זהו שמו של פרק ב"צדו הפעיל של האינסוף". נקודת השבירה מציינת שבירה, ניתוק, קטיעה של רצף החיים המוכרים שלך, כלומר סופה של האישיות שלך. ברמה הבסיסית, זהו שינוי של עצמך, של הרגליך, של צרכיך, שחרור מחבריך...
הקטיעה הזו מאפשרת לשקט (לרוח) להיות גורם פעיל בחייך.
הטענה הבאה שלי לא נאמרת במפורש, למעשה, הכתוב מרחיק את הקורא מהרעיון הזה וטוען במפורש את ההיפך. טענתי: נקודת השבירה היא גם רגע של שבירה נפשית [התמוטטותת נפשית], מצב שבו את/ה קץ בחייך. הנה הקטע שלכאורה טוען ההיפך, אבל ממהלך הדברים ברור שקסטנדה אכן קץ בחייו, והוא כבר חשב על דרכים מעשיות להוציא זאת לפועל.
.
"אתה מתכוון שיש להם [למכשפים] התמוטטות נפשית או משהו כזה?" שאלתי. "לא, לא," הוא אמר וצחק. "התמוטטויות נפשיות הן מנת חלקם של אנשים המתמכרים לעצמם [לעצמי שלהם]. מכשפים אינם פרסונות [persons, אינם בעלי אישיות]. מה שאני מתכוון לומר הוא שברגע נתון ההמשכיות [הרצף, continuity] של חייהם צריכה להישבר [ להיקטע, להיעצר] כדי שהשקט הפנימי ייכנס ויהפוך לחלק פעיל מהמבנים שלהם."
(בערך עמוד אחרי תחילת הפרק)
.
אני רוצה לטעון שיש בספרות דוגמה נוספת, מפורטת יחסית, לשינוי עצמי דרך מעבר בנקודת השבירה. אני מתכוון לסיפור על הדרך שבה דון חואן גמל את קסטנדה מההתמכרות לסיגריות. הסיפור מופיע בספר הנפלא "מפגשים עם הנגואל" (עמוד 23 ופיסקה נוספת ב-24).
הסיפור בקיצור: דון חואן וקסטנדה יוצאים למסע במדבר. ביום הראשון נעלמת חבילת הסיגריות של קסטנדה. ברור שההיעלמות הזו לא הצריכה מאף אחד להשתמש בכישוף 
, והם יוצאים לחפש אחרי הקויוטה [שועל ערבות] ש"כנראה" גנב אותה. אחרי הליכה של כמה ימים הם לכאורה מאבדים את דרכם במדבר, ואחרי שבועיים של הליכה קשה במדבר קסטנדה מתמוטט.
, והם יוצאים לחפש אחרי הקויוטה [שועל ערבות] ש"כנראה" גנב אותה. אחרי הליכה של כמה ימים הם לכאורה מאבדים את דרכם במדבר, ואחרי שבועיים של הליכה קשה במדבר קסטנדה מתמוטט."הגיע הרגע שבו כמעט מתתי מתשישות. נתתי לעצמי ליפול בחול והתכוננתי למות. כשהוא ראה אותי במצב זה, הוא ניסה לעודד אותי ולגרום לי להמשיך ללכת, ושאל: 'האם אתה כבר לא מעוניין עוד בעישון?'
הבטתי בו בזעם, גוער בו על חוסר האחריות המדהים שלו [שבגללו הם איבדו את דרכם לכאורה במדבר], ובהתעלמות משאלתו אמרתי שכל מה שאני רוצה זה למות.
'בסדר גמור!' הוא השיב באדישות, "אז אנחנו יכולים לחזור עכשיו".
היינו כמה מטרים מהכביש הראשי במשך כל הזמן!"
'בסדר גמור!' הוא השיב באדישות, "אז אנחנו יכולים לחזור עכשיו".
היינו כמה מטרים מהכביש הראשי במשך כל הזמן!"
(עמוד 24)
.
הספרות שלנו מלמדת שיש דרכים נוחות יותר, ולא כאלה קיצוניות, להשגת שינוי עצמי, אם כי פחות וודאיות. הדוגמה מלמדת שהמכשפים הולכים על בטוח, ובדרך הקשה, ועוברים דרך חווית מוות; מות האישיות, לא מוות פיסי.
בסופו של דבר, שינוי עצמי, אישיותי, הוא לא יעד גבוה בדרך המכשפים, כפי שמנסח זאת דון חואן ב"מסע לאיכטלאן": זו [בסה"כ] עשייה אחרת, והלוחם רוצה לוותר על כל העשיות.
.
מי שעדיין לא קרא או הוריד את הספר הנפלא "מפגשים עם הנגואל", מוזמן לעשות זאת דרך הלינק הבא:
***********************
מוסיקה (מקסימה)
Coworking - Sebastien Zunino
10 שניות ראשונות הם של שקט. אחרי כשלוש וחצי דקות נכנסת הגיטרה לפעולה.
מי שהמוסיקה הזו לא תגרום לו להמציא כמה מעברים קסומים, יקבל את הכסף חזרה :)
=======================
2.11.21
הסרטון הקצר הבא מבטא גם את רוח דעתי, כלומר שהסיבה והפתרון למצב החמור שבו נמצא העולם נמצא מעבר לעולם המוכר.
ולדעתי, הנחש המדובר הוא המערכת הטפילית, נחש בעל 7 ראשים.
ולדעתי, הנחש המדובר הוא המערכת הטפילית, נחש בעל 7 ראשים.
=======================
3.11.21
שלושת המרכיבים של ההתכוונות
==========================
==========================
הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה".
הפוסט טוען שמיד לאחר שדון חואן מציין את שלושת המרכיבים של ההתכוונות [intending], הוא מעניק להם משמעות קונקרטית ומעשית. הקווים התחתונים והמספרים יציינו כל מרכיב כזה.
.
"קבל על עצמך את האתגר שבהתכוונות," הוא המשיך. "השתמש בנחישות השקטה שלך, שאין בה אפילו מחשבה אחת, לשכנע את עצמך שהגעת לגוף האנרגיה שלך ושאתה חולם [a dreamer]. עשייה זו תכניס אותך אוטומטית למצב שבו תהיה מודע לכך שאתה נרדם [זהו השער הראשון של החלימה]."
"איך אני יכול לשכנע את עצמי שאני חולם כשאני לא?"
"כשאתה שומע שאתה צריך לשכנע את עצמך, אתה אוטומטית נעשה יותר רציונלי. איך אתה יכול לשכנע את עצמך שאתה חולם כשאתה יודע שאתה לא? ההתכוונות היא שניהם גם יחד: פעולת השכנוע את עצמך שאתה אכן חולם, למרות שמעולם לא חלמת לפני כן, ופעולת ההשתכנעות."
"האם אתה מתכוון שאני צריך להגיד לעצמי שאני חולם ולנסות כמיטב יכולתי להאמין בזה? האם זה העניין?"
"לא, זה לא. התכוונות היא הרבה יותר פשוטה ובו בזמן מורכבת מזה לאין שיעור. היא דורשת דמיון [1. imagination], משמעת [2.discipline] ותכלית [3. purpose]. במקרה הזה [הספציפי של התכוונות לשער הראשון], להתכוון פירושו שאתה מקבל ידע גופני שאין עוררין לגביו שאתה חולם. 1. אתה מרגיש עם כל תאי גופך שאתה חולם."
דון חואן הוסיף בנימה מבודחת שאין לו מספיק 2. אנרגיה כדי לתת לי הלוואה נוספת לצורך התכוונות ושהדבר ש[אני]צריך לעשות הוא להגיע לגוף האנרגיה שלי בעצמי. 3. הוא הבטיח לי שהתכוונות לשער הראשון של החלימה היתה אחד האמצעים שגילו מכשפי העת העתיקה להגעה לקשב השני ולגוף האנרגיה.
3. אחרי שהוא סיפר לי את זה, הוא למעשה זרק אותי מביתו, וציווה עליי לא לחזור עד לאחר שאתכוון את השער הראשון של החלימה.
(עמוד 33-34)
.
אם כן,
משמעת היא הדרך לאגור אנרגיה. כאן היא מציינת אנרגיה.
התכלית כאן היא, לכאורה, כפולה: ההגעה לגוף האנרגיה והאפשרות לפגוש שוב את הנגואל. לכאורה, כי בעצם השניים הם אותו הדבר.
התכלית כאן היא, לכאורה, כפולה: ההגעה לגוף האנרגיה והאפשרות לפגוש שוב את הנגואל. לכאורה, כי בעצם השניים הם אותו הדבר.
ומה פירוש שההתכוונות היא "בו זמנית", גם אקט השכנוע וגם אקט ההשתכנעות?
לדעתי, שההתכוונות היא אקט של הגשמה: הפיכת המדומיין לממשי.
======================
4.11.21
מחשבה יוצרת מציאות? לֹא מִינֵיהּ וְלֹא מִקְצָתֵיהּ
====================================
בפוסט הקודם שלי "שלושת המרכיבים של ההתכוונות" הבאתי ציטוט שהתחיל בזו הלשון:
"קבל על עצמך את האתגר שבהתכוונות," הוא המשיך. "השתמש בנחישות השקטה שלך, שאין בה אפילו מחשבה אחת, לשכנע את עצמך [...]"
("אמנות החלימה" עמוד 33)
זה אומר שבהתכוונות, המוסווית כאן במינוח silent determination ,הנחישות השקטה, אין בדל של מחשבה !!!!
וגם, שההתכוונות כוללת את השנים: אקט של שכנוע ואקט של השתכנעות (הפוסט ההוא כבר נגע בזה).
.
דרך אגב, מהם שלושת מרכיבי ההתכוונות?
נכון 
דימיון, משמעת (אנרגיה), ותכלית.
דימיון, משמעת (אנרגיה), ותכלית.הקטע להלן לקוח מ"יקוש עם הכפיל" והוא עושה zoom in לתוך ההתכוונות, ויש בו דגש על מרכיב הדימיון.
ראוי לשים לב שאפילו במשימה הנחשבת על ידינו כבנויה כולה על מחשבה, מופת של פעולת המחשבה: כתיבת מאמר לאוניברסיטה, אפילו בה אין המחשבה משתתפת, כאשר המשימה נעשית כאקט של התכוונות.
ונקודה נוספת שראוי לשים לב אליה: ההוצאה לפועל צריכה להיעשות בעיתוי הנכון.
.
"זהו יקוש עם הכפיל," אמר אמיליטו מרוצה. "זוהי שליחת הכפיל החוצה כסייר [scout], כדי לעשות סדר בדברים [to put things in order]. ואז כאשר את עושה את זה [במציאות?], זה קלי-קלות [cinch], כי האנרגיה כבר נפרשה [deployed] כדי ליצור תוצאה מסוימת. השאר הולך בעקבותיה [follows, בעקבות האנרגיה, כנראה] מעצמו."
הבנתי שלמרות השכל שלי, זו הדרך שבה עשיתי כמעט הכל, החל מתרגול של תנועות באומנויות לחימה, ועד לכתיבת עבודת סיסמטר, או מתן דיווח בכיתה [הרצאה, כנראה], עיצוב שמלה, או כתיבת פואמה, או הכנת תבשיל. בציות לדפוס שלמדתי בהדרכתו של אמיליטו, תמיד יצרתי את הצורה בלילה, במצב רגוע ושקט. הנחתי את היסוד [laid the foundation] ודמיינתי [imagined] את עצמי חווה [going through] את התנועות הכרוכות בעשיית הדבר המסוים הזה.
לדוגמה, אם עמדתי להכין שמלה, הייתי עוברת [go through, חווה] את כל השלבים בסדר המדויק שהייתי צריכה לעשות אותם. הייתי רואה את עצמי בוחרת את החומר המתאים, מקפלת אותו, חותכת אותו, לוקחת את החלקים לפי הסדר הנכון ותופרת אותם יחדיו. הייתי רואה איזו דרך תהיה טובה יותר ועושה שינויים אם צריך, על ידי חזרה על הסידרה בסדר אחר. קול היה אומר לי אם יש דרך טובה יותר לעשות את זה, וכאשר הייתי מסיימת אותה, בצורה החסכונית והיעילה ביותר, בכל פעם שהרגשתי שהיה זה הזמן הנכון, הייתי מאפשרת לפעילות להתפתח לכדי השלמתה [unfold to its completion]. זה היה כאילו הדבר כבר נעשה, ואני הייתי רק הגורם הפעיל [agent, הסוכנת] שעובר [חווה] בשקט את התנועות המוציאות לפועל שלו [silently going through the motions of its execution].
אותו דבר היה קורה אם הייתי צריכה לתת דיווח [כנראה להרצות] באחד השיעורים שלי. הייתי מדמיינת [visualize] את עצמי כותבת את המאמר בזמן שינה קלה. או ליתר דיוק, הייתי מרוקנת [blank] את דעתי [את המיינד שלי] ומשהו היה מבודד נושא ואומר לי כיצד לארגן [organize] אותו בצורה הכי מדויקת ומובנת. כשהוא היה גמור [arranged, מאורגן, מסודר], הייתי כותבת אותו [put down] על נייר בדיוק כמו שכתבתי אותו עם גוף החלום שלי.
הבנתי שהשנים שבהן ביצעתי את עבודת הסיכום איפשרו לי לדמיין [visualize] בפירוט סצנות שלמות ורצפים [sequences, סדרות] ארוכים ללא קושי כלל. משהו היה אומר לי מה לומר או לעשות, והייתי רואה ושומעת את עצמי אומרת ועושה את זה. ואז, כשהגיע הזמן לתת את הדיווח [ההרצאה, כנראה], או לבצע את הפעילות, פעלתי [proceeded, התנהלתי] כאילו היא כבר הושלמה.
"יקוש עם הכפיל הוא שימושי [comes in handy] כשאת הולכת לבית הספר," אמר אמיליטו לאחר שהסברתי לו איך אני מתנהלת. "הוא עוקף את המחשבה והולך ישירות למקור [source] האנרגיה שמאפשר[ת?] לנו לפעול בצורה הכי יעילה."
(עמוד 130-131 בקובץ הטיוטה)
.
לא רק שקיבלנו דוגמה לכך שאפילו במקדש המחשבה, האוניברסיטה, לא צריך את המחשבה, בא אמיליטו בפיסקת הסיום של הציטוט ואומר זאת במפורש.
.
נ.ב. הקובץ הסופי של תרגום "יקוש עם הכפיל" קרוב מאד. ממש מעבר לפינה.
======================
עוד מוסיקה מכשפת
The watcher
5.11.21
הצמידות שבין מחשבה ודיבור ולעומתם השקט
====================================
====================================
אביא שוב קטע מהציטוט שהבאתי בפוסט הלפני אחרון שלי, ציטוט שעד כה מספק חומר לשלושה פוסטים שלי. האמת היא שהנושא: הכוונה וההתכוונות, הוא כה עצום, שהוא יכול לפרנס המון עבודות דוקטורט, עבודות שהמקום היחיד שבו הן יזכו להערכה הראויה להן יהיה האקדמיה הטולטקית, שתיבנה במהרה בימינו
אני חושב שעל שערי האקדמיה הזו יהיה שלט דומה לזה שהיה באקדמיה של אפלטון ביוון העתיקה:
"דע את עצמך"
אם כי במשמעות אחרת, כנראה.
.
"קבל על עצמך את האתגר שבהתכוונות," הוא המשיך. "השתמש בנחישות השקטה שלך, שאין בה אפילו מחשבה אחת, לשכנע את עצמך שהגעת לגוף האנרגיה שלך ושאתה חולם [a dreamer]. עשייה זו תכניס אותך אוטומטית למצב שבו תהיה מודע לכך שאתה נרדם [זהו השער הראשון של החלימה]."
"איך אני יכול לשכנע את עצמי שאני חולם כשאני לא?"
"כשאתה שומע שאתה צריך לשכנע את עצמך, אתה אוטומטית נעשה יותר רציונלי. איך אתה יכול לשכנע את עצמך שאתה חולם כשאתה יודע שאתה לא? ההתכוונות היא שניהם גם יחד: פעולת השכנוע את עצמך שאתה אכן חולם, למרות שמעולם לא חלמת לפני כן, ופעולת ההשתכנעות."
"האם אתה מתכוון שאני צריך להגיד לעצמי שאני חולם ולנסות כמיטב יכולתי להאמין בזה? האם זה העניין?"
"לא, זה לא. התכוונות היא הרבה יותר פשוטה ובו בזמן מורכבת מזה לאין שיעור. היא דורשת דמיון [1. imagination], משמעת [2.discipline] ותכלית [3. purpose]. במקרה הזה [הספציפי של התכוונות לשער הראשון], להתכוון פירושו שאתה מקבל ידע גופני שאין עוררין לגביו שאתה חולם. אתה מרגיש עם כל תאי גופך שאתה חולם."
("אמנות החלימה" עמוד 33)
.
אם כן, ההתכוונות, כנחישות שקטה, אינה נסמכת אפילו לא על בדל של מחשבה.
הפוסט מציע שטענה זו מקבלת פשר כמה שורות משם, כשדון חואן משיב בשלילה לשאלת קסטנדה:
"האם אתה מתכוון שאני צריך להגיד לעצמי שאני חולם ולנסות כמיטב יכולתי להאמין בזה? האם זה העניין?"
"לא, זה לא."
"לא, זה לא."
.
כלומר, להגיד לעצמך כך וכך פירושו להשתמש במחשבה.
במבט אחר: הקטע רומז שהשקט שבנחישות השקטה פירושו היעדר מחשבה והיעדר דיבור (שפה).
.
מדוע להגיד לעצמך משהו שאינו נכון (משהו שאתה רוצה שיתקיים, כאילו הוא כבר קיים, אבל כרגע הוא לא קיים, ולכן זהו שקר) איננה הדרך?
והרי בתחילת "מסע לאיכטלאן" דון חואן אפילו מציע לקסטנדה את הדרך הזו של חזרה על אמירה שקרית (תגיד לעצמך שאתה שונה ממה שאתה, שוב ושוב).
והרי בתחילת "מסע לאיכטלאן" דון חואן אפילו מציע לקסטנדה את הדרך הזו של חזרה על אמירה שקרית (תגיד לעצמך שאתה שונה ממה שאתה, שוב ושוב).
שם מסתתרת התשובה:
כי אמירה שקרית כזו, אמירה שלכאורה מנסה לשכנע אותך בטענה שקרית, אמנם עשויה (אבל לא בוודאות) להגשים את עצמה, ובמונחי הטולטקים: עשויה לגרום לך להיתפס (hooked, כמו על קרס דייגים) בעשייה אחרת,
אבל, וזו טענה פרשנית: חזרה על נוסחאות מילוליות (מנטרות) עשויה לשנות את עולמך החושי, את עולם הקשב הראשון שלך, אבל להגיע לגוף האנרגיה [שזוהי תכלית ההתכוונות שבציטוט המקורי, ההתכוונות לשער הראשון, להיות חולם (a dreamer)] היא לא יכולה לשמש, כי להגיע לשם זוהי אי-עשייה.
אבל, וזו טענה פרשנית: חזרה על נוסחאות מילוליות (מנטרות) עשויה לשנות את עולמך החושי, את עולם הקשב הראשון שלך, אבל להגיע לגוף האנרגיה [שזוהי תכלית ההתכוונות שבציטוט המקורי, ההתכוונות לשער הראשון, להיות חולם (a dreamer)] היא לא יכולה לשמש, כי להגיע לשם זוהי אי-עשייה.
ההגעה לגוף האנרגיה (לכפיל) היא המשמעות של "דע את עצמך" הטולטקי.
לסיכום: שפה ומחשבה לא יקחו אותך אל ממלכת הרוח, ממלכת השקט. כמו שאומר קסטנדה ב"מפגשים עם הנגואל": הדרך להגיע אל השקט היא על ידי התכוונות אליו.
.
שבת שלום.
==========================
7.11.21
האמנם צירוף מקרים?
יש ספרון מצוין של ארתור קסטלר, שזהו השם שהוא קיבל בעברית.
לעניינינו:
האם זהו צירוף מקרים בלבד שקסטנדה טען כי התורה הפילוסופית של הפילוסוף ה[יהודי]גרמני אדמונד הוסרל, הקרויה פנומנולוגיה, עשויה לשמש כמצע תיאורטי טוב להשקפת העולם הטולטקית, כששתי הנשים שבחבורתו: טאישה ופלורינדה, שתיהן מגיעות מבתים דוברי גרמנית?
האם זהו צירוף מקרים בלבד שקסטנדה טען כי התורה הפילוסופית של הפילוסוף ה[יהודי]גרמני אדמונד הוסרל, הקרויה פנומנולוגיה, עשויה לשמש כמצע תיאורטי טוב להשקפת העולם הטולטקית, כששתי הנשים שבחבורתו: טאישה ופלורינדה, שתיהן מגיעות מבתים דוברי גרמנית?
כל השלושה התעמקו בתורת הפנומנולוגיה, דבר שנאמר במפורש בראיונות, וגם נרמז ב"יקוש עם הכפיל" של טאישה.
==========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה