אני חושב שתאהבו את שני הפרקים הקצרים של היום.
הסוגריים המרובעים הם הערות שלי. בעיקרון אפשר לדלג עליהם.
=======================================
העזרה החיצונית היחידה שנוכל לקבל [טיוטה]
פעם אחת, כשניהלנו דיון במחויבות האפשרית שלי לדרך, אמר קרלוס:
"רחמים עצמיים וחשיבות עצמית הם הרודנים האמתיים; הם מונעים מאנשים לראות דברים באופן ברור [clearly]. לכן, אם אתה באמת רוצה לעשות משהו בשביל עצמך, התחל להילחם באויבים האלה כבר עכשיו, היום!"
"אבל איך אני יכול לעשות את זה?"
"על ידי שתתכוון לכך [By being deliberate], תשמור על ערנות [staying alert] ותהיה מודע לכל פעולה, לכל מחשבה ורגש שתוקפים [assaults] אותך; על ידי יקוש עצמך ללא לאות [tirelessly] ועל ידי כך שלא תיכנע למידות הרעות [vices] שלך."
הוא המשיך: "אם תתחיל עכשיו, תעשה [בכך] את הצעד הגדול הראשון שלך. נכון, זה יכול לקחת לך שנים של מאבק, אבל לפחות לא תהיה חסר תנועה [inert, אינרטי, חסר חיים, אדיש, עצל]”.
ב’מידות הרעות’ שלי הוא התכוון לוויתורים שכולנו עושים לעצמנו כשאנחנו אומרים דברים כמו, "אני לא יכול לחיות בלי זה", או "אני ארשה לעצמי את המותרות של זה" - או התירוץ הישן שלנו, כשאנו אומרים לעצמנו, "אני ראוי לזה! [I deserve this, זה מגיע לי]"
להיות מודע לכל מחשבה, מילה ופעולה שלך זה ללא ספק אתגר עצום אבל קיבלתי אותו עלי. הוא צדק: זה לקח לי שנים של עבודה. מבחינתי התהליך היה הדרגתי. כשסוף סוף הבנתי שהמעשים שלי כבר לא מבוססים על רחמים עצמיים, הרגשתי שבאמת השלכתי [מעליי] משא כבד. עם זאת, הדבר הכי מדהים היה שבעבר אפילו לא שמתי לב שהוא היה שם.
משימה זו היא באמת קרב של עשרים וארבע שעות ביממה שהלוחם נלחם נגד עצמו, נגד החשיבות העצמית והרחמים העצמיים שלו, ובסופו של דבר היא הקרב נגד הטיפשות שלו. כדי לזכות בו, אדם חייב להכריח את עצמו בכל עת שלא להרפות את ערנותו [vigil, דריכותו], ולשמור על מודעות תמידית [round-the-clock, מסביב לשעון], משום שאם ממעיטים לרגע אחד את העמידה על המשמר, מאבדים את ההגנה מפני ההתקפות של האגו.
עכשיו הבנתי לְמָה התכוון קרלוס כשהוא אמר שאין צורך במורים. הוא טען כי מאבק בחשיבות עצמית הוא כמו ללכת לשירותים, משהו שאת(ה) צריך לעשות בעצמך, מכיוון שזה היה עסק אישי לחלוטין. המאבק הוא כנגד האגו של האדם עצמו ואף אחד לא יכול לעזור לנו בזה.
העזרה החיצונית היחידה שעמיתינו יכולים, אולי, לספק היא לגרום לנו להיות מודעים לחולשות [weaknesses] שלנו. עם זאת, זה מעורר בעיה חדשה: לעתים קרובות אנו רואים באלה המזהירים אותנו מפני פגמינו יריבים או אויבים, כאשר למעשה עלינו להיות אסירי תודה להם, כי הם המיטיבים שלנו.
**************************
זימון הכוונה [Beckoning Intent, איתות באמצעות תנועת גוף להתקרב]
באחת השיחות שלנו, קרלוס ואני העלינו את נושא הכוונה [intent]. ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו מה היא באמת.
הוא ענה: "אי אפשר לדבר על הנושא הזה, לא בגלל שלא הייתי רוצה אלא בגלל שכל ייצוג מילולי שאפשר להמציא לא יהיה מתאים למשימה. זה כמו לאכול גלידה: חייבים לחוות את זה ישירות, ואין דרך לתאר את זה."
"אולי תוכל לספר לי, אם כן, על השיטה [method] לקריאה לכוונה," התעקשתי.
"ישנן דרכים רבות כמספר המתרגלים [practitioners]. נראה שהיא מתחברת עם כל אדם בצורה ייחודית, אבל מכשפים גילו כי, למעשה, דרכים לזמן [beckoning] אכן קיימות".
"איך הם מזמנים [מאותתים לבוא בתנועות גוף] את הכוונה?"
"על ידי היותם ללא רבב [impeccable], אבל זה לא אומר הרבה, נכון?" הוא הביט בי, מחייך באירוניה כאילו היה אומר, אני כבר הייתי שם [כלומר, קיבלתי את התשובה הזו והיא לא אמרה לי הרבה].
"מכשפים רגילים לפעול באי-היצמדות [detachment, ריחוק רגשי] ובנדיבות [generosity] מלאות: זו אחת הדרכים להפוך את עצמך לזמין [available] לכוונה; [הדרך] האחרת היא להניע את העיניים כדי לתקשר [communicate] עם הרוח [the spirit]."
"איך הם מניעים את העיניים?"
"דון חואן לימד אותי תרגילים רבים שכבר הזכרתי בכתביי. האם לא הבחנת [בהם]?"
לא ידעתי על מה הוא מדבר, אז ביקשתי ממנו לתת לי דוגמה.
"בספרים שלי, לדוגמה, אני מתאר את השיטות של גלגול [rolling, סיבוב] העיניים על מנת להתכוון לשינוי, פזילה [squinting] כדי להתכוון לתפיסה לא רגילה [non-ordinary perception], וחצי סגירתן כדי להתכוון לשקט פנימי, ועוד דברים דומים.
"ברגע שהלוחם משיג שליטה בכל אחד מהתרגילים האלה, עיני הלוחם רוכשות זוהר [shine] יחיד במינו [singular], תחושה [sensation] שקשה לתארה וצריך לחוות אותה באופן אישי. עם התחושה הזו, מזמנים את הכוונה".
*****************************
מוסיקה
שיר יפה!!
האם היה זה "רק" חלום?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה