עצירת הדיבור הפנימי כרוכה בתחושת ריחוף

 

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה". השתמשתי בו לאחרונה, אבל יש בו מיץ שעדיין לא נסחט 

"ציינתי בפני דון חואן שבאותה ההזדמנות [כשאחרי שנים של הליכה כזו הוא הצליח לעצור את הדיאלוג הפנימי] גם נעשיתי מודע [became cognizant] לכך שעצירת הדיאלוג הפנימי כרוכה ביותר מאשר רק בצמצום [curtailing] המילים שאמרתי לעצמי. כל תהליכי החשיבה שלי נעצרו [My entire thought processes had stopped] והרגשתי שאני למעשה מרחף [suspended], צף [floating]."

(עמוד 20)

השתמשתי בקטע זה במסגרת טענתי שעצירת הדיאלוג הפנימי פירושה עצירת החשיבה. הפעם אני רוצה להתמקד בטענת הציפה, ההתרוממות.

המשכו של הקטע:

"תחושה של פאניקה הופיעה בעקבות מודעות זו [להיותו מרחף] ונאלצתי לחדש את הדיאלוג הפנימי שלי כתרופה-נגד [antidote].

"אמרתי לך שהדיאלוג הפנימי הוא מה שמקרקע [grounds] אותנו," אמר דון חואן. "העולם הוא כזה וכזה או כך וכך, רק בגלל שאנחנו מדברים לעצמנו על כך שהוא כזה וכזה או כך וכך."

(שם)

.

אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שקסטנדה מדבר על תחושה פיסית של ריחוף, ציפה, התרוממות, ודון חואן מתייחס לתיאורים אלה כמטפורה. הוא אומר שהקרקוע שלנו, שהוא מצבנו הרגיל כתוצאה מהדיאלוג הפנימי, פירושו המשמעות שאנו מעניקים לתפיסה שלו את העולם.

לדעתי זהו ניסיון להרחיק את הקוראים מהמשמעות הפשוטה של ריחוף פיזי. זהו תרגיל הסחה שחוזר אינסוף פעמים בספרות שלנו.

.

לאיזה גובה קסטנדה התרומם?

אני חושב שבקטע על הענק במדבר הנרדף על ידי יגואר ("כח השקט") יש לנו את התשובה: 10 רגל (פיט), כלומר קצת מעל 3 מטר.

*************************** 

מוסיקה

שיר שיצא לאוויר ב-1914, לפני יותר מ-100 שנה.

הם לא האמינו לי

גירסה ג'אזית, פסנתר

גירסה ווקאלית מאוחרת מאד

הם לא יאמינו לי שמכל העולם הגדול הזה בחרת בי.

==================== 

1.5.22

הזזת נקודת המאסף, משימה קשה או קלה?
=================================

גם וגם.

.

ב"כח השקט" עמוד 187, באמצע העמוד, ישנו המשפט הבא:

קסטנדה: "אבל אתה עצמך אמרת לי שהזזת [moving] נקודת המאסף היא כל כך קשה [difficult] ש[הזזיה כזו]היא הישג אמיתי," מחיתי."

מקריאת השורות הקודמות לא ברור עם איזו אמירה הוא מתווכח. האמירה נראית תלושה מהקשרה, וזה נכון, כי הפיסקה הקודמת חסרה בתרגום העברי: הנה היא לעיונאק:

"כאן הטיפשות של האדם הממוצע היא המסוכנת ביותר", הוא המשיך. "הוא מפחד מכישוף. הוא רועד [מפחד, trembles] מהאפשרות [או במקום של האפשרות] של החירות [חירות התפיסה]. והחירות נמצאת בקצות אצבעותיו. היא נקראת הנקודה השלישית. וניתן להגיע אליה [reach, מילולית: הגעה עם הידיים] באותה הקלות שאפשר לגרום לנקודת המאסף לזוז ממקומה".

(עמוד 187)

אל תשכחו להוסיף את הפיסקה בספר. או לפחות הערה שחסרה שם פיסקה.

.

תשובתו של דון חואן ל"אבל אתה אמרת שהזזת הנקודה היא קשה מאד":

"זה נכון," הוא הבטיח לי. "זו עוד אחת מהסתירות של המכשפים: היא [ההזזה] מאוד קשה [difficult] ועם זאת היא הדבר הכי פשוט [the simplest] בעולם."

.

לדעתי, הסתירה אודות הקושי והקלות הבו זמניים בהזזת נקודת המאסף היא זווית אחרת של הסתירה הנמצאת שני דפים קדימה (עמוד 190); הסתירה שבין הטענה שרק הרוח יכולה להזיז את נקודת המאסף, והאמירה שרגשות ההופכים לכוונה (הישג של מכשפים) הם שמזיזים את נקודת המאסף. כלומר: רק הרוח מזיזה את הנקודה, ועם זאת המכשף יכול לכאורה להזיזה.
לסתירה בנוסחה השני הוא מציע שם פיתרון, לכאורה.

==================== 

3.5.22

הרחבת גבולות האני
================

הכפיל (גוף האנרגיה) הוא האני האמיתי. הוא החולם, ואילו האני המוכר, הרגיל, הוא הנחלם ("סיפורי עוצמה").

אני רוצה להזכיר כמה מקרים של הרחבת גבולות האני המוכר (ייתכן שיש מקרים נוספים).

- דון חואן אומר לקסטנדה שעליו לדאוג לרווחתה של לה-גורדה כאילו הייתה העצמי שלו [as if she were my own self]. לטענתו, מהלך כזה ירתום את האנוכיות למטרה מועילה. ("מתנת הנשר"). כלומר, הוא בעצם מציע שקסטנדה ירחיב את גבולות האני שלו, כך שהם יכללו את לה-גורדה.

- לאחרונה הבאתי קטע מריאיון עם קסטנדה שבו הוא מתאר את הרחבת עצמו, כך שמכוניתו היא המשך של גופו, ובאופן כזה המכונית מנעה בעיות כמו היתקעות בדרכים נידחות ללא דלק. היא הייתה נכנסת ביוזמתה לתחנת הדלק)

- התמוססות והתמזגות לתוך האפילה (ב"יקוש עם הכפיל")

- האמירה של דון חואן: "איך אני יכול לדעת מי אני כשאני כל זה" (כשהוא מניע את ידו בתנועה גורפת על כל הסביבה) - נדמה לי ב"מסע לאיכטלאן". אמירה זו עשויה להסביר את האמירה של דון חואן לטאישה ב"יקוש עם הכפיל" שהכפיל הוא שיידע אותה לגבי סכנות האורבות לה בסביבה. כלומר, אם הכפיל הוא [או כולל את] כל מה שיש בסביבה, אז הוא יודע מה נמצא שם.

*********

הצעתי בעבר את ההשערה שהצורה האנושית היא העור שלנו. הרחבת גבולות האני משתלבת היטב עם השערה זו.
אם כן, "לצאת מעורך", עבור הטולטקים, איננו רק דימוי נחמד.

=================== 

4.5.22

פעולה על החומר ממצב לא חומרי - האם זה אפשרי?
========================================

הקטע הבא נמצא גם ב"מעברים קסומים" וגם ב"קוראי האינסוף", והוא אומר במפורש שזה בלתי אפשרי, אבל בהמשך אצביע על דרך אפשרית, לא ישירה.

אני לא מתקמצן בהבאת הקשר הדברים:

"דון חואן אמר כי אותם מכשפים שחיו במקסיקו בימי קדם ידעו כי בני האדם, כצבירים של שדות אנרגיה, מוחזקים יחדיו לא על ידי עטיפות אנרגטיות או רצועות אנרגטיות, אלא על ידי איזשהו סוג של רטט שהופך את הכל בבת אחת לְחַי ולמצוי במקומו הנכון; איזושהי אנרגיה, איזשהו כוח רוטט, איזושהי עוצמה המדביקה את שדות האנרגיה האלה ליחידה אנרגטית אחת.

דון חואן הסביר שאותם מכשפים, באמצעות שיטותיהם המעשיות ובאמצעות המשמעת שלהם, נעשו מסוגלים לטפל באותו כוח רוטט, ברגע שהם היו מודעים לו לחלוטין. המומחיות שלהם בהתעסקות אתו נעשתה כל כך יוצאת דופן, עד כי מעשיהם הפכו לאגדות, אירועים מיתולוגיים שקיימים רק כְּמְשַלים. לדוגמה, אחד הסיפורים שסיפר דון חואן על המכשפים הקדומים היה שהם היו מסוגלים להעלים את המסה הפיזית שלהם רק על ידי הצבת מלוא תודעתם ו[מלוא]כוונתם על הכוח הזה.

דון חואן אמר שלמרות שהם היו מסוגלים למעשה לעבור דרך חור סיכה, אם הם היו חושבים זאת להכרחי, הם מעולם לא היו מרוצים לגמרי מהתוצאה של התימרון הזה של העלמת הגוף החומרי שלהם. הסיבה לאי שביעות הרצון שלהם הייתה שברגע שהגוף החומרי שלהם התפוגג, כך [התפוגגה] גם יכולתם לפעול. נותרה להם האפשרות לחזות בלבד באירועים, והם לא היו יכולים להשתתף בהם. התסכול שלהם, כתוצאה מאי יכולתם לפעול, הפך, לדברי דון חואן, לפגם הארור שלהם: האובססיה שלהם לחשוף את טבעו של אותו כוח רוטט, אובססיה המוּנַעַת על ידי הקונקרטיות שלהם, שגרמה להם לרצות להחזיק בכוח זה ולשלוט בו. התשוקה הלוהטת שלהם היתה לתקוף [to strike] ממצב דמוי רוח-רפאים זה של חוסר חומריות, דבר שדון חואן אמר שלעולם אי אפשר להשיגו.

("קוראי האינסוף" עמוד 76 והלאה)

.

אני חושב שבקטע הבא מ"יקוש עם הכפיל" ישנו רמז לדרך פעולה אפשרית מאותו מצב חסר חומריות:

דון חואן לטאישה: "את צריכה ללמוד ליַקֵש את הפרופסורים שלך," המליץ דון חואן, "אחרת הם יבלעו אותך לארוחת הבוקר. הפרופסורים האלה חוגגים על סטודנטיות צעירות."

"איך אני יוקשת אותם?" שאלתי.

"התייחסי לאוניברסיטה כמו אל שדה ציד. אם את הולכת

לשם כדי שיגלו אותך, או שיחבבו אותך, או כדי לטעון טענה, את תיפלי על הפנים שלך. אם הם יקלטו שאת מאתגרת אותם, הרודנים הקטנים יכריזו מלחמה, והם כמעט תמיד מנצחים."

"איך אוכל להתגבר עליהם?" שאלתי. "הם גברים, הם קטנוניים והם מחזיקים בעוצמה."

"את מסתובבת סביבם על רגלי חתול, ולעולם אינך מאפשרת להם לדעת את דעותייך או מה את חושבת. ליוקש מושלם אין דעות. הוא, או היא, מסתגלים לכל מצב במהירות ובאופן חלק כמו רוח. אם הם חושבים שהם דחקו אותך לפינה, את כבר נמצאת במקום אחר. תהיי חמקמקה, כזו שלא ניתן לסגור עליה, אבל עוצמתית במידה רבה ביותר."

"זה נשמע לי כמו סתירה," אמרתי.

בדיוק אז, משב רוח נוסף פרע את העלים שעל הקרקע. חופן גדול עף ישר אל חיקי. דון חואן צחק ואמר שאני הולכת להיות יוקשת מעולה, בתנאי שאתייחס לכל דבר בּהַבְלוּת מבוּקֶרֶת, ואהפוך את עצמי לאפס, כדי שאף אחד לא יוכל להשיג בי אחיזה.

"חוץ מזה, רק מישהו קל כמו הרוח יכול לעבור דרך הסדקים שבין העולמות," המשיך דון חואן.

(עמוד 184 והלאה)

.

אי היכולת לאחוז בה ומצד שני להיות עוצמתית נראה לטאישה בצדק כסתירה. וההצגה של הרוח הייתה הדגמה לכך שמה שנראה כסתירה לשכל הוא בר קיימא.

כלומר, הרוח [wind] היא מצד אחד חמקמקה, אי אפשר לכלוא אותה או לאחוז בה, ומצד שני יש לה יכולת פעולה על החומר. יכולת פעולה עוצמתית ביותר: סערות, טורנדו וכד.

משב רוח חזק הוא גילוי של הרוח [הנגואל, העוצמה, המופשט...], נאמר בספרות במפורש, ובקטע הנ"ל זו דוגמה לכך שהרוח [the spirit] פועלת דרך הרוח [wind].

אם כן, הפוסט טוען שאפשר לפעול על העולם הקרוי "חומרי" ממצב לא-חומרי (חסר מסה חומרית, בלתי נראה...) בתיווכה של הרוח [wind].

*****************

הערת אגב:

בתי חבורת המכשפים נקראים על שמות ארבעת רוחות השמים (צפון, דרום, מזרח, מערב), ולנשים בכל בית יש שליטה על הרוח המגיעה מכיוונן, כלומר לנשים בבית המזרחי יש שליטה על הרוח המזרחית וכו. הרעיון של שליטת הנשים ברוח [wind] נמצאת בספרות כולה, אבל ב"להתעורר אל החלום" היא זוכה להרחבה.

===================================== 

5.5.22

סקירת ספר
"מר ורטיגו" של פול אוסטר
===================

רוב הספר מספר על חניכה של ילד יתום ומוזנח, לא ילד רחוב, אבל בפועל כן, בסנט לואיס בארה"ב, ב-1924 (אם אינני טועה). החניכה נעשית על ידי מישהו הנקרא בספר מאסטר יהודי, שמלמד אותו לעוף באוויר, לרחף ולנוע בכוח רצונו בלבד.

הספר עושה רושם חזק של ביוגרפיה ממשית, אבל לא ידוע לי אם זה אכן כך. ביקורות הספרים שראיתי התייחסו לזה כ-fiction, אבל זה לא אומר הרבה. גם את ספרי קסטנדה שמו בחנויות ספרים במדף ה-fiction (נזכר ב"מפגשים עם הנגואל")

יש היגיון מסוים בתרגילים ובחניכה, כלומר יש שם הדהוד של רעיונות המוכרים לנו מספרות הטולטקים.

לקראת סוף הספר המספר מחליט בזיקנתו לכתוב את סיפור חייו: "לא היה לי שום ספק שאני עושה משהו שצריך להיעשות, והאמנתי בזה אמונה שלמה כל כך, שכעת ברור לי שהספר נגלה לי בחלום, אבל החלום הזה היה מאותם חלומות שאינך יכול לזכור, שנעלמים ברגע שאתה מתעורר ופוקח את עיניך אל העולם".

(עמוד 294)

הנה קטע הסיום של הספר. אין בו ספוילר.

"ועם זאת, כשאני נזכר בימי החניכה האיומים שלי בסיבולה, איני יכול שלא לתהות אם השיטות של מאסטר יהודי לא היו אכזריות מדי. כשהצלחתי להתנתק ולהתרומם מהאדמה בפעם הראשונה, זה לא קרה בגלל משהו שהוא לימד אותי. עשיתי את זה בכוחות עצמי על רצפת המטבח הקרה, וזה בא לי אחרי מצור ממושך של דמעות וייאוש, כשהנפש שלי התחילה לפרוץ מתוך גופי, ולא ידעתי עוד מי אני. אולי היה הייאוש הדבר היחיד שהיה חשוב באמת. ואם כך הרי כל העינויים הגופניים שכפה עליי לא היו אלא אחיזת עיניים, הסחת דעת שנועדה לעורר בי את האשליה שאני מגיע למשהו - בעוד שלאמיתו של דבר לא הגעתי לכלום, עד שלא מצאתי את עצמי שוכב במטבח עם הפנים לרצפה. ואולי אין שום שלבים בתהליך? ואולי הכל קורה בעצם ברגע אחד - בקפיצה אחת - בהרף עין אחד של טרנספורמציה? מאסטר יהודי התחנך באסכולה הישנה, הוא היה אשף בלשכנע אותי להאמין בהוקוס פוקוס ובמילים הגבוהות שלו, אבל אולי הדרך שלו אינה הדרך היחידה? אולי יש שיטה פשוטה וישירה יותר, גישה שמתחילה מבפנים ועוקפת לגמרי את הגוף? מה אז?

בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כישרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר. הוא נמצא בכולנו - בכל איש אישה וילד - וכל אדם, אם רק יתאמץ ויתרכז מספיק, מסוגל לחזור על ההישגים שהשגתי אני כוולט [as walt] נער הפלא. עליך ללמוד לחדול להיות מי שאתה. בזה זה מתחיל, ומזה נובע כל השאר. אתה צריך לתת לעצמך להתפוגג. תן לשרירים שלך להתרפות, נשום עד שתחוש את הנפש זורמת ויוצאת מתוכך, ואז עצום את עיניך. זאת הדרך. הריק שבתוך הגוף נעשה קל יותר מהאוויר סביבך. לאט לאט אתה שוקל פחות מלא כלום. אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג. ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם.
ככה.

**************

בספרות שלנו יש תעופה, אבל היא קורית במצבים שאינם הקשב הראשון, אלא בחלימה - מצב ביניים שבין הקשב הראשון לקשב השני - גם אם ההחלקה לתוך מצבים אלה אינה מורגשת, או אינה זוכה לציון.
לה-גורדה והאחיות הקטנות מבצעות תעופה על ידי אחיזה בקווי העולם, וקווי העולם הם שמושכים אותן ("הטבעת השניה של העוצמה").

לסיכום
"מר ורטיגו" הוא לטעמי ספר טוב. חלקו האחרון קצת מאכזב, ויש קטע קצת מייגע של פרטים מעולם הבייסבול.

בסך הכל, אני נהניתי.
************

בציור: Daniel Dunglas Home , מדיום סקוטי שחי במאה ה-19, ויוחסה לו יכולת ריחוף באוויר.

===================================== 

5.5.22

סרטון שיש בו לכאורה ריחוף. אינני יודע אם פייק.

===================================== 

0

סופיותה של האישיות לעומת אינסופיותו של האינסוף

הקטע הבא (המכיל דילוג קל) לקוח מדברי הפרשנות שכתב קסטנדה לרגל צאתה של מהדורה חדשה לספרו הראשון, במלאת 30 שנים ליציאתו לאור. הספר לא נכתב מחדש, רק נוספה לו הקדמה נוספת. הוא לא היה צפוי להיכתב מחדש, כי הוא הרי נולד מתוך העלאה על הכתב של מילות האינסוף.

האם סוף סוף קסטנדה כותב בשפתו, ולא כהכתבה של האינסוף, ולכן הוא יבהיר לנו את הידע הטולטקי?
לא ממש. הבחור שומר על עקביות. 
התרגום העברי המלא של ההקדמה נמצא בלינק הבא:
http://toltec.co.il/castaneda_commentary.html
אני מקווה להוציא לו גירסה חדשה בקרוב.

.

[...] המשימה שלי השתנתה באופן מסתורי מאיסוף בלבד של נתונים אנתרופולוגיים להפנמה של התהליכים הקוגניטיביים החדשים של עולם השמאנים.

הפנמה אמיתית של צורות חשיבה כאלה כרוכה בטרנספורמציה, בתגובה שונה לעולם חיי היומיום. השמאנים גילו שההדיפה [thrust, גם נעיצה, דקירה] הראשונית המובילה לטרנספורמציה זו מתרחשת תמיד מתוך שמירת אמונים מחשבתית [intellectual allegiance] למשהו שנראה כמושג (קונספט) בלבד, אבל יש בו זרמים מתחת לפני השטח, רבי עוצמה, שלא חשדנו בקיומם. דבר זה תואר היטב על ידי דון חואן כשהוא אמר, "העולם של חיי היומיום לעולם אין להתייחס אליו כדבר בעל אישיות [something personal, או משהו הנוגע לעצמנו] שיש לו כוח [שליטה] עלינו, כמשהו שיכול לבנות אותנו או להשמיד אותנו, כי שדה הקרב של האדם הוא לא בסכסוך [strife, מריבה] שלו עם העולם סביבו. שדה הקרב שלו נמצא מעבר לאופק, באזור שלא יעלה על הדעת של האדם הממוצע, באזור שבו האדם מפסיק להיות אדם."

הוא הסביר את האמירות האלה באומרו כי זהו הכרח מבחינה אנרגטית עבור בני האדם להכיר בכך שהדבר היחיד שחשוב הוא המפגש שלהם עם האינסוף. דון חואן לא הצליח להעמיד [לצמצם, to reduce] את מושג האינסוף על תיאור נוח יותר. הוא אמר שמבחינה אנרגטית המושג אינו ניתן לצמצום (לרדוקציה, irreducible). הוא משהו שלא ניתן להאנישו או אפילו לדבר עליו, אלא במונחים מעורפלים כגון אינסוף - 'los Infinito'.

[...]

הפנמת התהליכים של מערכת קוגניטיבית שונה מתחילה תמיד בהסבת תשומת הלב המוחלטת של החניך השמאני להכרה בכך שאנו יצורים הנמצאים בדרכנו אל המיתה. דון חואן והשמאנים האחרים של שושלתו האמינו כי ההכרה המלאה בעובדה אנרגטית זו, באמת הבלתי ניתנת לצמצום זו, תוביל לקבלת והטמעת ההכרה (קוגניציה) החדשה.

התוצאה הסופית ששמאנים כמו דון חואן מאטוס ביקשו להשיג עבור חניכיהם הייתה ההבנה [realization], שלמרות פשטותה קשה להגיע אליה, שאנו אכן ישויות ההולכות למות. לכן, המאבק האמיתי של האדם איננו סכסוכיו עם הזולת, אלא עם האינסוף, וזה אפילו איננו מאבק; זו, במהותה, השלמה (acquiescence, קבלה בהכנעה). עלינו לקבל בהכנעה מרצוננו את [שליטת] האינסוף. על פי תיאורם של המכשפים, חיינו מתחילים באינסוף והם מסתיימים במקום שממנו הם נבעו: האינסוף.

*******************************

כמה הערות:

מה פירוש שהמוות האישי שלנו הוא בלתי ניתן לרדוקציה [לצמצום] למשהו אחר?

אני חושב שהכוונה היא שלא משנה איך מסתכלים על המוות, מדובר במשהו סופי. משהו שנגמר ואין לו המשך.

דבר אחר שאי אפשר לעשות לו רדוקציה הוא האינסוף, והוא הפוך: הוא משהו שאיך שלא מסתכלים עליו, אין לו סוף.

אם כן, קסטנדה אומר בקטע זה:

עלינו להטמיע את ההכרה בסופנו הבלתי נמנע, ואז נגיע להכרה באינסוף. נכון לדבר על שמירת אמונים לאינסוף כי ממנו באנו ואליו אנו שבים.
באותו מאמר אומר קסטנדה, בניסוח שלי: אפשר לתפקד בעולם הזה מתוך ציות לאינסוף (ולא לאישיות). ציות זה הוא הקרוי התנהגות ללא-רבב, והיא במהותה ציות לזרימת האנרגיה.

שמירת האמונים האינטלקטואלית למושג האינסוף מתבררת, על פי הקטע, כפתיחות להשפעתם של זרמי אנרגיה עלומים הבוקעים מהאינסוף.

================================ 

23.4.22

קושיה: הים האפל של המודעות - האם הוא הרוח או העולמ(ות) של הישויות הלא-אורגניות? ==========================================

ב"צדו הפעיל של האינסוף" נאמר שזהו אחד הכינויים לרוח, בדומה לנגואל, לעוצמה, לכוונה, למופשט. ראינו בכמה מקומות בספרות: לדוגמה ב"הטבעת השניה של העוצמה" ובעיקר ב"יקוש עם הכפיל" שסילביו מנואל, שהוא אדון הכוונה (הרוח) מכונה גם אדון האפילה (חשיכה), וראינו שהוא מגיח ממנה וגם שב ומתמוסס לתוכה.

הבעיה היא שאנרגיה אפלה (dark energy) הוא כינוי לאנרגיה של הישויות הלא אורגניות; אנרגיה זרה שהמכשפים נדרשים לגנוב מעולמם של הלא-אורגניים מבלי לשלם עבורה, מהלך הקרוי "יקוש היקשים" (מופיע ב"אמנות החלימה").

הקטע הבא מההקדמה הנוספת שכתב קסטנדה לרגל 30 שנה לצאת הספר הראשון מעורר קושי, ולכאורה הוא תומך ברעיון שהים האפל של המודעות הוא לא הרוח:

התפיסה הישירה את האנרגיה איפשרה למכשפים מהשושלת של דון חואן לראות בני אדם כצבירים של שדות אנרגיה הנראים ככדורים זוהרים. התבוננות בדרך זו בבני האדם איפשרה לשמאנים אלה להסיק מסקנות אנרגטיות בלתי רגילות. הם הבחינו בכך שכל אחד מהכדורים הזוהרים האלה מחובר בנפרד למסה אנרגטית הקיימת ביקום, מסה שהיא בעלת ממדים בלתי נתפסים; הם קראו למסה זו "הים האפל של המודעות". הם הבחינו בכך שכל כדור בודד מחובר לים האפל של המודעות בנקודה שהיא בוהקת אפילו יותר מהכדור הזוהר עצמו. שמאנים אלה קראו לנקודת חיבור זו "נקודת המאסף", כי הם הבחינו בכך שבמקום זה מתרחשת התפיסה. שטף האנרגיה הופך בנקודה זו לנתונים חושיים, ולאחר מכן נתונים אלה מתפרשים (מקבלים פירוש) והופכים להיות העולם המקיף אותנו.

*********

הקושי הוא: הכדור הזוהר המופיע בתיאור הוא בעצם פקעת הסיבים, וכפי שנאמר במקום אחר, הכדור הוא בעצם אפל, אלא שהוא מואר מכוחה של נקודת המאסף, שהיא, כמתואר בקטע הנ"ל, היא נקודת המגע של הפקעת עם הים האפל. אבל נקודת המאסף היא רסיס של הרוח (וגם רסיס של השמש) ולכן לא מפתיע שהיא כה זוהרת.

אם נקודת המאסף, שהיא אנחנו ("מפגשים עם הנגואל"), היא הרוח, או חלק של הרוח, והרוח היא הים האפל של המודעות, מדוע באותו חיזיון שבו הנקודה היא זוהרת, הים האפל של המודעות הוא אפל?

----------------------

אני נוטה למחשבה שהים האפל הוא האצלות הנשר, ולא הרוח, ולכן מסעות בים האפל של המודעות (שמו של פרק ב"צדו הפעיל של האינסוף") הם מסעות בעולמות המורכבים מהאצלות הנשר. האצלות הנשר יש להן כנראה מידה בסיסית של זווהר (זוהר המודעות), אבל נקודת המאסף (הרוח) היא שמאירה אותן במגעה איתם, וביחס אליה הן אפלות.

ייתכן שכל הקושי נובע מהקושי להבין את הקשר שבין הנשר (והאצלותיו) לבין הרוח.

================================ 

מוסיקה

שלוש גירסאות של "מזרחה לשמש ומערבה לירח"

סקוט המילטון.

רד גרלנד, שנות החמישים אני משער.

וגירסה ווקאלית ג'אזית של דיאנה קראל

=================== 

24.4.22

האם הים האפל של המודעות הוא אכן הרוח?

טיעון שני, הפעם פשוט ומוחץ !!!
===========================

בפוסט הקודם שלי העליתי טיעונים לא רעים המביעים ספק לגבי הטענה המפורשת שב"צדו הפעיל של האינסוף", שהים האפל של המודעות הוא הרוח:

"מכשפי השושלת שלי קראו לזה אינסוף, הרוח, הים האפל של המודעות, ואמרו שזה משהו שקיים מחוצה לנו ושולט בחיינו".

(בפרק "מי היה באמת דון חואן מאטוס")

.

אמירת הנגד, שהיא כמעט לא פחות חד משמעית מהנ"ל, נמצאת בהקדמה השניה שכתב קסטנדה לרגל 30 שנה לצאתו לאור של הספר הראשון. אני מביא את הציטוט באופן נדיב כהזדמנות להוסיף לפוסט כמה דברי חוכמה טולטקית:

"הם [המכשפים] הבחינו בכך שכל אחד מהכדורים הזוהרים האלה מחובר בנפרד למסה [mass, גוש] אנרגטית הקיימת ביקום, מסה שהיא בעלת ממדים בלתי נתפסים; הם קראו למסה זו "הים האפל של המודעות". הם הבחינו בכך שכל כדור בודד מחובר לים האפל של המודעות בנקודה שהיא בוהקת אפילו יותר מהכדור הזוהר עצמו. שמאנים אלה קראו לנקודת חיבור זו "נקודת המאסף", כי הם הבחינו בכך שבמקום זה מתרחשת התפיסה."

.

וכמה שורות משם:

"מסה נוספת של סיבים, מלבד [besides, בנוסף ל] הים האפל של המודעות, שבה הבחינו ואותה חיבבו השמאנים בגלל הרטט שלה, הייתה משהו שאותו הם כינו כוונה, ולפעולה של השמאן הבודד הממקד את תשומת לבו במסה כזו הם קראו התכוונות. הם ראו שכל היקום הוא יקום של כוונה, והכוונה, עבורם, הייתה שקולה [אקוויוולנטית] לאינטליגנציה. על כן, היקום היה, עבורם, יקום של אינטליגנציה עילאית."

***********

המשך הטיעון שלי:

הכוונה היא הרוח, כנאמר ב"כח השקט":

"הדרך היחידה לדעת את הכוונה", הוא ענה, "היא לדעת אותה ישירות דרך חיבור חי שקיים בין הכוונה לכל היצורים החשים [sentient, בעלי תחושה, החיים]. מכשפים קוראים לכוונה הבלתי ניתן לתיאור, הרוח, המופשט, הנגואל."
(בפרק הראשון "הליבה המופשטת הראשונה")

.

כלומר, כאן, בהקדמה לרגל ה-30, נאמר בצורה הכי מפורשת האפשרית שהכוונה (היא הרוח, כנאמר ב"כח השקט") איננה זהה לים האפל של המודעות, וזה מנוגד לציטוט הראשון מ"צדו הפעיל של האינסוף".

סתירה חד משמעית. סתירה לוגית.

אני הולך לזרוק את הספרים. מי בא אתי? 

================== 

25.4.22

היום, יום שני, ה-25.4.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.

יום המגיע במחזוריות של 18 יום. 

קרינה מהקוסמוס שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו באנרגיית חיים ומודעות.

==================

25.4.22

מסתירה, לסתירה-לכאורה, וחזרה לסתירה
===============================

נראה שנכנסתי לשוונג של סתירות [קונטרדיקציות].

בפוסט הקודם שלי הצבעתי על סתירה לוגית, כלומר טענת דבר והיפוכו: הרוח היא, במקום אחד, הים האפל של המודעות, ובמקום אחר: הרוח, שהיא הכוונה, היא ישות נפרדת, שונה, מהים האפל. היא מסה אנרגטית אחרת,במפורש.

הפעם אני רוצה להצביע על סתירה, אחר כך להצביע על פתרונה-לכאורה, ומשם להצביע על לכאוריותו של הפיתרון  , כלומר, הסתירה זוקפת את ראשה מחדש.

הרוח - האם היא מחוברת לכל דבר או רק לכל דבר חי?
========================================

מתוך "כח השקט":

"הוא אמר שביקום קיים כוח בלתי ניתן למדידה, בלתי ניתן לתיאור, אשר מכשפים מכנים כוונה, וכי לחלוטין כל [absolutely everything] מה שקיים ביקום כולו [in the entire cosmos] מחובר לכוונה באמצעות חוליה מקשרת.

(במבוא לספר)

שימו לב כמה הדגשות מובאות כדי לטעון שמדובר בַּכּול מִכּוֹל כּול.

.

הקטע הבא, גם הוא לקוח מאותו ספר:

"הדרך היחידה לדעת את הכוונה", הוא ענה, "היא לדעת אותה ישירות דרך חיבור חי [a living connection] שקיים בין הכוונה לכל היצורים החשים [sentient, בעלי תחושה, החיים]. מכשפים קוראים לכוונה הבלתי ניתן לתיאור, הרוח, המופשט, הנגואל."

(בפרק הראשון "הליבה המופשטת הראשונה")

.

אז, האם הכוונה מחוברת לכל דבר או רק לישויות החשות (בעלות החיים)?

.

הפעם הפיתרון הוא לכאורה פשוט:

שימו לב שהמאפיין של חוליית החיבור בכל אחת מהאמירות הוא שונה.

במקרה של החיבור לישויות חיות החוליה היא חיבור חי [a living connection].

.

אבל האמירה הבאה דוחה את הפיתרון ומציבה את הסתירה מחדש על תילה.

היא לקוחה גם כן מאותו הספר:

"עם זאת, בטווח הארוך, השם [כוונה, במקום רצון] התגלה כחיסרון, מכיוון שהוא לא מתאר את חשיבותה המוחצת וגם לא את החיבור החי שיש לה עם כל דבר ביקום [everything in the universe].

(בפרק "ירידת הרוח", בתת הפרק הראשון: "לראות את הרוח")

כלומר, החיבור החי הוא, על פי קטע זה, אל כל דבר ביקום.

חזרנו למשבצת הראשונה.

אני הולך לזרוק את הספרים שוב. מי בא אתי? 

==================

26.4.22

ההתכוונות אינה סובלת אפילו לא מחשבה אחת
===================================

הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה":

"קבל על עצמך את האתגר שבהתכוונות," הוא המשיך. "השתמש בנחישות השקטה שלך, שאין בה אפילו מחשבה אחת, לשכנע את עצמך שהגעת לגוף האנרגיה שלך ושאתה חולם [a dreamer]. עשייה זו תכניס אותך אוטומטית למצב שבו תהיה מודע לכך שאתה נרדם [זהו השער הראשון של החלימה]."

(עמוד 33)

שקטה = ללא מחשבה אחת.

.

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה". מצד אחד הוא מסביר, לדעתי, מדוע אין להחזיק באף מחשבה בהתכוונות, ובו בזמן הוא בעצמו חוטא לרעיון זה.

הקטע לכאורה מדבר על משהו אחר, בחירת נושא לחלימה, אבל מציג, לדעתי, את המבנה הבסיסי של ההתכוונות:

"הסבר המכשפים [בספר מופיע "תשובת המכשפים"] לגבי כיצד לבחור נושא לחלימה", הוא אמר, "הוא שלוחם בוחר את הנושא [topic] בכך שהוא מחזיק במתכוון* תמונה במוחו [במיינד שלו, בנפשו] בזמן שהוא עוצר [shuts off, מפסיק, מכבה, כמו כיבוי מכשיר רדיו] את הדיאלוג הפנימי שלו.

במילים אחרות, אם הוא מסוגל שלא לדבר אל עצמו לרגע [for a moment] ואז להחזיק את התמונה או המחשבה על מה שהוא רוצה בחלימה [כנושא לחלימה], ולו רק לרגע קצרצר [for an instant], אז הנושא הרצוי יגיע אליו. אני בטוח שעשית את זה, למרות שלא היית מודע לזה".

(בפרק "פגישה יעודה עם הידע")

* - ש deliberately, במודע וביודעין. ככל הנראה, הוא מתכוון לומר "מתכוון", אבל הוא אינו רוצה לומר זאת במפורש.

.

אם כן, לסיכום, למה אין מקום למחשבה אחת?

כי ההתכוונות מצריכה מצב של עצירת הדיאלוג הפנימי, והמאפיין המהותי של עצירה זו הוא היעדר מחשבות.

אז למה בקטע הזה נאמר שהמכשף מחזיק בתמונה או במחשבה שאיתה הוא נכנס למצב של שקט פנימי? הרי לא ייתכן להיכנס עם מחשבה לתוך מצב של היעדר מחשבות.

שאלה טובה 

************

הייתי הולך לזרוק את הספרים, אבל כבר זרקתי אותם בפוסטים הקודמים 

*********************** 

מוסיקה

שיר אהבה שכתב ביאליק ב-1904.

לחן נעמי שמר.

קומי צאי

1976

================== 

27.4.22

עצירת הדיבור הפנימי פירושה היעדר מחשבות
====================================

בפוסט הקודם שלי, בו טענתי שהאמירה שיש להחזיק בתודעה תמונה או מחשבה במצב של עצירת הדיאלוג הפנימי, אינה מסתדרת עם הבנת הדברים, כי בעצירת הדיבור הפנימי, = שקט פנימי, אין מחשבות.
מכיוון שמהתגובות לפוסט בפייסבוק הבנתי שהנקודה הזו איננה מוסכמת על כולם, ויש אנשים שחושבים שאפשר להיות במצב של שקט פנימי (עצירת הדיאלוג הפנימי) ועדיין להחזיק במחשבה, אני מביא את הקטע הבא, כדי להבהיר את הנקודה.

הקטע לקוח מ"סיפורי עוצמה", והוא מופיע מיד אחרי הדיון בהליכה הנכונה (שעיקרה הליכה עם מבט לא ממוקד מעל האופק והחזקת האצבעות בצורה מסוימת).

"ציינתי בפני דון חואן שבאותה ההזדמנות [כשאחרי שנים של הליכה כזו הוא הצליח לעצור את הדיאלוג הפנימי] גם נעשיתי מודע [became cognizant] לכך שעצירת הדיאלוג הפנימי כרוכה ביותר מאשר רק בצמצום [curtailing] המילים שאמרתי לעצמי. כל תהליכי החשיבה שלי נעצרו [My entire thought processes had stopped] והרגשתי שאני למעשה מרחף, צף."

(עמוד 20)

********** סוף ***********

בהזדמנות זו של איזכור ההליכה הנכונה, ובהמשך לשוונג של סתירות שמאפיין את הפוסטים האחרונים שלי, הנה עוד סתירה (לכאורה) :

מיד אחרי הקטע הנ"ל אומר דון חואן שההליכה הנ"ל (הנכונה) היא הדרך היחידה לעצור את הדיאלוג הפנימי.

זוהי אמירה מוזרה, כי אני יכול לחשוב בשליפה על שלוש דרכים נוספות המוזכרות בספרות:

- עבודת הסיכום (ב"מפגשים עם הנגואל")

- הכנסת שניים או שלושה גושי קווארץ בין אצבעות הידיים במיטה לפני ההירדמות (עצתו של סייר החלומות)

- דיסוננס קוגניטיבי - ראיית משהו שעבור השכל הוא לא ייתכן, לדוגמה הענף שראה קסטנדה והוא חשב שהוא חיה מוזרה בלתי אפשרית. ("מסע לאיכטלאן")

.

הא לנו עוד קושייה:
מדוע אומר דון חואן שההליכה הזו היא הדרך היחידה לעצירת הדיאלוג הפנימי?

==================

28.4.22

בעוונותיי, קראתי לאחרונה את הספר "אדל" של יוכי ברנדס. ספר המספר את קורותיה של בתו של הבעל שם טוב. אני נהניתי. זו כמובן המלצה, אבל אי אפשר באמת להמליץ. כל אחד והדברים שמדברים אליו.

שני עניינים ממנו שמזכירים עניינים טולטקיים.

הבן של הבעל שם טוב: "הלילה אבי הקדוש [לאחר מותו] נגלה אליי והודיע לי כי הפמליה של מעלה, עם משמשיה, שהיו רגילים להיות אצלו, עוברים לתלמידו המגיד רבי דב בער פרידמן". (עמוד 495)

לי זה הזכיר את צללי המכשפה, מושג מרכזי ב"חלום המכשפה" של פלורינדה דונר, שקובעים גורלות ועוברים מאדם לאדם כדי להגשים את הגורל, כמו בסיפור שם על שוליית לוכד הכלבים: צלו של לוכד הכלבים המבוגר עבר ברגע מותו לשולייתו, ובכך נחרץ גורלו של השולייה ללכת בדרכו של מורו, לחיות חיים זהים לאלה של מורו. לולא התערבות המכשפה דונה מרסדס, דרך חייו הייתה זהה לזו של מורו עד לפרטי פרטים.

.

קטע נוסף:

מרים הנביאה והנשים הכינו את התופים עוד במצרים כדי לאלץ את יהוה לגאול אותם. הן ידעו שאם ישירו שירת גאולה בעולמנו התחתון, ה' יתברך יהיה חייב לשיר איתן בעולמו העליון. לפי ההתעוררות למטה, כך ההתעוררות למעלה. זו תורתו של הבעל שם טוב על רגל אחת. (עמוד 492)

.

אם לראות במעשיהן אקט של התכוונות, יש באקט השירה שתי נקודות של דימיון לאקט ההתכוונות: הבעה של תוכן ההתכוונות בקול רם (לא בלב), והשירה הולכת עם קלילות, אי כבדות, אי נואשות.
הטולטקים היו לדעתי מתקנים את הנוסח ואומרים: לא לאלץ את הרוח, אלא לפתותה להתכוון את הגאולה.

================== 

29.4.22

הרוח נוכחת במצבים של חיים או מוות
=============================

כשיגואר רודף אחרי קסטנדה ודון חואן במדבר במקסיקו, דון חואן אומר לקסטנדה להרגיש כמו ענק בגובה 10 רגל (3.3 מטר). קסטנדה אכן מרגיש כך, כענק, המביט מנקודת מבט גבוהה על השטח, וגם, לחילופין, מביט מנקודת מבטו הרגילה. לאחר עצירה במרדף שואל קסטנדה:

"אם מישהו מהמחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת UCLA היה צופה בי, האם הוא היה רואה אותי כענק החובט את דרכו דרך השיחים?"

"אני באמת לא יודע," אמר דון חואן. "הדרך לברר זאת היא להסיט את נקודת המאסף שלך כשאתה נמצא במחלקה לאנתרופולוגיה."

"ניסיתי," אמרתי. "אבל שום דבר אף פעם לא קורה. אני חייב שתהיה בסביבה [around, לידי] כדי שמשהו יקרה."

"אם כך, זה לא היה מצב של חיים או מוות עבורך", אמר. "אם זה היה, היית מסיט את נקודת המאסף שלך לגמרי ב[כוחות]עצמך [all by yourself]."

("כח השקט" עמוד 182)

.

אני חושב שהאמירה "ב[כוחות]עצמך" היא מטעה. הכח היחיד שיכול להסיט את נקודת המאסף הוא הרוח, הכוונה (נאמר במפורש), ולכן אין דבר כזה ב[כוחות]עצמך.

אני חושב שמצב של חיים או מוות הוא מצב שבו הרוח נמצאת בסביבה, לידך, ואם מאפשרים לה, היא תסיט את נקודת המאסף. חיזוק לכך נמצא כמה שורות מעל הקטע הנ"ל.

"מסקנותיו לגבי המקרה שלי היו שבגלל חומרת מצבנו [יגואר שרדף אחריהם], נתתי [אני, קסטנדה] לרוח להסיט את נקודת המאסף שלי."

(עמוד 182)

.

לכן, מעתה אמור... (סתם  )

***********************************  

שבת שלום.

===================