העולם הוא הרגשה

במקרה זה אין לי אפשרות בחירה מוסיקלית, ויחד עם זאת אני בוחר במודע במה שהוא הכרחי (בלתי נמנע) וממַמֵש בכך את חירותי.
(זוהי פרשנותי לרעיון טולטקי הנרמז בַּכתובים)

שיר יפה ונוּגֵה משנת 1974.

מהו החלק הקשה ביותר בדרך הלוחם?
מכיוון שכולכם טעיתם, נעבור לתשובה הנכונה:
הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן":
החלק הקשה ביותר בדרך הלוחם הוא ההכרה* שהעולם הוא הרגשה**. כשעוסקים באי-עשייה, מרגישים את העולם, ומרגישים את העולם דרך קוויו***." (בתרגום העברי עמוד 191 )

* - הבנה, הטמעת הרעיון, to realize
** - תחושה, רגש, feeling
*** - הקווים שלו, its lines

ובנוסח המקור, בלי כוכביות וסירבולים:

"The most difficult part about the warrior's way is to realize that the world is a feeling. When one is not-doing, one is feeling the world, and one feels the world through its lines."

העולם הוא הרגשה, ומה אנחנו?

גם כן הרגשה.

"אנו הרגשה, מוּדעוּת הכלואה כאן [בחזה]". הוא חבט בכתפיי בשתי כפות ידיו. פנקסי ועטי נפלו על הארץ. דון חואן שם את רגלו על פנקסי, נעץ בי את מבטו ואחר כך צחק." ("סיפורי עוצמה" עמוד 16)

לדעתי, בחבטה ובהפלת כלי הכתיבה יש רמז להשתחררות מהכלא.

באותו ספר ישנה אמירה נוספת על כך:

"אנו הרגשה [feeling], ומה שאנו מכנים "גוף" הוא אגד סיבים זוהרים בעלי מודעות". (בעברית עמוד 80)

אני ארצה לטעון (כרגע אינני רוצה 😊) שהרגשות (feelings) הן רובד הנגיש גם לרוח וגם למערכת הטפילית, כלומר הן האצלות, או אספקט של ההאצלות, הנגיש לתפישה באשר היא, כנראה. על פי הצעות פרשניות קודמות שלי, הרוח איננה יודעת על נסיבות קיומנו, כי האצלות העולם הזה אינן נגישות לה. היא לא רואה לדוגמה את הנוף, את הצבעים, אבל כן את הצללים. עכשיו אני מציע שההרגשות כן נגישות לה. כלומר, היא יכולה לדעת שאת/ה שמח, אבל לא יכולה לדעת שזה בגלל שקיבלת לייק לפוסט. 

השיתוף הזה בהרגשות בכל העולמות הוא המאפשר לדעתי את האמירה, שהובאה בבלוג לאחרונה, ש"רק המכשפים יכולים להפוך הרגשות לכוונה".

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

6.10.19

יש קירבה גדולה בין הרגשות (feelings) וכוונה:
ההרגשות הן המהות ("העולם הוא הרגשה"), וגם הכוונה היא הבסיס לכל דבר שקיים ("כל דבר מחובר לכוונה").

הקירבה הזו גם מציעה כיוון להבנת האמירה שהועלתה כאן לאחרונה: "רק המכשפים יכולים להפוך הרגשות לכוונה", וגם להסביר מדוע ההכרה הזו (שהעולם הוא הרגשה) היא החלק הכי קשה בדרך הלוחם: כי כוונה היא הדבר הכי קשה שניתן להשיג.

================ 

6.10.19

אם כן, העולם הוא הרגשה, וגם אנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא הרגשה. מה עוד הוא הרגשה?

עוצמה אישית.

"אדם אינו אלא סך-הכל של עצמתו האישית, ואותו סך-הכל הוא שקובע כיצד הוא חי וכיצד הוא מת."

"מה זאת עוצמה אישית?"

"עוצמה אישית היא הרגשה [feeling]," אמר. "משהו שדומה להרגשתו של מי שנקרא בר-מזל. או לחלופין, אפשר לקרוא לה הלך-רוח [mood]". ("מסע לאיכטלאן" עמוד 159)

למה זה לא מפתיע?

כי עוצמה היא, כנראה, אספקט של הכוונה.

בעבר הצעתי שמידת העוצמה שיש למישהו היא בעצם מידת החיבור שלו/ה אל הרוח/הכוונה.

================ 

7.10.19

המשפט שבו פתחתי את הפוסט: הבחירה בהכרחי כביטוי לחירות, היא פרשנותי לאמירה שלוחם לוקח אחריות למעשיו.

המשפט נמצא בשימוש אופנתי גם בתודעה הרגילה, אבל שַם משמעותו, לדעתי, אחריות לתוצאות מעשיך. הלוחם יודע שהוא אינו יכול להיות אחראי לתוצאות מעשיו, אין לו שליטה על התוצאות, אלא רק על בחירותיו, על המעשים, ומכיוון שהוא "מקדים את עצמו בצעד"* הוא בוחר לזרום עם מעשיו הצפויים, ובצמתים מסוימים הוא בוחר לחרוג מהם.

* אמירה של דונה מרסדס ב"חלום המכשפה", אבל גם דון חואן בנוסח אחר, לדוגמה באמירה שיש ללוחם רגע אחד קצר לפני שהמוות לוקח אותו, אותו הוא מנצל לביצוע  ריקודו האחרון.

הנסיבות לעיל - בחירת השיר הספציפי לפוסט - לא היו כנראה הכרחיות, הצגתי אותן ככאלה כדי ליצור הזדמנות לציין (שוב) את הרעיון הטולטקי.

================ 

7.10.19

ריקוד בוקר

================ 

8.10.19

בראיון המשעשע הבא עם הסופר חיים באר מוזכרת אמירה של סטטיסטיקאי:

"אם יש אלוהים, הוא ברא את המקרה", כלומר את המקריות.

אם נחליף את "אלוהים" בַּ"רוח", אז הטולטקים, לדעתי, יחתמו על כך. כלומר, התגלויות הרוח הן בחריגות במהלכו של העולם, חריגות שהמיינד הטפילי שלנו לא מאפשר לנו לשים אליהן לב, וכאשר משהו בכל זאת מצליח לחדור את המחסום שלו, הוא ממהר לטשטש ולהשכיח מאיתנו את הדבר. לעתים קרובות החריגות האלה מלוות בחוויית אימה.

באותו ראיון גם מוזכרת אמירה דומה: "צירופי מקרים הם קריצתו של אלוהים".

האם הטולטקים יחתמו גם על זה?

תשובתי בשליפה:

מה שאנו מכנים "צירופי מקרים" הוא בעצם האופן שבו אנו חווים (בד"כ?) את המקריות בעולם, כגון: דווקא כשפלוני עבר במקום אירע שם כך וכך. ה"דווקא" הזה הוא מסימני ההיכר של המקריות ושל צירופי המקרים. כלומר, האמירה הזו אודות קריצת אלוהים בעצם ממשיכה ומפרטת מעט את הרעיון הקודם.

הערת אגב, לדיון זה של מקריות, ערוּת תודעתית להבחין בה (שהיא ביטוי לעוצמה), ולמסרים מצד הרוח שייך המושג הטולטקי: "הסנטימטר המעוקב של המזל".

עוד הערת אגב,

דון חואן רואה ב"דווקא", ב"ועם זאת", מאפיין בדרך הטולטקית. מהי בדיוק אמירתו?

מכיוון שאנו בענייני סופרים וספרות, אני קורא, להפתעתי, את ספרו של א.ב.יהושע "המנהרה". "להפתעתי" משום שהיה לי ברור במשך זמן רב שמכיוון שהחיים קצרים, ספריו לא יזכו לתשומת לבי. אבל באה המציאות להזכיר לי ששום דבר אינו וודאי בחיים. בינתיים אני מחזיק מעמד. אם אחזיק מעמד עד הסוף, יהיה זה סימן שמצאתי בו משהו רלבנטי לתפישת העולם הטולטקי, ואז אכתוב על כך כמה מילים.

הערה זו נכתבת ביום כיפור.

האם הלוחם קונה את סיפור הסליחות והכפרות על חטאים?

כמובן שלא. הלוחם לא סוחב אתו שום מטען רגשי מהעבר. הוא חילץ את עצמו מסיפורי חייו באמצעות עבודת הסיכום, ואין לו/לה על מה להצטער  או לכפר.

================ 

9.10.19

אני כמעט משוכנע שכבר העליתי נקודה זו, אבל מכיוון שכשחשבתי על כך היום הרעיון נראה לי חדש, ואחר כך גיליתי שכבר רשמתי אותו אצלי כמה פעמים (מוזר, לא?), לכן אני מעלה אותו שוב, בבחינת: אם לי זה נראה חדש, לבטח זה ייראה חדש לקוראים (שאיתרע מזלם לקרוא דווקא בלוג זה).

הצעתי בעבר שההמתנה למוות (דון חואן עם האישה האינדיאנית וילדיה) היא ההמתנה של הלוחם לרצון, כלומר זו אותה המתנה.

הנימוק (החדש לכאורה) הוא שהמוות הוא שחרור של אחיזת הרצון במציאות הזו שלי (אישיותי וכל סיפור חיי). הרצון הוא המקבע את הכוונה הזו, שאני יכול לכנות אותה: "אבי כהן". רצוי שאתם תכַנוּ את הכוונה המגדירה אותכם בשם אחר :)

הרצון שהשתחרר מתפנה לאחוז ולקבע כוונות אחרות. 

אם כן, המוות הוא שחרור הרצון. האם עכשיו הטענה שההמתנה למוות היא המתנה לרצון נראית משכנעת יותר? 

הלוחם משחרר את הרצון ביוזמתו, באמצעות עבודת סיכום יסודית ובצירוף המתנה למותו. 

ככל הנראה, במוות של האדם הרגיל אין השתחררות של הרצון וכשלבסוף הוא משתחרר זה כנראה כבר מאוחר מדי. 

ישנו התנאי, שנאמר על ידי סילביו מנואל, שניתן לעשות משהו כל עוד יש בך את כוח החיים. אחר כך כבר מאוחר מדי.

אני מביא שוב את הקטע מ"כח השקט" המבהיר כיצד יש להמתין למוות, אחרי עבודת סיכום יסודית:

"Don't wish for it," his benefactor had said. "Just wait until it comes. Don't try to imagine what death is like. Just be there to be caught in its flow."

(בעברית, עמוד 163 למטה)

המוות כזרם?
כנראה שמדובר במה שקרוי: 1. רוח הנגואל 2. הכוח ההודף-בגלגול (the tumbler), המתלווה לכח המתגלגל המזין.

================ 

10.10.19

ואף על פי כן ("נוע תנוע")

========

לעיל, בהקשר של צירופי מקרים, טענתי שמאפיין אותם ה"דווקא כאשר..." וטענתי שהדווקאיוּת, ה"עם זאת", ה"למרות זאת" מאפיין את הדרך הטולטקית.

הנה הקטע שרמזתי אליו, לקוח מתוך "כוח השקט". הדובר הוא דון חואן המספר על מותו והיפרדותו ממשפחתו המאמצת, האינדיאנית וילדיה:

"I missed the children and I consoled myself with the thought that it wasn't my fate to be with them. However, sorcerers have a peculiar bent. They live exclusively in the twilight of a feeling best described by the words "and yet . . ." When everything is crumbling down around them,

sorcerers accept that the situation is terrible, and then immediately escape to the twilight of "and yet. . ."

"I did that with my feelings for those children and the woman. With great discipline - especially on the part of the oldest boy - they had recapitulated their lives with me. Only the spirit could decide the outcome of that affection."

He reminded me that he had taught me how warriors acted in such situations. They did their utmost, and then, without any remorse or regrets, they relaxed and let the spirit decide the outcome."

(בעברית עמוד 167)

נראה שה"אף על פי כן" הזה הוא אחת מליבות היסוד המופשטות של הכישוף.

ממש בהמשך לקטע הנ"ל, כשקסטנדה שואל אותו מה החליטה הרוח בעניין משפחתו, השיב דון חואן שזוהי ליבת יסוד מופשטת נוספת של הכישוף, מילה שהושמטה בתרגום העברי, ויחד איתה הושמטו המילים שלאחריה: "סיפורי כישוף נבנים סביב לה".

ה"למרות זאת", למרות ההכרח, למרות ה"אין מוצא", לרוח ישנו בכל זאת מוצא. האם זה מזכיר לכם את השיט על רפסודה בנחל תת קרקעי והגעה למבוי סתום, ללא מוצא? ("צדו הפעיל", הסיפור מילדותו של קסטנדה עם שו ולז).
וזה חייב להזכיר לכם גם את המוצא שמציעה הרוח מהמוות, פתח נסתר וסודי.
אשתדל בהמשך למצוא את האמירה.
וגם את האמירה אודות הרצון שמסוגל לבצע את הבלתי אפשרי (ולהיחלץ ממצב של אין מוצא).

================ 

10.10.19

חוסר המוצא במצבו של דון חואן מתואר קודם לכן בעמוד 163 (בתרגום העברי).

"הוא [דון חואן] סיכם סיכום מלא את חייו. ואז הבין מדוע אהב את הילדים ולא יוכל לעזבם, הבין מדוע לא יוכל להישאר איתם, הבין מדוע לא יוכל לעשות כך וגם לא יוכל לעשות אחרת.

דון חואן ידע שחייו עומדים במבוי סתום, ושהמעשה היחיד שיעלה בקנה אחד עם מה שלמד בבית מיטיבו הוא למות כלוחם".

================ 

10.10.19

ראוי לשים לב שה"אף על פי כן" הזה מתואר כ-"twilight" שאליו נמלטים המכשפים.

twilight  , הזמן שבין השמשות, הוא, כידוע, הסדק שבין העולמות, סדק בזמן.

כשהכל מתפורר סביבם המכשפים חומקים/נמלטים אל... הסדק שבין העולמות. 

"הכל מתפורר סביבם" מתאר לדעתי את המוות. כפי שטענתי לעיל, בעצם בתגובות למטה, המוות נחווה כהתפוררות עולמך. 

כלומר, נראה שגם כאן בעצם מדבר דון חואן על פתח המילוט הסודי שיש מפני המוות. האף על פי כן הוא פתח המילוט הסודי, מילוט ממה שנראה כבלתי נמנע, המוות. כזכור, הוא האויב הרביעי והאחרון בדרכו של איש הדעת, וזהו אויב שאי אפשר להתגבר עליו, כלומר בלתי נמנע.

================ 

10.10.19

לרשימת הדברים שמנינו עד כה, שביסודם הם הרגשה: העולם, אני (ואת/ה), עוצמה אישית, יש להוסיף את החלימה. הנה הקטע שתומך בכך:

On another occasion don Juan said to me, "Dreaming can only be experienced. Dreaming is not just having dreams; neither is it daydreaming or wishing or imagining. Through dreaming we can perceive other worlds, which we can certainly describe, but we can't describe what makes us perceive them. Yet we can feel how dreaming opens up those

other realms. Dreaming seems to be a sensation-a process in our bodies, an awareness in our minds."

(אמנות החלימה)

חלימה היא תחושה, כלומר הרגשה. 

מה עוד אפשר לצרף לרשימת ההרגשות?
את כוונת האינסוף. היא הרי רטט באוויר, ורטט של משהו בלתי נראה, כמו אוויר, ניתן, כנראה, רק להרגיש, אם כי רטט באוויר הוא גם קול, וקול ניתן לשמוע, ובספר זה, צדו הפעיל, מדובר על שמיעת קולו של המיינד האמיתי.

"What put you and me together," he went on, "was the intent of infinity. It is impossible to determine what this intent of infinity is, yet it is there, as palpable as you and 1 are. Sorcerers say that it is a tremor in the air. The advantage of sorcerers is to know that the tremor in the air exists, and to acquiesce to it without any further ado. 

("צדו הפעיל של האינסוף")
אפשר לשאול האם מדובר בהרגשה של כוונה טהורה או בכוונה ספציפית, אשר חיברה בין קסטנדה לדון חואן.

כדאי לזכור שבדיאגרמת 8 הנקודות המגדירה את האדם ברמה האנרגטית יש נקודה לחלימה ונקודה נפרדת להרגשה.

================ 
10.10.19

אפרופו צירופי מקרים:
הנה מקרה שנתקלתי בו היום, שנראה (לי) כאילו מארגני צירופי המקרים (צללי המכשפה?) התרשלו מעט בתזמון, וזה אפילו משעשע:
לאדם היושב בבית קפה נופל אקדח מהכיס בדיוק כשמישהו עובר שם. לא רק שהאקדח נופל דווקא באותו רגע, ולא רק שבנפילה הזאת גם מחליט לפלוט כדור (לא תמיד נפילה יוצרת פליטה), ובנוסף הירייה גם פוגעת ברגלו של עובר האורח, בנוסף לכל אלה: האיש עוצר בהליכתו ממש ליד האיש היושב, כאילו הוא ממתין לירייה.
הסרטון כאן.

================ 
10.10.19

זה יכול לקרות לך - שיר משנת 1944.
גירסת סקסופון.

יש כמובן המון ביצועים ווקאליים, אבל היחידי שנראה לי מוצלח, מאלה שבדקתי, הוא של Barry Manilow

אולי השורה הבאה מהשיר מתאימה להפיכת הרגשה לכוונה.

All I did was wonder how your arms would be,
And it happened to me.

================ 
11.10.19

הערה כללית אודות הספרות
החסרונות של קסטנדה המתוארים בספרים: טעויות, שכחות, התמכרויות, חוסר עוצמה, חוסר הבנה, פירושים מוטעים... אלה הם רק חלק מהסיפור, מהעלילה, לא חלק מהמוצר המוגמר: התורה המוצעת בספרים. כלומר, אין להשליך מחסרונות אלה שאולי (או, השם ירחם, סביר ש) קסטנדה עשה טעויות בהעברת הידע (התורה) בספרים.

הספרים נכתבו כתרגיל בכישוף, כלומר הופיעו בחלימה קודם שהועלו על הכתב. לאישיות של קסטנדה אין בהם דריסת רגל.

בקיצור, אם כתוב שהבנה מסוימת שלו התבררה לו כטעות, אז היא טעות. אם לא נאמר, היא אמת.
יש מספיק קשיים בהבנת הדברים גם בלי תוספת הספק שמא קסטנדה טעה בשמיעה, בהבנה, בזיהוי...
(למען הסר ספק, הרצון להפחית מהקשיים איננו נימוק או תמריץ לטענה הנ"ל🙂)
================ 
12.10.19

פסוקו של יום
=========
מה מקבע אותנו בעולמנו (בזהותנו, בביוגרפיה שלנו)?
הרצון.
הרצון (לדעתי) אוחז בצורה האנושית.
ההמתנה של הלוחם לרצון היא (לדעתי) המתנת הלוחם שרצונו ישחרר את אחיזתו מהצורה האנושית. וכפי שהצעתי בעבר, ההמתנה לרצון היא המתנה למוות, זו אותה המתנה (אין להם חדרי המתנה נפרדים😊)
אנו רשאים, לדעתי, לומר שההמתנה לרצון היא המתנה לרצון החופשי, "חופשי" במובן הנ"ל של שחרור האחיזה בצורה האנושית ובעקבות כך החופש לאחוז במשהו אחר.
================ 
12.10.19

אז מה נגמר עם "המנהרה" של א.ב.יהושע?
היא נגמרה אצלי בעמוד ה-100. חשבתי שתהיה בו התמודדות מעניינת עם בעיות של אבדן זיכרון קיצוני שמופיע בזיקנה כמובטח בכריכה, אבל פרשתי בשליש הספר. הלוחם הפושט מעליו את הצורה האנושית מוצא את עצמו במצבים קיצוניים אף יותר של אבדן זהות, לכן חשבתי שאולי יהיה מעניין לקרוא על התמודדות דומה. אולי בהמשך יש משהו מעניין, אבל המחיר בזמן הוא כבד. לא מומלץ לטולטק שבדרך.

נסיים במשהו נחמד יותר.
מערות הן חלק מהדרך.

================ 
12.10.19

מסקנה הנובעת מההצעה הפרשנית (ההערה שמעל לקודמת, הראשונה של היום, האומרת שהרצון אוחז בצורה האנושית וגו.):
הופעת הרצון (החופשי) ואובדן הצורה האנושית הם אותו אירוע.
אובדן הצורה האנושית אצל לה-גורדה ואצל קסטנדה מתוארים ב"מתנת הנשר". 

ההצעה הפרשנית מסבירה מדוע אין בספרות, אם אינני טועה, תיאור של הופעת הרצון: כי זה אותו אירוע.
ואם יתברר שיש, זה כשלעצמו לא משנה הרבה לטענה שהם אותו אירוע. אבל אם יתברר שתיאור הופעת הרצון, אם אכן יש כזה, לא מתיישב עם אובדן הצורה האנושית, זה כבר מעמיד את ההצעה הפרשנית בסימן שאלה.
================