כאן ארץ לא נודעת - שַל צלליך מעליך

גירסה ג'אזית אינסטרומנטלית ל"היכן האהבה"
עוד יצירה של זכריה.

היכן האהבה?
כמו "מלחמה שאף פעם לא די לה", "עכשיו במקום אחר".
מהי אהבה?
אם שואלים אותי, וכאן לצערכם אין אחרים לשאול אותם :), זוהר מסוים בעיניים, המשמש בידי המערכת המנהלת את העולם (וצללי המכשפה משרתיה) לזַווג זיווגים. הזכרתי לאחרונה את הפחד, האימה, שהוא אמצעי תמרון מסוג אחר של המערכת: הרחקה מכל מה שקשור לרוח, כלומר לחירות.
אבל ללוחמים יש אהבה אחרת, לארץ, כמובן.
הפוסט הזה יעסוק בארץ וגם באהבה אליה, אם כי מסוג שונה מזה של הלוחמים.

******

מקומות עוצמה הם מקומות שבהם מופיעה הרוח על פני השטח. ברגיל היא נמצאת עמוק ו"מכוסה" היטב בשכבות העולמות הלא-אורגניות.
מקומות אלה הם חורים ברשת הטפילית המכסה את הארץ. כמדומני, הדבר נאמר פחות או יותר במפורש. מקומות אלה נמצאים, להבנתי, באיזורים געשיים, הרי מהו איזור געשי אם לא מקום שבו תוך הארץ עולה אל פני השטח?
על הנכנסים לאיזור עוצמה ישנו איסור אחד, שאני הוגה ומכריז עליו עכשיו:
השאר/י את הקשב הראשון שלך בחוץ.
למה?
לדעתי, כניסה למקום כזה בקשב הראשון היא הכנסת המיינד הטפילי יחד איתך, ודרך עיניך מביטה המערכת הטפילית כולה וממפה את המקום ומנכסת אותו אליה. אנו, כל עוד אנו בקשב הראשון, סוכנים של המערכת הטפילית, ולכל מקום שאנו מביאים את חושינו, לשם הבאנו איתנו גם את המערכת הזו.

על רקע ההצעה הפרשנית הזו אפשר להבין את האיסור החמור שהוטל על טאישה אבלאר החניכה שלא להיכנס לצד השמאלי של בית המכשפים.
גם קסטנדה פגש את דון חואן בשנים הראשונות רק בבקתה דלה במדבר, ולא הורשה להגיע לבית המכשפים, ואפילו לא ידע על קיומו/ם.

הדיון כאן עשוי לשפוך אור על האיסור המוחלט לכניסת אדם לתוך קודש הקודשים שבבית המקדש.
אפרופו לשפוך אור: העיניים מקרינות אור ולא רק קולטות אור, כמו שטוענת האופנה המדעית היום. (זוכרים את תיאור העיניים של דון חואן, עין ימין לעומת עין שמאל? האם הביטוי "לשזוף בעין" הוא סתם דימוי?)

בעבר היה הידע הגיאוגרפי מצומצם, ובמפות קדומות היו חורים גדולים (חורים בהשכלה), אשר סומנו כ"ארץ לא נודעת" Terra incognita.
על פי ההצעה הפרשנית של הפוסט, ייתכן שאז, באותם ימים של ידע גיאוגרפי דל, היו על פני הארץ מקומות רבים יותר של עוצמה, שהלכו ונסוגו עם התקדמות דריסת הרגל של האדם.

לאחרונה הוספתי לספריה שלי כמה ספרים של זאב וילנאי, גיאוגרף והיסטוריון, שהתהלך בארץ ממש כמו אברהם אבינו, לאורכה ולרוחבה (והביא אתו לכל מקום, שלא בידיעתו, את ...😊 ).
הוא נולד ב-1900 וב-1906 הגיע עם הוריו לחיפה. משנות העשרים הוא ערך מסעות ואירגן טיולים קבוצתיים בכל האיזור. אז לא הייתה בעיה מדינית להגיע למקומות שהיום הם בירדן, סוריה, לבנון ומצרים, אבל היו בעיות גדולות אחרות.
זוהי אהבת הארץ השייכת לקשב הראשון, ואולי נמצאת בסמוך לגבולותיו.

התוכנית "חיים שכאלה" שעשו לו בשנת 1975.

בסרטון ישנו קטע שבו הוא מדבר על מקום שנקרא העופל, איזור מדרום ובסמוך מאד לחומת העיר ירושלים. בכתוביות בגרמנית זה תורגם כאילו מדובר באופל, כלומר צל.
מצד שני, אולי התרגום השגוי דווקא קולע לאמת, כי נאמר שאלישע הנביא ונערו התגוררו בעופל שבעיר.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

3.10.19

וילנאי היה חבר בכיר בוועדת השמות והוא זה שבחר, בין שאר בחירותיו, את השם "כרמיאל" לעיר, בהתחשב בשם הבקעה, בקעת בית כרם.

מעניינת הטענה של וילנאי שהיישובים היהודיים בארץ נבנו בסמיכות לקברים קדושים. מקומות וקברים אלה קבעו את הגאוגרפיה של ההתיישבות בארץ. הוא הוציא ספר שלם על קברים קדושים. הוא טוען לדוגמה שחיפה הוקמה בגלל מערת אליהו הנביא שנמצאת בה.

============ 

3.10.19

הנעימה היפה של "חיים שכאלה".

הנה המקור: "עלמה מהורהרת".

שנת 1958.

============ 

4.10.19

לצו "שַל נעליך" במקום קדוש יש גם היגיון טולטקי (לדעתי), בהנחה שמקום קדוש הוא מקום עוצמה, כי בהורדת הנעלים את/ה מסלק את מה שחוצץ את המגע שלך עם הארץ, ובמַקום קדוש, הרוח, שמקומה במעבה האדמה, נוכחת  על פני השטח.

אבל כפי שהצעתי, לא מספיק לשול את הנעלים.

It would have been too easy.

פסוקו של יום

האמת שהעליתי את הנושא במקום אחר ואינני זוכר אם גם כאן, אבל גם אם כן, לא מזיק ואפילו נחוץ לחזור ולשנן את הדברים, ולפסוק זה יש משנה חשיבות:

"רק מכשפים יכולים להפוך את רגשותיהם (או הרגשותיהם, feelings) לכוונה". ("כח השקט" עמוד 190)

האמירה הבאה מ"להתעורר אל החלום" נראית לי כמקרה פרטי של העיקרון הנ"ל:

"הנגואל איזידור בלטאזר [הוא קסטנדה] בכל זאת הזהיר אותי מפני ההטעיה שבמטרות ברורות ובתובנות טעונות רגשית. הוא אמר כי הן חסרות ערך, מפני שהזירה האמיתית של המכשף היא החיים יום אחרי יום, ובזירה זו עקרונות שכליים שטחיים אינם עומדים בלחץ." (עמוד 217)

כלומר, בחיבור שני הגויים לאחד, אם נהפוך את התובנות הטעונות רגשית לכוונה, אז הן תעמודנה בלחצה של המציאות היומיומית.

המשפט הזה מ"להתעורר אל החלום" איננו הדוגמה המובהקת לעיקרון הנ"ל, אבל יש לי הרושם שהוא בכל זאת רלבנטי אליו, באופן שהצעתי.

הפיסקה לפני כן ב"להתעורר אל החלום" מבהירה עוד את הדברים:

"לאחר שחזרתי מבית המכשפות לא נזקקתי עוד לשכנוע או לעידוד כלשהם. המכשפות הצליחו לתת לי לְכִידּות מוזרה: סוג של יציבות רגשית שמעולם לא הייתה לי לפני כן. זה לא שלפתע נעשיתי לאדם שונה, אלא שהייתה מטרה ברורה לקיום שלי. הגורל שלי הותווה בשבילי. הייתי חייבת להיאבק כדי לשחרר את האנרגיה שלי, וזהו זה. הפשטות בהתגלמותה." (שם)

ובהמשך אותו עמוד:

"המכשפות אמרו פחות או יותר את אותו הדבר, אולם בצורה הרמונית יותר. הן הסבירו כי מכיוון שנשים רגילות להיות מתומרנות, הן מסכימות בקלות. אולם הסכמותיה של אישה הן פשוט הסתגלויות ריקות ללחץ, אבל אם אפשר באמת לשכנע נשים בדבר הצורך לשנות את דרכיהן, אז מחצית מהקרב כבר נוצחה. גם אם הן אינן מסכימות באופן אינטלקטואלי, התובנות הרגשיות שלהן הן לאין ערוך עמידות יותר מאלה של הגברים."  (שם)

שבת שלום.

============ 

5.10.19

פינת הספרות

ציינתי בַּפוסט (הקודם, כמדומני) שאני קורא את "לכבות את האהבה" של יוכי ברנדס.

הסיפור משך אותי כי מצוין על הכריכה שהוא מתקשר לכת מדבר יהודה, קומראן וכו.

ראשית, הסיפור כתוב טוב ויש בו הגיגים מעניינים והתייחסויות רבות לאמונה היהודית.

כמו רוב הספרים, גם אותו הייתי רוצה בגיזרה צרה יותר. 

מתוך הכריכה:

"רומן רחב יריעה, סוער, מרגש ועוצר נשימה, על קשר טעון בין אם ובת, על אהבה לאדמה ולאשה ועל הבגידה בשתיהן, על חיפוש בלתי פוסק אחר משמעות רוחנית, ועל הגולם - אחת התופעות הקסומות והמסתוריות ביותר בקבלה היהודית".

ספוילר קטן, הגולם הוא כלבה בשם לילית, ויאיר, מנהיג הכת, יצר אותה מעפר כדי לעזור לו למצוא את החלק הנשמתי המשלים האבוד שלו, ויחדיו, בשלמותם, לדבוק בשכינה. כלומר זו כלבה שדכנית. 😊 

(עמוד 255)

קטעים אחדים מהספר

"נכון שאת השידוך שלנו עשתה לילית," אני צוחקת, "אך את הצעד הראשון עשיתי בעצמי, לבדי, בלי עזרה ובלי הנחיה. איך ששמעתי עליך, ידעתי שאני חייבת להשיג אותך."

"אבל בלי לילית לא היית מצליחה," מחבק אותי יאיר, "אני מתבייש להודות, כמעט לא הבחנתי בקיומך."

"ואני רציתי בך עוד לפני שראיתי אותך," אני אומרת בגאווה, "הרגשתי שאני חייבת למצוא אותך."

"כי את אשה," נאנח יאיר בקנאה, "בינה יתרה ניתנה לנשים. הרגשת את האור והלכת בעקבותיו, ואילו אני, בלי הסימן של לילית לא הייתי מצליח להבחין בך, כמו הגברים במצרים, שדרשו ממשה אות שהוא שליח האל, ואילו הנשים לא נזקקו למופת וידעו בעצמן ששעת הגאולה הגיעה, והנה ניצב לפניהן המושיע." 

(עמוד 231)

הסיום מזכיר לנו קטע מהספרות שלנו, לא?

אשתדל למצוא אותו.

"כל כך פשוט, אמא, כל תורת השידוכים על רגל אחת: מרים הייתה הלילית שלך עם גלעד, סבא היה הלילית שלך עם אבא, וגם לי וליאיר יש את הלילית שלנו, לכל זוג יש את הלילית שלו". (עמוד 231)

זה מזכיר (לי) את צללי המכשפה המתַּעַלים אותנו לגורלותינו, והם, כמו לילית המיתולוגית, ישויות צל.

בתוך הכת:

"כולנו שנויים במחלוקת, נעמה. [...] לכאן מגיעים רק אנשים שנויים במחלוקת. מי שחושב ומתנהג כמו כולם נשאר שם, בממלכת השחור."

כזכור, בין המגילות הגנוזות ישנה מגילה הנקראת "מלחמת בני אור בבני חושך". אנשי הכת ראו את עצמם כבני האור.

"כאלה הם חיינו, שניים-שלושה מקרים המגיעים בפחד-פתאום ומפלחים את רצף ימינו לשני חלקים, לפני ואחרי. אירועי בין הבתרים, האירועים הגדולים שחוצים את חיינו, וכל מה שקורה או יקרה מחוץ להם הופך לטפל." (עמוד 253)

נסתפק בכך.

"עלעלתי" בוויקיפדיה ולא יכולתי שלא להבחין בצירוף מקרים: להוריה אותם שמות כמו של הוריי: יעקב ויפה (היא נולדה כשנה אחריי). 

============ 
5.10.19

אפרופו בני אור ובני חושך, ד"ר משה קרוי, פילוסוף ישראלי ז"ל, שנוי במחלוקת, כתב מאמר ארוך בשם זה כשהוא מסתמך על המגילה הגנוזה ועל תקשורים של אדם אוסטרלי.
כתבתי בעבר די בהרחבה על אותו מאמר על רקע תפישת העולם הטולטקית.

הגיבורה ב"לכבות את האהבה" מחליטה, כמובטח בשם הספר, לכבות את האהבה, ושיר הפתיחה של הפוסט, הגירסה הג'אזית היפה, תואם את הכיבוי הזה: היכן האהבה?
============