כדי להזיז את נקודת המאסף מעט צריך להזיז אותה קודם הרבה

כוחם של 24 שעות
נטלי קול, בתו של נתן.
בגירסה ספרדית וגם באנגלית.

ידעתי שהשיר ישן, אבל לא ידעתי שבמקורו הוא ספרדי, ממקסיקו, משנת 1934.
יש לנטלי סדרה של שירים בספרדית, ואני מתכוון להביא חלק מהם, להנעים לנו, בזמן שאנו ממתינים לרצון :)

*******

הכותרת מרמזת להבדל שבין הזזה shift ותנועה movement של נקודת המאסף.
התנועה היא גדולה יותר ועניינה מַעַבַר לרצועה אחרת. ההסטה היא שינוי מיקום באותה רצועה.

אנו נצא מהציטוט הבא, שהוא, באופן לא יוצא דופן, חידתי.
הרקע: אחרי הסיפור על הופעת היגואר (=התגלות של הרוח) שרדף אחריהם במדבר וקסטנדה הפך עצמו לענק ("כח השקט").

"בעזרת הנעת נקודת המאסף שלהם הם [המכשפים של היום] יכלו לשנות את ההרגשות שלהם ולשנות דברים. הרגשתי גדול ואכזר ובכך שיניתי דברים [כלומר נעשיתי ענק בגובה שלושה מטרים]. הרגשות המעובדות בדרך זו קרויות כוונה."

הנה הקטע באנגלית. התרגום הנ"ל הוא רק את סופו.

He said that men of antiquity became legendary because they knew by silent knowledge about the

power to be obtained by moving the assemblage point. On a reduced scale sorcerers had recaptured

that old power. With a movement of their assemblage points they could manipulate their feelings

and change things. I was changing things by feeling big and ferocious. Feelings processed in that

fashion were called intent. 

("כח השקט" הפרק "הטיפול בכוונה - הנקודה השלישית")

התהייה הראשונה של הקורא היא וודאי:
כל מצב חדש (במקרה זה להיות ענק) משמעותו הימצאות נקודת המאסף במיקום חדש. אז מדוע צריך להניע את נקודת המאסף כחלק מהצעדים לצורך הסטתה למיקומה החדש. ראו לעיל את ההבחנה בין הסטה להנעה.
במילים אחרות: היינו מצפים שיינתנו מהלכים שרק בסופם תופיע התוצאה: תזוזת הנקודה למקומה החדש, ולא שהנעת (או הסטת) הנקודה היא חלק מהצעדים.
.
התשובה שלי:
ההנעה הזו היא אל הרצועה הענברית, העוברת במרכז הפקעת שלנו. היא מתוארת כדסקית צהובה, כמו פרוסת גבינה צהובה בתוך גבינה לבנה. הרצועה הזו היא הרוח, המודעות הטהורה.
אם כך, צריך להניע את נקודת המאסף אל הרוח ומשם בעזרת הרגשות feelings לשנות דברים, כלומר:
לצלול פנימה ולצוף אל פני השטח במקום אחר, במקרה זה, למקום של ענק.
[את האמירה הזו צריך להדביק על המקרר :) ]
טענה זו משתלבת היטב עם הטענה שמי שבעצם משנה את מיקומה של נקודת המאסף היא הרוח.

היכן יש בספרות שלנו סיפור על צלילה לעומק ויציאה אל פני השטח במקום אחר?
תשובה:
האירוע בילדותו של קסטנדה, בו הוא וחברו שוֹ וֶלֶז שטו על גבי רפסודה בנחל תת קרקעי והגיעו למבוי סתום: לא יכלו לא להתקדם ולא לחזור בגלל הזרם. חיפשתי לראות אם קסטנדה משתמש בביטוי dead end. לצערי הוא לא. (לא נורא, פירוש הדבר שהוא לא מעניק לנו כאן מתנה, רמז שאנו על הדרך הפרשנית הנכונה :) )
הסיפור נמצא ב"צדו הפעיל של האינסוף" בפרק "הקפיצה אל התהום".
לבסוף הם הצליחו להיחלץ על ידי שצללו ומצאו מעבר צר בעומק המים והגיחו ל"אוויר העולם" במקום אחר.
.
דון חואן אומר על הסיפור הזה ששו ולז נתן לו שיעור חשוב: שאם אין לך בשביל מה למות, אין לך בשביל מה לחיות.
אני רוצה להציע שהידע האזוטרי הגלום בסיפור זה - והוא לדעתי ליבה מופשטת של הכישוף - הוא האופן שבו משנים מיקום של נקודת המאסף על פני שטח המעטפת של פקעת הסיבים, כלומר במציאות המוכרת. במילים אחרות: יש לנו כאן הצצה למנגנון הפעולה של ההתכוונות.

נ.ב. לדעתי הרגשת האכזריות היא מסוג אחר ובתפקיד אחר מאשר הרגשת הגודל (היות ענק). היא חלק ממנגנון ההנעה ואילו הרגשת הגודל היא חלק מהגדרת היעד. (ראו נקודת חוסר הרחמים/האכזריות)


נסיים בשיר נוסף. שיר ששתי גרסאות שלו שובצו בפוסט הקודם: משהו ממך.

מקסים !

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

28.11.19

שתי הערות לפוסט:

1. הפתח הוא הסדק שבין העולמות.

2. הלקח של דון חואן מהסיפור על השיט התת-קרקעי משתלב היטב (לדעתי) עם הלקח שאני מציע. המשהו למות למענו הוא החלק לפני המעבר בפתח, והמשהו לחיות למענו הוא החלק שאחרי המעבר. המעבר בפתח הוא המוות הנוהג בכרכרה שמוליכים השניים.

================

29.11.19

מה שהטולטקים עושים מאחורי הקלעים של המציאות בזמן שאנו תוהים: אחמד טיבי או אחמד זיבי.

======================================== 

מתוך "מפגשים עם הנגואל" מאת ארמנדו טוֹרֶס. הדובר המצוטט הוא קסטנדה:

"[קסטנדה:] המשימה שהמורה שלי הטיל עליי, והמשימה שלי כנגואל לעידן החדש שהחל, היא להניע את נקודת המאסף של [כדור] הארץ."  

לא ציפיתי לשום דבר מעין זה. במשך כמה שניות דעתי לא הגיבה. פשוט לא היה לי מושג מה הוא אומר.  

אבל פתאום, מפלצתיות המשימה שלו הכתה אותי בעמקי שכלי, ומצאתי את עצמי חושב שקרלוס השתגע או שהוא מדבר על משהו שלא היה לי שמץ מושג אודותיו.  

מה שהגדיל עוד יותר את מבוכתי היה שקרלוס נראה כקורא את מחשבותיי, משום שהוא עשה הנהון קטן של הסכמה ומלמל:  

"זהו זה. אתה צריך להיות משוגע כדי לתת לעצמך להתחייב למשהו כזה, ואפילו עוד יותר משוגע כדי להאמין שזה ניתן לביצוע."  

שאלתי אותו איך אדם יכול אפילו לחשוב על הישג כזה.  

"בדיוק כמו שלעולם האחר יש את יחידת ההנעה שלו - היצורים הלא-אורגניים - גם לכדור הארץ יש אחת כזו, והיא אנחנו. אנו ילדי האדמה.  

"תנועת נקודת המאסף אצל מספר מספיק גדול של לוחמים יכולה לשנות את המודַליּוּת של הזמן, וזה מה שאני פועל למענו".  

קרלוס הסביר כי נקודת המאסף של כדור הארץ השתנתה פעמים רבות בעבר, ותעשה כן גם בעתיד. בתקופות האחרונות היא נעה בהתמדה לעבר תחום החשיבה.  

"זה נהדר, כי ברגע שהיא תתקבע שם, לאנושות תהיה הזדמנות לעבור לצד השני, וגברים ונשים רבים ייעשו מודעים. האתגר של הרואים הבאים יהיה לשמור על מיקוד זה למשך פרק הזמן הנחוץ עד שהיא תתקבע שם ותהפוך למיקום קבוע עבור הכוכב הזה, מרכז חדש שנוכל להיעזר בו בכל זמן, באופן מושלם ובדרך טבעית.

"המיקוד מחדש של תשומת הלב של כדור הארץ הוא תוצר הפעולה המשולבת של דורות רבים של נגואלים. הרואים החדשים הגו אותו  כאפשרות וגילו שהוא חלק מהחוק. הם דגרו עליו באמצעות ההתכוונות שלהם והחליטו כי עכשיו הוא הזמן להתחיל אותו."  

"מהי התוצאה של תנועה זו?"  

"הזזת נקודת הקיבעון של נקודת המאסף של [כדור] הארץ היא המוצא היחיד מהמצב הדרמטי של העבדּות שאליו צומצמנו.

[...]

למעשה, משימה זו איננה שלי בלבד, אלא שייכת לכל הרואים שחייבים לבוא [...]

(עמוד 196)

.

היה עוד מישהו בעבר הרחוק שדיבר על הזזת [כדור] הארץ, מהחכמים ביותר שהתהלכו כנראה על פני האדמה.

ארכימדס: "תנו לי נקודת משען ואזיז את הארץ". 

ארכימדס עסק בין היתר ברעיון המנוף הפיסיקלי (שיווי משקל של מנוף הוא בשוויון מכפלת הזרוע במשקל המונח עליה). הוא לקח את העיקרון ויישם אותו במתמטיקת האינסוף והיה כנראה הראשון לעסוק בכך.

האם יש קשר בין משימת קסטנדה והאמירה של ארכימדס?

לכאורה, לא. בד"כ מבינים את האמירה של ארכימדס כאומרת: תנו לי מנוף מספיק גדול ואוכל להזיז כל גוף שהוא. 

אבל מחשבה הבד"כ היא מחשבתו המוגבלת של המיינד הטפילי "שהוענק לנו", מכשיר שיכולתו מתמצה בסיווג סיווגים (לתת שמות לכל חי) ובשביל זה אנו משלמים את המחיר הכי גדול שבאפשר (טענה של דון חואן, כמדומני).

.

אני חושב שהטולטקים יכולים לתת לארכימדס נקודת משען :)

.

חומר למחשבה.

.

טונל ונגואל

שבת שלום

================ 
30.11.19

שני שירים נוספים ברצף של נטלי קול בספרדית

================ 
30.11.19

אני לא מצליח לקלוט מאיפה מגיע גל זריקת הספרים? כבר שנים לא מעטות שספרים מגורשים מהבתים. נראה שהגל הזה רק הולך ומתחזק. ספרים שפעם יכולתי רק לחלום להשיג, היום מתגלגלים ברחוב. מצד אחד זה טוב לחובבי ספר, אבל כשאני חושב על המשמעות העתידית, זה מזעזע. נראה שהעולם הולך לכיוון של ידע שכולו בפורמט דיגיטלי, וזה יהיה גן עדן ל.... תאבי השליטה. בלחיצת מקש אפשר יהיה להגדיר מחדש כל ידע, לסלק,לסלף, להחליט מי יהיה נגיש למה...
הנה נבואה קטנה: לאחר שספרים מנייר יהיו נדירים, שריפות "מסתוריות" יכַלוּ את הספריות הבודדות שעוד יחזיקו ספרים כאלה.

================ 

חץ הזמן וכיוון המבט

1. מכיוון שהזמן זורם מכיוון דרום,
2. ומכיוון שאנו (האנשים הרגילים) צופים בו בהתרחקו מאיתנו,
----------------------------------------
אז המבט הפנימי שלנו מקובע בכיוון צפון.
מ.ש.ל :)
.
נ.ב. שני המשפטים הראשונים לקוחים מ"מתנת הנשר". המסקנה היא הפקה אישית (מתבקשת, לכאורה).


גירסה אינסטרומנטלית לשיר מוכר

הגירסה הווקאלית מ-1972
עם הניחוח של התקופה. (או: הטונל של התקופה)

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

23.11.19

אווירת שנות ה-70 בלעה אותי (שאלת טריוויה: מי בלע את קסטנדה? ניסוח שלו.).

הנה עוד שיר יפה, שנת 1976.

אורך השיר הוא כמעט 6 וחצי דקות.

תמיד תהיתי מדוע השירים כולם מצמצמים את עצמם ל 3-4 דקות, ועכשיו יש לי הימור טוב:

תחנות הרדיו משיקולי פרסומות כנראה הובילו לכך. שירים ארוכים משאירים להם פחות זמן לשטיפות מוח.

================= 

24.11.19

אמירות מהסוג הבא חוזרות ומופיעות כמה פעמים בספרות שלנו:

לא נוכל לזוז מכאן, יקרה מה שיקרה, עד ש...

לדוגמה:

That's why I told you not to get up. Rain or shine, you can't get up from this bench until the end. This is the omen we have been waiting for. It is late afternoon. Right now the sun is about to set. It is your hour of power. Look! The view of that man is only for us."

("סיפורי  עוצמה" עמוד 97)

איך להסביר אמירות מסוג זה?

הנה הצעה שנעזרת באמירה אחרת ובהזדמנות זו מציעה גם לה הסבר:

בעולם המכשפים, להבדיל מעולם בני האדם, לא ניתן לחזור בך ממילים שהוצאת *. 

אני מציע שמילים המשמשות להבעת כוונה:

Stalkers, therefore, had to state their aim before attempting to achieve it.

(כח השקט)

לא ניתן לחזור מהן כי הכדור כבר בידי הרוח/הכוונה. יש לתת לרוח את האפשרות לסיים את המהלך. 

אחרי שהרוח השלימה את המהלך, אפשר להתכוון לכל דבר, אפילו למצב הפוך, אבל לא לפני כן.

בדוגמה הנ"ל הם התכוונו לאות מהרוח והם אינם יכולים להסתלק משם עד שלא יינתן האות.

* He said that in the world of everyday life our word or our decisions could be reversed very easily. The only irrevocable thing in our world was death. In the sorcerers' world, on the other hand, normal death could be countermanded, but not the sorcerers' word. In the sorcerers' world decisions could not be changed or revised. Once they had been made, they stood forever. 

(כח השקט)

עדיין שנות ה-70. שיר מפורסם ויפה מ-1975.

=================

 24.11.19

יש לי הרושם שאת המידע בהערה הקודמת יהיה קשה לשלוף. אני מרגיש שקשה לזכור אותו אפילו מיד אחרי קריאת הדברים.

זה קורה רבות עם הידע הטולטקי כי, לדעתי, המיינד הזר מתקשה להתעסק עם הידע הזה, וגם ייתכן שיש בו עוינות כלפי ידע כזה המסכן את המשך שליטתו.

זה מזכיר לי שהמשימה לראות את ידיך בחלום כתנאי למעבר בשער הראשון של החלימה, התבררה לקסטנדה כקשה. כאילו משהו מנע ממנו להביט בידיו.

כאן יש לנו אולי משהו דומה: המיינד הזר מונע מאיתנו להביט בידע הזה.

================= 

24.11.19

ואתם אומרים שירה

============= 

בספרות שלנו יש כמה וכמה ציטוטי שירה, עליהם נאמר בד"כ שהמשורר רואה.

הנה שיר קצר של פול סלאן שנראה לי שגם הוא מתאים לתואר זה (ככל שזה נוגע לשיר זה). 

השיר במקורו בגרמנית. תיקנתי שתי נקודות בתרגום העברי של שמעון זנדבק, משיקולים של דיוק בתרגום.

אתה הייתַּ מותי:

בְּךָ יכולתי לאחוז,

בזמן שהכֹּל נשמט ממני.

לי זה מזכיר משפט שכיכב כאן לאחרונה:

המוות לא מתיר ללוחם זמן לאחוז בשום דבר.

וגם,

האחיזה במוות מזכירה את המוות כיועץ. ביועץ נאחזים, לא? 

================= 

25.11.19

הערה לשיר הנ"ל. תיקוני התרגום הם קלים, כמה כבר אפשר לתקן 10 מילים? 

תקנתי את המין של המוות לזכר, כי כך זה מבחינה דקדוקית בגרמנית. שנית, לשון נקבה לוקח את השיר, לדעתי, לתחום שבינו לבינה.

התיקון השני הוא המילה "בזמן" during, שאבדה לטעמי בתרגום של זנדבק.

ולעניינים אחרים.

המסלול האנרגטי אל החירות
===================

את הרעיון הבא אני מניח לפתחכם (הוא הפתח השלישי שעליו ידובר כאן )

נאמר שאנו נכנסים לעולם (לדעתי, לפקעת) דרך פתח אחד ויוצאים דרך אחר, כשהמכשפים מצאו פתח שלישי.
אני רוצה להציע שהפתח השלישי הוא הפירצה (the gap) שדרכה בוקע הרצון.

בנוסף, אני מציע שמסלול התנועה הזה אל היציאה מתחיל במקומה הרגיל של נקודת המאסף ומסתיים בפירצה, כשהדרך עוברת דרך הלב, וזה המובן האנרגטי של המושג "דרך עם לב".

נאמר שישנן דרכים רבות עם לב - במסגרת פרשנות מוצעת זו פירוש הדבר שיש נקודות מוצא שונות למסלול הזה, כי לכל אחד מאיתנו מיקום התחלתי שונה של הנקודה.

זו כמובן רק תשתית רעיונית לשלל רעיונות נוספים הנובעים ממנה.

בכל מקרה, אם הפוסט הזה לקח מישהו לקשב השלישי, שלא ישכח לדווח משם

================= 

25.11.19

למרות שזה כנראה לא שיר נגואלי :)

ולתחושתי, מקדים בהרבה את שנות ה-70,

אלה הצלילים שפותחים את היום, לחלק מאיתנו :)

================= 

25.11.19

שתי הערות אודות ההשלכות של הרעיון הנ"ל, המסלול האנרגטי אל החירות:

- המסלול הוא קו ישר.

- היציאה של נקודת המאסף מהפקעת (דרך הפירצה) היא החירות, הקשב השלישי.

================= 

25.11.19

היום, יום שני, ה-25.11.19 הוא (כנראה) יום עוצמה.

הומור חכם.

================= 

25.11.19

חידת טריוויה

=========

הפסוק הבא לקוח משמות יד 13,14.

"ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם יד יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון".

על מה/מי נאמר בספרות שלנו לקסטנדה, לא תראה אותה עוד לעולם? ומתי זה אמור לקרות?

הערת אגב, 

פסוק יד: "יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון" - בקריאה טולטקית: הרוח תיאבק עבורכם ותחלצכם אם רק תשמרו על שקט פנימי.

=================

26.11.19

תשובה לחידת הטריוויה:

דון חואן מתאר את סוף הריקוד האחרון של קסטנדה כלוחם :

"כאשר תגיע לסוף ריקודך אתה תביט אל השמש, כי לא תראה אותה שוב לעולם, לא בעירות ולא בחלימה. ואז יצביע המוות שלך אל הדרום, אל האינסוף [vastness]". 

("מסע לאיכטלאן" עמוד 157) 

Algo contigo - משהו ממך

"I don’t want to die without having something with you"

חידת לא-טריוויה:

למה הוא לא יראה עוד את השמש לעולם?

================= 

26.11.19

גירסה יפה נוספת של אותו השיר.

=================

27.11.19

מדוע הוא לא יראה את השמש?

תשובתי: כי במוות הפקעת מתפרקת, העולם שלך מתפרק, ומה שנמצא מחוץ לפקעת אינו דומה כלל למה שבתוך הפקעת. השמש נראית כשמש בפקעת. מחוץ לפקעת היא לא נראית כשמש.

================= 

27.11.19

חידה, אשיב עליה בפוסט נפרד.

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט" . אני מביא אותו כרגע באנגלית, כדי לחסוך זמן :)

החידה הנוגעת למשפט המודגש.

He said that men of antiquity became legendary because they knew by silent knowledge about the power to be obtained by moving the assemblage point. On a reduced scale sorcerers had recaptured that old power. With a movement of their assemblage points they could manipulate their feelings and change things. I was changing things by feeling big and ferocious. Feelings processed in that fashion were called intent. 

("כח השקט", הפרק "הטיפול בכוונה - הנקודה השלישית")

השאלה היא:

מדוע בעזרת הנעת נקודת המאסף יוצרים שינוי, והרי השינוי אמור להיות תוצאת הזזת הנקודה, לא?

אם הזזנו את הנקודה, לא צריך עוד דבר, לא?

אני הולך לשלב בתשובה את הגדרת הנעת נקודת המאסף לעומת הסטתה, ואת הידע המסתתר בסיפור השיט התת קרקעי של קסטנדה בילדותו (צדו הפעיל), וכמובן מבט חדש על מושג ההתכוונות. 

================= 

27.11.19

בינתיים, הערה קטנה.

שום דבר אינו ממשי כמו הרוח והופעותיה.

כל השאר הוא חלום, או בדרגת ממשות של חלום.

"הוכחה"
----------

"היגואר הוא כה ממשי שהוא יכול להיות רק התגלות של הרוח. המחשבה אודות כמה ממשית היא החיה העבירה בי רעד (חלחלה)".
("כח השקט", "הטיפול בכוונה - הנקודה השלישית")

.

דרגות של ממשות הוא לא רעיון מוזר במסגרת מטפיסיקה המדברת על מציאות המורכבת מהאצלות. יש לא מעט דוגמאות למושגים שעבורנו הם בבחינת "שחור או לבן" אבל אצל הטולטקים הם עניין של דרגה. המוות הוא דוגמה כזו. כרגע לא עולים בזיכרוני דוגמאות נוספות, אבל אני בטוח שישנן.

================= 

המוות כיועץ - סיכום ביניים

אהבה מתוקה.
גירסה חסרת מעוף. בסוף הוא נזכר לנער קצת כנפיים.

אני מביא שוב את הציטוט החשוב מ"מציאות נפרדת" אודות האסטרטגיה המשולשת של הלוחם:

And thus with an awareness of his death, with his detachment, and with the power of his decisions a warrior sets his life in a strategical manner. The knowledge of his death guides him and makes him detached and silently lusty; the power of his final decisions makes him able to choose without regrets and what he chooses is always strategically the best; and so he performs everything he has to with gusto and lusty efficiency.

"When a man behaves in such a manner one may rightfully say that he is a warrior and has acquired

patience!"

***********
הערת אגב,
בחיפושי אחרי משהו אחד מצאתי משהו אחר (כמו ההוא שחיפש אתונות).
הקטע הבא מדבר על האסטרטגיה המשולשלת הזו במילים שונות. דון חואן טוען כנגד קסטנדה שהוא איננו משתמש באף אחד משלושת מרכיבי האסטרטגיה הזו:

 "you also have too much personal history. On the other hand, you don't assume responsibility for your acts; you're not using your death as an adviser, and above all, you are too accessible. In other words, your life is as messy as it was before I met you."

("מציאות נפרדת")

מילון
------
נטילת אחריות למעשיך = כוונה בלתי כפיפה. החלטות נחושות. הקדמת החלטיות מודעת לכל מעשיך. כמה שורות משם הוא מסביר את נטילת האחריות:   to make every act count
המוות כיועץ = המוות כיועץ :)
נגישות  = היצמדות, אי-ריחוק רגשי, חוסר detachment.

***********

מהן עצותיו של המוות, מה מאפיין אותן?
המוות מציע לשמור על ריחוק רגשי (detachment) מכל דבר, כמעט. לא כרעיון, אלא בפועל בכל דבר שאת/ה בא אתו במגע (כמו ההתייעצות עם רבנים על כל צעד ושעל).
איך הוא עושה זאת?
כפי הנראה, לי, כרגע, באופן הבא:
המחשבה על המוות האישי שלך, על סופך, מנתקת אותך מהזדהות עם הפרסונה (הטפיל), ומחַבֶּרֶת אותך אל הכפיל (הרוח). הרוח היא זו שבפועל יועצת לך שלא להיצמד לדַבַר, מלבד הדברים, כולל אנשים, שבהם היא נוכחת.
נראה שהיא משתמשת במוות כבעל ברית, או שהיא נוגעת בך בעצמה, ומעוררת בך צינה בעורף (=סימן ההיכר למגעו של המוות), בכל פעם שאת/ה נצמד רגשית למשהו, שאינך אמור להיצמד אליו.

בהזדמנות אחרת נצלול לתוך שאלת האינטראקציה שבין בעלי הברית והמוות האישי (פני המוות של הבן ברית, בעלי ברית שמנסים לתפוס את מקומו של המוות...)

המוות כיועץ

המגע הקר בעורף וההרחקה מפיתוי. וכמובן: מצד שמאל מאחור.

וכרגיל: אלה הן הצעות פרשניות בלבד.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

15.11.19

אני חושב שאנו חייבים את הגירסה המקורית.

כמה מתוק.

trust this feeling - הלוחם נותן אמון בעוצמתו, לא משנה מה מידתה.

============== 

16.11.19

מסלול החניכה (הפוסט ארוך ועשוי לחייב מצב רוח מיוחד לקוראו :) )

==========

יש לקסטנדה 12 ספרים.

בחבורה ישנם 4 בתים, 4 לוחמים (אחד בכל בית), לכל אחד מהם תחום ידע משלו. 

בשלושה מהבתים יש קשב ייחודי, ולכן אני נוטה לחשוב שישנם 4 סוגי קשב (אבל זו לא נקודה קריטית לעניין הפוסט).

ישנו גם טיפוס חמישי של לוחם: השליח, אבל, באופן לא מאד מפתיע, אין לו בית. 

4 תחומי הידע הם: 

מזרח - יקוש, קשב ראשון, לוחם ויסנטה.

צפון   - חלימה, קשב שני, לוחם חנארו.

מערב - כוונה, קשב שלישי, לוחם סילביו מנואל.

דרום  - נגואל, קשב רביעי (הצעה שלי, אם כי לא נאמר, אפילו לא ברמז קטן), לוחם דון חואן.

12 הספרים מתחלקים ל-4, ולדעתי זה לא מקרי שיש 12.

אני רוצה להציע שכל בית (תחום ידע, קשב) זוכה להיות מיוצג בשלושה מהספרים. 
לא שבשלושה ספרים אלה הוא היחידי המופיע בהם, אלא שיש לו דומיננטיות ברורה בהם.

הנה החלוקה שאני מציע

----------------------------

משנתו של דון חואן - יקוש

מציאות נפרדת - נגואל

מסע לאיכטלאן - חלימה

סיפורי עוצמה - נגואל

הטבעת השניה של העוצמה - יקוש

מתנת הנשר - כוונה

האש מבפנים - חלימה

עוצמת השקט - כוונה

=============

גלגל הזמן - נגואל

אמנות החלימה - חלימה

מעברים קסומים - יקוש

צדו הפעיל - כוונה

שמונה הספרים הראשונים זוכים כל אחד לפרק בספר "גלגל הזמן".

בשמונה הספרים הראשונים, המייצגים את גלגל הזמן, כל אחד מתחומי הידע מיוצג בשני ספרים, ומחוץ לגלגל, כל אחד מיוצג בספר אחד.

עיקרון השוויון הוא מאפיין מאד מהותי של הרוח, לעומת ההיררכיה והשעבוד המאפיינים את עולמנו, המנוהל על ידי המערכת הטפילית. בחבורה (ברוח) כל אחד חשוב בדיוק כמו כל אחד אחר. 
העובדה שהשוויון בא לידי ביטוי בסכימה שאני מציע מעניקה תמיכה קלה לרעיון המוצע.

מסלול החניכה מתקדם מספר לספר. על כן הוא נע מדומיננטיות של תחום ידע אחד לדומיננטיות של תחום אחר.

השרטוט הבא (שעבדכם שירבט עבורכם, כפי שאפשר לנחש) ממחיש את המסלול באופן ויזואלי, כתנועה בין הבתים (רוחות השמים, תחומי ידע).

כמה הערות

========

- אפשר להתנגד לרעיון הבסיסי שבכל ספר יש דומיננטיות של סוג ידע מסוים (זה יכול לחסוך לך את קריאת  הפוסט).

- אפשר להסכים עם הרעיון הבסיסי, אבל להתנגד ליישום המוצע (או לחלקו).

- אפשר להסכים :), או להחליט שלא לנקוט עמדה.

אם מקבלים את הרעיון הכללי, אז הנה כמה נקודות המחזקות את היישום הקונקרטי שהצעתי:

- השוויון בא לידי ביטוי בכמות הספרים לכל תחום ידע, וגם בחלוקה לאלה שבתוך הגלגל ושמחוצה לו.

- לפי הסכימה, החניכה מתחילה בקשב הראשון, הרגיל, ומסתיימת בקשב השלישי. זה קורה פעמיים: בסיום גלגל הזמן, ובסיום הכללי.

- אני חושב שהסכימה הזו אינה מתארת רק את החניכה, אלא הרבה יותר: את החיבורים שבין המרכיבים בתוך הנגואל (החבורה), ובכך את אופני התקשורת/אינטראקציה ביניהם. כל חיבור הוא בעל כיוון חד סתרי.  
ישנם חיבורים ישירים רחבים, כפולים, כגון: מהקשב הראשון לשלישי, ומהנגואל לקשב השני), יש חיבורים ישירים בודדים, לא כפולים, כגון: מהכפיל לגוף הפיסי (= מהקשב השני לראשון), ומהכוונה לנגואל. יש מקרים של חוסר חיבור ישיר, כגון: מהקשב הראשון אל השני (כלומר, הוא חייב תיווך. גם המסלול מהנגואל לכוונה איננו ישיר).

אפשר להפיק הרבה מידע מהסכימה: לדוגמה: מהקשב הראשון אפשר להגיע בקלות יחסית לכוונה, אבל הכוונה לא יכולה להגיע אל העולם-המוכר (הקשב הראשון), אלא בתיווך של הנגואל או הכפיל (לכן קסטנדה לדעתי לא פגש את סילביו מנואל מעולם בקשב הראשון).

ערך מוסף חשוב ביותר שהסכימה מציעה: 
מכל בית יש גישה לכל בית אחר בשני מסלולים אפשריים, כלומר אין תלות באף אחד. אם אחד הגורמים לא יתקיים, השאר ימשיכו להיות מחוברים ביניהם. זה משתלב היטב עם העיקרון שמבנה החבורה בנוי על עצמאות (אי תלות) מקסימלית, כגון: כל בית הוא יחידה עצמאית שאינה תלויה לקיומה בחבורה.

אני בדרך כלל מציין שהדברים שלי הם פרשנות, ספקולציה. במקרה זה אני מדגיש זאת באופן מיוחד.

============== 

17.11.19

אחרי המהלומה האחרונה, חייבים קצת מוסיקה.

============== 

18.11.19

פינת התנ"ך

========

כמדומני שפרשת השבוע עוסקת במציאת רבקה עבור יצחק על ידי אליעזר עבד אברהם.

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ, וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם, אֶל עִיר נָחוֹר. יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. יב וַיֹּאמַר: "יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: 'הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה', וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".

טו וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת, אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם, וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ. טז וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ". יח וַתֹּאמֶר: "שְׁתֵה אֲדֹנִי", וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ, וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר: "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מַחֲרִישׁ, לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא.

(בראשית כד)

ובמילים אחרות: האם זו את?

ההמשך מזכיר לי משהו, לכאורה שולי ובעל דמיון דחוק.

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ: "הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה?", וַתֹּאמֶר: "אֵלֵךְ". נט וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו. 

[...]

"וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ, וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ." (בראשית כד)

לי זה מזכיר את ההליכה של טליה אחרי הנגואל אליאס אחרי שריפא את חוליאן הצעיר.

The day the nagual Elias and the actor started back home, the young woman was waiting

silently at the edge of town. She carried no suitcases, not even a basket. She seemed to have come merely to see them off. The nagual kept walking without looking at her, but the actor, being carried on a stretcher, strained to say goodbye to her. She laughed and wordlessly merged into the nagual's party. She had no doubts and no problem about leaving everything behind. She had understood perfectly that there was no second chance for her, that the bird of freedom either took sorcerers along or left them behind.

("כוח השקט", פרק 7, "ירידת הרוח")

============== 

19.11.19

שיר יווני משולב בעברית

Aftos o Anthropos

אבל אני מעדיף את הגירסה "היוונית" של זוהר ארגוב

ממליץ על כל 20 הדקות הראשונות באותו אוסף מצוין של זוהר ארגוב.

============== 

20.11.19

אַפְטוֹש.

בגלל הריקוד, א-לה זורבה.

הנחיות לטולטקים:

- מי ששר את המילים בעברית, אני מקווה שב"בואי הלנה" הוא מתכוון ללה-גורדה, שזהו שמה.

לדעתי היא אישה נגואל. סימנים רבים מצביעים על כך.

- ב"אנתרופוס" יש להתכוון לצורה האנושית, כמובן :)

כאן.

============== 

20.11.19

בזמן שאנו ממתינים לרצון ונהנים ממוסיקה יוונית, יש מקום לקצת דברי תורה, מה שקרוי אצלנו "שיח הלוחמים".

חוסר-רבב הוא חוסר יכולת

=================

מה שתורגם לעברית בצדק כ"חוסר רבב" (ללא דופי) הוא המונח באנגלית impeccability.

מבחינה לשונית, המונח כולל את אי היכולת: im-pecc-ability.

המשמעות המילולית שייכת כנראה רק לזמן קדום, וככל הנראה אין לה זכר אצל דוברי השפה היום.

אני רוצה להחזיר את המשמעות הזו לחיים, לא במלואה, רק את אי היכולת. (זכותי, לא? 😊)

אם כן, אני שואל, על איזו אי-יכולת מדובר, ומי המנוול ששולל מהלוחם את היכולת הזו?

.

אני מציע שהתשובות לשאלות אלה נמצאות במשפט הבא, שלאחרונה הוזכר כאן:

"המוות לא מתיר [לא מרשה] לו [ללוחם] זמן להיצמד לשום דבר".

[בפוסט שעסק בכך הצעתי שמניעת הזמן נובעת מהַקשר ההדוק שבין היצמדויות למוות, ולכן אין מרווח זמן בין היצמדות והופעת המוות. בכל היצמדות יש מוות קטן. מי שרגיש לנוכחות המוות לא יכול לאחוז בדבר מבלי "לקבל כוויה"]

לסיכום, 

אי היכולת הרמוזה במושג המקורי של "חוסר רבב" היא אי היכולת להיצמד, ומי ששולל  את היכולת הזו מהלוחם הוא המוות.

.

נ.ב. המובן המקורי הקדום של המונח האנגלי הוא אי היכולת לחטוא.

============= 

20.11.19

שתי הערות לגבי ההערה הקודמת:

1. מי שלא חושב שיש הצדקה להתעסק במובן הקדום של המונח, פטור כמובן מהשאלות שהעליתי ומהדיון כולו.

2. המוות הכרוך בהיצמדות עניינו בזליגת האנרגיה דרך הדבר שאליו אנו נצמדים.

אפרופו יוונית,

אני קורא בימים אלה את הספר "הקודקס של ארכימדס". קודקס הוא מגילת קלף בעלת מבנה של ספר.

הספר הוא על הספר העתיק הזה.

לא רע. הקודקס הזה, במקורו נכתב עליו טקסט של ארכימדס, כלומר הועתק, לא המקורי. ובשלב מסוים מחקו את הכתוב כדי לכתוב עליו תפילות נוצריות. חוקרים מנסים בכל מיני דרכים מתוחכמות לנסות לשחזר משהו מהטקסט המקורי. (50 שנה עמלו חוקרים לשחזר מגילות גנוזות מקומראן שהבדווים קרעו כדי לקבל יותר כסף, ובכמה מקרים הבעירו כדי להתחמם. וכמה יצירות הושמדו ואבדו לעד בליל הבדולח?)

מדהים, לא? וכמו שאומר המחבר: אכזרי. למחוק טקסט של ארכימדס כדי, בלשון שלי: לכתוב עליו קשקושים דתיים. הספר גם מזכיר את השמדת כתבי היד הקדומים הרבים שהיו בקונסטנטינופול על ידי הצלבנים,  שריפת הספרייה הקדומה באלכסנדריה וסיפורי הרס אחרים. כתבי היד נמצאים במירוץ הישרדות, ובכל פעם שהם מועתקים, הם מגדילים את סיכויי השרידות ההיסטורית שלהם. מי שהגיע לעידן הדפוס, המאה ה-15, אפשר להגיד שהוא ניצל.

אני בתחושה שכוחות היצירה וההרס השתכללו מאד עם המצאת המדיה הדיגיטלית. בקלות ניתן היום ליצור ולהפיץ ידע, אבל בקלות רבה מאד גם ניתן לסלף ולהשמיד ידע.

לכן צריך לשמר את ספרי קסטנדה בפורמט לא דיגיטלי.

הצבעתי בזמנו בכמה הזדמנויות על דוגמאות לעיוותים/סילופים שכבר פשטו בציטוטים מספרי קסטנדה באינטרנט.

=============

21.11.19

אפרופו מגילות וקודקסים של העולם הקדום.

הנה קטע יפה משיר ישן (מחורז) של אפרים תלמי. נתקלתי בו בספר די ישן שנקרא "נכסי החיים - הספר לבני הנעורים" משנת 1967. ספר מסוג שאפילו ספריות כבר לא מחזיקות.

הנגב הוא גְוִיל קדום / אפרים תלמי

=============

הנגב הוא גויל קדום,

דומם, רדום,

מתוח עד אין סוף.

אפור צהוב - - 

מרוב שנים, מֵרוּח, משַרַב,

נמחק הכתב

דורות רבים חרתו עליו

בלב נכאב.

בלהט דם, ביצר עז,

נִמחַה הכתב וָגָז...

רק עקבותיו

נותרו עוד במרחב,

בְּסֶתֶר גיא חָרֵב,

בחול יוקד צורב,

בתל סלעים בודד,

בשביל כָּבַש נודד - - - 

(ההמשך מדבר על החלוצים, הפרחת השממה' חידוש החיים בנגב וכו.)

אפילו האנציקלופדיה העברית מתחילה להיעלם מספריות. לא יאומן.

היא לא נמצאת באינטרנט, ובכך היא בעצם הולכת ונעלמת. אני לא שומר לה טינה על כך שאין בה ערך עבור קסטנדה (מדהים, לא?). אבל יש בה ערכים נפלאים: אחד מהם הוא "הזמן", שבהיבט הפילוסופי מציע מבט רחב מאד על תפיסות פילוסופיות שונות אודותיו.

בכל מקרה, שמור אצלי כרך אחד שלה המוקדש כולו לארץ ישראל. המעט שיש בכוחי כרגע לעשות :)

============= 

22.11.19

הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל" של ארמנדו טורס. 

הציור הוא ייצוג משעשע למשפט האחרון.

"מה שתמיד חשבנו לדרכים ברורות ונכונות של חשיבה הן למעשה אמונות
מושתלות.
 "הרעיונות שנעשינו מכורים להם מורכבים מהחומר הצפוף ביותר
שבזיהום הנפשי שלנו. באופן כללי, הם כולם מתחילים מפגם של
תחביר.
 "אם, לעומת זאת, הדרך שבה אנו מדברים אל עצמנו משתנה, אז
הדעות הישנות שלנו מפסיקות להיות הגיוניות, והן תוחלפנה בדעות
חדשות. זו הסיבה שיש כל כך הרבה מערכות אמונה בעולם.
 "מהמרכז של הידיעה השקטה כולנו יודעים את זה, ולכן כה נדיר
שנהיה מוכנים לפעול על פי האמונות שלנו.
 "אנו יכולים לבלות חיים שלמים בדיבור על אהבת הזולת, או הגשת
הלחי השנייה, אבל מי מעז באמת לעשות את זה?
 "עם זאת, באמונות המוצהרות האלה נמצאים המניעים למלחמות
דת, שבהן אנשים נהרגים בגלל הדרך המוזרה שבה הם מבטאים את שמו
של אלוהים."  (עמוד 89)

שבת שלום.

============= 

22.11.19

אני מודה שכאן אני מתקשה ללכת עם קסטנדה. אני חושב שלא מדובר באותה אמונה, כשההבדל הוא רק עניין לשוני.

אני תקוע עם המחשבה שמאחורי אמונות שונות מסתתרות אלות שונות.

=============