מהו המתת הכישופי שלנו?

בימים אלה אני שוקד על השבחת התרגום הישן שלי לפרק המסתורי שנוסף לסופו של "מתנת הנשר" במהדורה הספרדית שלו בלבד: "שישה פסוקי הסבר".

היום או מחר הגירסה החדשה תהיה מוכנה.

הקטע הבא לקוח משם. הבאתי את הפיסקה הקודמת לפיסקה הרלבנטית כדי "להכניס אתכם לאווירה"   כלומר, את מי שחושב שאין לו משהו טוב יותר לעשות מאשר לקרוא את הפוסט. אני, לדוגמה, לא חשבתי שיש לי משהו טוב יותר לעשות מאשר לכתוב את הפוסט, אחרת כנראה שלא הייתי כותב אותו 

לאחר הציטוט אכתוב את פרשנותי.

הערה: המילה "רפרוף" [skimming] מציינת, לצורך הפשטות כאן, פעולת סינון, פילטור. המילה "קרומ(ים)" [skimmings] מציינת את תוצאת פעולת הרפרוף. המודל הוא דליית השמנת, כלומר סינון של הקרום.

*****************

ברגע שאנו לומדים לתפוס באמצעות רפרוף, החושים שלנו מפסיקים לקלוט את ההאצלות העודפות. על מנת להבהיר נקודה זו הוא נתן לי את הדוגמא של רפרוף "גוף האדם". הוא אמר שהקשב הראשון שלנו לחלוטין אינו מודע להאצלות המהווֹת את המגן הזוהר החיצוני של הגוף הפיזי. פקעת הסיבים האנרגטית הסגלגלה [בצוררת ביצה] שלנו איננה נתונה לתפיסה; ההאצלות הללו נדחו מהתפיסה לטובת האצלות המאפשרות לקשב הראשון לתפוס את הגוף הפיזי כפי שאנו מכירים אותו. לכן, המטרה התפיסתית שילדים חייבים להשיג כאשר הם גדלים מורכבת מלימוד בידודן של ההאצלות המתאימות [הראויות, ההולמות, למעשה: המוסכמות], על מנת שיהיו מסוגלים לתעל את תפיסתם הכאוטית ולהפכה לַקשב הראשון. בעשותם זאת, הם לומדים כיצד לבנות באמצעות רפרוף. כל המבוגרים המקיפים את הילדים מלמדים אותם כיצד לרפרף. במוקדם או במאוחר, לומדים הילדים לשלוט בקשב הראשון שלהם על מנת לתפוס את הקרומים במונחים הדומים לאלה של מוריהם.

דון חואן מעולם לא חדל להביע את פליאתו מיכולתם של בני האדם להכניס סדר בתוהו ובוהו של התפיסה. הוא טען כי כל אחד מאיתנו, בזכות עצמו, הוא קוסם מומחה, וכי הקסם שלנו מורכב מבניית [ rendering] המציאות מהקרומים, אותם למד הקשב הראשון שלנו לבנות. העובדה שאנו תופסים באמצעות רפרופים היא פקודה של הנשר, אבל לתפוס את הפקודות [האצלות הנשר הן פקודות] כאובייקטים הוא תולדה של העוצמה שלנו, של המתת הכישופי שלנו. אולם, מצד שני, הכֶּשֶל שלנו הוא שבסופו של דבר אנו תמיד מוצאים את עצמנו חד צדדיים, כאשר אנו שוכחים שהקרומים הם ממשיים רק במונחים שאנו תופשים אותם כממשיים, בשל כוחנו לעשות זאת. דון חואן כינה זאת טעות בשיקול הדעת ההורסת את עושרו של המקור המסתורי שלנו.

****************

להבנתי, האקט הכישופי שלנו הוא יכולתנו להתייחס למה שאנו תופסים סביבנו כמציאות, כממשות הקיימת מכוח עצמה, המורכבת מאובייקטים שהם בעלי קיום עצמאי, ולא כפי שהיינו אמורים לעשות: לראות אותם כממשיים כפי שחלום הוא ממשי. כלומר ממשיים במסגרת של חלום, חלום הנבנה בתהליך של סינון וסילוק אפשרויות חלומיות אחרות.

במילים אחרות, אנו שוכחים בגלל שנותקנו מחלק אחר שלנו, החלק שמבצע את הסינון, ולכן אנו לא יודעים שהמציאות שאנו תופשים היא תוצאה של פעולה סלקציה.

לכאורה, דון חואן אומר שהיכולת [המתת] שלנו להתייחס למה שאנו תופסים כממשות עצמאית הוא תוצאה של הכוח הכישופי שלנו, ובו זמנית הוא אומר שזוהי טעות.
הצעד הנכון הוא, כפי שכבר פירשתי לעיל: להעניק לתפיסה ממשות, אבל ממשות מוגבלת, חלומית, כזו שניתן בעיקרון להחליפה בחלום אחר. כזו שמוחלפת כל לילה כמה פעמים, אבל החבר'ה אמרו לנו שזה "סתם" תעתועים.

====================== 

20.6.22

שלושת הדרכים שבהן הכוונה באה אלינו
=================================

הקטע הבא הוא מתוך "שישה פסוקי הסבר", הפרק המסתורי שנוסף למהדורה הספרדית בלבד של "מתנת הנשר".
כל ספרי החבורה יצאו במקורם באנגלית. המהדורה הספרדית היא אחד התרגומים בלבד. אלמלא כך, הפרק הזה היה נמצא בכל תרגומי הספר בכל השפות.

לאחר הקטע אציע פרשנות מסוימת.

*********************
דון חואן הצביע למעני על שלושת הדרכים שבהן הכַּוונה באה אלינו. הדרך הרווחת ביותר ידועה בקרב הרואים כ"הכַּוונה של הטבעת הראשונה של העוצמה". זוהי כוונה עיוורת שמגיעה אלינו באקראיות. זה כאילו עמדנו על דַרכה, או כאילו הכַּוונה ניצבה על דרכנו. באופן בלתי נמנע אנו מוצאים את עצמנו לכודים ברשתה מבלי שתהיה לנו שליטה מינימלית לגבי מה שקורה לנו.

הדרך השנייה היא כאשר הכוונה מגיעה אלינו מעצמה. זה דורש כמות ניכרת של תכליתיות; תחושה של נחישות מצידנו. רק בזכות יכולתנו כלוחמים, יכולים אנו להציב את עצמנו מרצון על דרכה של הכַּוונה. אנו מזַמנים אותה, אם להתנסח כך. דון חואן הסביר לי שההתעקשות שלו להיות לוחם ללא-רבב הייתה לא יותר מאשר מאמץ להודיע לכוונה שהוא מציב את עצמו על דרכה.

דון חואן נהג לומר שלוחמים מכנים תופעה זו "עוצמה", וכך, כאשר הם מדברים על היות בעל עוצמה אישית, הם מתכוונים לומר שהכַּוונה מגיעה אליהם מרצונה. התוצאה, הוא נהג לומר לי, ניתנת לתיאור כַּיכולת למצוא פתרונות חדשים; או כַּיכולת להשפיע על אנשים או אירועים; זה כְּאִילו אפשרויות אחרות, שלא היו ידועות קודם לכן ללוחם, לפתע נעשות גלויות. בדרך זו, לוחם שהוא ללא-רבב אינו מתכנן שום דבר מראש, אבל פעולותיו הן כה החלטיות, שנראה כאילו הלוחם חישב מראש כל היבט של פעילותו.

הדרך השלישית למצוא את הכוונה היא הנדירה ביותר והמורכבת ביותר מבין השלושה. זה מתרחש כאשר הכַּוונה מאפשרת לנו להימצא בהרמוניה איתה. דון חואן תיאר מצב זה כרגע ממשי של עוצמה; שיאו של מאמץ הנמשך לאורך כל החיים להשגת חוסר רבב. רק לוחמים עליונים משיגים זאת, וכל עוד הם נמצאים במצב זה, הכַּוונה מאפשרת לעצמה להיות נשלטת על ידיהם כרצונם. זה כאילו שהכוונה התמזגה עם לוחמים אלה, ובעשותה כך היא הופכת אותם לכוח טהור חסר דעות קדומות. הרואים מכנים מצב זה "הכּוונה של הטבעת השנייה של העוצמה", או "רצון".

********* סוף ציטוט **********

לגבי הדרך השנייה - הרעיון שהיות ללא-רבב הוא פיתוי לרוח מופיע בספרות. זה לא חדש. אי הרבב הוא מזונה של הרוח והיא מתנפלת על הלוחם שהוא ללא רבב, תובעת את בעלותה עליו.

אני רוצה להציע את הפרשנות שהדרך השנייה היא מצב שבו רצון הרוח הופך לרצון הלוחם, ובדרך השלישית: רצון הלוחם הופך לרצון הרוח. בספרות זה מופיע בניסוח של רצון הלוחם (המכשף) הופך לרצון הנשר. מהו היחס שבין הרוח לנשר? ייתכן שהתשובה נמצאת במופלא מאיתנו, כלומר מופלאה למיינד הזר.

======================