העולם על פי הטולטקים: מה אומר חוק הנגואל לי עליי ?

הוא אומר שאני יישות של אור, רסיס של הרוח, הכלוא בעולם הזה. הדרך לחירותי היא לחבור מחדש לרסיסים האחרים, כלומר לאתר את הרסיסים האחרים המחוברים אליי ישירות, וביחד נרכיב מחדש את היחידה הבסיסית המינימלית היציבה, שבלעדיה אני (וכל אחד מאיתנו) עלה נידף. היחידה הבסיסית הזו קרויה "בית", והיא מורכבת משלושה רסיסים: גבר ושתי נשים (יוקשת וחולמת). ליחידה זו ישנו רסיס נוסף: השליח או השליחה, אבל לדעתי הוא/היא איננו חלק מהיציבות של הבית, אלא הוא היחידה המחברת את הבית לגוש זוהר גדול יותר הנקרא "חבורה", המורכב מארבעה בתים. כל 52 צבירים של חבורות מצטרפים לצבירים הקרויים שושלות, וכנראה כך הלאה ליצירת צבירים הולכים וגדלים.

סגולתה של כל יחידה הנוצרת בדרך זו היא עצמאותה. היא ומתקיימת בכוחות עצמה, ובמקביל היא שואפת להשתייך ליחידה גדולה יותר, ממנה היא נותקה.

זהו הנוסח שבו אני משבץ את עצמי בחוק הנגואל ו"מוריד אותו לקרקע".

דברי הסיום של קסטנדה לארמנדו ב"מפגשים עם הנגואל" אומרים משהו דומה.

"אני מקווה שמה שראית בשנים אלו ממלא את ציפיותיך. עשיתי את שביכולתי, בהתחשב במגבלות שלך ובמגבלות שלי. אני יודע שכבר התחלת לאמן את כפיל החלימה שלך, וזה מבטיח שתוכל להמשיך בכוחות עצמך: הכפיל שלך לא ייתן לך מנוח עד שתגיע לשלמותך. החלק התיאורטי הסתיים, והגיע הזמן לתת לך מתנה אחרונה."

נימת קולו של קרלוס כשהוא אמר מילים אלה, נימה שהייתה אי שם בין המוּכַּר לבין החגיגי, גרמה לי לרכז את כל תשומת לבי.

"התורה הסופית אומרת, בקשר לכוונה, שלכל אדם, יהיה אשר יהיה, המתקרב לנגואל, יש מקום משלו בתוך ההקשר הכולל של החוק. אז אתה לא לבד; המכשפים מצפים ממך למשהו".

"לְמה?" שאלתי, קצת מבולבל.

"לכל הלוחמים ישנה משימה. שלך היא להגשים את מה שהרוח אמר לך לעשות. זוהי דרכך אל העוצמה".

"ומה היא משימה זו?"

"ובכן, משימתך האישית היא משהו שמיטיבך יודיע לך ביום מן הימים. עם זאת, בהתאם לחוק הנגואל התלת ראשי, אני הולך בעקבות אסטרטגיה לטווח ארוך שפותחה על ידי דון חואן, המחייבת אותך להתכוונותו של המורה שלי.

"מה שמצופה ממך הוא שתאמר לאלה סביבך: 'אתם חופשיים, אתם יכולים לעוף בכוחות עצמכם! יש לכם את המידע הדרוש, למה אתם מחכים? פַּעַלוּ ללא רבב, ותראו כיצד האנרגיה מוצאת את דרכה'.

"הוֹדַע לכולם שעם שיאה [‫‪culmination‬‬] של שושלתו של דון חואן, הידע פתוח לכל. כל לוחם אחראי לעצמו, וביכולתו לספק לעצמו את ההזדמנות הבסיסית, כלומר לארגן את חבורתו שלו."

(עמוד 242-243)

לחבירה של הרסיסים זה לזה קודמת חבירת היחיד לגוף האנרגיה שלו (שמצריך מעבר דרך הסדק שבין העולמות). אז "הכפיל שלך לא ייתן לך מנוח עד שתגיע לשלמותך".
השלמות הזו היא ההצטרפות לרסיסים אחרים לשם הרכבת בית או חבורה. בלעדי הרסיסים האחרים אין לך שלמות ויציבות, ובלעדיך אין להם.

***********************

מוסיקה

קצת צלילים משכרים

=========================

10.6.22

מדוע פורסם "צדו הפעיל של האינסוף" לאחר "מותו" של "הסופר"
=================================================

המחשבה הראשונה היא שהסיבה היא שיש בספר משהו שאין בספרים הקודמים: חשיפת קיומו של הטפיל האנרגטי, המעופף, שאיזכורו בספרים הקודמים היה רק במרומז, אפוף בערפל סמיך.

הרושם שלי היה שקסטנדה "הטיל פצצה והסתלק". כלומר, אין למי להפנות השאלות, לדרוש הבהרות וכו.

היום אני חושב שייתכן שישנה סיבה נוספת להופעה הכה מאוחרת של הספר:

הספר הוא אלבום אירועי חייו של קסטנדה הראויים להיזכר, ומלבד האירועים שלימדו אותו, או הטעימו אותו בפיסות ידע אל-זמני, כשהן מוטמעות בסיפורי עוצמה (כלומר המוות נכח בהן, שהרי אין עוצמה ללא נוכחות המוות), הספר כולל גם פיסות מההיסטוריה האישית של קסטנדה, החל מילדותו, ובהן אנשים ואירועים שהשפיעו על חייו. לדוגמה: שתי הבחורות שאותן הוא אהב "עד כלות". ייתכן והן לימדו אותו, בצורה ישירה או עקיפה, לאהוב. הסיפור מזכיר לי את השיר "צרות טובות" של חנן יובל (מילים: שמרית אור, לחן: שלום חנוך)

הלוחם אינו חי בעבר, ובוודאי שאינו מעוניין לספר את קורות חייו לאיש, אבל הנה קסטנדה חושף כאן את תולדות חייו במידה רבה ומפתיעה.

הפרסום הזה רואה אור לאחר שהוא כבר איננו בעולם. חשיפת עצמו ועברו לתודעת הציבור כבר אינה יכולה להשפיע עליו (כנראה).

אני רוצה להציע את הרעיון שמכיוון שהספר עוסק רבות באסירות התודה, בחוב שעל הלוחם להחזיר לאנשים שהיטיבו אתו בחייו, אחרת, עם חוב כזה, "הרוח לא תיגע בך עם מוט באורך 3 מטר". (עמוד 127)

אסירות התודה מתוארת כגבול, סף, שיש לחצות אותו על ידי החזרת טובה, אקט שמספק שחרור ממשי של רוח הלוחם. גבול נוסף מתואר במינוח דומה: : "חציית גבולות החיבה" ("מתנת הנשר")

ההצעה שלי אומרת שייתכן ועל ידי סיפור הסיפורים האלה משלם קסטנדה את חובו לאותם אנשים שהיטיבו אתו בחייו. אם כי לא כולם יוצאים טוב מהסיפורים האלה.

לשיפוטכם.

שבת שלום.

=========================

11.6.22

כפרה על חטאי החשיבות העצמית
==========================

השימוש במילה "לכפר" [atone] מופיעה פעמיים בפרק "לומר תודה" שב"צדו הפעיל של האינסוף". כלומר, אני לא מנסה לדחוף כאן איזו אג'נדה דתית

הפרק מספר על שתי בחורות שקסטנדה אהב בבחרותו, אותן הוא אהב "יותר מחיי", והגורל הפיץ את שלושתם לכל קצווי הארץ. מדוע? בגלל החשיבות העצמית של שלושתם, שנאמר, על ידי דון חואן "שלושתכם הייתם שבויים בידי האגו שלכם" (עמוד 130)
ובהמשך "כשאתה משוחרר מחשיבות עצמית יש לך תחושות [feelings, הרגשות] בלבד" (שם)

כפי שהצעתי בפוסט הקודם שלי, ועדיין (מאתמול) לא שיניתי את דעתי

, המתנה ששתי הבחורות ההן העניקו לקסטנדה הייתה: הן לימדו אותו את האהבה טהורה. בהמשך התערב האגו של כל אחד מהם, ו(בניסוח שלי) זיהם את הטוהר שבאהבתם.

כלוחם-נודד על קסטנדה לאתר אותן ולהודות לכל אחת מהן במתנה ממש. עליו להעניק להן את כל מה שיש בו, "שתי מתנות שישאירו אותך חסר פרוטה" (עמוד 126)

אני לא חושב שבאמירה האחרונה דון חואן חוזר על עצמו פעמיים. לדעתי להוציא (לto spend) את כל מה שיש לו [spend everything you have] מציין כאן משהו נפרד מ"להישאר חסר פרוטה". לדעתי, הכוונה היא למה שנאמר מאוחר יותר בהנחיותיו של דון חואן למפגש איתן:

"הפעם, חבק אותן מתוך הדממה שלך," אמר. "אל תהיה מטומטם עלוב [meager asshole]. חבק אותן בשלמותך בפעם האחרונה, אבל התכוון לכך שזוהי הפעם האחרונה על פני האדמה. התכוון לכך מתוך האפילה שלך. אם אתה שווה משהו [מילולית: שווה את המלח שלך]", המשיך, "כשאתה נותן להן את המתנה שלך, תסכם* את כל חייך פעמיים. מעשים מהסוג הזה הופכים את הלוחמים לנישאים באוויר, כמעט אדים." [almost vaporous, כמעט חסרי חומריות]". (עמוד 131)

* - ש sum up your entire life twice - זהו לא המינוח השגור לסיכום באמצעות עבודת הסיכום: recapitulate, אבל אני משער שלזו הכוונה. פעמיים, לדעתי, זה ביחד, בשתי הפרידות, לא פעמיים בכל פרידה.

איך אפשר לסכם חיים שלמים במהלך חיבוק?
עבודת הסיכום הממשית קורית לדעתי מעבר לזמן, וזו הסיבה שאפשר להגיע באמצעותה לאירועי העבר ממש. דון חואן בעצם אומר, לפרשנותי: אם אתה שווה משהו, תוכל ברגע אחד, במהלך החיבוק, לצאת מהזמן ולסכם את כל חייך. להערכתי, את כל חייו מאז הופעתן בחייו, כי זוהמת החשיבות העצמית ליוותה את תחושת האהבה הטהורה שהוא חש כלפיהן מאז ואילך.

אם אתה שווה משהו... - קסטנדה נמצא בסיומה של החניכה. לכן הוא אמור להיות מסוגל לכך. באופן דומה, קצת אחר כך, בקפיצה לתהום, הוא שוב יידרש לצאת מהזמן באופן מיידי, אחרת גופו יתנפץ בתחתית התהום.

בחזרה לשאלה המקורית, האם מדובר באמירה החוזרת על עצמה או לא:
בפרשנות שלי, בנוסף על המתנות שישאירו אותך חסר פרוטה: חבק אותן והענק להן את כל מה שיש בך, את אהבתך הטהורה. הלוחם נושא אתו את האהבה הטהורה כל חייו ואף לוקח אותה אתו אל מעבר לחייו.
באותו החיבוק הלוחם מזקק את האהבה הטהורה, ובכך מאפשר את נשיאתה אתו במסע שלאחר חייו כשהיא שמורה בדממה שבו, באפילה שבו, כלומר ברוחו.
**************

"ההמלצה האחרונה של דון חואן הייתה שאם אמצא אותן, לא אוכל להישאר איתן. יהיה לי די זמן רק לכפר, לעטוף כל אחת מהן בכל החיבה שחשתי, ללא הקולות הזועמים של האשמה, רחמים עצמיים או אגומניה [חשיבות עצמית]".
(עמוד 131 למטה)

הכפרה הזו היא סילוק של החשיבות העצמית מרגש האהבה הטהורה. וככל הנראה, מעורבת בכך עבודת הסיכום, כי היא הכלי היחיד היעיל למלאכת ההיפרדות מהאגו, מהחשיבות העצמית.

****************************

כרגיל, מה שאיננו ציטוט הוא בגדר הצעה פרשנית בלבד.

=========================

14.6.22

חידה
====

הקטע הבא לקוח מ"מעבר המכשפים", ספרה הראשון של טאישה אבלאר. הרקע: אירוע בנעוריה של טאישה, כשהיתה בת 16 היא עמדה לשכב עם בחור, ואז התפרץ למקום זקן [דון חואן] והיכה אותה עם מטאטא, ורדף אחריה כשהיא חצי ערומה מול מורים ואנשים שהכירו אותה. אירוע שהפך אותה ללעג והיה טראומטי עבורה.

"מה שעשית היה להפוך אותי ללעג של המשפחה והחברים שלי," צעקתי.

"אולי. אבל, גם תפסתי בחטף את הגוף האתרי שלך וקשרתי קו אנרגיה סביבו," הוא [דון חוא] אמר:

"מאותו היום, תמיד ידעתי איפה את. עם זאת, לקח לי חמש שנים להביא אותך למצב [get you in a position] שבו תקשיבי למה שיש לי לומר",

(עמוד 177-178)

מה שיש לו לומר הוא די ברור: לתאר ולחשוף בפניה את הדרך הטולטקית כך שהיא תקבל אותה על עצמה.

אבל מדוע לקח לו חמש שנים?
הרי אי אפשר לדחות את האמת כשהיא גלויה לפניך, לא? וזה לא תלוי בגיל או בנסיבות חיים כלשהן.

*********************************

תנועת המטוטלת
==============

הגיע הזמן להתעורר עם איזו ספקולציה פראית, לא? לכוון לטווח רחוק [a long shot]

דון חואן אומר לקסטנדה ששני האנשים שהביאו אותו (את קסטנדה) אליו (אל הנגואל) מייצגים את שני קצוות חייו: המכשף היאקי והנוכל היאקי. חייו התנהלו בתנועה על הציר שביניהם. כלומר, בין נפש האומן הרגיש, לבין הנוכל הדורסני, הפרקטי, המחושב.

לולא פגש את דון חואן, היו חייו ממשיכים להתנהל על הציר הזה.

תהיית אגב, האם לא כולנו נעים על ציר כזה? כשאנו [בעיקר אלה שלא קראו את הספרות הטולטקית] לא מעלים בדעתנו שיש מוצא מהאין-מוצא הזה, למימד הנגואל?

לי זה ברור ששני הקצוות האלה מסמלים [ואולי ממחישים] את שני העולמות: העולם הרגיל ועולם המכשפים, שרק ההימצאות בשניהם חושפת את הפתח אל הרוח (הנגואל).

תהיית בונוס:

האם אהבתו של קסטנדה בו-זמנית לשתי הנשים ההפוכות בטבען [חושנית ושכלית?] איננה ביטוי נוסף לתנועת המטוטלת הזו של חייו?

עד עכשיו זה היה ירי לטווח קצר

הירייה לטווח ארוך היא התהייה הבאה: האם התנועה על הציר שבין שני קטבים - המאפיינת את חיינו כל עוד אנו חסרי מגע עם הנגואל - האם היא לא קשורה לכך שבמרכז האנרגטי שבקדקוד הראש, מרכז שעבר השתלטות עויינת על ידי הטפיל [המעופף], תנועת האנרגיה בו היא תנועת מטוטלת, הלוך חזור, כשבמקור היא הייתה תנועה ספירלית, כפי שהיא עדיין בכל שאר המרכזים?

========================

15.6.22

מות האישיות והופעת הנגואל
=======================

הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף", מהפרק "נקודת השבירה":

"ייאוש ממשי ניקב את מעמקי הוויתי. בפעם הראשונה בחיי, למרות כל הדברים שעשיתי וראיתי, לא היה לי מוצא. הייתי אבוד לחלוטין. התחלתי ברצינות להשתעשע במחשבה על הדרך הפרגמטית והכי לא כואבת לסיים את ימיי.

בוקר אחד, דפיקות חזקה ועיקשות העירו אותי. חשבתי שזו בעלת הבית, והייתי בטוח שאם לא אענה, היא תיכנס עם המפתח שלה. פתחתי את הדלת, ושם היה דון חואן!

[...]

[דון חואן:] "הדבר החשוב הוא להגיע לנקודת שבירה [a breaking point], בכל דרך שהיא, וזה בדיוק מה שעשית. שקט פנימי הופך להיות ממשי עבורך. זו הסיבה שאני כאן לפניך, מדבר אליך. האם אתה מבין [see] למה אני מתכוון [mean]?"

חשבתי שהבנתי למה הוא מתכוון. חשבתי שהוא קלט באינטואיציה או קרא, כפי שנהג לקרוא דברים באוויר, שאני בקצה הדרך שלי [at my wits' end, סוף שכלי, תבונתי] ושהוא בא לחלץ אותי [to bail me out, לשחרר אותי בערבות ממעצר].

(עמוד 112)

יש כאן שאלה שאינה מקבלת את פתרונה:

קסטנדה ביקש למות, ממש קץ בחייו. איך זה מביא לשקט הפנימי הנכסף?

תשובתי:

נקודת השבירה [הנפשית] מתוארת בתחילת הפרק כמצב שבו אינך זקוק ואינך שואף להימצאות בחברת אנשים, בחברת חבריך. להבנתי, המיינד הזר "שלנו", המפטפט ללא הפסק, הוא חלק מהרשת החברתית הקרויה אנושות. הדיבור הפנימי הוא אספקט אחר של החיבור שלנו לרשת החברתית הזו. כלומר, כשאנו מתנתקים מהרשת החברתית האנושית, המיינד האישי שלנו, שהוא מסוף ברשת הזו, מפסיק לעבוד, כלומר הגענו לשקט הפנימי. זהו מצב של מות הפרסונה. במצב הזה הנגואל יכול להופיע ולהשמיע את דבריו, כי הרעש התמידי פסק. הרעש המחשבתי שהופך אותנו לחלק מהחברה.

מזווית אחרת: כשקסטנדה קץ בחייו, הוא בעצם הפסיק להקשיב או להעניק תשומת לב למיינד המדבר ללא הרף, ולכן השקט עלה אל פני השטח.

דרך אגב, המורה הרוחני אקהארט טולה מתאר אירוע בדיוק כזה של מאיסה בחיים ואז הופעת השקט. אלא שאצלו, לכאורה, חסר את שלב ההמשך, הופעת הנגואל וקליטה של תחנת שידור אחרת.

המיינד הזר [הוא הצורה האנושית] עוד יחזור, העזיבה שלו אינה סופית, אבל הוא יחזור פחות חזק, ואחרי כמה פעמים של עזיבה וחזרה הוא יעזוב לתמיד.

========================

16.6.22

רסיסי רוח כלואים יקרים

עקב הצטברות פניות לעותקים פיזיים של ספרה של פלורינדה דונר "חלום המכשפה", ועקב חשיבותו הרבה של הספר בעיניי, אני שוקל לבצע הדפסה נוספת.

המחיר יהיה מחיר עלות (הדפסה ומשלוח בדואר). אני משער שהעלות תהיה דומה ל"יקוש עם הכפיל" (כ-40 + 17).

אז כרגע אני עורך סבב ראשון כדי לקבל מושג כמה מעוניינים. כמו בכל תחום, המחיר ליחידה תלוי בכמות (שקלים אחדים לכאן או לשם).
**********************

הספר לכאורה עוסק בכישוף שאינו טולטקי, אבל למושג המרכזי שבו "צללי מכשפה" חייב להיות, לדעתי, פשר במסגרת התורה הטולטקית. למצוא פשר כזה הוא אתגר !
בלי קשר לפשר, או לשום דבר אחר, אני חושב שהספר הוא ייחודי ביותר ומרתק.

תישלח הודעה גם במייל לרשימת התפוצה של הוצאת טולטק.
אם אינך נמצא/ת באותה רשימה, או שלא תקבל את המייל, מוזמן/ת להודיע לי במייל:

avicon_galil@yahoo.com

========================

18.6.22

היום, יום שבת, ה-18.6.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.

יום הבא אלינו במחזוריות של 18 יום.
קרינה מיוחדת שוטפת את [כדור] הארץ.

=======================

בתמונות: תחנת האוטובוס בנוגאלס, אריזונה, על גבול מקסיקו. שם נפגשו קסטנדה ודון חואן לראשונה ב-1960. שם התחיל הכל.
האירוע שמחלק את ההיסטוריה ללפני ואחרי

מבט מבפנים ומבט מבחוץ. כנראה שזו אותה תחנה מאז.
כסאות הפלסטיק לא היו אז, כנראה.