כשהרוח מביטה בך

 

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל":

"[דון חואן:] מה שאני מציע הוא אופן אלטרנטיבי של הוויה [being, קיום] בו גופך האנרגטי נמצא באינטראקציה עם הרוח [the spirit]."

"ומהי הרוח?" שאלתי.

דון חואן הביט בי לרגע במבט יציב; עיניו הקרות נעשו עזות [פראיות] כמו של נשר. המבט שלו אילץ אותי להסיט את מבטי. הוא ציחקק, הרים את אחת הדלעות שהוא קשר לחגורתו, פתח את הפקק ולגם. הרגשתי חובה לחזור על שאלתי.

"אני באמת לא יודע," הוא אמר. "אנחנו יכולים לחזור למוצא [origin] שלנו, אפילו לפעול מתוכו, אבל לעולם לא נוכל לדעת או לומר מהו."

(עמוד 77 בקובץ הטיוטה למעלה)

.

המבט של דון חואן היה מבטה של הרוח (של הנגואל). הוא לא יכול לומר מהי הרוח אבל הוא יכול להפגיש אותה עם מבטה, המביט בך בחזרה כשאת/ה מביט בו.

מבט דומה, וגם הוא ניבט מעיני ציפור, הפעם מעיניו של תרנגול קרבות (בציטוט לעיל הוא של נשר, לכאורה), מופיע בספרה הראשון של טאישה "מעבר המכשפים", ושם הוא זוכה לתיאור נוסף: שוויון-נפש שקט [calm indifference, אדישות רגועה].

הפתח אל הרוח, הסדק שבין העולמות, נמצא תמיד לפנינו, וצריך להימצא במצב של שוויון-נפש שקט כדי לעבור בו. זה מה שמשתקף בעיניו של תרנגול קרבות. והסדק הזה גם זוכה לדימוי של חכמי המזרח כעין של דרקון, שהיעד הוא לעבור דרכה. כשאת/ה מביט בו, הוא מביט בך בחזרה במבט של שוויון-נפש [אדישות] קר ובלתי מתפשר [unyielding, תקיף].(עמודים 81-82 בספרה הראשון)

מצב זה של שוויון-נפש שקט הוא התנאי להיות בלתי נראה, כך נאמר בספר הראשון, והספר השני מרחיב ומתאר את המצב הזה. סילביו מנואל שהיה מתמזג עם החושך ומגיח ממנו, וטאישה לבסוף חיקתה אותו.

העין המביטה ברוח פונה פנימה, לעומת העין הפונה החוצה ומשקפת את העולם האנושי של פחד,כעס, חמימות, חמלה...

.

בונוס 

בדיאגרמת 8 הנקודות המהוות את האדם ("סיפורי עוצמה"), השתיים האחרונות והמסתוריות הן הטונל והנגואל, ומתברר שם שמדובר בטונל ונגואל אישיים, המשקפים את הטונל והנגואל הקוסמיים.
אני מציע את הפרשנות שהעיניים הן מקום מושבם של הטונל והנגואל האישיים, וברגיל הן משקפות רק את הטונל, אבל אצל הלוחם הן, לפחות אחת מהן, משקפת את הנגואל.

הספר כמובן לא מגלה לנו את מיקומם של הטונל והנגואל האישיים, אחרת לא הייתי צריך להציע פרשנות. עצם האמירה שהטונל והנגואל האישיים משקפים משהו כבר הופכת את העיניים לחשודים העיקריים, לא?

.

קושיה מסוימת שהפיתרון יוצר:

נאמר ב"סיפורי עוצמה" שהרצון הוא המשקף את הנגואל, והשכל את הטונל.

*******************************

4.10.21

משחק הגומלין של האנרגיה באופק הדברים
=================================

מכיוון שקסטנדה (וכנראה גם טאישה ופלורינדה) קרא את הטקסטים של הספרים שהוא "השאיר אחריו", עלתה השאלה כמה מהמתואר הוא חווה בעצמו ובאופן המתואר שם.

אני רוצה לתרום לדיון בשאלה זו את הרעיון, ההשערה, שהרמז לפיתרון השאלה מצוי במילה "interplay", המשחק ההדדי, פעולת הגומלין של האנרגיה באופק, שזהו גם שם הפרק. קריאת האינסוף היא האופן שבו יחסי הגומלין הללו באים לידי ביטוי. זה ברור מהכתוב.

כלומר, ההשערה אומרת:
הטקסט הוא תוצאה של יחסי גומלין בין הרוח והקורא אותה.

אז מה זה אומר לגבי פיתרון השאלה?
ייתכן שהרוח השתמשה בהתנסויותיו של קסטנדה ליצירת הטקסט שאותו הוא קרא.

=====================

5.10.21

אוכל, קדימה אוכל
הכפיל לעומת הטפיל בהקשר של מזון
===========================

הכפיל מספק הגנה וידע לגבי אויבים האורבים בשטח, כמסופר ב"יקוש עם הכפיל", אבל הוא מספק ידע גם לגבי דברים נוספים, לדוגמה: מזון הנמצא בסביבה.

בסיפור על דון חואן החניך שנזרק לנהר ("כח השקט"), ובעקבות כך התפצלה תודעתו לשתיים, שם נאמר שהכפיל יידע אותו לגבי היכן נמצא מזון בסביבה.

כזכור מ"מסע לאיכטלאן", צייד בעל עוצמה אינו צד מעבר לצרכיו, והוא יודע שהוא יצליח למשוך ציד למלכודותיו שוב ושוב. (בפרק "להיות נגיש")

מאידך, הטפיל נתן לנו את המיינד שלו, שהוא מלא סתירות, קודר, ומלא פחדים על שהוא יתגלה וכתוצאה מכך הוא יאבד את מזונו (היא האנרגיה שלנו). וזה מקור החרדה של קסטנדה לגבי מזון, למרות שמעולם לא חסר מזון בחייו. ("צדו הפעיל של האינסוף", בפרק "צללי הבוץ")

לסיכום, זה לא רק ההבדל שבין תחושת דאגה לתחושת ביטחון, כי הכפיל גם מספק לך את המזון (או את הידע להשיגו). לתחושת הביטחון הזו יש כיסוי (כמו שאומרים בבנק   )
מאידך, הדאגה לאבדן מזון אפילו איננה שלך, ולא קשורה למזון שלך, ולא להיסטורית המזון שלך. אז מה ההיגיון שאני אחווה דאגה כזו?
תשובתי: הדאגה הזו היא המזון של זה שדואג מאבדן מזונו. אז אפשר להגיד שגם הטפיל מספק מזון.   הוא דואג ומיד מסופק מזונו.
וכך גם לגבי דאגות בכלל. נראה שדאגות מכרסמות בנו עד שלפתע הן מסתלקות.
מדוע? מה קרה פתאום?
הטפיל הגיע לשובע.

=====================

6.10.21

משתינים עליך ואת/ה אומר שזה גשם.
המהדרין משבחין ואומרין: "גשמי ברכה"
================================

אתמול שימשתי פֶּה לרעיון שהמשחק ההדדי של האנרגיה באופק-הדברים הוא יחס הגומלין שבין קורא-האינסוף והאינסוף, ומכיוון שהטקסט הנקרא כך הוא תוצר של האנטראקציה הזו, אז הוא מתאר את התנסויותיו של הקורא, במקרה זה קסטנדה.

הצעתי גם שההדדיות הזו כבר נחזתה במרומז בתחילת החניכה במשחקו של קסטנדה (שהיה תחת השפעת הפיאוטה (מסקליטו) שהוא לעס) עם הכלב, שהיה התגלמות של מסקליטו.
דון חואן אמר על המשחק הזה: "מעולם לא ראיתי אותו [את מסקליטו] משחק עם מישהו" (עמוד 37)

כלומר, הפרשנות הזו אומרת שההדדיות הנדירה הזו היא שאיפשרה לקסטנדה לקרוא את האינסוף ולכתוב ספרים, וזו הסיבה שנגואלים אחרים לא כתבו ספרים.

.

המשחק של קסטנדה עם הכלב הוא סיפור משעשע ביותר (הכוונה היא לפרשנות האירוע החל מעמוד 38, ב"משנתו של דון חואן").
הם הפעילו האחד את איברי השני ללא מגע, וגם השתינו זה על זה (עמוד 40).

לדעתי, על משמעות ההשתנה הזו אנו יכולים ללמוד מ"יקוש עם הכפיל".

.

בקטע הבא מספרת קלרה מה קרה אחרי שהיא מזגה את השתן שלה לכל מאגרי המים בכנסיה:

"דמייני למחרת בבוקר -- כי הוא [הנגואל חוליאן] הורה לי ללכת [ולבצע את המשימה] בשבת -- את הפתעת הכומר ואנשי הקהילה כאשר הם בירכו את עצמם בשתן שלי. לא ראיתי את ההומור באותה עת, כי הייתי מבוהלת עד מוות, והרגשתי אשמה במשך שנים אחר כך על ביצוע חילול הקודש. אבל הנגואל חוליאן אמר שזה בדיוק מה שאנחנו עושים: אנחנו מנסים לברך את עצמנו ולהפוך לקדושים באמצעות השתן של מישהו אחר, כאילו זה היה קדוש. שנים אחר כך ראיתי את האירוניה שבזה, ואת מגע הגאונות שבתוכנית הייקוש של הנגואל.

(עמוד 123 בקובץ הטיוטה)

.

וקודם לכן באתו עמוד:

"על ידי כך שהשתנתי על מדרגות הכנסייה ניתקתי את הקשרים שלי [ties] עם הכנסייה לנצח. היא הבטיחה לי שהשתנה היא אחת הדרכים הטובות ביותר של מכשפים לנתק [severing] את קשריהם עם דברים."

.

אני מציע את הפרשנות הבאה:

השתנה היא דרך להציב את המשתין מעל האדם המושתן. המושתן מקבל על עצמו את מרותו, את שלטונו, של המשתין עליו. אם המשתין נחשב לקדוש, אז המושתן מפרש זאת כהאצלה של קדושה.

ההשתנה ההדדית של קסטנדה והכלב זה על זה מציינת שיוויון בהיררכיה. השליטה ההדדית הזו התבטאה גם בשליטה של קסטנדה באיברי הכלב, וליהפך. ייתכן שהשליטה ההדדית באה לידי ביטוי באמירה המאוחרת בספרים שהלוחם מציית לכוונה, אבל היא גם מצייתת לו.

=====================

7.10.21

הלוחם יודע שהוא ממתין, והוא יודע למה הוא ממתין
========================================

הוא ממתין לרצון שלו [to his will].
אבל לא בבית קפה על קפה וקרואסון, אלא תחת המגף של הרודן (הקטן). ("האש מבפנים" עמוד 34)

שימו לב שב"האש מבפנים" (הספר השביעי) לא נאמר מהו הדבר שלו ממתין הלוחם. התשובה: הרצון, נמצאת רחוק מאד משם, ב"מציאות נפרדת" (הספר השני).

סיפור ההתמודדות של דון חואן עם הרודן הקטן (פרק שני ב"האש מבפנים") הוא סיפור מרתק. זהו כמובן לא מאבק כדי לתפוס את מקומו של הרודן, להתגבר עליו, להביסו, ללמדו לקח, או כהנה יעדים "ראויים" אחרים.

השימוש ברודן הקטן הוא כדי להילחם בחשיבות העצמית שלך. כלומר, משתמשים בו לצורך עבודה פנימית.
לדעתי, נעשה שימוש ברודן משום שיש לו אגו גדול ורעב, שאינו יודע שובע. כלומר, אגו שרק רוצה לגדול ולרדות באחרים עוד ועוד.
הלוחם, לדעתי, אכן מזין את הצורך הזה של הרודן ב...... חשיבות העצמית שלו (של הלוחם).
כבר הרחבתי על רעיון זה בעבר, ולא אחזור על כך, כי אין סיבה שהקורא/ת יסבול שוב. 

בפוסט זה אני רוצה לשאול שאלה ולהציע לה תשובה.

האסטרטגיה של ההתמודדות כנגד הרודן הקטן מכילה חמישה מרכיבים: שליטה, משמעת, אורך רוח, עיתוי, ורצון. (עמוד 25)

דון חואן החניך עשה שימוש בארבעת הראשונים בלבד. וגם מוזכרת שם בחצי פה האמירה שהוא, כלוחם, ידע שהוא ממתין, וידע מה הדבר שלו הוא ממתין.
מכיוון שאנו חכמים ויודעים את התורה, אנו יודעים להשלים את מה שחסר שם, שמדובר בהמתנה לרצון.

האם בסופו של דבר ההמתנה הזו צלחה? האם הרצון אכן הופיע לבסוף לעזרתו? או שהיייתה התגברות על הרודן ההוא מבלי שהרצון הופיע והתערב?
ואם אכן הופיע, כיצד הוא הופיע? באיזה אופן התבטאה הופעתו?

.

תשובתי

הבעיטה הקטלנית של הסוס ברודן היא תוצאה של הופעת הרצון.

תמיכה לפרשנות זו יש באמירה הבאה המצויה בתחילת הפרק:

"בדרך כלל רק ארבע מן הסגולות [attributes] נוטלות חלק בתרגיל," המשיך, "החמישית, הרצון, נשמרת לעימות האולטימטיבי [האחרון], כאשר לוחמים ניצבים נוכח כיתת יורים, אם לתאר זאת כך".

(עמוד 27 למעלה)

כשהרודן רץ אחריו עם סכין לתוך האורווה, זה היה בהחלט רגע של עמידה נוכח כיתת יורים, הרגע האחרון, ואז הרצון נכנס לפעולה והביא את הסוס לבעוט בו.

=====================

8.10.21

אשליית האני העושה, החושב והמדבר ?
=============================

הקטע הבא מ"יקוש עם הכפיל" אומר, לדעתי, שאנו פועלים כאוטומט. מניסיונינו אנו יודעים זאת, אבל אנו מנועים מלחשוב כך ולהודות בכך. ההודאה המקסימלית היא בערך: לפעמים אני פועל על טייס אוטומטי.

.

נלידה נשענה לאחור על סלע, מתחה [stretched] את רגליה ואמרה לי לשבת בשקט בזמן שהיא מרעננת את זיכרוני על אי-עשייה.

"אי עשייה זה לפעול מבלי לפעול [act without acting]; זה להיות חסר מילים או תוויות [labels] לתיאור מעשייך."

"איך אפשר לפעול מבלי לדעת מה עושים?" שאלתי.

"על ידי פעולה מתוך שקט עמוק, מבלי להיעשות מעורבת [involved] במעשייך", היא ענתה. "כי כאשר אינך קשורה [tied] לציפיות או לתוצאה של מעשייך, לא תבחיני ב [notice, תשימי לב ל] מעשייך. כמו נעליים המתאימות בדיוק."

נלידה הוסיפה שכאשר אנו ריקים ושקטים בפנים, ועם זאת מלאים במרץ [vigor] ופעילות, אז אנו פועלים מבלי לפעול. מצד שני, אם אנו מלאים בטירדות ובדאגות ובציפיות, ויש לנו מעט אנרגיה המופנית [directed] למשימה שלנו, [אז] אנו פועלים, ובצורה מאוד לא יעילה. עלינו למוסס [dissolve, לפזר] את האישיות [the person, הזהות החברתית] שבנו, כדי שנוכל להיות חופשיים מלהיות ומלעשות [free from being and doing]. כשאין לנו שום תשוקות או שאיפות [אמביציות], אך עם זאת אנו עוסקים באופן נמרץ [vitally] בפעולה העכשווית [at hand], אנו יודעים בוודאות [unerringly, ללא טעות] מתי להמשיך ומתי לעצור.

(עמוד 107 בקובץ הטיוטה)

.

ומה לגבי מחשבה ודיבור? פה אנחנו כבר נעמוד על הרגליים האחוריות ונתנגד בלהט לטענה שאנו אוטומטים.
מי שיטען שהוא לא רואה שהוא מדבר על אוטומט, אחשוד בו שהוא גם לא רואה את הבלוף השטני שהשתלט על חיינו 

הקטע הבא, גם הוא מ"יקוש עם הכפיל" רומז לכך שגם המחשבה והדיבור שלנו הם אוטומט.

.

התיחסי אל העצמי כחסר חשיבות [unimportant]; כל כך חסר חשיבות, למעשה, שאת שוכחת ממנו לגמרי. ואז באופן בלתי נמנע [perforce] תתחילי לחשל [forge, לעצב] את גוף האנרגיה שלך."

"מה לגבי כשאני בבית הספר ונדרשת ללמוד לבחינה. כיצד אז אוכל להשתמש בגוף האנרגיה שלי? ומה לגבי כשאני מדברת עם מורים [פרופסורים] ותלמידים אחרים?"

היא הקישה על קודקוד ראשי ואמרה שאם אנו חסרי עצמי [selfless], בהדרגה הגבולות בין התופס [perceiver] לאובייקט הנתפס נעלמים. היא תיארה את חוסר העצמיות לא כמצב מוסרי [כלומר לא כמצב של חוסר אנוכיות], אלא כמצב לא אישי [impersonal] שבו כבר לא מתיחסים לעצמי כישות נפרדת; מצב בו אין מושג אודות העצמי התופס [perceiving self], וגם [אין מושג] אודות הדבר הנתפס.

"איך המצב הזה מורגש על ידי האדם [person]?"

נלידה חשבה לרגע ואז ענתה. "זה כאילו שמת משהו במקום לא נכון, או איבדת קשר עין אתו, ואינך יכולה לזכור מה זה. אבל מכיוון שהוא לא חשוב, את כבר לא מעוניינת למצוא אותו."

נלידה הבהירה שהסיבה שבדרך כלל העצמי זוכה ליחס כה גבוה היא משום שאנו משתמשים בו כנקודת יחוס [reference point] יחידה וקבועה ביחס לעולם. הוא המרכז שממנו אנו חושבים, מרגישים ומעצבים את קיומנו, ואנחנו מעצבים [forging, מחשלים] אותו מאז שהיינו תינוקות.

"[ת]נטשי את העצמי, ואת מסלקת את תנודות [fluctuations] המחשבה," היא המשיכה. "באותה מידה, השתיקי [still, השקיטי] את המחשבות שלך, והעצמי ימחק [erased]. אז את יכולה ליקש עם הכפיל, אז תראי את הפרופסורים שלך ואת עמיתייך התלמידים כהבלות מבוקרת [as controlled folly]. אז הכל שווה [למישנהו] [equal] ותוכלי לתפוס [grasp] כל מושג ישירות עם גוף האנרגיה שלך. אז באמת תהיי מסוגלת לנהל רומן עם הידע [having a romance with knowledge]. ללא התערבות [intervention] המחשבה והעצמי, את תפעלי מנקודה של אי הוויה, המקום בו העצמי האישי [הפרסונלי] כבר אינו נקודת המבט העיקרית שלך. ואז הרואה [seer] שבך יגיד לך מהו מה."

(עמוד 108-109 בקובץ הטיוטה)

.

כלומר, אם נוציא את האני שלנו מהתמונה, גופנו ימשיך לפעול, ואפילו לנהל שיחות עמוקות מחשבה באוניברסיטה, מבלי שזה ידרוש את תשומת לבנו או את מאמצנו.

ברגע שאנו מוציאים את האני מהתמונה, שוכחים ממנו, מאבדים אותו, אז יצאנו מתחום העשייה.
הפוסט מציע, על הדרך, הגדרה חדשה לעשייה: כשהאני מייחס לעצמו את הפעולה האוטומטית של גופו, כלומר רואה בעצמו את הגורם הפעיל.

עם זאת, ייתכן שהגוף אז יציית בפעילותו (ובדיבורו ומחשבתו) למקור אחר של פקודות, ולכן יהיה עדיין אוטומט, אבל תחת שליטה אחרת, ולכן יתנהג אחרת.

.

וכרגיל, מה שאיננו ציטוט הוא בגדר הצעה פרשנית בלבד.

.

שבת שלום.

=====================

9.10.21

היום, יום שבת, ה-9.10.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.
במחזוריות של 18 יום אנרגיה קוסמית שוטפת את (כדור) הארץ. אותה האנרגיה שהלוחם אוגר בתוכו.

=====================

10.10.21

מהם הסמלים לגבר ואישה אצל המכשפים?
=================================

הציור למטה מראה את הסמלים הרגילים.

רמז: הרעיון מופיע ב"להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר. הוא מופיע שם כציור הממחיש את האופן השונה שבו גברים ונשים ניגשים אל הידע (הרוח, הכוונה, המופשט, המקור).

תשובה:

על ראש הגברים מצוייר חרוט שקודקודו כלפי מעלה, ואצל נשים, החרוט שעל ראשן הפוך, מופנה מטה.

הגברים מטפסים אל הידע ומגעם עם הידע (הרוח וכו.) הוא צר. לעומתם, אצל הנשים, החרוט פתוח כמו משפך. החיבור עם הרוח הוא רחב ואילו אצל הגברים החיבור מצומצם.

הגברים קרובים לקונקרטי ומכוונים אל המופשט [abstract]. הנשים קרובות למופשט, ועם זאת משתדלות להתמכר לקונקרטי.

(עמוד 253)

הדיון בפרק ההוא מעלף. פרק חובה לכל אישה, ובמיוחד למי שמתכוונת לנהל רומן עם הידע 

.

אביא שוב השערה פראית שלי, היוצאת מדברים סתומים הנאמרים שם בפיה של.... נלידה, המורה של טאישה.

"מלאך הלוחש למריה [אמו של ישו] הוא דבר טבעי, כמובן. מה שלא היה טבעי הייתה העובדה שכל שהיה למלאך לומר למריה היה שהיא תלד את בן האלהים. הרחם לא קיבלה ידע, אלא את ההבטחה לזרע של אלהים. אל זכר אשר הוליד עוד אל זכר בתורו.

(עמוד 257)

.

מכיוון שהדיון שם רומז על עיוותים מתמשכים לאורך ההיסטוריה האנושית שמקורם בגברים, שניסו להשיג שליטה על נשים ודיכאו את היכולות הייחודיות של הנשים, את הגישה הרבה שלהן לידע לא-גברי, שאינו כפוף להיגיון, להתקדמות צעד אחר צעד... ומכיוון שהוזכרה בספר היכולת העקרונית של נשים ללדת צאצאים ללא תרומת גברים, ובמקרה זה הצאצאים יהיו בהכרח נקבות, אני קופץ אל הרעיון שישו ההיסטורי היה אישה.
זה גם מתאים לתורה שלו (שלה), שבמרכזה נמצאים אנטי-אלימות ואהבה.

.

כנאמר באותו פרק, הידע שנשים משיגות באמצעות הרחם הוא ידע ישיר, לא כמו הידע הגברי המתקדם צעד אחר צעד, על פי ההיגיון.

לדעתי, דוגמה טובה לידע נשי הוא תחום התיקשורים, הנשלט כמעט כולו על ידי נשים.

=====================

11.10.21

הגדרה נוספת לכישוף
================

אני ממשיך להסב את תשומת הלב לספר החניכה של פלורינדה "להתעורר אל החלום". והפעם, הגדרה כה פשוטה שהיא

too good to be true 

היא לא מפתיעה. אנו מסתובבים סביבה כל הזמן, אבל היא לא נוסחה בדיוק כך באף מקום אחר. לפעמים ניסוח שונה קל (בעיתוי הנכון) הוא כל שצריך כדי להפיל את האסימון.

======================