המסע חזרה לאיטלאן כמסע חזרה לגן העדן

אני מציע לראות רובד נוסף, לא רובד יחיד, בסיפור של חנארו המסיים את הספר "מסע לאיכטלאן", סיפור שנתן לספר כולו את שמו. 

אני תוהה, עם נטייה קלה ל"מציע", ש"איכטלאן" Ixtlan, אמנם יש עיר כזו במקסיקו, וייתכן שחנארו אכן חי שם בעבר, מסמלת את Aztlan, שהיא עיר אגדית,  ממנה כנראה נגזר השם אצטקים, כי הם על פי אמונתם הגיעו משם.

האם אני בונה את כל הרעיון על דימיון צלילי בין השמות? (שלא להזכיר תחושת בטן :) )

לא.

בסיומו של הריקוד האחרון של הלוחם, מצביע המוות אל המקום שאליו הדרך פנויה עבורו, הדרך אל החירות: הדרום. הדרום הוא הכיוון הכי חשוב כנראה: משם זורם הזמן לתוך עולמנו, משם מגיעות עצות (ראו בספר של טאישה) ועוד.

ובסיפור שלפנינו:
קסטנדה שואל איך הסתיים סיפור מסעו של חנארו חזרה לאיכטלאן. דון חואן משיב:

"Let's put it this way then. There was no final outcome to Genaro's journey. There will never be any final outcome. Genaro is still on his way to Ixtlan!" Don Genaro glanced at me with piercing eyes and then turned his head to look into the distance, towards the south.
"I will never reach Ixtlan, " he said. His voice was firm but soft, almost a murmur. "Yet in my feelings . . . in my feelings sometimes I think I'm just one step from reaching it. Yet I never will. In my journey I don't even find the familiar landmarks I used to know. Nothing is any longer the same."

ולמה הוא לא יגיע לשם לעולם?

אני מציע שקטע השיר הבא מ"עוצמת השקט" עשוי לענות על כך:

and you, yourself,
perhaps have died eternities of ages out there,
without us knowing about it,
we dregs, crumbs, ashes of you;
you that still are present,
like a star faked by its very light,
an empty light without star
that reaches us,
hiding
its infinite catastrophe.

***********

אחד המקומות המזוהים כיום עם Aztlan קרוי  Chicomoztoc  . הציור הבא מופיע בקודקדס מאוחר, אחרי הופעת הכובש הספרדי, ושם הקודקס מדבר על ההסטוריה של הטולטקים. הכיתוב לקוח מהוויקיפדיה.

Chicomoztoc — the place of the seven caves. The mythical origin of the "nahuatlaca" tribes. From the "Historia Tolteca chicimeca".

**********************

ולסיום, סטייה קלה מהדרך:

כמו בסוף השיר שהובא בסיפור של "מסע לאיכטלאן":

"אבל רוחי [לאחר מותי] תמיד תנדוד נוסטלגית,

באותה פינת סתר של גינת הפרחים שלי."  

זה מתחבר לרעיון נחמד, לא בהכרח נכון בתפיסת העולם הטולטקית:

"פרחים הם הדרך של הארץ לחייך",

צל חיוכך

שבת שלום.

*******************************************8

הערות ותוספות

26.4.20

קריאת שירה כאלטרנטיבה למחשבה על מותך

או: השירה כאמצעי לייקוש עצמי
============================= 

שני הדברים שבכותרת נאמרים ב"עוצמת השקט" עמוד 102.

אופן הייקוש העצמי בעזרת שירה מתואר שם בקטע הבא:

.

"[דון חואן:] אמרתי לך שאני אוהב שירה מנימוקים רבים" אמר. "אני יוקש את עצמי באמצעותם. אני מספק לעצמי טלטלה באמצעותם. אני מקשיב, ובזמן שאתה מקריא, אני מכבה [מפסיק] את הדיאלוג הפנימי שלי ונותן לשקט הפנימי שלי לצבור מומנטום [להתעצם]. אז [then] הצירוף של השיר והשקט מספק את הטלטלה."

הוא אמר שמשוררים נכספים באורח לא מודע לעולמם של המכשפים. מכיוון שהם אינם מכשפים ההולכים בדרך הידע, כיסופים זה כל מה שיש להם.

"הבה נראה אם אתה יכול להרגיש מה שאני מדבר עליו." (עמוד 102)

זהו השיר שמקריא שם קסטנדה:

. . . this incessant stubborn dying,

this living death,

that slays you, oh God,

in your rigorous handiwork,

in the roses, in the stones,

in the indomitable stars

and in the flesh that burns out,

like a bonfire lit by a song,

a dream,

a hue that hits the eye

.

.. . . and you, yourself,

perhaps have died eternities of ages out there,

without us knowing about it,

we dregs, crumbs, ashes of you;

you that still are present,

like a star faked by its very light,

an empty light without star

that reaches us,

hiding

its infinite catastrophe.

תגובת דון חואן לשיר:

"כשאני שומע את המילים," אמר דון חואן משסיימתי לקרוא, "אני מרגיש שהאיש הזה רואה את מהות הדברים, ואני יכול לראות ביחד אתו. לא אכפת לי על מה מדבר השיר. אכפת לי רק מההרגשה שהכיסופים של המשורר מביאים אליי. אני שואל את כיסופיו, ואיתם אני שואל את היופי. ואני אחוז פליאה על כך שגם הוא, כמו לוחם אמיתי, מעניק אותו בשפע למקבליו, לרואיו, משאיר לעצמו רק את כיסופיו. הזעזוע הזה, הלם היופי הזה, הוא הייקוש." (עמוד 103)

הערות:

- כשדון חואן אומר "לא אכפת לי על מה מדבר השיר" הוא מתכוון לדעתי שכל עוד השיר מדבר על עולם המכשפים לא אכפת לו על מה הוא בדיוק. הוא הרי אומר שהמשורר רואה את מהות הדברים.
לכן יש מקום לשאול על מה מדבר השיר.

- השיר מדבר על אלוהים, אבל הלוחם מחליף אותו ברוח. אנחנו חלק מהרוח, ולכן המציאות ממיתה את הרוח ואותנו.

- שירה יכולה להיות אלטרנטיבה למחשבה על מותך אם היא מעוררת כיסופים אל המציאות שמעבר, אל הרוח, ובזה כבר כלול במובלע מותך, כי להיות שם פירושו להפסיק להיות הפרסונה וכל מה שאתה מכיר כעצמך וכעולמך. כלומר, השירה מוצעת כדרך עדינה לחשוב על מותך, דרך עקיפה.

- לדעתי, החלק הראשון של השיר מדבר על מה שממית אותנו: הוא ההצמדות הרגשית (אטאצ'מנט) לדברים. בשיר זה רעיון ההיצמדות ככח הממית הוא פחות ברור לעומת שירים אחרים בספרים. להבנתי, אנו מתים כי אנו חומדים את העולם הזה. אנו צריכים להשתחרר מפיתויי העולם לפני מותנו, לפני שהמוות העומד לצידנו השמאלי עם סטופר יכריז שנגמר הזמן (דימוי שלי, כי כל עוד המוות לא טופח על כתפך, הוא לכאורה מביט בסטופר, בזמן שנותר לך. ליתר דיוק, לדעתי, הוא לא מביט במד זמן אלא במד של האנרגיה הפנויה שלך. עם הזמן אנו לכודים יותר ויותר בדברי העולם וכמות האנרגיה הנותרת לנו להמשיך ולאחוז בדברים או בדברים חדשים הולכת ואוזלת. בשלב מסוים את/ה כבר חסר ערך מבחינת המערכת, אין בך יותר אנרגיה, הטפיחה על כתפך מגיעה ואת/ה משוגר אל הנשר, ומשם כנראה למיחזור :) ).

- אור כוכב ללא כוכבו (המופיע בבית השני) - הדוגמה שעולה בדעתי: אור הזריחה והשקיעה שלכאורה אינם בוקעים מכוכב, ואלה אכן זמנים של עוצמה, של נוכחות הרוח.

האם לפי השיר הרוח כבר איננה?
לא בהכרח. המשורר רק תוהה אודות האפשרות, כי, לדעתי, הרוח מנותקת מאיתנו, רסיסיה הכלואים בעולם הזה, מזה עידנים.

*********

דוגמה ליישום על ידי קסטנדה של שיטת הייקוש באמצעות שירה: השתקת הדיבור הפנימי בצירוף כיסופים חזקים המתעוררים באמצעות שיר, יש ב"מתנת הנשר" עמוד 37.

שם קסטנדה יושב עם לה-גורדה על הספסל שבו נהג דון חואן לשבת. הוא מקריא שיר שהיה חביב על דון חואן באותה שעה של שקיעה, והשיר מעורר בקסטנדה געגועים עצומים עד כדי כך שהוא אפילו בוכה. העובדה שקסטנדה הכניס את עצמו שם לשקט פנימי מוזכרת בעמוד 42.

גם כאן יש געגועים למציאות שמעבר למציאות הזו, בעצם לאירוע של ראייה שאירע לקסטנדה שם, על הספסל ההוא בנוכחות דון חואן. געגועים למציאות אחרת שיש לה חפיפה עם מציאות בעולם הזה (השיר, הספסל, זמן השקיעה, וכנראה גם לה-גורדה. היא רומזת שהיא ישבה על הספסל עם דון חואן והיה שם עוד מישהו שאיננה מצליחה לזכור. לדעתי הכוונה לקסטנדה. והיא מפרשת את הראייה שהם חוו כהיזכרות של גופם, כי ראייה היא תפישה באמצעות כל הגוף, והם כבר ראו ביחד בעבר. שם הפרק "לראות ביחד".)

 

================= 
27.4.20

לקרוא לכוונה, לפתות אותה, לזמן אותה כדי לזמן אירועים, בעזרת..... לפיד?
כמה הרהורים לשוניים.

המילה הנמצאת בשימוש בספרות היא to beckon.
בדוגמה הבאה, מדובר על כך שהקשב [תשומת הלב] מזמן [לעתים בהצלחה] אירועים "כרצוננו" [הרצון במובן הטולטקי ולא במובן החשקומיציני :) ).
מהקטע הבא אפשר להבין שזה קורה במציאות שלנו הרבה יותר ממה שאנו משערים.

Don Juan also told us that the second attention served the function of a beckoner; a caller of chances. The more it is exercised, the greater the possibility of getting the desired result. But that was also the function of attention in general; a function so taken for granted in our daily life that it has become unnoticeable. If we encounter a fortuitous occurrence, we talk about it in terms of accident or coincidence, rather than in terms of our attention having beckoned the event.

("מתנת הנשר" עמוד 117 למטה)

עבדכם בדק את השורשים האטימולוגיים של המילה וגילה שמקור המילה במילה beacon, שפירושה: לפיד משואה, מגדלור.
כזכור, האישה נגואל נלקחה לעולם האחר כדי שתשמש מגדלור שידריך את החבורה שלה אל פתח החירות. [בעבר השוויתי בין זה לבין המנורה המוצבת במקדש לצד... דרום! (הכיוון שכיניתי לאחרונה "הכיוון החשוב"). הרעיון שהמנורה היא גלגול רעיוני של האשרה מקרב אותנו לאישה-נגואל, לאישה הנושאת זוהר, וגם קישרתי לעניין סמלים דומים של פסל החירות וסמל חברת סרטים].

In order to make sure that the first Nagual man would lead his party to freedom and not deviate from that path or become corrupted, the Eagle took the Nagual woman to the other world to serve as a beacon, guiding the party to the opening.

("מתנת הנשר", בפרק חוק הנגואל, כמדומני)

ומהי הפעולה להסבת תשומת הלב (קשב) של מישהו, באנגלית?

call (someone’s) attention to

משיכת תשומת הלב של הכפיל/הרוח אכן נעשית באמצעות קריאה בקול גדול.


מי שירצה יכול להוסיף לתבשיל גם את הטענה שהנגואל מושך את הכוונה באמצעות חוסר הרבב, שהוא ככל הנראה זוהר. ואם כן אז הענווה, שהיא פן של חוסר הרבב, היא זוהר הקורן מהעיניים.

מה קיבלתם? (חוץ מכאב ראש?)

אני מתרשם שקול מעורר את תשומת הלב, וזוהר לוכד אותו.
האם זה פורט אצלכם על איזה מיתר עלום?

************

ריקוד הצללים

=================

28.4.20

שיויתי ענווה לנגדי תמיד
==============

אחת האמירות החשובות בספרות שלנו, העולה על גדותיה מרוב משמעויות, אם כי יש לא מעט כאלה, היא האמירה הבאה:

"בטחונו העצמי של הלוחם איננו הביטחון העצמי של האדם הממוצע. האדם הממוצע מחפש וודאות בעיניו של הצופה [onlooker, הזולת] וקורא לזה ביטחון עצמי. הלוחם מחפש חוסר-רבב בעיני עצמו וקורא לזה ענווה [humbleness] . האדם הממוצע כבול [hooked, מחובר בוו] לעמיתיו [his fellow men], בשעה ש [while, לעומתו] הלוחם כבול [hooked, מחובר בוו] רק לעצמו. ייתכן שאתה רודף אחר קשתות בענן. אתה מחפש אחר הביטחון העצמי של האדם הממוצע, כאשר עליך לחפש אחר הענווה של הלוחם. ההבדל שבין השניים הוא כביר. ביטחון עצמי כרוך בלדעת משהו בוודאות. ענווה כרוכה בהיות חסר רבב בפעולות וברגשות."

("סיפורי עוצמה" עמוד 15 למעלה. תרגום שלי)

.

כולנו נסכים שענווה היא ההיפך מחשיבות עצמית, וחשיבות עצמית היא שורש הרע (היא בעצם רחמים עצמיים במסווה. זו תגלית של הטולטקים).

.

הקטע אומר שענווה היא אספקט של חוסר רבב, אספקט הקשור בראייה, בעיניים, אם מתיחסים לנאמר באופן מילולי. כפי הנראה, מדובר בזוהר מיוחד. זוהר שאינו חלק מצבעי הקשת:

"אתה רודף [בחוץ] אחר קשתות בענן", במקום לחפש בפנים את הצבע הענברי.

.

הקטע גם רומז שענווה היא ההיפך מוודאות.
לדעתי זו אמורה להיות חלק מהלך הרוח [mood] של הלוחם: התנהלות בעולם ללא וודאות. רק כאשר אתה רואה אתה יודע משהו בוודאות, ורק אז אתה יכול לעזור לאחרים, ואני מוסיף: או לעצמך.

.

לענווה [humbleness] יש מובן של הכנעה [capitulation]. הלוחם מכניע עצמו לרוח בניגוד לרגיל: למערכת הטפילית. כלומר, בוחר לעצמו אדון חדש, ומכאן אנו זוכים במבט חדש על re-capitulation, שהוא המונח המקורי לעבודת הסיכום: הכנעה מחדש לאדון אחר [לרוח].

האם זהו סתם משחק מילים?

לדעתי, לפנינו צוהר לאחת הדרכים להולכת שולל. הולכת שולל היא שם המשחק בעולם הזה, שהוא עולם טורפני. כדי לחלץ את עצמנו מהלוכדים אותנו, שהוליכו אותנו שולל למלכודת שלהם, יש להוליך אותם שולל בחזרה ("לייקש את היוקשים"), ואחת הדרכים, לדעתי, להוליך שולל את המיינד הזר היא להכניס לו משמעויות נילוות בדלת האחורית, so to speak :) . המיינד אומר לעצמו: ההקשר מדבר על סיכום ושחזור של אירועי חיים, ולכן אתמקד במשמעות זו של "עבודת הסיכום" ואדחה את כל המשמעויות האחרות. אבל הדחייה הזו מסלקת את המשמעות האחרת, של "הכנעה מחדש", רק אל הרקע, שמחוץ לפוקוס של תשומת הלב, ובאיזור הצללים הזה של תת ההכרה מתרחשות הולכות השולל של חיינו.

.

הערה: היות כבול עם וו (hook) שהוזכר לעיל רומז לדעתי לטבעות העוצמה, שמציינות בעת ובעונה אחת גם טבעות חיבור אנרגטיות וגם חוג חברים/עמיתים שאליהן מתחברות הטבעות (נושא שזכה לפוסט לאחרונה).

.

ענווים, א-שוקל, הגיע הזמן !    :)

=================
29.4.20

איש הידע הוא בלתי עציב כי הוא מהלך על הגבול שבין העולמות

====================================

מתהלך את הנגואל :)

.

ראשית, משום שכל הדברים בעולם הם חשובים באותה מידה (או לא חשובים).

שנית, ההליכה ב(ה)דרך עם לב היא מלאת שמחה, ומצחיקה. כך אנו לומדים מהקטע הבא:

"[Castaneda] your laughter is not useless. It makes you happy."
"[Don Juan] No! I am happy because I choose to look at things that make me happy and then my eyes catch their funny edge and I laugh. I have said this to you countless times. One must always choose the path with heart in order to be at one's best, perhaps so one can always laugh."

(מציאות נפרדת" עמוד 79 למטה)

.

המילה edge מופיעה בעוד הקשרים, אבל הם לא מבהירים אותה, שלא לומר מערפלים אותה, לדוגמה: הילדים גונבים מהוריהם את הלהב הזו והלוחמים חייבים להשיב את הלהבים האלה אליהם.

התרגום העברי של הקטע הנ"ל בחר במובן של "צד", "הצד המשעשע", כנראה כדי לעשות זאת מתקבל על הדעת הזרה של הקוראים :) .

אני בוחר פירוש קרוב יותר למובן העיקרי שלה (להב, גבול של משטח): גבול בין שני משטחים.

לדעתי, הגבול שבין המשטחים הוא הגבול שבין העולמות, העולם הרגיל ועולם המכשפים. איש הידע רואה כל עולם בעין אחרת. בין שני העולמות נמצאת הרוח, הראייה, הלב (דרך עם לב), השמחה, ולפי הקטע הנ"ל גם הצחוק.

מה לכל הרוחות כל כך מצחיק בעולם הזה?

לדעתי, החשיבות שהדברים בעולמנו לובשים היא שמצחיקה. באופן אנלוגי: מבוגר הצופה במשחקם של ילדים, השקועים לחלוטין במשחקם ומזדהים לחלוטין עם תפקידם במשחק, והאמוציות שלהם עולות ויורדות לגבהים ולמעמקים עם כל גול מטופש, לא יכול שלא לצחוק. 

כך לדעתי מרגיש איש הידע המביט על עולמנו.

************************************* 

הקטע הנ"ל נמצא במסגרת של דיון בהבלותו של העולם. הלוחם הרואה את ההבלות הזו מצטרף אליה "בכאילו": תוך שימוש בהבלות מבוקרת.

שני עמודים מהקטע הנ"ל ישנו פסוק המתאים לשמש כ"פסוקו של יום" ליום העצמאות:

"לאיש הידע אין כבוד, אין משפחה, לא שם ולא מדינה, רק החיים לחיות אותם" 

("מציאות נפרדת" עמוד 81)

אני חייב להגיע למסקנה שאיש הידע איננו אחד שרכש את ידיעותיו מידיעות אחרונות ("עיתון שיש לו מדינה") :)

=================
29.4.20

החשיבות שאנו מעניקים לדברים היא מצחיקה, ובתוכה של החשיבות הזו מסתתרת החשיבות הגדולה מכולן, החשיבות העצמית, שהיא לדעתי המושא העיקרי לצחוק ולעג בספרים.
================= 
30.4.20

אסוציאציות טולטקיות אחדות לשיר היפה של לאה גולדברג.
המילה "אסוציאציות" אומרת שהקשר לא חייב להיות חזק, ברור ומוסכם על הכל.
לא הכל בשיר ניתן לגיור טולטקי, לדוגמה: "לְיַחֵל" הוא בעייתי מאד!
התוספות הן בצד השמאלי, מודגשות.

אם מישהו מוצא עוד: Be my guest
.
.

תפילה / לאה גולדברג
.
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,         | לומר תודה (צדו הפעיל)
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,     | נטילת אחריות לקיומך
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,             | זמני עוצמה יומיים
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.                        | שיבוש שגרות החיים

.

.

ובעיבוד מוסיקלי מקסים:

השיר מעורר (אצלי) רושם רב של הכרה בחוסר הידע, הכרוך בחוסר וודאות, שהוא ביסודה של הענווה.  
הענווה - כרוכה בחוסר וודאות, והיא אספקט של חוסר הרבב.
=================