שיעוריו של הנץ הלבן

הסיפור על הנץ הלבן מופיע ב"מסע לאיכטלאן" בפרק "המוות הוא יועץ".
כל סיפור בספרים שלנו הוא עתיר בלקחים ורעיונות. לפרטים רבים, הנראים שוליים, יש משמעות.
אני מביא סיפור זה כי הוא נוגע לכמה עניינים שהועלו כאן לאחרונה.

הנץ הלבקן היה נץ מהיר מאד שהיה חוטף אפרוחי תרנגולות מסוג מסוים, מהמשק של סבו של קסטנדה. קסטנדה התגורר שם בילדותו.
קסטנדה הנער היה צלף ופגע בנצים רבים שניסו לצוד בחוות הסב, אך הנץ הלבקן היה מהיר וחמקמק ביותר. במילים של דון חואן: מהיר כמו אור.
קרלוס התבקש על ידי הסב לצוד את הנץ הלבן, והוא יצא למצוד שנמשך כחודשיים.
בשלב מסוים של המצוד, לאחר חודשיים, קסטנדה נרדם תחת עץ אקליפטוס והתעורר לקול קריאת נץ. הוא הבחין בנץ הלבן עומד מעליו, על צמרת העץ. קסטנדה היה מאחוריו (ומתחתיו) ולשמאלו, אך נאלץ להמתין זמן רב מאד למצב המתאים לירי.
כשהוא סוף סוף עמד לירות בנץ, הוא חש צינה (chill) בקצה עמוד השידרה, ואז הוא קם והסתלק מהמקום מבלי לירות, ומבלי להביט אחורנית ולתהות מה עם הנץ.
דון חואן אמר שההתנהגות הזו הייתה בעקבות עצתו של המוות, אשר את לחישתו חש קסטנדה כצינה.

הסיפור ממחיש את המוות העוקב אחרינו וצד אותנו. ההמחשה נעשית, לדעתי, באמצעות הנץ וגם באמצעות קסטנדה הצייד.
לדעתי זהו אירוע השייך לאלבום האירועים הראויים להיזכר מחייו. הופעות הרוח תמיד קשורות בנוכחות המוות. המוות הוא שמעניק עוצמה לדברים. כפי שהצעתי, המוות הוא אספקט של הרוח.

לאחרונה תהיתי האם אלבום האירועים הראויים להיזכר של הלוחם דומה במהותו לאוסף הסיפורים הראויים להיזכר של היאקים, ואם כן, האם גם אירועי האלבום הם תבוסות/כישלונות בפן הארצי שלהם.
המקרה שלפנינו, שאני מציע לכלול אותו באלבום, מאשר את הדבר. אחרי חודשיים של מרדף, כשסוף סוף נקרית ההזדמנות לירות בנץ ולסלק את המטרד, הוא קם ומסתלק מהמקום. על פי שיקולים של רווח והפסד ארציים, זהו כישלון ברור ומהדהד.

יש בסיפור דוגמה לעצה של המוות. מתן העצה נחווית כצינה. התוצאה המעשית של העצה הייתה לקום להסתלק מהמקום.
הצעתי שאירועי האלבום הם הליבות המופשטות של הכישוף. ההתקדמות בדרך אל החירות היא התקדמות בידע. הלוחם יוצא אל הידע כמו אל מלחמה. ברור שמדובר בידע שקט.
כלומר, הלקח מהסיפור הוא ידע שקט, לא מסוג הידע שבו מתעסק המיינד. אי אפשר למצות את העצה ב"אל תירה, קום והסתלק מהמקום". זהו רק נוסח מילולי של התוצאה המעשית הארצית של העצה. הגוף, להבדיל מהמיינד, קיבל כאן פיסת ידע, ליבה מופשטת של הכישוף, ויש לו עכשיו "מושג" אודות האופן שבו המוות עוקב אחרינו, צד אותנו ועשוי לייעץ לנו.
ידע שהוא אצור, ככל הנראה, בכפיל, ואולי נחווה, אם בכלל, כהרגשה (feeling).

יש בסיפור גם התייחסות ל"התנקשות מרחוק" של המוות, המוזכרת בשירו של חוסה גורוסטיצה.
לצוד בעזרת רובה, זה לצוד מרחוק. זו אפילו הדוגמה הטיפוסית להתנקשות, לא?
נאמר: "המוות נמצא לשמאלנו כמו שאתה [עם הרובה] נמצאת לשמאלו של הנץ הלבן" (עמוד 48)
מועמד נוסף להסבר ההתנקשות מרחוק הוא הכוח הממוטט (tumbler) המתלווה לכוח המתגלגל ("האש מבפנים"), המופיע בראייה כגלגלי אש המתגלגלים לעברנו ופוגעים בנו. הגלגלים, או הכדורים, הללו נשלחים מהנשר על גבי ההאצלות, כלומר.... משוגרים מרחוק.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

==========

8.11.19

לגבי הקטע האחרון בפוסט, ההתנקשות מרחוק: ישנו גורם שלישי המועמד לתפקיד הנמשל:

על פי השיר, שבו גם נאמר שהמוות מתנקש בנו מרחוק, המוות מתנקש בנו דרך הדברים שאנו משתוקקים אליהם. כלומר, "מרחוק" במובן של תיווך.
אני חושב שברמת האנרגיה, מרחקים אכן נמדדים במספר המתווכים. לדוגמה: בדיאגרמת 8 הנקודות: המרחק מהנגואל, או הטונל, אל הרצון הוא קצר, מידי, ללא תיווך, אבל אל המחשבות ישנו תיווך של 3 מתווכים: הדיבור, ההרגשה והרצון.

קסטנדה עם הרובה הוא רק משל לדעתי לגלגלי האש המשוגרים אלינו מהנשר, שהם מצד אחד מזינים אותנו ומצד שני ממיתים אותנו, קצת בכל פעם. 

=============

8.11.19

קצת הומור:

ואחד שהוא פחות מצחיק, אבל יש בו לדעתי הרבה מן האמת. הוא ממחיש את ההצעה הפרשנית שלי, שלא ברור באיזו מידה, אם בכלל, יש לנו חלק בהתקדמות הרוחנית שלנו.

ובמבט אחר:

היד הדוחפת היא המוות, והיד התופשת היא הרוח. שתיהן שייכות לאותה יישות.

============= 

8.11.19

במיוחד לליאורה שהזמינה שיר של רבקה מרים.

השיר לא נמצא בספרון שאצלי, אבל מצאתי אותו באינטרנט אז לא עמדתי בפיתוי ל"העתק-הדבק". 

לספר שאצלי קוראים: "הקולות לקראתם" והכריכה שלו כל כך לא צבעונית, שברעש הצבעוניות ופיתויי הסרק שעטים עלינו מכל עבר, הוא כמו אי של שלווה. (עם קצת ליטוש אני עושה מזה שיר :))

מעבֶר מִזה

נִתְקַלְתִּי בְּחָתוּל שֶׁבָּא מֵעֵבֶר מִזֶּה.

עַד כְּדֵי כָּךְ מֵת, שֶׁחָצָה אֶת מוֹתוֹ וְשׁוּב הָיָה חַי.

הִנֵּהוּ מְיַלֵּל. מַה יִּרְצֶה לוֹמַר וְטֶרֶם שָׁמַעְתִּי.

רשמים טולטקיים (שלי):

דרגות של מיתה. בדרגה הגבוהה ביותר: השלת הצורה האנושית מעלינו (= "כל כך מת"), אנו חיים במלוא מובן המילה, והמעבר אז בשער המוות, הלוך וחזור, הוא מעשה שבשגרה.

ואלה הקולות לקראתכם

============= 

10.11.19

נמשיך עם בדיחות הדעת

(נסטור הציע להמשיך לספר בדיחות בזמן שהם ממתינים ל????)

אני לא יודע לְמה הכוונה בחלק הראשון לגבי הדלעת, אבל הרושם הכללי, על סמך ההמשך, הוא משעשע.

וזה מזכיר לי את הרעיון הפרשני (שלי) שהרוח/הכפיל שלי איננה/ו יודע את נסיבות קיומי, את "הסיפור" בעולם הזה, את הסרט שבו אני, רסיס שלה, לכוד בו, אבל, לדעתי, היא יודעת את ההרגשות העוברות עליי.

ההרגשות הן, לדעתי, המצע המשותף לכל העולמות, כי הוא של הרוח, המעניקה חיים לכל העולמות.

הרוח יודעת ש(עכשיו) חוויתי צחוק. היא לא יודעת מה גרם לי לכך, כי אין לה גישה ל"סיפורים" האלה. אי אפשר להיכנס לעולמות הלא אורגנים ללא הסכמתם ("אמנות החלימה"), כלומר אי אפשר להיכנס לאחורי הקלעים של המציאות הזו.

היום אנו יכולים להשתמש בדימוי של "סרט" המציאות, ואנו יודעים שבסרט אנו שוכחים את עצמנו, הצופים, ונשאבים ומזדהים עם הסיפור. הקדמונים השתמשו בדימוי של חלום, וכפי שהצעתי לאחרונה, המיינד הטפילי לא יכול להסתיר מאיתנו את החלומות שלנו, ואת העובדה שאנו מרגישים בהם כאילו הם מציאות.

מעניין שאפלטון במשל המערה הציע משהו שלדעתי אפשר לכנותו "שלב קדם לדימוי של סרט", כלומר המציאות היא צללים המוקרנים/נופלים על קיר המערה. המשל שלו עשיר יותר ושאר הפרטים בהחלט מתאימים לתפיסה הטולטקית, כגון: מבטנו הנעול בכיוון קיר המערה, והגאולה מתחילה בשחרור הקיבעון הזה של המבט. אצל הטולטקים: העיניים מוליכות את הכוונה, והכוונה מגדירה/קובעת את המציאות.

בהזדמנות, ראוי יהיה לצלול למשל הזה ולבחון את הדמיון שבו לתפיסה הטולטקית הכוללת.

ועד אז,

דה ז'ה וו.

חידת טריויה, בערך:

מה בספרות שלנו הוא המתאים ביותר להיקרא "דה ז'ה וו"?

התשובה בלבן בשורה הבאה. יש למשוך את העכבר לחוץ וגו'.

אותו עלה הנופל 4 פעמים.

=============

11.11.19

הערה לגבי ההערה האחרונה:

אני חושב שחווית הדה-ז'ה-וו נוכחת מאד בחייהם של המכשפים, כי, לדעתי, הם כמו דונה מרסדס, מקדימים את עצמם בצעד. 

אני רוצה לבצע גיחה עכשיו לסיום של פרק 4 ב"אמנות החלימה", ולהצביע על משפט מעניין וחשוב, וכצפוי סתום, שמזכיר (לי) במידה מסוימת את:

" אין מזל לישראל" 

=============

אומרים שנאמר מפי רבי יוחנן, תלמוד בבלי, מסכת שבת. 

"מהו הכוח היכול לגרום לביש גדא עצל שכמותי לעשות את כל הדברים האלה?"
"המניע היחיד שאני מכיר הוא הרצון לחפש את החירות. החירות להמריא ולעוף אל האין סוף אשר שם [בחוץ]. החירות להתמוסס, לנסוק; להיות כמו שלהבת הנר, שאף שהיא ניצבת כנגד אורם של ביליון הכוכבים, היא לא נפגמת, שכן היא מעולם לא העמידה פנים שהיא יותר ממה שהיא; שלהבת נר, ותו לא." (עמוד 81. תיקנתי קלות את התרגום)

הנוסח באנגלית, למי שרוצה:

"To seek freedom is the only driving force I know. Freedom to fly off into that infinity out there. Freedom to dissolve; to lift off; to be like the flame of a candle, which, in spite of being up against the light of a billion stars, remains intact, because it never pretended to be more than what it is: a mere candle." 

כמה נקודות שאני רוצה להפנות אליהן את תשומת הלב:

- ניצבת כנגד - במובן של מאבק, ולא רק  "מול". שני המובנים נמצאים באנגלית וגם בתרגום שהצעתי. מאז שהאנושות זוכרת את עצמה ישנו הרעיון שהכוכבים שולטים בעולמנו ובגורל כולנו: בני אדם ושאר יצורים. נוסיף לכך את הרעיון הטולטקי שהלוחם שואף להשתחרר מהכוחות הכולאים אותו בעולם זה וקיבלנו מאבק בכוכבים.

נראה שהמשפט הנ"ל מהיהדות אומר משהו דומה: אין לנו, היהודים, כוכב או קבוצת כוכבים, מזל. הכוכבים אינם לצדנו (ומי שאינו לצדנו, הוא נגדנו :) )

- מה שפוגם אותנו הוא העמדת הפנים. במהותנו אנו נקודת מאסף. פקעת הסיבים דמוית הביצה מעניקה לנו גוף, כזה או אחר בתלות במיקום הנקודה בה, ואנו הולכים לאיבוד במסיכה הזו (הזדהות וחשיבות עצמית). החירות היא לצאת מהפקעת, הלוכדת בתוכה את הלהבה שלנו ואת זוהרה, ולנסוק אל מעבר לכוכבים.

כמה צלילים שאולי יעזרו לכם לעמוד כנגד הכוכבים, ולא תאמרו כביאליק "הכוכבים רימו אותי":

============= 

11.11.19

============= 

12.11.19

מה צריך ללחוש באוזנה של מלכת היופי העולמית?

משהו שעבד היה מקבל את התפקיד ללחוש לכל מצביא רומי שהיה מגיע עטור ניצחונות לרומא, לאורך הטקס והחגיגות (כנראה), בשיא תהילת חייו.

האמירה מוזכרת בספרות שלנו. רשמתי אותה בשורה הבאה בלבן:

אל תשכח את המוות.

בזמן שאנו ממתינים לרצון, הנה עוד משהו מצחיק (שימו לב שהכותב הוא ישוע):

============= 

12.11.19

פעם נשאל עגנון למה הוא לא קורא את ס.יזהר. הוא ענה:

"מדוע אקרא את זה ולא אבין, מוטב אקרא קאנט ולא אבין".

ואני כמובן מציע במקרה כזה לקרוא את קסטנדה.

============= 

13.11.19

חוזרים לטקסט, אין לנו זמן למשחקים. 

מי מונע מאיתנו בזבוז זמן?

המוות.

"הוא [הלוחם] יודע שהמוות שלו יוקש אותו והוא [המוות] לא ייתן לו זמן להיצמד לשום דבר". ("מציאות נפרדת")

באנגלית:

"He knows his death is stalking him and won't give him time to cling to anything".

המשפט מופיע במסגרת קטע מאד חשוב ב"מציאות נפרדת" העוסק באסטרטגיה המשולשת של הלוחם, המגדירה את אורח חייו כסבלני. הצעתי בעבר שאסטרטגיה זו בעצם מגדירה היטב את המושג "חוסר הרבב".

תזכורת: האסטרטגיה המשולשת היא: המוות כיועץ, ריחוק (רגשי), כוונה בלתי כפיפה.

ההיגיון המסתתר בקטע זה הוא כדלקמן (פרשנות שלי):

המוות כיועץ פירושו מודעות חריפה/חדה למותך. 

המודעות החריפה הזו - אומר דון חואן - מוליכה באופן טבעי אל התעסקות בעצמך, ב"אני". אמצעי המניעה לכך הוא המרכיב השני: הריחוק (הרגשי, detachment).

ואז, מכיוון שהדרך אל האני נחסמה, את/ה פנוי למצוא לך מפלט ברוח, שהיא הגורם היחיד האלטרנטיבי לאני. בנוסף, משתמשים במרכיב השלישי: כוונה בלתי כפיפה (החלטות נחושות) כדי לסלול את הדרך אל הרוח.

זהו ההסבר שלי.

נחזור למשפט השוכב על שולחן הניתוחים:

"הוא [הלוחם] יודע שהמוות שלו יוקש אותו והוא [המוות] לא ייתן לו זמן להיצמד לשום דבר".

אני רוצה להציע, ולא בפעם הראשונה, שהמוות בתפישה הטולטקית הוא תהליך מתמשך, לא כפי שבדרך כלל מציין המושג: מצב ההפוך לחיים. 

מוות הוא זליגת אנרגיה.

כל היצמדות שלנו היא חור בדלי, שדרכו זולגת האנרגיה. 
המודעות למוות היא מודעות לזליגת האנרגיה -  ובזה גלומה המהות של עצות המוות: המוות מתריע על אבדן אנרגיה. הלוחם מצליח, לדעתי, לחוש ממש את המוות שבאבדן האנרגיה.

רמז למוות כתהליך מתמשך ומתגבר ישנו בשיר שדנתי בו לאחרונה, בשמו ובתוכנו: "מוות ללא סוף" של חוסה גורוסטיצה. השיר מופיע ב"מתנת הנשר", כחלק מהפרידה של חנארו מהחניכים (עיינו ערך "צחוקה המשחרר של הכלה הנבגדת").  בשיר דובר על המוות המתנקש בנו מרחוק באמצעות האחיזות שלנו בדברים, בהשתוקקויות שלנו לכוס תה, לחיבוק קלוש...
אגב, הצעתי שהמרכיב המצחיק במצבה של הכלה הוא שהיא ואנחנו, בלא ידיעתנו, מביאים את המוות על עצמנו.

הנה המשפט המבואר:
אם את/ה לוחם המודע למוות בצורה חדה, המוות לא ייתן לך זמן להיצמד לכלום, כי ברגע שתיצמד תחוש את אבדן האנרגיה, ומיד לאחר מכן (ללא מרווח זמן) את המוות.
למה?
כי אבדן אנרגיה הוא מוות.

============= 

14.11.19

באנגלית קל יותר אולי להבהיר את הרעיון, כי יש בה את המילה dying כתהליך. יש בעברית את המקבילות: מיתה, גסיסה, אבל יש איזשהו קושי לעשות בהם שימוש (זה הרושם שלי).
אז באנגלית:

clinging = losing energy = dying.

.
ושוב, לכן אין מרווח זמן בין היצמדות ל-dying.
ובשפה המיתית של דון חואן: המוות לא ייתן לך זמן להיצמד לשום דבר.
.
בנקודה זו אני מוסיף רעיון:
הלוחם נמצא במצב שהוא יכול לזהות את המוות שבהיצמדות (וכך אני מבין את המוות כיועץ).
להבדיל, אנו, האנשים הרגילים, חווים מוות קטן בכל פעם שאנו נאלצים להתנתק ממשהו בחיינו, שאיננו רוצים ביציאתו מחיינו.
כלומר, חווית המיתה היא בעלת משמעות הפוכה לגמרי עבור האדם הרגיל ועבור הלוחם: הלוחם חווה את המוות בהיצמדות, והאדם הרגיל בהתנתקות.

=============
14.11.19

במחשבה שנייה זה לא מפתיע: 
האדם הרגיל חווה את העולם מנקודת המבט של המיינד הזר, ולכן עבורו ריחוק וניתוק מדברי העולם הזה המוכר הוא מיתה, והלוחם, לעומתו, חווה את הדברים מנקודת המבט של הכפיל.
=============