הצורך להאמין

 

"הצורך להאמין" הוא שמו של פרק ב"סיפורי עוצמה". [having to believe]

מהו ההבדל בין התורה הטולטקית לתורה דתית?

את המשותף קל לראות: כל התורות מספקות מענה לחיפוש הרוחני.

.

נראה לי שהתשובה נמצאת בפרק הנ"ל.
(להלן זהו לא ציטוט, רק הדגשה של הרעיון שאני מציע)

הלוחם בוחר באמונה שלו, ובחירה זו היא בחירה מודעת בין אלטרנטיבות, והיא ביטוי לנטייה העמוקה ביותר שלו [expression of his innermost predilection]. כלומר, זהו צורך, כורח המגיע מבפנים, ולא כפייה מבחוץ.
.

אם כן, מהי אמונתו של הלוחם?

לדעתי, האמונה ברעיון שישנו כח (הרוח, הכפיל), אשר שואף ליצור איתנו קשר, ואם נציית לו, הוא ינחה אותנו אל החירות.
[בפרק זה ישנן כמה דוגמאות להולכה כזו: קסטנדה מובל אל דון חואן בשוק, הצעיר מובל אל הפארק כמקום למות בו, הבריחה של החתול מקס, ואולי עוד]

לכן, כלוחמים, עלינו להאמין שהחתול מקס הצליח בבריחתו ממזרק המוות.

והכוח הזה, העוצמה, לא תיכנס לחייך ללא ההכרה במותך הקרוב ובאי האפשרות למנוע זאת, שנאמר: "המוות [שלך] הוא מרכיב הכרחי בצורך להאמין".

===========================

25.10.21

הפוסט הציע יותר כיוון-לתשובה מאשר תשובה. אז אנסה להוסיף כמה פרטים על פי הבנתי:

הלוחם בוחר באמונה, ללא כפייה וללא פיתוי (ללא מקל וללא גזר), אמונה שמבטאת את פנימיותו.

אני חושב שבפנימיות שלו לא נמצאת אף אחת מהאמונות הדתיות שבשוק האמונות (אם כי יש בהן כנראה רסיסים מאותה אמונה עמוקה של הלוחם המשמשים פיתיון), אלא האמונה שתוארה בפוסט: כח שציות לו יוביל לחירות. כח שנחשף רק אחרי הכרה בסופיותנו הבלתי נמנעת.

**********************

נושא אחר, המגיפה המומצאת והדיקטטורה המנסה להתפתח בחסותה:

קול שפוי ואמיץ.

משה פייגלין נגד התעמולה השטנית.

https://fb.watch/8Sp6B-fkVL/

==========================

26.10.21

נספח לפוסט הקודם

שתי הערות:

1. מדוע הלוחם צריך להאמין שהחתול מקס, שבחר במהלך של בריחה, הצליח בכך?

לדעתי, כי המהלך שלו נעשה מתוך הנחיה של הרוח, ויש לכך רמזים ברורים בטקסט, והרי הלוחם צריך להאמין שהנחיות של הרוח מוליכות להצלחה, ובסופו של דבר לחירות.

2. הדבר הבא, אין בו שמץ של כוונה להביע התנשאות כלשהי, אלא כך אני מפרש את הדברים שבספר, ופרשנות זו עלולה להיות מוטעה:

מי שבוחר באמונה דתית כלשהי (ולא באמונה הטולטקית), או שהוא בוחר בה שלא מתוך המקום הכי עמוק שלו, ממקום שבו מותו נוכח, או שאין לא מקום עמוק יותר.

*************************

נושא חדש

מדוע המחשבה על מותך (סופך) היא כה מהותית בתורה הטולטקית?
==================================================

וכה ייחודית בנוף האמונות שמסביב.

אנו זוכרים את הסיפור (ב"צדו הפעיל של האינסוף") על הפרופסור, לורקה, אם אינני טועה בשמו (האם אין בשמו רמז ל-loco ?  ), שפעל על פי ההיגיון "הבריא": עשה ביטוחי חיים לו ולמשפחתו, אולי רכש גם חלקת קבר, ועכשיו אין הוא צריך לחשוב יותר על המוות, כי הרי מחשבה כזו לא תסב לו אושר, וממילא אין מה לעשות כדי להימנע מהמוות.
וכך הוא לגבי פנוי מהמחשבה על מותו.

אז איך יכולים הטולטקים לכפור בהיגיון כה צרוף?

תשובתי פשוטה וקצרה (ככל שזה תלוי בי, אבל העורך אמר לי שהוא רוצה 100 מילה  ):

המחשבה על המוות שלך משחררת אותך מהדברים בעולם, וכמובן מהפחדים והדאגות, והטירדות שהם מעוררים ומטביעים אותך בהן. כל אחד יכול לעשות את הניסוי הבא (ללא צורך במאיץ חלקיקים) :
אם את/ה מקבל את המחשבה שמותך עלול לקרות בכל רגע (או בנוסח הטולטקי: מותך עלול לטפוח על כתפך שמאלית ללא שום התרעה מראש), האם את/ה ממשיך להתעסק באותן מחשבות, ולדאוג בשל כל הדברים שמילאו את מחשבתך? האם המינוס בבנק יטריד אותך? מה יגיד השכן? האוטו שצריך טיפול, הציון בבחינה, הספונג'ה... ?!
ואם מישהו צריך עוד ניסוי מחשבתי:
כשאת/ה ניצב מול כיתת יורים, האם איזשהם מהמחשבות האלה יעסיקו אותך?
אפרופו כיתת יורים, חידה: מה עשוי לחלץ את הלוחם כשהוא ניצב מול כיתת יורים?

.

תשובתי לשאלת הפוסט:

על ספו של מותך את/ה משתחרר מהדברים שבעולמך ומזהותך החברתית, היחידה שהכרת.
ואז........ את/ה פתוח לגלות את העצמי האמתי שלך, את הכפיל.

.

ובנוסח אחר, שהרביתי לציינו: detachment, ריחוק רגשי, היא מיסודות התורה הטולטקית. המחשבה על מותך היא ה-detachment העליון.

.

מוסיקה

==========================

27.10.21

היום, יום רביעי, ה-27.10.21, הוא (כנראה) יום עוצמה
=======================================

במחזוריות של 18 יום, אנרגיה מהיקום שוטפת את (כדור) הארץ ומזינה אותו. זוהי אותה אנרגיה שהלוחם שואף לאגור בתוכו; אנרגית חיים שמאפשרת מודעות.

המידע על מחזוריות זו נמסר על ידי קסטנדה בריאיון שהוא העניק לגרסיאלה קורוואלאן.

.

==========================

27.10.21

יקוש באמצעות שירה, והיופי המטלטל שבנתינה טהורה
=========================================

הרעיון של יקוש באמצעות שירה נמצא ב"כח השקט" עמודים 102-103.

להלן השיר המובא שם בתרגומי.

.

. . . הגסיסה העיקשת הבלתי פוסקת הזו,

המוות החי הזה,

הטובח בך, הו אלוהים,

במעשי ידיך הקפדניים,

בשושנים, באבנים,

בכוכבים שלא ניתן להכניעם

ובבשר הנאכל עד תום,

כמו מדורה הניצתת באמצעות שיר,

[באמצעות] חלום,

[באמצעות] צבע הפוגע בעין.

.

. . . ואתה, עצמך,

אולי כבר מתת אי שם לפני נצח של עידנים,

בלי שאנו יודעים על כך כלל,

אנחנו משקעים שהותרת אחריך, פירורים, אפר שלך;

אתה שעדיין נוכח,

כמו כוכב שאורו מציג מצג שווא,

אור ריק ללא כוכב

שמגיע אלינו,

מסתיר

את אסונו האינסופי.

(עמוד 102-103)

.

כדי שלא להפוך את הפוסט לעבודת דוקטורט, לא אביא את כל הנימוקים ואת כל הציטוטים הנוגעים לעניין.

לדעתי, המסר של דברי דון חואן הוא מאד מתוחכם בחמקמקותו.
האזהרה הרגילה, כל מה שאיננו ציטוט הוא בגדר הצעה פרשנית.

.

קרלוס מקריא את השיר ודון חואן נכנס לשקט פנימי, והצירוף של שקט פנימי והשיר יוצר אצל דון חואן טלטלה [jolt, זעזוע]. טלטלה זו היא היקוש.

העובדה שקרלוס מקריא לדון חואן את השיר היא לדעתי הכרחית, כלומר כדי ליקש באמצעות שירה, צריך להיעזר במישהו שיקריא עבורך את השיר. אני טוען שכשאת/ה במצב של שקט פנימי את/ה משולל יכולת לעיבוד מילולי ומחשבתי, על כן אינך יכול לקרוא את השיר. ומאותה סיבה, גם אינך יכול להבין את מה שהמקריא מקריא עבורך. כפי שנראה בציטוט הבא, המופיע מיד לאחר השיר (עמוד 103), הלוחם הנכנס לשקט פנימי ומאזין לשיר נאחז ברגשות שהשיר מעורר (לדעתי במקריא).
מהמקריא נדרש שיקרא את השיר מתוך ריכוז ורגישות (כלומר, מתוך התכוונות למסר המקורי), וישחזר בתוכו את הרגשות שאותם ביטא המשורר בשיר. רגשות אלה הם מה שמחפש הלוחם הנמצא במצב של שקט פנימי.

.

"כשאני שומע את המילים," אמר דון חואן כשסיימתי לקרוא, "אני מרגיש שהאדם הזה רואה את מהות הדברים ואני יכול לראות יחד איתו. לא אכפת לי במה עוסק השיר. אכפת לי רק מהתחושה שהגעגוע של המשורר מביא לי. אני שואל [borrow] את געגועיו, ואיתם אני שואל את היופי. ואני מתפלא מהעובדה שהוא, בדומה ללוחם אמיתי, מעניק אותו ברוחב לב לנמענים, למתבוננים [הקוראים את השיר, כנראה], ומשאיר לעצמו רק את געגועיו. הטלטלה הזו, ההלם הזה של היופי, הוא היקוש."

((עמוד 103)

.

אם כן, היופי "המופק" באירוע הוא המשמש בסיס לטלטלה, ליקוש.

מהו היופי הזה?

אני מציע שזוהי הנתינה של המשורר. המשורר הופך את ראייתו לשיר, אשר מבטא את געגועיו אל הרוח, ומעניק אותם לקוראיו.

פרשנות זו מסבירה מדוע המשורר משאיר לעצמו רק את הגעגועים.
מדוע הוא אינו משאיר גם את היופי, וכך יוכל לעשות בו שימוש לצורך יקוש עצמי כמו הלוחם המאזין?

כי היופי הוא, לדעתי, בנתינה הטהורה. המשורר לא יכול להתפלא (להתפעל) מהנתינה של עצמו. ובנוסף, ככותב, כמו המקריא, בזמן הכתיבה או הקריאה הוא לא יכול להימצא במצב של שקט פנימי.

.

מדוע העמידה נוכח נתינה טהורה מעוררת פליאה וטלטלה?
כנראה משום שבעולמנו, עולם טורף, אקט כזה של רוחב לב, ללא שום טובת הנאה, הוא מעשה זר, ומקורו יכול להיות רק ברוח (הרצון לתת?)

.

הרוח היא לדעתי ה"אתה" שבשיר, ולכן לא כל שיר שיש בו געגוע יש בו ערך ללוחם. לדעתי, לגעגוע צריך להיות מושא מאד מסוים: הרוח/הכפיל/העצמי האמיתי. בטקטס נאמר שגעגועי המשורר הם לעולם המכשפים, שזו עוד הסתרה קלה לכוונה האמיתית.

"חופים הם לפעמים געגועים לנחל" - נתן יהונתן.

==========================

28.10.21

אם כבר הצעתי פרשנות ליקוש עצמי באמצעות שירה,

הנה עוד כמה עניינים המוזכרים שם ומצריכים פירוש:

נאמר שהזעזוע מהיופי הוא היקוש (העצמי).

יקוש הוא קיבועה של נקודת המאסף במיקום חדש.

היופי הוא הגורם לזעזוע, כלומר ליקוש, כלומר לקיבוע הנקודה. כיצד? תשובתי: מכיוון שהיוקש חומד את היופי, ולחמוד משהו פירושו לרצות לאחוז בו.

.

אם כן, היוקש נוטל גם את הכיסופים וגם את היופי (שבנתינה הטהורה). המשורר שומר לעצמו רק את הכיסופים.

הכיסופים נושאים את האדם אל המקום, אבל רק מרכיב היופי הוא שמקבע את הלוחם שם. המשורר צופה וחוזר לעצמו הישן.

==========================

28.10.21

למי שיש ספקות לגבי אפשרות הקיבוע באמצעות יופי:

ראינו שההתפעלות, הפליאה, מהפירמידות היא שקיבעה את נקודת המאסף, וכך גם בפסל היפה במוזאון. כאן זה משהו מאותו מין: התפעלות מהיופי.

==========================

28.10.21

ג'אז בייצור מקומי.

==========================

29.10.21

בנוגע לשאלה, האם במצב של שקט פנימי יש אפשרות לקרוא מילים או להבין מילים הנשמעות בקול, נקודה שהיא מרכזית בפרשנות שהצעתי ליקוש עצמי באמצעות שירה, הנה קטע הטוען שלא, כלומר תומך בפרשנות:

"דון חואן אמר שדממה פנימית היא המצב הנחשק [avidly sought] ביותר על ידי השמאנים של מקסיקו העתיקה. הוא הגדיר זאת כמצב טבעי של תפיסה אנושית שבו המחשבות חסומות וכל היכולות של האדם פועלות מרמת מודעות אשר איננה דורשת שימוש במערכת הקוגניטיבית היומיומית שלנו.

[...]

המודעות נעשית חדה יותר. ההחלטות הן מיידיות, ונראה שהן נובעות מסוג מיוחד של ידע שאין בו ביטוי מילולי של המחשבה."

("מעברים קסומים" תחילת הפרק "שקט פנימי")

.

שבת שלום.

==========================

מוסיקה

30.10.21

סילוק כל דבר מחיינו בעזרת תנועת הצלפה 

================================

ובאמצעות מים זורמים?
.
"אנשים לעתים רחוקות מגיעים להכרה שאנו יכולים לחתוך ולסלק כל דבר מחיינו, בכל זמן, ממש כך [just like that, בקלות כזו]. הוא הצליף [snap, הקיש] באצבעותיו."

("מסע לאיכטלאן", עמוד 23)

ההמשך מדבר על השתחררות מהרגלים (כמו עישון ושתייה), אבל צריך לזכור שנאמר "לסלק כל דבר מחיינו".

מיד אחרי שדון חואן אמר את דבריו, מסנן הקפה, הפרקולטור, השמיע קול גס ודון חואן אמר שהמים הרותחים מסכימים אתו. (דוגמה לקבלת תגובות מאשרות מהסביבה)

.

הקטע הבא לקוח מהספר הראשון של טאישה "מעבר המכשפים" ובו המים הזורמים, ממשיים או מדומיינים, משמשים גורם מהותי בסילוק דברים ממך.

"עכשיו נסי להרגיש את כל המתח שלך זורם מטה אל כפות הרגליים שלך, ואז זרקי אותו החוצה באמצעות הצלפה [snap] צדית של הקרסוליים שלך", אמרה קלרה. "כך גם תיפטרי מהקור".

המשכתי להכות את המים ברגליים עד שהן נעשו חסרות תחושה. "אני לא חושבת שזה עובד, קלרה," אמרתי ומשכתי את רגלי החוצה.

"זה בגלל שאת לא מכוונת [directing] את המתח לצאת ממך", אמרה, "מים זורמים מסלקים עייפות, קור, מחלה וכל דבר לא רצוי אחר.

"אבל כדי שזה יקרה, את חייבת להתכוון את זה [intend it], **אחרת, את יכולה לחבוט עם הרגליים עד שהנחל יתייבש **[ו]ללא תוצאות."

היא הוסיפה שאם עושים את התרגיל במיטה, יהיה צורך להשתמש בדמיון כדי לראות [visualize] נחל זורם."

(עמוד 53-54)

.

אם כן, בשני הקטעים מדובר על סילוק משהו לא רצוי ממך בעזרת תנועת הצלפה, ומוזכרים מים (זורמים).

.
אני חושב שהעיקרון: סילוק הוא תמיד אל משהו, כלומר שישנו צד מקבל, מופיע בעניינים נוספים, לדוגמה: היפטרות מהחשיבות העצמית והעברתה לרודן הקטן.

========================

30.10.21

המהדרין טוענים שדון חואן הנסחף בנהר השוצף הוא מקרה נוסף של שחרור (סילוק) בעזרת מים זורמים 🙂

נאמר שם במפורש שהנהר עזר לו (להשתחרר).

========================

31.10.21

להרחבת המבט על התוכנית הזדונית המשתמשת במגיפה מומצאת ליצירת תעודת זהות דיגיטלית ובאמצעותה דיקטטורה בשליטת ממשלה עולמית:

https://rumble.com/vobfeu-diabolical-bill-gates-digital-id-will-control-your-life.html

=======================

1.11.21

החירות כציות לרוח
================

אני משער שהקטע הבא מ"יקוש עם הכפיל" נמצא אצלכם על המקרר.

.

"נלידה הניחה את הספל שלה על השולחן והסבירה כי להישען [rest, לנוח] על האינסוף פירושו לשכוח את עצמך [את העצמי שלך] באופן כה מוחלט [completely], שאין שום הבדל בין עצמך לבין סביבתך. ואז העולם תואם [conforms] לכוונה [intent] שלנו. כשאנחנו לא שמים לב לעצמנו [take no notice of ourselves], אז התזמון שלנו מושלם; אז אנחנו כבר לא יודעים אם אנחנו נעים או מונעים. אז הבלתי ניתן להבנה [the unfathomable, התהומי, שאין לרדת לחקרו] מדריך [guides, מנחה] ושומר [guards] על הווייתנו."

(עמוד 114 בקובץ הטיוטה)

.

אם כן, הציות לרוח (לכפיל) הוא מצב שבו אינך יודע/ת אם את/ה נע או מונע, ריבון או עבד. זהו ציות לעצמך האמתי, ולכן התוצאה היא מצב שלא מסתדר עם המושגים הבלתי גמישים של המיינד: ריבון - עבד.

.

אני מסב את תשומת הלב לכך שבקטע זה מופיע גם הכפיל כמגן וגם התזמון, וזה לא מקרי. הכפיל מאותת דרך הסדקים, דרך הפרצות הצצות באופן בלתי צפוי בין הקליפות המכסות אותנו ומהוות את עולמנו. אלה הם הגבעולים החמקמקים של המזל, הסמ"ק של המזל שצץ מדי פעם לרגע חמקמק, והלוחם שואף לקטוף אותו.

ואם הזכרתי סדקים. הפסוק הבא הוא משיר השירים. בתרגום טולטקי: דודי = הכפיל (הרוח), כתלים = מסך התופעות (החושיות).

"דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כׇּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֨יחַ֙ מִן־הַֽחַלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים׃".

.

וכרגיל, מה שאינו ציטוט הוא בגדר הצעה פרשנית.

======================