המוות כיועץ - סיכום ביניים

אהבה מתוקה.
גירסה חסרת מעוף. בסוף הוא נזכר לנער קצת כנפיים.

אני מביא שוב את הציטוט החשוב מ"מציאות נפרדת" אודות האסטרטגיה המשולשת של הלוחם:

And thus with an awareness of his death, with his detachment, and with the power of his decisions a warrior sets his life in a strategical manner. The knowledge of his death guides him and makes him detached and silently lusty; the power of his final decisions makes him able to choose without regrets and what he chooses is always strategically the best; and so he performs everything he has to with gusto and lusty efficiency.

"When a man behaves in such a manner one may rightfully say that he is a warrior and has acquired

patience!"

***********
הערת אגב,
בחיפושי אחרי משהו אחד מצאתי משהו אחר (כמו ההוא שחיפש אתונות).
הקטע הבא מדבר על האסטרטגיה המשולשלת הזו במילים שונות. דון חואן טוען כנגד קסטנדה שהוא איננו משתמש באף אחד משלושת מרכיבי האסטרטגיה הזו:

 "you also have too much personal history. On the other hand, you don't assume responsibility for your acts; you're not using your death as an adviser, and above all, you are too accessible. In other words, your life is as messy as it was before I met you."

("מציאות נפרדת")

מילון
------
נטילת אחריות למעשיך = כוונה בלתי כפיפה. החלטות נחושות. הקדמת החלטיות מודעת לכל מעשיך. כמה שורות משם הוא מסביר את נטילת האחריות:   to make every act count
המוות כיועץ = המוות כיועץ :)
נגישות  = היצמדות, אי-ריחוק רגשי, חוסר detachment.

***********

מהן עצותיו של המוות, מה מאפיין אותן?
המוות מציע לשמור על ריחוק רגשי (detachment) מכל דבר, כמעט. לא כרעיון, אלא בפועל בכל דבר שאת/ה בא אתו במגע (כמו ההתייעצות עם רבנים על כל צעד ושעל).
איך הוא עושה זאת?
כפי הנראה, לי, כרגע, באופן הבא:
המחשבה על המוות האישי שלך, על סופך, מנתקת אותך מהזדהות עם הפרסונה (הטפיל), ומחַבֶּרֶת אותך אל הכפיל (הרוח). הרוח היא זו שבפועל יועצת לך שלא להיצמד לדַבַר, מלבד הדברים, כולל אנשים, שבהם היא נוכחת.
נראה שהיא משתמשת במוות כבעל ברית, או שהיא נוגעת בך בעצמה, ומעוררת בך צינה בעורף (=סימן ההיכר למגעו של המוות), בכל פעם שאת/ה נצמד רגשית למשהו, שאינך אמור להיצמד אליו.

בהזדמנות אחרת נצלול לתוך שאלת האינטראקציה שבין בעלי הברית והמוות האישי (פני המוות של הבן ברית, בעלי ברית שמנסים לתפוס את מקומו של המוות...)

המוות כיועץ

המגע הקר בעורף וההרחקה מפיתוי. וכמובן: מצד שמאל מאחור.

וכרגיל: אלה הן הצעות פרשניות בלבד.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

15.11.19

אני חושב שאנו חייבים את הגירסה המקורית.

כמה מתוק.

trust this feeling - הלוחם נותן אמון בעוצמתו, לא משנה מה מידתה.

============== 

16.11.19

מסלול החניכה (הפוסט ארוך ועשוי לחייב מצב רוח מיוחד לקוראו :) )

==========

יש לקסטנדה 12 ספרים.

בחבורה ישנם 4 בתים, 4 לוחמים (אחד בכל בית), לכל אחד מהם תחום ידע משלו. 

בשלושה מהבתים יש קשב ייחודי, ולכן אני נוטה לחשוב שישנם 4 סוגי קשב (אבל זו לא נקודה קריטית לעניין הפוסט).

ישנו גם טיפוס חמישי של לוחם: השליח, אבל, באופן לא מאד מפתיע, אין לו בית. 

4 תחומי הידע הם: 

מזרח - יקוש, קשב ראשון, לוחם ויסנטה.

צפון   - חלימה, קשב שני, לוחם חנארו.

מערב - כוונה, קשב שלישי, לוחם סילביו מנואל.

דרום  - נגואל, קשב רביעי (הצעה שלי, אם כי לא נאמר, אפילו לא ברמז קטן), לוחם דון חואן.

12 הספרים מתחלקים ל-4, ולדעתי זה לא מקרי שיש 12.

אני רוצה להציע שכל בית (תחום ידע, קשב) זוכה להיות מיוצג בשלושה מהספרים. 
לא שבשלושה ספרים אלה הוא היחידי המופיע בהם, אלא שיש לו דומיננטיות ברורה בהם.

הנה החלוקה שאני מציע

----------------------------

משנתו של דון חואן - יקוש

מציאות נפרדת - נגואל

מסע לאיכטלאן - חלימה

סיפורי עוצמה - נגואל

הטבעת השניה של העוצמה - יקוש

מתנת הנשר - כוונה

האש מבפנים - חלימה

עוצמת השקט - כוונה

=============

גלגל הזמן - נגואל

אמנות החלימה - חלימה

מעברים קסומים - יקוש

צדו הפעיל - כוונה

שמונה הספרים הראשונים זוכים כל אחד לפרק בספר "גלגל הזמן".

בשמונה הספרים הראשונים, המייצגים את גלגל הזמן, כל אחד מתחומי הידע מיוצג בשני ספרים, ומחוץ לגלגל, כל אחד מיוצג בספר אחד.

עיקרון השוויון הוא מאפיין מאד מהותי של הרוח, לעומת ההיררכיה והשעבוד המאפיינים את עולמנו, המנוהל על ידי המערכת הטפילית. בחבורה (ברוח) כל אחד חשוב בדיוק כמו כל אחד אחר. 
העובדה שהשוויון בא לידי ביטוי בסכימה שאני מציע מעניקה תמיכה קלה לרעיון המוצע.

מסלול החניכה מתקדם מספר לספר. על כן הוא נע מדומיננטיות של תחום ידע אחד לדומיננטיות של תחום אחר.

השרטוט הבא (שעבדכם שירבט עבורכם, כפי שאפשר לנחש) ממחיש את המסלול באופן ויזואלי, כתנועה בין הבתים (רוחות השמים, תחומי ידע).

כמה הערות

========

- אפשר להתנגד לרעיון הבסיסי שבכל ספר יש דומיננטיות של סוג ידע מסוים (זה יכול לחסוך לך את קריאת  הפוסט).

- אפשר להסכים עם הרעיון הבסיסי, אבל להתנגד ליישום המוצע (או לחלקו).

- אפשר להסכים :), או להחליט שלא לנקוט עמדה.

אם מקבלים את הרעיון הכללי, אז הנה כמה נקודות המחזקות את היישום הקונקרטי שהצעתי:

- השוויון בא לידי ביטוי בכמות הספרים לכל תחום ידע, וגם בחלוקה לאלה שבתוך הגלגל ושמחוצה לו.

- לפי הסכימה, החניכה מתחילה בקשב הראשון, הרגיל, ומסתיימת בקשב השלישי. זה קורה פעמיים: בסיום גלגל הזמן, ובסיום הכללי.

- אני חושב שהסכימה הזו אינה מתארת רק את החניכה, אלא הרבה יותר: את החיבורים שבין המרכיבים בתוך הנגואל (החבורה), ובכך את אופני התקשורת/אינטראקציה ביניהם. כל חיבור הוא בעל כיוון חד סתרי.  
ישנם חיבורים ישירים רחבים, כפולים, כגון: מהקשב הראשון לשלישי, ומהנגואל לקשב השני), יש חיבורים ישירים בודדים, לא כפולים, כגון: מהכפיל לגוף הפיסי (= מהקשב השני לראשון), ומהכוונה לנגואל. יש מקרים של חוסר חיבור ישיר, כגון: מהקשב הראשון אל השני (כלומר, הוא חייב תיווך. גם המסלול מהנגואל לכוונה איננו ישיר).

אפשר להפיק הרבה מידע מהסכימה: לדוגמה: מהקשב הראשון אפשר להגיע בקלות יחסית לכוונה, אבל הכוונה לא יכולה להגיע אל העולם-המוכר (הקשב הראשון), אלא בתיווך של הנגואל או הכפיל (לכן קסטנדה לדעתי לא פגש את סילביו מנואל מעולם בקשב הראשון).

ערך מוסף חשוב ביותר שהסכימה מציעה: 
מכל בית יש גישה לכל בית אחר בשני מסלולים אפשריים, כלומר אין תלות באף אחד. אם אחד הגורמים לא יתקיים, השאר ימשיכו להיות מחוברים ביניהם. זה משתלב היטב עם העיקרון שמבנה החבורה בנוי על עצמאות (אי תלות) מקסימלית, כגון: כל בית הוא יחידה עצמאית שאינה תלויה לקיומה בחבורה.

אני בדרך כלל מציין שהדברים שלי הם פרשנות, ספקולציה. במקרה זה אני מדגיש זאת באופן מיוחד.

============== 

17.11.19

אחרי המהלומה האחרונה, חייבים קצת מוסיקה.

============== 

18.11.19

פינת התנ"ך

========

כמדומני שפרשת השבוע עוסקת במציאת רבקה עבור יצחק על ידי אליעזר עבד אברהם.

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ, וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם, אֶל עִיר נָחוֹר. יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. יב וַיֹּאמַר: "יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: 'הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה', וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".

טו וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת, אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם, וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ. טז וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ". יח וַתֹּאמֶר: "שְׁתֵה אֲדֹנִי", וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ, וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר: "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מַחֲרִישׁ, לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא.

(בראשית כד)

ובמילים אחרות: האם זו את?

ההמשך מזכיר לי משהו, לכאורה שולי ובעל דמיון דחוק.

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ: "הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה?", וַתֹּאמֶר: "אֵלֵךְ". נט וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו. 

[...]

"וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ, וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ." (בראשית כד)

לי זה מזכיר את ההליכה של טליה אחרי הנגואל אליאס אחרי שריפא את חוליאן הצעיר.

The day the nagual Elias and the actor started back home, the young woman was waiting

silently at the edge of town. She carried no suitcases, not even a basket. She seemed to have come merely to see them off. The nagual kept walking without looking at her, but the actor, being carried on a stretcher, strained to say goodbye to her. She laughed and wordlessly merged into the nagual's party. She had no doubts and no problem about leaving everything behind. She had understood perfectly that there was no second chance for her, that the bird of freedom either took sorcerers along or left them behind.

("כוח השקט", פרק 7, "ירידת הרוח")

============== 

19.11.19

שיר יווני משולב בעברית

Aftos o Anthropos

אבל אני מעדיף את הגירסה "היוונית" של זוהר ארגוב

ממליץ על כל 20 הדקות הראשונות באותו אוסף מצוין של זוהר ארגוב.

============== 

20.11.19

אַפְטוֹש.

בגלל הריקוד, א-לה זורבה.

הנחיות לטולטקים:

- מי ששר את המילים בעברית, אני מקווה שב"בואי הלנה" הוא מתכוון ללה-גורדה, שזהו שמה.

לדעתי היא אישה נגואל. סימנים רבים מצביעים על כך.

- ב"אנתרופוס" יש להתכוון לצורה האנושית, כמובן :)

כאן.

============== 

20.11.19

בזמן שאנו ממתינים לרצון ונהנים ממוסיקה יוונית, יש מקום לקצת דברי תורה, מה שקרוי אצלנו "שיח הלוחמים".

חוסר-רבב הוא חוסר יכולת

=================

מה שתורגם לעברית בצדק כ"חוסר רבב" (ללא דופי) הוא המונח באנגלית impeccability.

מבחינה לשונית, המונח כולל את אי היכולת: im-pecc-ability.

המשמעות המילולית שייכת כנראה רק לזמן קדום, וככל הנראה אין לה זכר אצל דוברי השפה היום.

אני רוצה להחזיר את המשמעות הזו לחיים, לא במלואה, רק את אי היכולת. (זכותי, לא? 😊)

אם כן, אני שואל, על איזו אי-יכולת מדובר, ומי המנוול ששולל מהלוחם את היכולת הזו?

.

אני מציע שהתשובות לשאלות אלה נמצאות במשפט הבא, שלאחרונה הוזכר כאן:

"המוות לא מתיר [לא מרשה] לו [ללוחם] זמן להיצמד לשום דבר".

[בפוסט שעסק בכך הצעתי שמניעת הזמן נובעת מהַקשר ההדוק שבין היצמדויות למוות, ולכן אין מרווח זמן בין היצמדות והופעת המוות. בכל היצמדות יש מוות קטן. מי שרגיש לנוכחות המוות לא יכול לאחוז בדבר מבלי "לקבל כוויה"]

לסיכום, 

אי היכולת הרמוזה במושג המקורי של "חוסר רבב" היא אי היכולת להיצמד, ומי ששולל  את היכולת הזו מהלוחם הוא המוות.

.

נ.ב. המובן המקורי הקדום של המונח האנגלי הוא אי היכולת לחטוא.

============= 

20.11.19

שתי הערות לגבי ההערה הקודמת:

1. מי שלא חושב שיש הצדקה להתעסק במובן הקדום של המונח, פטור כמובן מהשאלות שהעליתי ומהדיון כולו.

2. המוות הכרוך בהיצמדות עניינו בזליגת האנרגיה דרך הדבר שאליו אנו נצמדים.

אפרופו יוונית,

אני קורא בימים אלה את הספר "הקודקס של ארכימדס". קודקס הוא מגילת קלף בעלת מבנה של ספר.

הספר הוא על הספר העתיק הזה.

לא רע. הקודקס הזה, במקורו נכתב עליו טקסט של ארכימדס, כלומר הועתק, לא המקורי. ובשלב מסוים מחקו את הכתוב כדי לכתוב עליו תפילות נוצריות. חוקרים מנסים בכל מיני דרכים מתוחכמות לנסות לשחזר משהו מהטקסט המקורי. (50 שנה עמלו חוקרים לשחזר מגילות גנוזות מקומראן שהבדווים קרעו כדי לקבל יותר כסף, ובכמה מקרים הבעירו כדי להתחמם. וכמה יצירות הושמדו ואבדו לעד בליל הבדולח?)

מדהים, לא? וכמו שאומר המחבר: אכזרי. למחוק טקסט של ארכימדס כדי, בלשון שלי: לכתוב עליו קשקושים דתיים. הספר גם מזכיר את השמדת כתבי היד הקדומים הרבים שהיו בקונסטנטינופול על ידי הצלבנים,  שריפת הספרייה הקדומה באלכסנדריה וסיפורי הרס אחרים. כתבי היד נמצאים במירוץ הישרדות, ובכל פעם שהם מועתקים, הם מגדילים את סיכויי השרידות ההיסטורית שלהם. מי שהגיע לעידן הדפוס, המאה ה-15, אפשר להגיד שהוא ניצל.

אני בתחושה שכוחות היצירה וההרס השתכללו מאד עם המצאת המדיה הדיגיטלית. בקלות ניתן היום ליצור ולהפיץ ידע, אבל בקלות רבה מאד גם ניתן לסלף ולהשמיד ידע.

לכן צריך לשמר את ספרי קסטנדה בפורמט לא דיגיטלי.

הצבעתי בזמנו בכמה הזדמנויות על דוגמאות לעיוותים/סילופים שכבר פשטו בציטוטים מספרי קסטנדה באינטרנט.

=============

21.11.19

אפרופו מגילות וקודקסים של העולם הקדום.

הנה קטע יפה משיר ישן (מחורז) של אפרים תלמי. נתקלתי בו בספר די ישן שנקרא "נכסי החיים - הספר לבני הנעורים" משנת 1967. ספר מסוג שאפילו ספריות כבר לא מחזיקות.

הנגב הוא גְוִיל קדום / אפרים תלמי

=============

הנגב הוא גויל קדום,

דומם, רדום,

מתוח עד אין סוף.

אפור צהוב - - 

מרוב שנים, מֵרוּח, משַרַב,

נמחק הכתב

דורות רבים חרתו עליו

בלב נכאב.

בלהט דם, ביצר עז,

נִמחַה הכתב וָגָז...

רק עקבותיו

נותרו עוד במרחב,

בְּסֶתֶר גיא חָרֵב,

בחול יוקד צורב,

בתל סלעים בודד,

בשביל כָּבַש נודד - - - 

(ההמשך מדבר על החלוצים, הפרחת השממה' חידוש החיים בנגב וכו.)

אפילו האנציקלופדיה העברית מתחילה להיעלם מספריות. לא יאומן.

היא לא נמצאת באינטרנט, ובכך היא בעצם הולכת ונעלמת. אני לא שומר לה טינה על כך שאין בה ערך עבור קסטנדה (מדהים, לא?). אבל יש בה ערכים נפלאים: אחד מהם הוא "הזמן", שבהיבט הפילוסופי מציע מבט רחב מאד על תפיסות פילוסופיות שונות אודותיו.

בכל מקרה, שמור אצלי כרך אחד שלה המוקדש כולו לארץ ישראל. המעט שיש בכוחי כרגע לעשות :)

============= 

22.11.19

הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל" של ארמנדו טורס. 

הציור הוא ייצוג משעשע למשפט האחרון.

"מה שתמיד חשבנו לדרכים ברורות ונכונות של חשיבה הן למעשה אמונות
מושתלות.
 "הרעיונות שנעשינו מכורים להם מורכבים מהחומר הצפוף ביותר
שבזיהום הנפשי שלנו. באופן כללי, הם כולם מתחילים מפגם של
תחביר.
 "אם, לעומת זאת, הדרך שבה אנו מדברים אל עצמנו משתנה, אז
הדעות הישנות שלנו מפסיקות להיות הגיוניות, והן תוחלפנה בדעות
חדשות. זו הסיבה שיש כל כך הרבה מערכות אמונה בעולם.
 "מהמרכז של הידיעה השקטה כולנו יודעים את זה, ולכן כה נדיר
שנהיה מוכנים לפעול על פי האמונות שלנו.
 "אנו יכולים לבלות חיים שלמים בדיבור על אהבת הזולת, או הגשת
הלחי השנייה, אבל מי מעז באמת לעשות את זה?
 "עם זאת, באמונות המוצהרות האלה נמצאים המניעים למלחמות
דת, שבהן אנשים נהרגים בגלל הדרך המוזרה שבה הם מבטאים את שמו
של אלוהים."  (עמוד 89)

שבת שלום.

============= 

22.11.19

אני מודה שכאן אני מתקשה ללכת עם קסטנדה. אני חושב שלא מדובר באותה אמונה, כשההבדל הוא רק עניין לשוני.

אני תקוע עם המחשבה שמאחורי אמונות שונות מסתתרות אלות שונות.

=============