סוד אהבתם של שני לוחמים

חלום קיץ.

הכותרת רומזת כמובן לכותרת הפרק האחרון ב"סיפורי עוצמה".
נתחיל בכמה הערות לשוניות:
במקור הכותרת היא:
The Predilection of Two Warriors
כלומר, העדפתם של שני לוחמים.
מכיוון שהעדפתם/נטייתם של שני לוחמים היא הארץ, היא אהובתם, אז הכותרת בעברית איננה  רחוקה מהאמת, אם כי אינה מדויקת. המילה "סוד" מיותרת בכל מקרה. אין שום רמז לסוד. יש אמנם תובנה חדשה לשני הלוחמים ולקוראים, ונהוג אמנם לראות בכל חשיפה של אמת כלשהי גילוי סוד, אבל אנו משתדלים לדייק את התרגום.
הבעיה עם התרגום שבספר היא שהמילה (המושג) הזו מופיעה במקומות אחדים נוספים לאורך ספר זה, ואני משער שהמתרגם תרגם אותה שם אחרת. לא טרחתי לבדוק.

המושג "העדפה" (Predilection) מופיע בספר בהקשר לבחירה של הלוחם באמונתו/אמונותיו. לפרשנותי: הבחירה להאמין באמיתוֹת של הדרך הטולטקית, קודם שהוא מסוגל להיווכח בהן בהתנסות ישירה.
"הלוחם בוחר להאמין", כלומר לפני ו"מתחת" לאמונתו ישנה בחירה מודעת.

לאחרונה כתבתי על האהבה לארץ (לאדמה, earth). הארץ (it) מעניקה ללוחם מחסה, שלווה ומלמדת אותו חירות מהי. הצעתי את הפרשנות שהארץ היא הפן הפיסי של הרוח;
מי עוד מציע ללוחם את הללו מלבד הרוח?!

אם כן, מהי ההעדפה של שני לוחמים, ואיזה ניסוח מוזר הוא זה? (מה לגבי לוחם אחד, או שבע לוחמים :))
התשובה נאמרת במפורש: ההעדפה של שני לוחמים היא הארץ.
אני מציע את ההסבר הבא:
בהקשר זה, העדפה היא העדפת מושא האהבה. במקרים אחרים בספר מדובר על העדפת מושא האמונה.
מושא האהבה המועדף על שני לוחמים (האוהבים זה את זה/זו) הוא גורם שלישי, הארץ. 
אהבתם זה לזה/לזו נובעת מאהבתם לאדמה, כי הם חלקים ממנה, היא הרוח, מהותם.

אחרי שדון חואן מדגיש כמה פעמים את האהבת לארץ כתרופה היחידה לבדידות, מגיעים למשפטים האחרונים בספר, המתארים את רגע הקפיצה לתהום:
"פבליטו אחז באַמַת ידי ואמרנו דברי פרידה איש לרעהו. ואז כפה עלי מין כוח או דחף מוזר לרוץ עימו אל הקצה הצפוני של הרמה. חשתי בזרועו האוחזת בי בקופצנו ואז הייתי לבדי."
זוהי (לדעתי) הוכחה לדברי דון חואן: גם כששניהם אחוזים זה בזה, המוות מפריד ביניהם. אז, בטריטוריה של המוות, יש לנו "רק" את הארץ (הרוח).


נ.ב. למען הסר ספק: "העדפה" משמעותה בחירה מודעת.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

24.10.19

עוד מסקנה מהפרשנות הזו, שראוי אולי להדגישה: 
הלוחמים מעדיפים (בוחרים במודע) את אהבתם לארץ (לרוח) על פני אהבה בין אישית.

============== 

24.10.19

פארק אַלַמֵדַה במקסיקו סיטי מוזכר כמה פעמים בספרות. בין היתר ספסל קבוע שעליו ישבו דון חואן וקסטנדה.

מבט מהאוויר על הפארק. בשנות ה-60 המקום נראה לבטח אחרת. הקתדרלה כנראה לא השתנתה.

אפשר להקיש על התמונה ולסובב ולהטות אותה לקבלת מבט פנורמי.

============== 

25.10.19

שיר יפה של משוררת בשם רבקה מרים

בראשית ברא אלהים

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.

עם כמה שינויים בשיר אפשר להכשיר אותו לטולטקים.

זוכרים את "הנגואל שאיבד את השמים/גן עדן "? the nagual who lost heaven

* התשובה בהמשך. נסו להיזכר, "גלגל הזמן", הפרק על מתנת הנשר.

על סמך רמזים שונים אני חושב שגם אנחנו צריכים לאבד אותם. הנימוק הראשון: כי לשַם, אל השמים, ממקדות הדתות את האנרגיה שלנו. שם מבטיחים לנו נמצא גן עדן, שם המשכן הרשמי של אלוהים (אם כי יש לו גם תיבת דואר בכותל). 

הנגואל איבד את השמים, אבל זכה כנראה בארץ, וגם בשמש [זוכרים את השמאן אירַמַמוֹ-וֶוה מ"שבונו", וזוכרים שאנו רסיסי שמש (לה-גורדה)?]. לכן החיבור צריך להיות כנראה בין הארץ לשמש. 

מכיוון שזה מוזר לנו לחבר או לזהות את הארץ עם השמש (מוזר למיינד הטפילי), אז ייתכן שאין ברירה וצריך להשליך את ספרי הקוסמולוגיה שלנו. 

מכיוון שאני נגד השלכה והשמדת ספרים, אז פשוט להעביר אותם למדף הסיפורים המצוצים מהאצבע. (אצבע האלוהים, כמובן) 

* הנגואל אליאס, שלא יכול היה להיעשות לכומר בגלל מוצאו האינדיאני, למרות בקיאותו הרבה בדת.

רבקה מרים על המשוררת זלדה ושירי ערש
שירי ערש כמוליכים מהמילולי אל מעבר למילולי. יפה.
מוטיב שישנו גם בשיר שלה, האדם כמחבר בין האדמה לבין מה שאיננו. 

זה מזכיר לי את החפצים המחברים אותנו בין עולמות, לדוגמה שעון היד של פלורינדה שהחזיר אותה מכל חלימותיה אל המציאות (החלום הקרוי מציאות). 
זוכרים את ההמלצה של סייר החלומות לקסטנדה אודות טבעת זהב?
אשתדל להביא אותו בהמשך.

שבת שלום.

============== 

25.10.19

חידת טרויה.

בראיון הבא של רבקה מרים על המשוררת זלדה היא מספרת, בדקה 4:10, שהמשורר אבות ישורון הצביע על זלדה ואמר לרבקה מרים שזלדה נראית כמו שבת אחר הצהריים (כך נשמע שיח משוררים :))

היכן נאמרת אמירה דומה ועל מי, או על מה?

בספרים שלנו זה נאמר על יום ראשון אחר הצהריים, כי השבת אצל הנוצרים היא ביום ראשון.

את תשובותיכם נא להגיש עד מוצאי שבת.

============== 

25.10.19

צידה לשבת.

ביצוע ג'אזי מקסים !!!!! לשיר המקסים של הקרפנטרס: החיים כנשף מסיכות.

בהחלט אפשר לצרפו לשירי ההמנון הטולטקי, זה בדיוק מה שהחיים הם.

============== 

25.10.19

"חוסר רבב" הוא תרגום של מושג שבמקורו בעבר הרחוק ציין את אי היכולת לחטוא.

מכיוון שלא להביא לכם גירסה מצוינת נוספת של השיר  יהיה בגדר חטא, ומכיוון שאני שואף לחוסר רבב, אז הא לכם.

פלורינדה המבוגרת מדברת עם פלורינדה הצעירה על להוריד את המסיכה מעלינו, טרמינולוגיה אחרת לצורה האנושית, כנראה. אני אומר "כנראה" רק משום שזה לא נאמר במפורש. לי זה ברור שבזה מדובר.

============== 

26.10.19

אם המילים כאן, ובעיקר הציטוטים, לא יעשו אותכם שיכורי הנגואל, אני בטוח ששתי הגירסאות הנ"ל של "נשף המסיכות הזה" תעשינה את העבודה.

את "שיכורי הנגואל" שאלתי מהכינוי שניתן לברוך שפינוזה, עליו נאמר שהיה "שיכור האלוהים". 

אפרופו שיכרות, נאמר שהחניכים במצב מסוים נראו לצופה הרגיל כשיכורים. 

באיזה מצב מדובר?

בהמשך אחזור לסיפור הכלה הנבגדת. עדיין לא שכחתי :)

בינתיים אני רוצה לשתף אותכם בהזיה נוספת :)

חומר למחשבה.

העובדה שאנו יודעים שיש בכלל חלומות "בעולם" היא מחדל של המיינד הטפילי.

מחדל שלו, מזל שלנו.

ככל שזה תלוי בו, הוא היה רוצה שלא נדע שיש בכלל חלומות. והוא לא רק מתאווה לכך, הוא לדעתי עובד קשה כדי להשיג זאת. 

במקרים רבים ביותר הוא מצליח לטשטש את זכר החלומות. אנו בדרך כלל לא זוכרים שחלמנו. רבים אפילו אומרים "אני לא חולם". כשאנו כבר זוכרים שחלמנו, רק לעתים רחוקות אנו זוכרים על מה חלמנו. וכשכבר קורה נס הנסים ואנו זוכרים על מה חלמנו, תוך זמן קצרצר הזיכרונות הללו נלקחים מאיתנו. 

בנוסף, המיינד הטפילי הצליח להטמיע בחברה את הרעיון שחלומות הם סתם מראות ליליים, הזיות של המוח, החלומות שווא ידברו.....

גישה זו משרתת את מנגנון ההשכחה של החלומות.

החשש של המיינד הטפילי הוא שאנו נגיע להכרה שהמציאות איננה שונה מהותית מחלומות אחרים. יש אמנם הבדל, אבל הוא אינו מהותי.

זוהי טריטוריה אחת מבין נוספות שבהן המיינד מנסה להסתיר את האמת או את הרוח. 

אם יש בנמצא חוק טבע, אז הוא יאמר שתמיד יישארו פרצות אל הרוח ואל החירות.

וזהו המזל שלנו.

בעצם יש חוק טבע, אפילו חוק על-טבע: חוק הנגואל. ("מתנת הנשר")

לא מלמדים אותו בפקולטות לפיסיקה. 

אני משער שהתובנה הזו כלולה בו. באופן כללי, התובנה הזו אומרת שהמיינד הטפילי לעולם לא יצליח לחסום אותנו לחלוטין מהרוח.

וכשאני חושב על כך, אני מוצא לזה אפילו נימוק: אנו חייבים הרי לקבל הזנה מהנשר/הרוח*, אז מכיוון שאי אפשר ולא רצוי מבחינתו לחסום את ההזנה שלנו, הוא יכול רק לנסות לצמצם את החיבור הזה להזנה בלבד, אבל הוא כנראה לא יכול להצליח בכך באופן מלא. הרוח תמיד תבצבץ מאחורי המסכים שהוא יציב.

* חוק הנגואל הוענק על ידי הנשר.

נ.ב. לחילופין, "החלב" מהנשר הוא חלב המועשר ב"חוק הנגואל" :)

============== 

27.10.19

צחוקה המשחרר של הכלה הנבגדת

========================

מהן התובנות מהסיפור-בדיחה הזה? (כזכור, "מתנת הנשר" עמוד 251)

הרלבנטיות של הסיפור לאירוע הפרידה הוא שהחניכים העומדים להיפרד, לכאורה לַעַד, מחבורת מוריהם, חבורתו של דון חואן, נמצאים במצבה של הכלה: בחורה כפרית שהוּלכה שולל אחר בחור עירוני חלקלק שלקח ממנה את בתוליה בהבטחות להתחתן איתה, וביום החתונה נודע לה שהוא נעלם, כלומר ברח. הכלה אספה את עצמה בעזרת המחשבה הצלולה (פיכחון) שלא הכל אבוד. היא אמנם איבדה את בתוליה, אך היא עדיין לא הרגה את החזירון שלה לסעודת החתונה. 

מצבה של הכלה הוא מצבם של החניכים הננטשים, והפתרון שלהם לשינוי מצבם הוא, על פי חנארו, לאחוז היטב בחזירונים שלהם, יהיו אשר יהיו, ול"צחוק את עצמם לדעת" laugh ourselves silly. 

מה מצחיק במצבם ובמצבה של הכלה?

אני הולך להציע כמה רעיונות שעשויים אולי לעזור בהבנת העניין.  

1. יש כאן מרכיב מהותי בהומור: ציפייה שאיננה מתממשת, ציפייה שהולכת ומתעצמת ולבסוף מתפוצצת נוכח הריק, אי התממשותה. בכל בדיחה ישנו מרכיב של הפתעה, שפירושה ציפיות שלא התממשו. את/ה מעניק פירוש מסוים לדברים, ולבסוף מגלה בבת אחת שהלכת בדרך הלא נכונה, בחרת בפירוש מוטעה כשבעצם ישנו פירוש אחר שהוא הנכון. יש כאן גם מרכיב שדומה לזה שמופיע סעיף 3 להלן: אתה עשית זאת לעצמך, הולכת את עצמך שולל אחר פרשנות מוטעה (אם כי הבדיחה מתעלת אותך לבחור בפירוש הלא-נכון)

2. ההומור המצוי בספרי קסטנדה והנשים מאופיין, לדעתי, בחשיפת הטיפשות שבחשיבות העצמית (בעבר הרחבתי על כך מאד בכמה פוסטים), וברוח תובנה זו אני מציע שהנורא במצבה של הכלה הוא "בסך הכל" עניין חברתי, כלומר עניין של מוסכמה. מבחינת החברה היא איבדה כנראה את ערכה ואולי איבדה את סיכוייה להתחתן, מי ירצה בה, אבל הנורא הזה קיים רק בתוך הבועה החברתית. המטרות האמיתיות והחשובות נמצאות מחוץ לבועה הזו. האדם הרגיל מנסה להשיג תא נוח יותר בכלא כשהלוחם שואף לצאת מהכלא.

לצחוק על מצבך במקרה זה הוא ביטוי לכך שהשתחררת מנקודת המבט של החברה, מההזדהות עם זהותך החברתית. זהו שחרור מהקשב הראשון.

3. השיר שחנארו מבקש להקריא באותו אירוע (עמוד 252) מבטא לדעתו את ההרגשה (סנטימנטים) ואת ההמלצות שלו.

התרגום הוא שלי, והוא כולל פרשנות גלויה (כל פירוש כולל פרשנות. כאן היא גלויה, והיא כנראה פוגעת בחוויית הקריאה של הדברים כשיר, אבל היא מדייקת את הכוונה, לדעתי.

סוגריים מרובעים מציינים תוספות, עגולים - פירוש.

אפשר לקרוא את הסוגריים המרובעים כחלק מהשיר.

הו, איזו שמחה עיוורת [עצומה]

איזה רעב [עצום] לכַלוֹת (למצות עד תום, להביא לכיליון)

את האוויר שאנו נושמים

[לכלות את] הפה, [את] העין, [את] היד.

איזה עקצוץ נוגס [הדוחק בנו] לכלות (למצות) את עצמנו לחלוטין בפרץ צחוק אחד.

הו, המוות החצוף, המעליב,

המתנקש בנו מרחוק.

בעבור התענוג שאנו מפיקים מ"למות

למען כוס תה"...

[מ"למות למען"] ליטוף קלוש.

צירוף מקרים לשוני: הדמיון שבין "כָּלָה, ו"לכַלוֹת"".

העיוורון שבהנאה, המוזכר בשורה הראשונה, הוא מרכיב מהותי בהבנת השיר.

השיר בעצם אומר, לדעתי, שהתאווה לחיים, דרכה הורג אותנו המוות, כי כך אנו כנראה נצמדים לעולם הזה, והיצמדות זו מובילה אותנו לבסוף אל קיבתו של הנשר.
התובנה הזו, שהתאווה לחיים, ההשתוקקות לדברים הנעימים בחיים, היא שממיתה אותנו, היא כנראה הבסיס כאן להומור. 
המרכיב ההומוריסטי הוא, אם כן, העיוורון שלנו לראות שאנו ממי(ת)ים זאת על עצמנו.
גם הכלה הביאה את מצבה על עצמה.
אז...... פיצחו בצחוק גדול. :)
מי שמתקשה לצחוק, ייתכן שהוא אחוז מדי בזהותו החברתית, במיינד הטפילי ש"אותו זה לא מצחיק".

============== 

27.10.19

החניכים נמצאים במצב דומה למצב הכלה, ואולי גם חלקנו, אבל קסטנדה עמד בחייו בדיוק באותו מצב של הכלה, ואולי אפילו קיצוני יותר, כי אורחי החתונה שלו כבר הגיעו לטקס והכלה לא הופיעה, אלא שלחה פתק עם הסבר. 
קרלוס עמד מול האורחים בחליפה הגדולה על מידותיו, וכנראה שהרגיש שעל מצחו חרוטה המילה לוּזֶר. 😊

אנסה לאתר את הקטע המשעשע !!!!!!! הזה.

אשתדל גם למצוא דוגמה הומוריסטית הממחישה את הרעיון שבבסיס ההומור הנ"ל.

============== 

27.10.19

צלילים יפים בספרדית, הנמצאת ברקע הסיפורים שלנו.

"בענייני אהבה אני נכשל שוב ושוב על אותה אבן".

בתרגום לאנגלית

You bewitched me when I saw you

and your green eyes

set a trap for my heart

זה מחזק רעיון שחוזר כאן לא מעט.

============== 

28.10.19

תשובה לליאורה.  

החלאה המנהל את חיינו כאן מקשה עליי את התגובה במקומה אז אגיב כאן, ממילא רק אני ואת כאן :) (והמלעון הצופה בכולנו).

הי ליאורה,
המלעון המתקרא גוגל מצד אחד מזהה אותי לעניינים מסוימים, אבל לצורך תגובות, לא. אז לא אבזבז זמן על החלאה ההולכת ומשתלטת על חיינו, ואשיב כאן.

אני חייב להדגיש שוב שאנו "משחקים" כאן במסגרת פרשנית. אני חושב שכל אחד מאיתנו הוא אי שם, ברמה מאד יסודית, הרגשה, וכדי להרגיש זאת צריך להגיע למקום עמוק ביותר, מקום שבו אפשר להחליף זהויות ולהרגיש את הבדלי ההרגשה שביניהן, אם אכן יש כאלה. לדעתי יש ותמיכה לכך היא המקרה כשקסטנדה נכנס באחד ממסעותיו מחוץ לגופו לגוף של מישהו אחר, שיכור אולי, וחש דחייה מהאנרגיה האחרת (ייתכן שזו דוגמה להרגשה אחרת הקשורה בזהות אחרת). ויש גם את זולייכה ב"להתעורר אל החלום" שהולכת למימד מאד עמוק/רחוק ומשם "מביאה" את דמות הזכר (גבר) השרת, ואת אספרנסה, שמשמשת מורה לחלימה עבור פלורינדה. מהמימד ההוא הביא הנגואל אליאס את הדברים המוזרים הקרויים המצאות.
אז, זו לא משימה טריויאלית, בלשון המעטה, לחוש את ההרגשה שמגדירה אותך. אני לא יודע אם זה רצוי להיות אבי, מה שרצוי זה שלא להזדהות יותר מדי עם הפרסונה הזו. פרסונה ביוונית קדומה פירושו מסיכה.
מתנת הנשר היא חוק-הנגואל שהוא בעצם מפה אל החירות. הצעתי שהרעיון שהמערכת הטפילית לא יכולה לעולם לחסום אותנו לחלוטין אל הרוח הוא אמת יסודית, ואם כן אז הוא לבטח חלק מחוק הנגואל. 
ה"מסעות הליליים" שלנו אינם דוגמה לחופש, לדעתי. בחלומות הרגילים איננו זוכרים את עצמנו ואנו כעלה נידף. כל דבר נראה לנו הגיוני. הזכירה של חלומות בהתעוררות היא לדעתי הצצה של הרוח, הבעת נוכחות. משהו שהמיינד הזר, הטפילי, לא הצליח להסתיר. 
גם בתורת הטולטקים יש רעיון דומה של טעינת אנרגיה בחלימה. כאן זה מתואר כהליכה לעולמות של היצורים הלא-אורגניים, אם כי לא ממש ברור כמדומני אם זה נכון רק לחלימה והגעה לעולמות הללו, או גם במקרה של חלומות רגילים. אני משער שגם בחלום רגיל אנו מגיעים לשם, אבל ללא כל מודעות אל עצמנו, ולכן כולנו נטענים באנרגיה מחלומות. 
תודה על הקטע מהחיים כמשל. יפה! מעניין המשך המקרה. חבל שההחלטה שלו הייתה לחכות להתעוררות. זה בזבוז של מתנה/הישג.
אולי "בגלל" הציטוטים שלך אנסה לקרוא שוב את הספר. יש לי ספר אחר שלו: "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אכזבתו הנכזבת של אלוהים" שממתין לי על המדף.

יום טוב.

============== 

28.10.19

חומר למחשבה

שאלת טריוויה, או כמעט טריוויה:

בעולם העתיק, לפחות היווני, היה נהוג לצרף מטבע כסף (money) לגופה של המת כדי לשלם למוות, או לשליח המוות, המשיט את המעבורת אל העולם שמעבר.

האם יש משהו דומה בספרות שלנו?

והאם השחור והרחום שסחף את קסטנדה כנהר תת קרקעי בקפיצתו לתהום ("צדו הפעיל") הוא הנהר שבו משיט המוות את המתים?

ארחיב על כך בהמשך.

וזו הזדמנות לעוד פיסת מוסיקה נעימה

============== 

29.10.19

לגבי היותנו הרגשה במהותנו, הנה קטע רלבנטי:

He came to my side and poked my chest with his fingers. It was a very light tap.

"These are the boundaries I'm talking about," he said. "One can get out of them. We are a feeling; an awareness encased here." 

("סיפורי עוצמה")

אם כן, אנו הרגשה הממוקמת בחזה. זה משתלב עם הרבה רעיונות, התנהגויות ותחושות המוכרות בתפישה הרגילה, לדוגמה: תחושה שיש בלב משהו מהותי שלנו, הנחת כף היד על החזה כמבטאת דיבור מעומק הלב, מעומק ישותי ולכן דבריי אמת, ועוד.

כזכור, אחד משמונת המרכזים המהווים את האדם (דיאגרמת ה-8) קרוי "הרגשה" (feeling) והוא נמצא בדיוק שם, בחזה.

לגבי ההערה הקודמת: המטבע הניתן למוות, או לשליחו המשיט את המתים, רמז: סוף פרק 5 ב"כח השקט".

עוד אחזור לכך.

ובינתיים, בפינתנו :

רעיונות טולטקיים המרומזים בכתובים היהודיים

"ישועת ה' כהרף עין". (השורשים של הביטוי אינם בתנ"ך, אבל הוא מופיע בטקסטים קדומים. אזכור של חלקם, כנראה, נמצא כאן)

ובספרות שלנו:

"רק לעתים רחוקות אנו מכירים בעובדה שאנו יכולים לחתוך ולהוציא כל דבר מחיינו, בכל זמן, כהרף עין".

ובמקור:

We hardly ever realize that we can cut anything out of our lives, anytime, in the blink of an eye. 

(מתוך "גלגל הזמן" , הפרק על "מסע לאיכטלאן", ציטוט ראשון)

ב"מסע לאיכטלאן" מופיעה האמירה בנוסח שונה מעט:

'בני אדם אינם תופשים בדרך כלל שאנו יכולים לחתוך ולסלק מתוך חיינו כל דבר שנרצה ובכל זמן שנרצה, ממש כך.' הוא הקיש באצבעותיו."

ובמקור:

"People hardly ever realize that we can cut anything from our lives, any time, just like that." He snapped his fingers.

(בעברית עמוד 23) 

==============
30.10.19

בעקבות הקטע היפה מ"החיים כמשל" של פנחס שדה שליאורה הביאה בתגובות, נתקלתי בקטע הבא ב"כח השקט". פנחס שדה השיג מודעות עצמית בחלומו והחליט לשכב על הארץ ולהמתין להתעוררותו, כדרך לפטור את עצמו מהתמודדות עם העולם השונה שאליו הוא נקלע, והטריד אותו מאד, כי הוא לא ידע כיצד להתמודד בעולם הבלתי מוכר ההוא (אם אינני טועה). אפשר להבין שזה מצב מעורר חרדות. השכיבה שלו על הארץ  הובחנה כהתנהגות מוזרה אצל האנשים בחלומו והם גם הגיבו בהתאם, כפי שהמון מגיב למוזרות.
נתקלתי בקטע הבא מ"כח השקט" ונזכרתי בקטע ההוא:

Sometimes, due to natural although dramatic circumstances, such as war, deprivation, stress, fatigue, sorrow, helplessness, men's assemblage points undergo profound movements. If the men who found themselves in such circumstances were able to adopt a sorcerer's ideology, don Juan said, they would be able to maximize that natural movement with no trouble. And they would seek and find extraordinary things instead of doing what men do in such circumstances: craving the return to normalcy.

(בעברית, עמוד 194)

maximize - תורגם כ"להמריץ". מה רע ב"למַקסֵם"? הקורא המבקש ללכת בדרך זו (אל החירות) רוצה להבין, ואין לו/ה עניין ברעיונות של הפצת השפה העברית, כתיבה ספרותית יפה, או אג'נדות דומות.

ישנן עוד התייחסויות בספרים לעניין זה בהקשר של חלימה.  בעצם, כל תזוזה של נקודת המאסף היא חלימה. ככל הזכור לי, זה נאמר במפורש.

נ.ב. אפרופו תרגום בעייתי, משהו משעשע ועצוב בעת ובעונה אחת:
באותו עמוד, כמה שורות נמוך יותר, נאמר: "מי שיש לו אנרגיה אינו צריך אלא להושיט יד וליטול נפלאות, שאין כל דמיון יכול לציירן, משנקודת המאסף נעה ממקומה". (עמוד 194)
באנגלית אין כל זכר להושטת יד ונטילת נפלאות

 The real difficulty is having energy. If one has energy, once the assemblage point moves, inconceivable things are there for the asking."

============== 
30.10.19

בנוגע להערה שלפני הקודמת:
כדאי לשים לב שמדובר בַּקלוּת שבה ניתן להוציא כל דבר מחיינו. אני רוצה להדגיש את המילה "להוציא". לא נאמר שקלוּת דומה יש בהכנסת דברים לחיינו. יש כאן רמז לאי-סימטריה בין להוציא/לסלק לבין להכניס.
להוציא זה מאד קל, שלוש פעמים "מגורשת". :)
ייתכן שיש לזה תמיכה גם בעולם המוכר: אי הסמטריה שבין להרוס לבין ליצור/לבנות. אבל לא ניכַּנֵס לזה.

אי הסמטריה מביאה אותי לעניין רחב יותר (קצת ספקולציות):
הנתיבים האנרגטיים אינם דו כיווניים, אלא חד כיווניים. אם היו דו כיווניים אז כנראה שלהכניס ולהוציא לחיינו דברים היה קל באותה מידה.
- התנועה בין המיקום של השכל לידיעה השקטה היא באמצעות שני נתיבים חד סתריים (כח השקט).
- הכניסה לחלום מסוים משתמשת באובייקט שונה מאשר החזרה לעולם הזה. ייתכן שזה נכון רק בשלב מסוים, שלב התחלתי. אני לא סגור על כך. שעון היד של פלורינדה החזיר אותה בכל פעם, מכל חלום, לעולם הזה, אבל הוא לא לקח אותה לעולמות/חלומות אחרים (פנחס שדה היה פותר לעצמו את הבעיה בעזרת שעון יד :)). לעומת זאת, התכשיט, הטבעת עם הפרפר, אותו קיבלה בחלום מסוים, לו יש כנראה את היכולת לקחת אותה חזרה לאותו חלום. גם טאישה קיבלה תכשיטים בחלומות מנלידה.
- בדיוק קראתי קצת בספר "תורה של הנפש - מסיפורי המקרא אל נבכי הנפש". הסתכלויות פסיכולוגיות על סיפורי המקרא. קראתי את הפרק "המטה של משה כחפץ מעבר". יש משהו בטענה המרכזית שם, שהמטה משמש בתחילה כאמצעי המייצג את האל ונוכחותו, כמו תינוק הנצמד לאובייקט כלשהו המייצג עבורו את האם כשהיא איננה, מוצא בו שלווה, לדוגמה צעצוע, חיתול. מכיוון שמשה ואהרון לא ביצעו את הוראת האל לקרוא אליו בבקשם להוציא מים מהסלע, אלא השתמשו במטה, ובכך מנעו מהעם את המעבר לשלב הגמילה מהמטה, את השחרור מהתלות באובייקט, על כך נענשו ולא זכו להיכנס לארץ.
נקודה מעניינת אחרת שצדה את תשומת לבי במובאות אודות המטה היא שהמטה שימש ליצירת הקסם, שינוי המציאות, אבל לא לביטול השינוי, לא להחזרת המצב לקדמותו. אז "השתמשו" בצעקה אל האל. לדוגמה המכות על מצרים מתחילות בשימוש במטה ומתבטלות על ידי קריאה לאל לביטולן. קריעת הים נעשית בעזרת המטה והחזרתו למצבו על ידי היד בלבד (היד של משה היא שעון היד של פלורינדה :) ).
ההסבר של המחבר הוא שכאשר יש חוסר אמון בקיומו או ביכולתו של האל (של משה), אז יש שימוש במטה. כאשר כבר יש אמון, ורק מצפים לביטול הדבר (לדוגמה, המכה שהוא הביא), אז כבר לא צריך את המטה.
============== 
30.10.19

אולי התמיכה הכי חזקה לאי הסימטריה בין לסלק לבין להכניס דברים לחיינו, והיא גם מספקת הסבר לכך, נמצאת במושג ההתכוונות. סילוק הוא שחרור האחיזה (על ידי הרצון), אין הוא אחיזה במשהו אחר. ולכן פשוט יותר לשחרר. להתכוון מצריך שחרור ובנוסף אחיזה חדשה. בכל מקרה, מדובר בשתי פעולות שונות, כשהתכוונות נראית כמהלך קשה יותר.
עניין אחר הנוגע לאי הסימטריה, קשור לכך שנתיבים אנרגטיים הם חד סתריים: ציפור החירות נעה בקו ישר, כלומר לא חוזרת לאחור. אם נתיב היה דו סתרי היא הייתה יכולה לחזור לאחור.
אלה הן כמובן רק ספקולציות, ויש טעם לקרוא אותן רק אם אין לך דברים טובים יותר לקרוא :)
==============