) שאנו צריכים להעמיד פנים כאילו אנו מתים, למרות שאנו ממילא במצב זה. העמדת פנים במובן של הטמעת הרעיון כאילו הוא אמת.
ייתכן גם (ספקולציה 3) שתובנה זו, שאנו כבר מתים, מושגת בתום עבודת הסיכום, ואז הטריק הוא עבודת הסיכום עצמה.
=============== 
1.11.19

זו כנראה לא הגירסה הכי מוצלחת לשיר הכל כך מפורסם הזה: "סיפור אהבה",
אבל היא תוציא אותנו אל השבת עם צלילים מכוונים (לא קשור ללהקת צליל מכוון, אלא לכוונה ככח קוסמי).

שבת שלום.

=============== 
2.11.19

האפשרות הפרשנית שהצעתי שהטריק נמצא בעבודת הסיכום עצמה מקבל תמיכה במשפט הבא:
"הוא הציג את עבודת הסיכום כתכסיס שנוקטים בו המכשפים כדי להביא לידי הסחה זעירה אך מתמדת של נקודת המאסף." ("אמנות החלימה" עמוד 137 למטה)

ובשפת המקור:

 He postulated the recapitulation as a sorcerer's ploy to induce a minute but steady displacement of the assemblage point. 

אמנם הוא לא משתמש כאן בדיוק באותו מונח כדי לציין "טריק", אבל זה, לדעתי, חלק מהמכשולים המוצבים באופן מכוון על דרכו של הקורא. מהקטנים שבהם.
=============== 
2.11.19

משמעות טולטקית לא נפוצה לדימוי נפוץ של המוות:

המוות כקוצר.

=======================================

הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה", התרגום שלי. הוא אינו ספרותי ואינו זורם כי העדפתי לדייק את הנאמר.

.

"יש ביקום כוח הורס (או ממיס, dissolving) שלא ניתן להעלותו על הדעת, ההופך אורגניזמים לחיים בכך שהוא משאיל להם מודעות. כוח זה גם הופך אורגניזמים למתים על מנת להוציא [מהם] (או להפיק, לסחוט, extract) את אותה מודעות שהושאלה [להם], אותה האורגניזמים העצימו (או הגדילו, enhanced) דרך התנסויות חייהם."

(עמוד 138 למעלה)

.

הערה: על רקע המושג "הים האפל של המודעות", בו האורגניזמים "טבולים", כדאי שלא לפספס את דימויי ההמסה והסחיטה.

.

בעקבות ציטוט זה, הדימוי של המוות כקוצר מקבל משמעות שונה מהמוכר, כמדומני.

.

הציור הוא של Victor Prouve, כנראה.

=============== 
3.11.19

אפרופו הציור הבאמת מרשים: בעיניים טולטקיות הייתי אומר שהאישה המרימה שיבולת אל המוות הקוצר מציעה לו תחליף, העתק :)
=============== 

סוד אהבתם של שני לוחמים

חלום קיץ.

הכותרת רומזת כמובן לכותרת הפרק האחרון ב"סיפורי עוצמה".
נתחיל בכמה הערות לשוניות:
במקור הכותרת היא:
The Predilection of Two Warriors
כלומר, העדפתם של שני לוחמים.
מכיוון שהעדפתם/נטייתם של שני לוחמים היא הארץ, היא אהובתם, אז הכותרת בעברית איננה  רחוקה מהאמת, אם כי אינה מדויקת. המילה "סוד" מיותרת בכל מקרה. אין שום רמז לסוד. יש אמנם תובנה חדשה לשני הלוחמים ולקוראים, ונהוג אמנם לראות בכל חשיפה של אמת כלשהי גילוי סוד, אבל אנו משתדלים לדייק את התרגום.
הבעיה עם התרגום שבספר היא שהמילה (המושג) הזו מופיעה במקומות אחדים נוספים לאורך ספר זה, ואני משער שהמתרגם תרגם אותה שם אחרת. לא טרחתי לבדוק.

המושג "העדפה" (Predilection) מופיע בספר בהקשר לבחירה של הלוחם באמונתו/אמונותיו. לפרשנותי: הבחירה להאמין באמיתוֹת של הדרך הטולטקית, קודם שהוא מסוגל להיווכח בהן בהתנסות ישירה.
"הלוחם בוחר להאמין", כלומר לפני ו"מתחת" לאמונתו ישנה בחירה מודעת.

לאחרונה כתבתי על האהבה לארץ (לאדמה, earth). הארץ (it) מעניקה ללוחם מחסה, שלווה ומלמדת אותו חירות מהי. הצעתי את הפרשנות שהארץ היא הפן הפיסי של הרוח;
מי עוד מציע ללוחם את הללו מלבד הרוח?!

אם כן, מהי ההעדפה של שני לוחמים, ואיזה ניסוח מוזר הוא זה? (מה לגבי לוחם אחד, או שבע לוחמים :))
התשובה נאמרת במפורש: ההעדפה של שני לוחמים היא הארץ.
אני מציע את ההסבר הבא:
בהקשר זה, העדפה היא העדפת מושא האהבה. במקרים אחרים בספר מדובר על העדפת מושא האמונה.
מושא האהבה המועדף על שני לוחמים (האוהבים זה את זה/זו) הוא גורם שלישי, הארץ. 
אהבתם זה לזה/לזו נובעת מאהבתם לאדמה, כי הם חלקים ממנה, היא הרוח, מהותם.

אחרי שדון חואן מדגיש כמה פעמים את האהבת לארץ כתרופה היחידה לבדידות, מגיעים למשפטים האחרונים בספר, המתארים את רגע הקפיצה לתהום:
"פבליטו אחז באַמַת ידי ואמרנו דברי פרידה איש לרעהו. ואז כפה עלי מין כוח או דחף מוזר לרוץ עימו אל הקצה הצפוני של הרמה. חשתי בזרועו האוחזת בי בקופצנו ואז הייתי לבדי."
זוהי (לדעתי) הוכחה לדברי דון חואן: גם כששניהם אחוזים זה בזה, המוות מפריד ביניהם. אז, בטריטוריה של המוות, יש לנו "רק" את הארץ (הרוח).


נ.ב. למען הסר ספק: "העדפה" משמעותה בחירה מודעת.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

24.10.19

עוד מסקנה מהפרשנות הזו, שראוי אולי להדגישה: 
הלוחמים מעדיפים (בוחרים במודע) את אהבתם לארץ (לרוח) על פני אהבה בין אישית.

============== 

24.10.19

פארק אַלַמֵדַה במקסיקו סיטי מוזכר כמה פעמים בספרות. בין היתר ספסל קבוע שעליו ישבו דון חואן וקסטנדה.

מבט מהאוויר על הפארק. בשנות ה-60 המקום נראה לבטח אחרת. הקתדרלה כנראה לא השתנתה.

אפשר להקיש על התמונה ולסובב ולהטות אותה לקבלת מבט פנורמי.

============== 

25.10.19

שיר יפה של משוררת בשם רבקה מרים

בראשית ברא אלהים

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.

עם כמה שינויים בשיר אפשר להכשיר אותו לטולטקים.

זוכרים את "הנגואל שאיבד את השמים/גן עדן "? the nagual who lost heaven

* התשובה בהמשך. נסו להיזכר, "גלגל הזמן", הפרק על מתנת הנשר.

על סמך רמזים שונים אני חושב שגם אנחנו צריכים לאבד אותם. הנימוק הראשון: כי לשַם, אל השמים, ממקדות הדתות את האנרגיה שלנו. שם מבטיחים לנו נמצא גן עדן, שם המשכן הרשמי של אלוהים (אם כי יש לו גם תיבת דואר בכותל). 

הנגואל איבד את השמים, אבל זכה כנראה בארץ, וגם בשמש [זוכרים את השמאן אירַמַמוֹ-וֶוה מ"שבונו", וזוכרים שאנו רסיסי שמש (לה-גורדה)?]. לכן החיבור צריך להיות כנראה בין הארץ לשמש. 

מכיוון שזה מוזר לנו לחבר או לזהות את הארץ עם השמש (מוזר למיינד הטפילי), אז ייתכן שאין ברירה וצריך להשליך את ספרי הקוסמולוגיה שלנו. 

מכיוון שאני נגד השלכה והשמדת ספרים, אז פשוט להעביר אותם למדף הסיפורים המצוצים מהאצבע. (אצבע האלוהים, כמובן) 

* הנגואל אליאס, שלא יכול היה להיעשות לכומר בגלל מוצאו האינדיאני, למרות בקיאותו הרבה בדת.

רבקה מרים על המשוררת זלדה ושירי ערש
שירי ערש כמוליכים מהמילולי אל מעבר למילולי. יפה.
מוטיב שישנו גם בשיר שלה, האדם כמחבר בין האדמה לבין מה שאיננו. 

זה מזכיר לי את החפצים המחברים אותנו בין עולמות, לדוגמה שעון היד של פלורינדה שהחזיר אותה מכל חלימותיה אל המציאות (החלום הקרוי מציאות). 
זוכרים את ההמלצה של סייר החלומות לקסטנדה אודות טבעת זהב?
אשתדל להביא אותו בהמשך.

שבת שלום.

============== 

25.10.19

חידת טרויה.

בראיון הבא של רבקה מרים על המשוררת זלדה היא מספרת, בדקה 4:10, שהמשורר אבות ישורון הצביע על זלדה ואמר לרבקה מרים שזלדה נראית כמו שבת אחר הצהריים (כך נשמע שיח משוררים :))

היכן נאמרת אמירה דומה ועל מי, או על מה?

בספרים שלנו זה נאמר על יום ראשון אחר הצהריים, כי השבת אצל הנוצרים היא ביום ראשון.

את תשובותיכם נא להגיש עד מוצאי שבת.

============== 

25.10.19

צידה לשבת.

ביצוע ג'אזי מקסים !!!!! לשיר המקסים של הקרפנטרס: החיים כנשף מסיכות.

בהחלט אפשר לצרפו לשירי ההמנון הטולטקי, זה בדיוק מה שהחיים הם.

============== 

25.10.19

"חוסר רבב" הוא תרגום של מושג שבמקורו בעבר הרחוק ציין את אי היכולת לחטוא.

מכיוון שלא להביא לכם גירסה מצוינת נוספת של השיר  יהיה בגדר חטא, ומכיוון שאני שואף לחוסר רבב, אז הא לכם.

פלורינדה המבוגרת מדברת עם פלורינדה הצעירה על להוריד את המסיכה מעלינו, טרמינולוגיה אחרת לצורה האנושית, כנראה. אני אומר "כנראה" רק משום שזה לא נאמר במפורש. לי זה ברור שבזה מדובר.

============== 

26.10.19

אם המילים כאן, ובעיקר הציטוטים, לא יעשו אותכם שיכורי הנגואל, אני בטוח ששתי הגירסאות הנ"ל של "נשף המסיכות הזה" תעשינה את העבודה.

את "שיכורי הנגואל" שאלתי מהכינוי שניתן לברוך שפינוזה, עליו נאמר שהיה "שיכור האלוהים". 

אפרופו שיכרות, נאמר שהחניכים במצב מסוים נראו לצופה הרגיל כשיכורים. 

באיזה מצב מדובר?

בהמשך אחזור לסיפור הכלה הנבגדת. עדיין לא שכחתי :)

בינתיים אני רוצה לשתף אותכם בהזיה נוספת :)

חומר למחשבה.

העובדה שאנו יודעים שיש בכלל חלומות "בעולם" היא מחדל של המיינד הטפילי.

מחדל שלו, מזל שלנו.

ככל שזה תלוי בו, הוא היה רוצה שלא נדע שיש בכלל חלומות. והוא לא רק מתאווה לכך, הוא לדעתי עובד קשה כדי להשיג זאת. 

במקרים רבים ביותר הוא מצליח לטשטש את זכר החלומות. אנו בדרך כלל לא זוכרים שחלמנו. רבים אפילו אומרים "אני לא חולם". כשאנו כבר זוכרים שחלמנו, רק לעתים רחוקות אנו זוכרים על מה חלמנו. וכשכבר קורה נס הנסים ואנו זוכרים על מה חלמנו, תוך זמן קצרצר הזיכרונות הללו נלקחים מאיתנו. 

בנוסף, המיינד הטפילי הצליח להטמיע בחברה את הרעיון שחלומות הם סתם מראות ליליים, הזיות של המוח, החלומות שווא ידברו.....

גישה זו משרתת את מנגנון ההשכחה של החלומות.

החשש של המיינד הטפילי הוא שאנו נגיע להכרה שהמציאות איננה שונה מהותית מחלומות אחרים. יש אמנם הבדל, אבל הוא אינו מהותי.

זוהי טריטוריה אחת מבין נוספות שבהן המיינד מנסה להסתיר את האמת או את הרוח. 

אם יש בנמצא חוק טבע, אז הוא יאמר שתמיד יישארו פרצות אל הרוח ואל החירות.

וזהו המזל שלנו.

בעצם יש חוק טבע, אפילו חוק על-טבע: חוק הנגואל. ("מתנת הנשר")

לא מלמדים אותו בפקולטות לפיסיקה. 

אני משער שהתובנה הזו כלולה בו. באופן כללי, התובנה הזו אומרת שהמיינד הטפילי לעולם לא יצליח לחסום אותנו לחלוטין מהרוח.

וכשאני חושב על כך, אני מוצא לזה אפילו נימוק: אנו חייבים הרי לקבל הזנה מהנשר/הרוח*, אז מכיוון שאי אפשר ולא רצוי מבחינתו לחסום את ההזנה שלנו, הוא יכול רק לנסות לצמצם את החיבור הזה להזנה בלבד, אבל הוא כנראה לא יכול להצליח בכך באופן מלא. הרוח תמיד תבצבץ מאחורי המסכים שהוא יציב.

* חוק הנגואל הוענק על ידי הנשר.

נ.ב. לחילופין, "החלב" מהנשר הוא חלב המועשר ב"חוק הנגואל" :)

============== 

27.10.19

צחוקה המשחרר של הכלה הנבגדת

========================

מהן התובנות מהסיפור-בדיחה הזה? (כזכור, "מתנת הנשר" עמוד 251)

הרלבנטיות של הסיפור לאירוע הפרידה הוא שהחניכים העומדים להיפרד, לכאורה לַעַד, מחבורת מוריהם, חבורתו של דון חואן, נמצאים במצבה של הכלה: בחורה כפרית שהוּלכה שולל אחר בחור עירוני חלקלק שלקח ממנה את בתוליה בהבטחות להתחתן איתה, וביום החתונה נודע לה שהוא נעלם, כלומר ברח. הכלה אספה את עצמה בעזרת המחשבה הצלולה (פיכחון) שלא הכל אבוד. היא אמנם איבדה את בתוליה, אך היא עדיין לא הרגה את החזירון שלה לסעודת החתונה. 

מצבה של הכלה הוא מצבם של החניכים הננטשים, והפתרון שלהם לשינוי מצבם הוא, על פי חנארו, לאחוז היטב בחזירונים שלהם, יהיו אשר יהיו, ול"צחוק את עצמם לדעת" laugh ourselves silly. 

מה מצחיק במצבם ובמצבה של הכלה?

אני הולך להציע כמה רעיונות שעשויים אולי לעזור בהבנת העניין.  

1. יש כאן מרכיב מהותי בהומור: ציפייה שאיננה מתממשת, ציפייה שהולכת ומתעצמת ולבסוף מתפוצצת נוכח הריק, אי התממשותה. בכל בדיחה ישנו מרכיב של הפתעה, שפירושה ציפיות שלא התממשו. את/ה מעניק פירוש מסוים לדברים, ולבסוף מגלה בבת אחת שהלכת בדרך הלא נכונה, בחרת בפירוש מוטעה כשבעצם ישנו פירוש אחר שהוא הנכון. יש כאן גם מרכיב שדומה לזה שמופיע סעיף 3 להלן: אתה עשית זאת לעצמך, הולכת את עצמך שולל אחר פרשנות מוטעה (אם כי הבדיחה מתעלת אותך לבחור בפירוש הלא-נכון)

2. ההומור המצוי בספרי קסטנדה והנשים מאופיין, לדעתי, בחשיפת הטיפשות שבחשיבות העצמית (בעבר הרחבתי על כך מאד בכמה פוסטים), וברוח תובנה זו אני מציע שהנורא במצבה של הכלה הוא "בסך הכל" עניין חברתי, כלומר עניין של מוסכמה. מבחינת החברה היא איבדה כנראה את ערכה ואולי איבדה את סיכוייה להתחתן, מי ירצה בה, אבל הנורא הזה קיים רק בתוך הבועה החברתית. המטרות האמיתיות והחשובות נמצאות מחוץ לבועה הזו. האדם הרגיל מנסה להשיג תא נוח יותר בכלא כשהלוחם שואף לצאת מהכלא.

לצחוק על מצבך במקרה זה הוא ביטוי לכך שהשתחררת מנקודת המבט של החברה, מההזדהות עם זהותך החברתית. זהו שחרור מהקשב הראשון.

3. השיר שחנארו מבקש להקריא באותו אירוע (עמוד 252) מבטא לדעתו את ההרגשה (סנטימנטים) ואת ההמלצות שלו.

התרגום הוא שלי, והוא כולל פרשנות גלויה (כל פירוש כולל פרשנות. כאן היא גלויה, והיא כנראה פוגעת בחוויית הקריאה של הדברים כשיר, אבל היא מדייקת את הכוונה, לדעתי.

סוגריים מרובעים מציינים תוספות, עגולים - פירוש.

אפשר לקרוא את הסוגריים המרובעים כחלק מהשיר.

הו, איזו שמחה עיוורת [עצומה]

איזה רעב [עצום] לכַלוֹת (למצות עד תום, להביא לכיליון)

את האוויר שאנו נושמים

[לכלות את] הפה, [את] העין, [את] היד.

איזה עקצוץ נוגס [הדוחק בנו] לכלות (למצות) את עצמנו לחלוטין בפרץ צחוק אחד.

הו, המוות החצוף, המעליב,

המתנקש בנו מרחוק.

בעבור התענוג שאנו מפיקים מ"למות

למען כוס תה"...

[מ"למות למען"] ליטוף קלוש.

צירוף מקרים לשוני: הדמיון שבין "כָּלָה, ו"לכַלוֹת"".

העיוורון שבהנאה, המוזכר בשורה הראשונה, הוא מרכיב מהותי בהבנת השיר.

השיר בעצם אומר, לדעתי, שהתאווה לחיים, דרכה הורג אותנו המוות, כי כך אנו כנראה נצמדים לעולם הזה, והיצמדות זו מובילה אותנו לבסוף אל קיבתו של הנשר.
התובנה הזו, שהתאווה לחיים, ההשתוקקות לדברים הנעימים בחיים, היא שממיתה אותנו, היא כנראה הבסיס כאן להומור. 
המרכיב ההומוריסטי הוא, אם כן, העיוורון שלנו לראות שאנו ממי(ת)ים זאת על עצמנו.
גם הכלה הביאה את מצבה על עצמה.
אז...... פיצחו בצחוק גדול. :)
מי שמתקשה לצחוק, ייתכן שהוא אחוז מדי בזהותו החברתית, במיינד הטפילי ש"אותו זה לא מצחיק".

============== 

27.10.19

החניכים נמצאים במצב דומה למצב הכלה, ואולי גם חלקנו, אבל קסטנדה עמד בחייו בדיוק באותו מצב של הכלה, ואולי אפילו קיצוני יותר, כי אורחי החתונה שלו כבר הגיעו לטקס והכלה לא הופיעה, אלא שלחה פתק עם הסבר. 
קרלוס עמד מול האורחים בחליפה הגדולה על מידותיו, וכנראה שהרגיש שעל מצחו חרוטה המילה לוּזֶר. 😊

אנסה לאתר את הקטע המשעשע !!!!!!! הזה.

אשתדל גם למצוא דוגמה הומוריסטית הממחישה את הרעיון שבבסיס ההומור הנ"ל.

============== 

27.10.19

צלילים יפים בספרדית, הנמצאת ברקע הסיפורים שלנו.

"בענייני אהבה אני נכשל שוב ושוב על אותה אבן".

בתרגום לאנגלית

You bewitched me when I saw you

and your green eyes

set a trap for my heart

זה מחזק רעיון שחוזר כאן לא מעט.

============== 

28.10.19

תשובה לליאורה.  

החלאה המנהל את חיינו כאן מקשה עליי את התגובה במקומה אז אגיב כאן, ממילא רק אני ואת כאן :) (והמלעון הצופה בכולנו).

הי ליאורה,
המלעון המתקרא גוגל מצד אחד מזהה אותי לעניינים מסוימים, אבל לצורך תגובות, לא. אז לא אבזבז זמן על החלאה ההולכת ומשתלטת על חיינו, ואשיב כאן.

אני חייב להדגיש שוב שאנו "משחקים" כאן במסגרת פרשנית. אני חושב שכל אחד מאיתנו הוא אי שם, ברמה מאד יסודית, הרגשה, וכדי להרגיש זאת צריך להגיע למקום עמוק ביותר, מקום שבו אפשר להחליף זהויות ולהרגיש את הבדלי ההרגשה שביניהן, אם אכן יש כאלה. לדעתי יש ותמיכה לכך היא המקרה כשקסטנדה נכנס באחד ממסעותיו מחוץ לגופו לגוף של מישהו אחר, שיכור אולי, וחש דחייה מהאנרגיה האחרת (ייתכן שזו דוגמה להרגשה אחרת הקשורה בזהות אחרת). ויש גם את זולייכה ב"להתעורר אל החלום" שהולכת למימד מאד עמוק/רחוק ומשם "מביאה" את דמות הזכר (גבר) השרת, ואת אספרנסה, שמשמשת מורה לחלימה עבור פלורינדה. מהמימד ההוא הביא הנגואל אליאס את הדברים המוזרים הקרויים המצאות.
אז, זו לא משימה טריויאלית, בלשון המעטה, לחוש את ההרגשה שמגדירה אותך. אני לא יודע אם זה רצוי להיות אבי, מה שרצוי זה שלא להזדהות יותר מדי עם הפרסונה הזו. פרסונה ביוונית קדומה פירושו מסיכה.
מתנת הנשר היא חוק-הנגואל שהוא בעצם מפה אל החירות. הצעתי שהרעיון שהמערכת הטפילית לא יכולה לעולם לחסום אותנו לחלוטין אל הרוח הוא אמת יסודית, ואם כן אז הוא לבטח חלק מחוק הנגואל. 
ה"מסעות הליליים" שלנו אינם דוגמה לחופש, לדעתי. בחלומות הרגילים איננו זוכרים את עצמנו ואנו כעלה נידף. כל דבר נראה לנו הגיוני. הזכירה של חלומות בהתעוררות היא לדעתי הצצה של הרוח, הבעת נוכחות. משהו שהמיינד הזר, הטפילי, לא הצליח להסתיר. 
גם בתורת הטולטקים יש רעיון דומה של טעינת אנרגיה בחלימה. כאן זה מתואר כהליכה לעולמות של היצורים הלא-אורגניים, אם כי לא ממש ברור כמדומני אם זה נכון רק לחלימה והגעה לעולמות הללו, או גם במקרה של חלומות רגילים. אני משער שגם בחלום רגיל אנו מגיעים לשם, אבל ללא כל מודעות אל עצמנו, ולכן כולנו נטענים באנרגיה מחלומות. 
תודה על הקטע מהחיים כמשל. יפה! מעניין המשך המקרה. חבל שההחלטה שלו הייתה לחכות להתעוררות. זה בזבוז של מתנה/הישג.
אולי "בגלל" הציטוטים שלך אנסה לקרוא שוב את הספר. יש לי ספר אחר שלו: "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אכזבתו הנכזבת של אלוהים" שממתין לי על המדף.

יום טוב.

============== 

28.10.19

חומר למחשבה

שאלת טריוויה, או כמעט טריוויה:

בעולם העתיק, לפחות היווני, היה נהוג לצרף מטבע כסף (money) לגופה של המת כדי לשלם למוות, או לשליח המוות, המשיט את המעבורת אל העולם שמעבר.

האם יש משהו דומה בספרות שלנו?

והאם השחור והרחום שסחף את קסטנדה כנהר תת קרקעי בקפיצתו לתהום ("צדו הפעיל") הוא הנהר שבו משיט המוות את המתים?

ארחיב על כך בהמשך.

וזו הזדמנות לעוד פיסת מוסיקה נעימה

============== 

29.10.19

לגבי היותנו הרגשה במהותנו, הנה קטע רלבנטי:

He came to my side and poked my chest with his fingers. It was a very light tap.

"These are the boundaries I'm talking about," he said. "One can get out of them. We are a feeling; an awareness encased here." 

("סיפורי עוצמה")

אם כן, אנו הרגשה הממוקמת בחזה. זה משתלב עם הרבה רעיונות, התנהגויות ותחושות המוכרות בתפישה הרגילה, לדוגמה: תחושה שיש בלב משהו מהותי שלנו, הנחת כף היד על החזה כמבטאת דיבור מעומק הלב, מעומק ישותי ולכן דבריי אמת, ועוד.

כזכור, אחד משמונת המרכזים המהווים את האדם (דיאגרמת ה-8) קרוי "הרגשה" (feeling) והוא נמצא בדיוק שם, בחזה.

לגבי ההערה הקודמת: המטבע הניתן למוות, או לשליחו המשיט את המתים, רמז: סוף פרק 5 ב"כח השקט".

עוד אחזור לכך.

ובינתיים, בפינתנו :

רעיונות טולטקיים המרומזים בכתובים היהודיים

"ישועת ה' כהרף עין". (השורשים של הביטוי אינם בתנ"ך, אבל הוא מופיע בטקסטים קדומים. אזכור של חלקם, כנראה, נמצא כאן)

ובספרות שלנו:

"רק לעתים רחוקות אנו מכירים בעובדה שאנו יכולים לחתוך ולהוציא כל דבר מחיינו, בכל זמן, כהרף עין".

ובמקור:

We hardly ever realize that we can cut anything out of our lives, anytime, in the blink of an eye. 

(מתוך "גלגל הזמן" , הפרק על "מסע לאיכטלאן", ציטוט ראשון)

ב"מסע לאיכטלאן" מופיעה האמירה בנוסח שונה מעט:

'בני אדם אינם תופשים בדרך כלל שאנו יכולים לחתוך ולסלק מתוך חיינו כל דבר שנרצה ובכל זמן שנרצה, ממש כך.' הוא הקיש באצבעותיו."

ובמקור:

"People hardly ever realize that we can cut anything from our lives, any time, just like that." He snapped his fingers.

(בעברית עמוד 23) 

==============
30.10.19

בעקבות הקטע היפה מ"החיים כמשל" של פנחס שדה שליאורה הביאה בתגובות, נתקלתי בקטע הבא ב"כח השקט". פנחס שדה השיג מודעות עצמית בחלומו והחליט לשכב על הארץ ולהמתין להתעוררותו, כדרך לפטור את עצמו מהתמודדות עם העולם השונה שאליו הוא נקלע, והטריד אותו מאד, כי הוא לא ידע כיצד להתמודד בעולם הבלתי מוכר ההוא (אם אינני טועה). אפשר להבין שזה מצב מעורר חרדות. השכיבה שלו על הארץ  הובחנה כהתנהגות מוזרה אצל האנשים בחלומו והם גם הגיבו בהתאם, כפי שהמון מגיב למוזרות.
נתקלתי בקטע הבא מ"כח השקט" ונזכרתי בקטע ההוא:

Sometimes, due to natural although dramatic circumstances, such as war, deprivation, stress, fatigue, sorrow, helplessness, men's assemblage points undergo profound movements. If the men who found themselves in such circumstances were able to adopt a sorcerer's ideology, don Juan said, they would be able to maximize that natural movement with no trouble. And they would seek and find extraordinary things instead of doing what men do in such circumstances: craving the return to normalcy.

(בעברית, עמוד 194)

maximize - תורגם כ"להמריץ". מה רע ב"למַקסֵם"? הקורא המבקש ללכת בדרך זו (אל החירות) רוצה להבין, ואין לו/ה עניין ברעיונות של הפצת השפה העברית, כתיבה ספרותית יפה, או אג'נדות דומות.

ישנן עוד התייחסויות בספרים לעניין זה בהקשר של חלימה.  בעצם, כל תזוזה של נקודת המאסף היא חלימה. ככל הזכור לי, זה נאמר במפורש.

נ.ב. אפרופו תרגום בעייתי, משהו משעשע ועצוב בעת ובעונה אחת:
באותו עמוד, כמה שורות נמוך יותר, נאמר: "מי שיש לו אנרגיה אינו צריך אלא להושיט יד וליטול נפלאות, שאין כל דמיון יכול לציירן, משנקודת המאסף נעה ממקומה". (עמוד 194)
באנגלית אין כל זכר להושטת יד ונטילת נפלאות

 The real difficulty is having energy. If one has energy, once the assemblage point moves, inconceivable things are there for the asking."

============== 
30.10.19

בנוגע להערה שלפני הקודמת:
כדאי לשים לב שמדובר בַּקלוּת שבה ניתן להוציא כל דבר מחיינו. אני רוצה להדגיש את המילה "להוציא". לא נאמר שקלוּת דומה יש בהכנסת דברים לחיינו. יש כאן רמז לאי-סימטריה בין להוציא/לסלק לבין להכניס.
להוציא זה מאד קל, שלוש פעמים "מגורשת". :)
ייתכן שיש לזה תמיכה גם בעולם המוכר: אי הסמטריה שבין להרוס לבין ליצור/לבנות. אבל לא ניכַּנֵס לזה.

אי הסמטריה מביאה אותי לעניין רחב יותר (קצת ספקולציות):
הנתיבים האנרגטיים אינם דו כיווניים, אלא חד כיווניים. אם היו דו כיווניים אז כנראה שלהכניס ולהוציא לחיינו דברים היה קל באותה מידה.
- התנועה בין המיקום של השכל לידיעה השקטה היא באמצעות שני נתיבים חד סתריים (כח השקט).
- הכניסה לחלום מסוים משתמשת באובייקט שונה מאשר החזרה לעולם הזה. ייתכן שזה נכון רק בשלב מסוים, שלב התחלתי. אני לא סגור על כך. שעון היד של פלורינדה החזיר אותה בכל פעם, מכל חלום, לעולם הזה, אבל הוא לא לקח אותה לעולמות/חלומות אחרים (פנחס שדה היה פותר לעצמו את הבעיה בעזרת שעון יד :)). לעומת זאת, התכשיט, הטבעת עם הפרפר, אותו קיבלה בחלום מסוים, לו יש כנראה את היכולת לקחת אותה חזרה לאותו חלום. גם טאישה קיבלה תכשיטים בחלומות מנלידה.
- בדיוק קראתי קצת בספר "תורה של הנפש - מסיפורי המקרא אל נבכי הנפש". הסתכלויות פסיכולוגיות על סיפורי המקרא. קראתי את הפרק "המטה של משה כחפץ מעבר". יש משהו בטענה המרכזית שם, שהמטה משמש בתחילה כאמצעי המייצג את האל ונוכחותו, כמו תינוק הנצמד לאובייקט כלשהו המייצג עבורו את האם כשהיא איננה, מוצא בו שלווה, לדוגמה צעצוע, חיתול. מכיוון שמשה ואהרון לא ביצעו את הוראת האל לקרוא אליו בבקשם להוציא מים מהסלע, אלא השתמשו במטה, ובכך מנעו מהעם את המעבר לשלב הגמילה מהמטה, את השחרור מהתלות באובייקט, על כך נענשו ולא זכו להיכנס לארץ.
נקודה מעניינת אחרת שצדה את תשומת לבי במובאות אודות המטה היא שהמטה שימש ליצירת הקסם, שינוי המציאות, אבל לא לביטול השינוי, לא להחזרת המצב לקדמותו. אז "השתמשו" בצעקה אל האל. לדוגמה המכות על מצרים מתחילות בשימוש במטה ומתבטלות על ידי קריאה לאל לביטולן. קריעת הים נעשית בעזרת המטה והחזרתו למצבו על ידי היד בלבד (היד של משה היא שעון היד של פלורינדה :) ).
ההסבר של המחבר הוא שכאשר יש חוסר אמון בקיומו או ביכולתו של האל (של משה), אז יש שימוש במטה. כאשר כבר יש אמון, ורק מצפים לביטול הדבר (לדוגמה, המכה שהוא הביא), אז כבר לא צריך את המטה.
============== 
30.10.19

אולי התמיכה הכי חזקה לאי הסימטריה בין לסלק לבין להכניס דברים לחיינו, והיא גם מספקת הסבר לכך, נמצאת במושג ההתכוונות. סילוק הוא שחרור האחיזה (על ידי הרצון), אין הוא אחיזה במשהו אחר. ולכן פשוט יותר לשחרר. להתכוון מצריך שחרור ובנוסף אחיזה חדשה. בכל מקרה, מדובר בשתי פעולות שונות, כשהתכוונות נראית כמהלך קשה יותר.
עניין אחר הנוגע לאי הסימטריה, קשור לכך שנתיבים אנרגטיים הם חד סתריים: ציפור החירות נעה בקו ישר, כלומר לא חוזרת לאחור. אם נתיב היה דו סתרי היא הייתה יכולה לחזור לאחור.
אלה הן כמובן רק ספקולציות, ויש טעם לקרוא אותן רק אם אין לך דברים טובים יותר לקרוא :)
============== 

צחוקה המשחרר של הכלה

היום, יום ראשון, ה-20.10.19 הוא יום עוצמה, כנראה.

אני לא חושב שקריאת הספר "הכלה המשחררת" של א.ב.יהושע תעזור להבין את הכותרת.
מצד שני, אני מבטיח שקריאת "מתנת הנשר" עמוד 251 תעזור מאד.

אני מתכוון לַמַשַל שסיפר חנארו באירוע הפרידה של החבורה של דון חואן מחבורת החניכים.
הסיפור/בדיחה מספר/ת על בחורה כפרית שהלכה שבי אחרי פיתוייו של בחור עירוני חלקלק, אשר לא הופיע לטקס חתונתם ונעלם. כל שנותר לה הוא החזרזיר שלה, אותו עדיין לא שחטה לכבוד החתונה. עבורה זהו מקור לנחמה.
החניכים הם במצבה של הכלה הנבגדת, והפתרון היחיד שלהם הוא, לדעתו, גם כן לאחוז בחזירונים שלהם (יהיו מה שיהיו) ולצחוק כמו משוגעים. רק כך הם יוכלו להיחלץ ממצבם (מילולית: לשנות את מצבם).

המצב הטרגי של הכלה הוא, לדעתי, בכך שהיא איבדה את ערכה החברתי בעקבות אבדן בתוליה, ואולי גם את סיכוייה להינשא.

במה דומה מצב החניכים, העומדים להיוותר בעולם ללא מורים, למצבה של הכלה?
איך להבין את הצעתו של חנארו?


חג שמח.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

21.10.19

הפַּן הפיזי של הרוח
==============

שיר יפה לעידוד אהבת הארץ, אהובת הלוחמים.

"רק את לי ארץ אהובה, חסרה"
"את כמו תפילה, את לי כמו שיר"

אצלך כמו תמיד מילים ולחן: יאיר קלינגר

הקטע הבא, הכולל כמה דילוגים קטנים, לקוח מתוך סוף "סיפורי עוצמה", רגע לפני הקפיצה לתהום.

תרגום שלי.
הערה תרגומית: באנגלית האדמה מכונה it, כלומר לא זכר ולא נקבה. השתמשתי בלשון נקבה משום שאדמה היא נקבה בדקדוק העברי.

"אדמה [earth] זו, עולם זה, עבור הלוחם לא יכולה להיות אהבה גדולה יותר."
[...]
"רק אם אוהבים את האדמה הזו בלהט/תשוקה בלתי כפיפה [unbending passion] אפשר לשחרר את העצב" אמר דון חואן. "הלוחם תמיד שמח משום שאהבתו בלתי ניתנת לשינוי ואהובתו, האדמה [earth], מחבקת אותו ומעניקה לו מתנות שלא ניתן להעלות על הדעת. העצב שייך רק לאלה השונאים [דווקא] את מה שנותן מחסה ליישותם."
דון חואן שוב ליטף את את האדמה ברוך.
"ישות אהובה זו, המלאה חיים עד לאחרון כוכיה ומבינה כל רגש/הרגשה [feeling], השרתה עלי רוגע, ריפאה אותי ממכאוביי, ולבסוף, כשהבנתי לחלוטין את אהבתי אליה, היא לימדה אותי את החירות."
[...]
ללא אהבה יציבה [unwavering, ללא עליות ומורדות] לישות שנותנת לך מחסה, להיות לבד פירושו להיות בודד.
"רק האהבה לישות נשגבה זו יכולה להעניק חירות לרוחו של הלוחם; וחירות היא שמחה, יעילות ומשוחררות [abandon, הפקרת עצמך] נוכח הבלתי ידוע. 
זהו השיעור האחרון. הוא נשמר תמיד  לרגע האחרון ממש. לרגע של לבַדיוּת שאין למעלה ממנה, כאשר אדם ניצב מול פני המוות ו[מול] לבַדיוּתוֹ. רק אז יש לו [לשיעור] מובן." 
                                                    (עמוד 236, 235)

============== 

22.10.19

כמה תמונות לשובב את העין, כולן קשורות במילים.

ספריה במנזר במדינת בווריה שבגרמניה.

עוד תמונות וכמה מילים על המקום כאן.

***

משהו משעשע הנוגע לדיבור הפנימי

***

ומשהו משעשע, הנוגע לאיות של מילה מסוימת בשפה האנגלית.

נסו לפענח.

ולסיום עוד משהו משעשע:

Learn Hebrew!

============== 

22.10.19

דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג)
========================= 
אני מקווה שהפסוק לוקח אותכם לחשוב על דרכים עם לב, ולא על דרכים אחרות.
דרכים עם לב, כשנעים בהן לאורכן חשים שלווה גדולה והנאה. ("מציאות נפרדת")
אני ממשיך עם ההערה הקודמת על אהבת האדמה (earth), ומתכוון לטעון שאהבת הארץ קשורה ל"דרך עם לב".

מעט לפני הקטע שהבאתי לעיל (הלקוח מסוף "סיפורי עוצמה"), ישנו הקטע הבא (תרגום שלי):
"אהבתו/אהובתו ("Genaro's love) של חנארו היא העולם," הוא אמר. "זה עתה הוא חיבק את האדמה (earth) העצומה הזו, אולם מאחר שהוא כה קטן, כל שהוא יכול לעשות זה לשחות בתוכה. אבל הארץ יודעת שחנארו אוהב אותה (it) והיא מעניקה לו את דאגתה (care - דואגת למחסורו, מטפחת אותו). בשל כך חייו של חנארו מלאים עד גדותיהם, ומצבו, בכל מקום שבו הוא יימצא, יהיה שופע (plentiful).
חנארו נע לו (roam - ללא מטרה מוגדרת, משוטט, נודד) בנתיבים (paths) של אהבתו/אהובתו, ובכל מקום שבו יימצא, הוא יהיה שלם." (בעברית, עמוד 235)

בתרגום העברי כתוב "ובכל אתר ואתר תמיד יהיה אדם שלם". בטקסט המקורי לא נאמר אדם.
יש הרבה אי דיוקים בתרגום העברי שמקורם ברצון לכתיבה יפה, ספרותית, כגון בקטע שבציטוט הקודם: "לבו של הלוחם מלא תמיד שמחה" כשלא הוזכר בכלל לב, אלא "הלוחם תמיד שמח".

אני חושב שיש כאן מספיק רמזים לכך שמדובר בדרכים בעלות לב, המאופיינות בכך שהן משרות שלווה ושמחה:
- המושג לב מתקשר עם אהבה, וכאן מדובר על אהבה לארץ.
- שלווה: "השרתה עלי רוגע".
- שמחה: "רק האהבה לישות נשגבה זו יכולה להעניק חירות לרוחו של הלוחם; וחירות היא שמחה, יעילות ומשוחררות [abandon, הפקרת עצמך] נוכח הבלתי ידוע."

אם אכן מדובר בדרכים עם לב, אז נתיבים עם לב קשורים בארץ (earth).
הרושם מהדברים הוא שמדובר בדרכים גיאוגרפיות.
חוסר הנחת מפרשנות זו נובע מקוסמולוגיה שגויה (שלא לומר מעוותת) שמספק לנו המיינד הטפילי. כל הקוסמולוגיות שהוא סיפק ויספק לנו יהיו שגויות. בתפישה הטולטקית אין הבדל משמעותי בין פנים לחוץ (נפשי ופיסי), ולכן דרך עם לב, שאנו מצפים שהיא תהיה משהו נפשי, יכולה להתבטא גם באופן גיאוגרפי. וכדאי לזכור אמירה שהזכרתי לאחרונה: "הדבר הקשה ביותר בדרכו של הלוחם הוא להבין שהעולם הוא הרגשה". הרגע ראינו שהארץ מכונה גם העולם.
"הרגשה" להבדיל מ"מראית עין". מראית עין היא הגיאוגרפיה במקרה זה.
============== 
22.10.19

צריך לזכור שאנו עוסקים כאן במטפיסיקה ומושגים שונים מאד מהרגילים. "דרך" היא לא מסלול חסר חיים. לדוגמה, נאמר שדרך-ללא-לב קמה מתישהו על ההולך בה ומחסלת אותו.
============== 
22.10.19

ההבחנה בין הרגשה למראית עין, אפשר להחיל אותה על כל דבר, על הרגשת העולם לעומת מראהו, לדוגמה גם על עצמי: ההבדל שבין חישה את הגוף לבין מראה הגוף.
============== 
23.10.19

הדימוי של הגוף, מראית העין שלו, כנראה מגביל אותנו, בכך שהידע הרווח (שמקורו במיינד הטפילי) מגביל אותנו לחשוב שאפשר להרגיש רק מה שבגופנו, והגוף שלנו הוא דימוי הגוף.
כדאי לשים לב לכך שמה שקורה בחלק האחורי של גופנו, איך הוא נראה... זו לא ידיעה "ישירה"  כמו חזית וצדדי הגוף. כל ידיעה על אחורי הגוף תלויה באמצעים אחרים, מכשור (כמו מראַה)  ולכן תלוית תיאוריה (במקרה של מראה תיאורית האופטיקה).
============== 
23.10.19

לחן יפה למילים יפות
לאהוב את החיים

מילים: יובב כץ
לחן: יאיר קלינגר

הלילה הפרוע, העכור
סער, כמו היה רדוף שדים                  קרב העוצמה בין הברק, הרעם, הערפל, הגשם והאפלה 
ידעתי שזה לא... זה לא ברור               (מסע לאיכטלאן)
אם שחר ימצאני בחיים.                      כל רגע יכול להיות הרגע האחרון.

מפל, מערבולות, גרון ניחר...
הכל נטרף ולא אדע מתי
הבנתי שהכול הכול עבר...
וכמו באגדות נשארתי חי.                    כנראה שהוא הצליח לסגור את הפירצה :)

אפגוש עוד בירוק של השדרות
אקטוף עוד חיוכן של נערות               עדיף לקטוף את הופעות הרוח, הסמ"ק-ים של המזל.
ארוץ עוד עם הרוח אל הים
אנדוד עם ציפורים, עוד, לאי שם

אדע עוד בכי וצחוק של ילדים
עוד שיר חדש אכתוב במסתרים
אחזה עוד בזריחות, הו אלוהי             הכוונה לרוח. :)
הן חי אני... כי חי אני... עוד חי...

וכמו שופט ממרום הקתדרה
בחנתי את ימיי באור אחר
מצאתי שם כל כך הרבה שגרה          שבירת השגרות, פרקטיקה טולטקית חשובה.
שמיים, הן הייתי כעיוור

הרי על מפתני פרחה מלכות
ולא ראו עיניי את הצבעים
רק מי אשר היה קרוב למות
נעור כך לאהוב את החיים.
============== 

הכתיבה כתחבולה להעסקת המיינד

כמה מילים על הכתיבה ה"אובססיבית" (לכאורה) של קסטנדה לאורך כל שנות חניכותו, התנהגות שדון חואן עודד.

1. הכתיבה הייתה לו למגן, כי היא סיפקה לו שלווה.

המגנים לסוגיהם מופיעים ב"מציאות נפרדת". הצעתי לאחרונה, בפוסט "מוט לחימום והרגעה", שכפי הנראה אחיזה בפין היא גם כן מגן.

בשלב מסוים דון חואן מעודד אותו לכתוב ואף מגיש לו את הפנקס והעט, לפעמים גם כשלקסטנדה אין שום רצון לכתוב. במקרים אלה הכתיבה משמשת כמגן לסגירת הפירצה, the gap.

2. הסבר מעמיק ל"אחורי הקלעים" של הכתיבה של קסטנדה ניתן למצוא, לדעתי, במבוא לספרה של טאישה אבלאר "מעבר החציה של המכשפים", במבוא לספר:

"וגם, אימון האינטלקט הוא תחבולת מכשפים יעילה, על ידי העסקה מכוונת של המיינד בניתוח ובחשיבה, המכשפים חופשיים לחקור באין מפריע, שדות אחרים של תפיסה. במילים אחרות, כשהצד השכלי עסוק בדרישות אקדמיות פורמליות, הצד האנרגטי או הבלתי שכלי, שהמכשפים מכנים אותו "הכפיל", עסוק במילוי משימות כישוף. בדרך זו סביר שהמיינד החשדן והאנליטי יתערב פחות ואולי אף לא יבחין במתרחש במישור הבלתי שכלי."

(עמוד 13, בתיקונים קלים שלי)

אם נכונה ההשערה שיש לנו כאן הסבר לכתיבה של קסטנדה, אז ניתן להסיק שבזמן שהוא העסיק את המיינד הטפילי שלו בכתיבה, צד שמאל שלו קיבל את שיעוריו, או לפחות היה פנוי לכך.

חג שמח.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

13.10.19

שלווה (מגן)

ובגירסה ווקאלית

=============== 

15.10.19

כשנגואל מאחל לך כל טוב, למה הוא מתכוון?

הקטע הבא הוא מתוך "צדו הפעיל".

ברקע הדברים: חברו האנתרופולוג של קסטנדה, ביל, שהביא אותו אל דון חואן בתחנת האוטובוס בנוגאלס (עיירה בגבול ארה"ב מקסיקו), היה אז במצב בריאותי סופני, המוות כבר "נשף בערפו". 

"אם לא היית כה עסוק בעצמך ובבעיותיך, היית שם לב שזה המסע האחרון שלו. היית מבחין שהוא סוגר את ענייניו, מבקר את האנשים שעזרו לו, מברך אותם לשלום. חברך האנתרופולוג דיבר איתי פעם," המשיך דון חואן. "זכרתי אותו בבירור כזה, שלא התפלאתי כשהוא הביא אותך אליי בתחנת האוטובוס. לא יכולתי לעזור לו כשדיבר איתי. הוא לא היה האיש שחיפשתי*, אבל איחלתי לו רק טוב מתוך ריקנות המכשפים שלי, מתוך דממת המכשפים שלי**. משום כך אני יודע שבמסעו האחרון הוא הודה לאנשים בעלי חשיבות בחייו."

(בעברית עמוד 99)

* אם הוא היה האיש שהוא מחפש, הוא היה, כנראה, עוצר עבורו את המוות, כפי שעשה הנגואל אליאס לנגואל-לעתיד חוליאן.

**  I wished him well from my sorcerer's emptiness, from my sorcerer's silence

האם נגואלים מתעסקים באיחולים, בהבעת משאלות?

ברור (לי) שהנגואל או מתכוון או לא מתכוון, אבל הוא אינו מתעסק באיחולים, ועלינו גם לשלול את האפשרות שמא מדובר במקרה זה באקט חברתי להבעת ידידות וכדומה, כפי שמתכוונים לעתים קרובות בהבעת איחולים, כי הרי האיחול לא נאמר בקול. (נגואל יכול להביע איחולים בקול במסגרת ייקוש, אבל זה לא רלוונטי לעניינינו)

אם כן, מה עלינו להבין משימוש זה במילים? 

אני חושב שיש כאן רמז לדמיון שבין התכוונות והבעת מישאלה. כזכור התכוונות נעשית ממצב של שקט "פנימי". ("פנימי" באותו מובן ש"עצירת העולם" היא אירוע פנימי)

אז למה התכוון דון חואן באותם "איחולים"?

ייתכן שהוא עזר לביל להכיר בעובדת מותו הקרב וגרם לו, בכך או באופן ישיר, לנהוג כלוחם במסעו האחרון: להיפרד ולהודות למי שהיה משמעותי בחייו. בטרמינולוגיה של העידן החדש, מדובר אולי בהשתחררות מחובות קארמתיים.

=============== 

15.10.19

עוד קצת מוסיקה שתחשוף אותי :) אבל מה לעשות שאני לא רוצה לשמור אותה רק לעצמי.

Brian Simpson - I Remember When

=============== 

17.10.19

מכיוון שיש קהל למוסיקה שלי, הנה עוד משהו נחמד (במיוחד לליאורה), שלא הצלחתי לזהות אותו. הקלטתי אותו לפני שנים. אם קורא תועה, שנקלע לבלוג הזה שלא בטובתו, מצליח, הוא/היא מוזמן לשתף. אם לא, הוא ימשיך להיות עלום ולתפקד באותה מידת יעילות.

השם והתמונה (מעוררת ההשראה) הם בחירה זמנית שלי, לצורך העלאת השיר ליוטיוב.

=============== 

17.10.19

פסוקו של יום

=========

"A warrior takes his lot, whatever it may be, and accepts it in ultimate humbleness. He accepts in humbleness what he is, not as grounds for regret but as a living challenge.

"It takes time for every one of us to understand that point and fully live it

(לא הספקתי לבדוק, ייתכן ש"סיפורי עוצמה")

מהו האתגר ש"מסתתר" בגורלך?

=============== 

18.10.19

אתייחס בהמשך לשאלה ששאלתי בסוף ההערה הקודמת. לא שכחתי (זה לא אומר שבעתיד לא אשכח, או "אשכח" 😊). 

ההגיג להיום

========

מבט חטוף על האופן שבו מנהיג המוות את הלוחם

==================================

שנאמר: "המוות הוא [ה] יועץ".

יחוס שתי אמירות בספרות שלנו זו לזו עשוי, לעתים, לשפוך אור על כל אחת מהן.

1. "אם אין לך דבר למות למענו," אמר לי פעם דון חואן, "איך אתה יכול לטעון שיש לך משהו לחיות למענו? השניים הולכים יד ביד, כשהמוות יושב על ההגה" ("צדו הפעיל של האינסוף", עמוד 238)

2. "וכך, עם מודעות למוות, עם ריחוק רגשי, ועם עוצמת החלטותיו מכוון הלוחם את חייו באורח אסטרטגי. הידע על מותו [ו/או של מותו] מדריך אותו ועושה אותו מרוחק רגשית ותאב בשקט (silently lusty)." ("מציאות נפרדת", עמוד 138)

.

הערת אגב, סעיף 2 הוא הגדרה טובה מאד למושג "חוסר רבב", מבלי להתחייב שהיא הגדרה ממצה.

הרושם המתקבל משתי האמירות הוא שהמוות מכתיב את הדרך, הוא שאומר מתי לאחוז חזק ( = להשתוקק באופן שקט = להפעיל את עוצמת ההחלטה = להפעיל "כוונה בלתי כפיפה") ומתי לשחרר (ליצור ריחוק רגשי).

שבת שלום.

מהו השלום הזה (לכם)?

זה אותו אחד מ"עושה שלום במרומיו וגו." - כלומר, על פי הבנתי, הרמוניה. ואכן, לדעתי, מי שיכול ליצור הרמוניה במרומים, בין הכוחות הלא-אורגניים, יכול ליצור הרמוניה בינינו.

=============== 

18.10.19

הערה: בסעיף 2 תרגמתי "הידע על מותו [ו/או של מותו]".

מדוע?

ראשית כי יש אפשרות לשונית לתרגם כך,  The knowledge of his death

וכפי שטענתי בעבר: כדי שהמוות יוכל לייעץ ולהנהיג, צריך שיהיה לו ידע, לא?

=============== 
18.10.19

איך אפשר לצאת לשבת ללא זמר המרפרף על השפתיים ?!
עוד משהו של בריאן סימפסון, Dave Koz על הסקסופון.
גירסה יפה ל"הנערה מאיפנמה".

=============== 
19.10.19

מהו האתגר "המסתתר" בגורלך?
בעקבות הציטוט שהובא לעיל המורה לך לראות בגורלך אתגר ולא עילה לצער וחרטה.
אני בדיעה שהאתגר בגורלך הספציפי, הדמות שבה את/ה נמצא היום ("בימים טרופים אלה" 😊) הוא לשמור על ריחוק אמוציונלי: אין לנו עניין בעליות והירידות בעולמם של בני האדם, בגלים של הדרמה האנושית, אומר, פחות או יותר, דון חואן.
כלומר, האתגר הוא לא לקרקע את עצמך בגלל אחיזה רגשית בדברים.

אבל ישנו גם אתגר אחר ללוחם, אתגר שהוא לדעתי מעבר לגורלו הספציפי הנוכחי.
זהו האתגר להלך את הדרך, דרך עם לב, לכל אורכה. לדעתי, זוהי הדרך המוליכה פנימה אל ההאצלות הענבריות של המודעות, המהוות את הרוח.
האתגר להלך עד לסוף הדרך הוא משום, לדעתי, ככל שנכנסים עוד ועוד לתחום ההוא, כך מאבדים אחיזה בעולם הפיסי החושי.

דברים אלה הם הצעה פרשנית בלבד.

משהו לשובב את העין

===============