כזכור, האינסוף הוא אחד הכינויים לרוח, כמו גם הנגואל, העוצמה, הידע, הים האפל של המודעות.
הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף":
"אתה חייב לעזוב את החברים שלך. אתה חייב להיפרד מהם [say good-bye to them], לתמיד [for good].
[...]
"אתה מבקש ממני יותר מדי. להיות כן איתך [frank], אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה. החברים שלי הם המשפחה שלי, [הם] נקודות ההתייחסות [היחוס] שלי [my points of reference]".
[...]
"אתה מבקש ממני יותר מדי. להיות כן איתך [frank], אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה. החברים שלי הם המשפחה שלי, [הם] נקודות ההתייחסות [היחוס] שלי [my points of reference]".
"בדיוק, בדיוק," הוא אמר. "הם נקודות ההתייחסות שלך. לכן, הם צריכים ללכת. למכשפים יש רק נקודת יחוס אחת: האינסוף."
(עמוד 107)
.
מה פירוש שהחברים הם נקודות ההתייחסות שלו?
תשובתי: הם אלה שעל פיהם הוא מתנהל, בונה את צעדיו. הוא עוסק נון סטופ בשאלות: מה הם חושבים עליו, או מה הם יחשבו עליו, מה הם מצפים שהוא יעשה בנסיבות אלה...
איפשהו בספרים הראשונים, נדמה לי כשדון חואן אומר שאחינו בני האדם הם מכשפים שחורים, דון חואן שואל שאלה רטורית: האם אתה יכול לחרוג מהמסלול שהם סללו עבורך?!
לרגע, האמירה של קסטנדה: אני לא יכול עזוב אותם, כי הם נקודות הייחוס שלי, נראית מאולצת. ככה לא מדבר אדם שפוי. במחשבה שנייה, אם נתרגם את האמירה באופן הבא היא עשויה להיראות סבירה יותר: אני יודע שזה לא נכון להתנהל על פי ציפיותיהם, אבל אני מכור לכך. זה גדול ממני.
.
אם כך, כשאנו הופכים את הרוח (האינסוף) לנקודת הייחוס שלנו, זה אומר שאנו מנסים להביט על העולם מבעד לעיניה (ולא מבעד לעיני החברים והמשפחה שלנו); אנו מתנהלים כדי לרצות אותה.
מה היא (באופן כללי) חושבת עליי ?
שאני לא חשוב. (עיין ערך "המלחמה בחשיבות העצמית")
שאני לא חשוב. (עיין ערך "המלחמה בחשיבות העצמית")
איך היא מצפה (באופן כללי) שאפעל ?
ללא-רבב. דוגמאות לפעולות קונקרטיות יותר נמצאות בשפע בספרים: אתה לא צד 5 שלווים כשמספיק לך אחד, כל רגע עלול להיות האחרון, אתה לא נצמד רגשית לשום דבר....
ללא-רבב. דוגמאות לפעולות קונקרטיות יותר נמצאות בשפע בספרים: אתה לא צד 5 שלווים כשמספיק לך אחד, כל רגע עלול להיות האחרון, אתה לא נצמד רגשית לשום דבר....
מוסיקה
שיר מ-1932
ערבה בוכיה, בכי עליי
גירסה ווקאלית מ-1957
רק כדי להשלים את השירות לציבור.
29.8.22
הרהור אודות מוסכמות שבשתיקה
===========================
===========================
כשאנו רוצים להבין אמירה, ובספרי חבורת קסטנדה יש הרבה מאד אמירות לא מובנות מעצמן, מה שכולנו עושים זה ניגשים לבחון את ההקשר שבו היא נאמרה. ברור לנו שההקשר חשוב להבנת הדברים.
זה מתבקש נוכח העובדה שלרוב המילים יש יותר ממשמעות אחת, ומה שקובע איך להבין את המילים הוא ההקשר שבו הן נאמרות.
זה מתבקש נוכח העובדה שלרוב המילים יש יותר ממשמעות אחת, ומה שקובע איך להבין את המילים הוא ההקשר שבו הן נאמרות.
אבל האם אין זו מוסכמה שבשתיקה? אנו לומדים אינספור מוסכמות כאלה, מבלי שאפילו מנסחים לנו אותן, ולכן לדעתי אלה הן בעייתיות במיוחד, כי ראשית צריך להיות מודעים להן, לנסחן, ורק אחר כך אפשר לנסות לחרוג מהן. מוסכמות כאלה הן שהופכות אותנו לאוטומט, כלומר לצפויים מראש, והלוחם אינו צפוי.
אם הייתם הרוח [הנגואל] שמנסה להעביר מסרים מתחת לרדאר של המיינד הזר, האם לא הייתם משתמשים ב"פירצה" הנהדרת הזו של ריבוי משמעויות למילים, ויוצרים רובד משמעות נוסף לדברים ?!
לכן, לגבי ספרי חבורת קסטנדה, נכון יהיה לנסות להבין אמירות בהקשרן, אבל להיות פתוחים גם למשמעויות שאינן נוגעות [רלבנטיות] להקשר. לכן אני בתרגומיי משתדל להביא בהערות שוליים משמעויות נוספות, שאינן "טבעיות" להקשר.
בכלל, גם רלבנטיות היא עניין של מוסכמה, לא? הגבלת עצמנו רק למה שהוא רלבנטי תשאיר אותנו בגבולות עולמנו המוכר (אבל אולי נזכה להדליק משואה 
)
)דוגמה שלילית לגבי הרלבנטיות: דוגמה שאני, ולבטח רבים אחרים, נכוו בה בעצמם: בתרגום העברי של ספרי קסטנדה, אין הבדל בין wind ל-spirit. שניהם מופיעים כ"רוח". הבעיה היא שזה לא ספר של רם אורן, שבו אפשר להבין דברים מתוך הקשרם. מדובר כאן בתפיסת עולם חדשה, שונה, ולכן אי אפשר להבין דברים מתוך הקשרם. אי אפשר לבחור באפשרות שנראית "סבירה".
.
בלי איזה ציטוט לרפואה, לא אצא ידי חובתי.
ב"צדו הפעיל של האינסוף" ישנה אמירה, שהיא אולי החזקה ביותר, ביחס למוסכמות החברתיות והסכנה שבהן:
"מהפכת המכשפים", הוא [דון חואן] המשיך, "היא שהם מסרבים לכבד הסכמים שהם לא השתתפו בקבלתם. אף אחד מעולם לא שאל אותי אם אני מסכים להיאכל על ידי ישויות בעלות מודעות מסוג אחר. ההורים שלי פשוט הביאו אותי לעולם הזה כדי להיות אוכל [food], כמו הם עצמם, וזהו סוף הסיפור."
(מתוך הפרק, בהא הידיעה, "צללי הבוץ")
.
האם כל המוסכמות החברתיות משרתות את המוסכמה העליונה הזו, להיות למזון לאותן ישויות?
אני חושב שכן, אבל זה כבר חומר לחפירה נפרדת.
אני חושב שכן, אבל זה כבר חומר לחפירה נפרדת.
=======================
30.9.22
הוויתור על התקווה הוא מפתח
=========================
=========================
במקום שבו שרים "התקווה בת שנות אלפיים", לא מפתיע למצוא את הברכה "בשנה הבאה בירושלים".
לאחרונה כתבתי פוסט ובו ניסיתי לנסח איחולים לרגל השנה החדשה ברוח טולטקית, לא לשנה החדשה, וטענתי שהלוחמים לא מטפחים תקוות לגבי השנה החדשה, אלא לנקודת זמן כלשהי בעולם [חלום] כלשהו.
הקטע הבא מתוך "מתנת הנשר" מצביע על חשיבות הוויתור על התקווה. הרקע, דון חואן וחבורתו לא הצליחו למצוא זוג אנשים כפולים, גבר ואישה, שישמשו גרעין של החבורה הבאה. הם הגיעו להכרה שלא נותר להם זמן רב וכי נראה שהם הולכים להיכשל בכך, ומשמעות הדבר היא אבדן של חירותם.
"סילביו מנואל התעקש שהם צריכים להכיר בהכנעה [בעובדה זו] [resign themselves - משמעות נוספת: לוותר על עצמם, להכניע את עצמם] ולחיות ללא-רבב בלי תקווה למצוא את חירותם. לדון חואן זה נראה מתקבל על הדעת [plausible] שזהו אכן עשוי להיות המפתח להכל."
(בפרק "האישה-נגואל")
כלומר, נראה שהתקווה היא מהעמדות המבוצרות האחרונות של העצמי [האגו], והיא מהווה מכשלה גם בשלב כה מתקדם, כשכבר ישנה חבורה כה מיומנת.
ספוילר , בסופו של דבר, אחרי שדון חואן והגברים שבחבורתו ויתרו על התקווה (הנשים לא היו צריכות לוותר על התקווה משום שהן מעולם לא היו בעלות תקווה) אנשי החבורה מצאו את שהם חיפשו.
הרושם מהכתוב הוא שעצם הוויתור על התקווה היה הגורם הפעיל בשינוי מזלם (ניסוח שלי), הוא שפתח עבורם אפשרות שהתקווה חסמה אותה.
, בסופו של דבר, אחרי שדון חואן והגברים שבחבורתו ויתרו על התקווה (הנשים לא היו צריכות לוותר על התקווה משום שהן מעולם לא היו בעלות תקווה) אנשי החבורה מצאו את שהם חיפשו.הרושם מהכתוב הוא שעצם הוויתור על התקווה היה הגורם הפעיל בשינוי מזלם (ניסוח שלי), הוא שפתח עבורם אפשרות שהתקווה חסמה אותה.
.
לאחרונה הביאה תמר קמחי את מילות הסיום מ"להתעורר אל החלום". המסר האחרון של הספר הוא לוותר על התקווה, ושם הספר גם מבהיר למה הכוונה:
"לחלום [כשאת/ה] בחיים פירושו להיות בעל תקווה. זה אומר שאת נאחזת בחלום שלך באופן נואש. לחלום כשאת/ה מת פירושו שאת/ה חולם ללא תקווה. את/ה חולם מבלי להיאחז בחלום שלך."
לא סמכתי על הדיבור שלי ולכן כל שיכולתי לעשות היה להנהן.
פלורינדה אמרה לי כי החירות היא היעדר מוחלט של התמקדות בעצמך, חוסר התמקדות אותו משיגים כאשר עיקר האנרגיה הכלואה בתוך עצמנו נחלצת. היא אמרה כי אנרגיה זו משתחררת רק כאשר אנחנו יכולים לכלוא את התפיסה המנופחת שיש לנו אודות עצמנו; אודות החשיבוּת שלנו; חשיבות שאנו מרגישים שאסור שתוּפָר או תהיה מושא ללעג.
קולה של זולייכה היה צלול, אך נראה היה כאילו הוא מגיע ממרחק רב כשהיא הוסיפה: "מחיר החירות הוא גבוה מאוד. החירות ניתנת להשגה רק על ידי חלימה ללא תקווה; על ידי הנכונות לאבד הכול, אפילו את החלום.
"עבור חלק מאיתנו, לחלום בלי תקווה; להיאבק ללא יעד שיש להגיע אליו, היא הדרך היחידה לשמור קצב עם ציפור החירות."
(הקטע האחרון של הספר)
(הקטע האחרון של הספר)
מקטע זה ומהקטע הנ"ל מ"מתנת הנשר" (שם זה נאמר כמעט במפורש) עולה שהוויתור על התקווה הוא חלק מהיות ללא-רבב.
*************************
למי שיש כוח לעוד כמה מילים
התקווה לדעתי קושרת אותנו לעצמי המסוים הזה ולמסלול חייו, על ידי שהיא מתמקדת בעתידו.
מצוידים בפרשנות זו, אנו יכולים לראות את הקטע הבא מ"סודו של הנחש עטור הנוצות" כרלבנטי לדיון שלנו אודות התקווה. הדובר הוא הנגואל קסטנדה:
מצוידים בפרשנות זו, אנו יכולים לראות את הקטע הבא מ"סודו של הנחש עטור הנוצות" כרלבנטי לדיון שלנו אודות התקווה. הדובר הוא הנגואל קסטנדה:
"באותו האופן, כדי להתייצב מול הזמן, עליך לנטוש את הנטייה לראות את עצמך בסוף שורת אירועים, כמשתתף בשרשרת ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלך. זו אשליה; העבר והעתיד אינם קיימים. הדבר היחיד שבאמת יש לך הוא הרגע הזה."
(עמוד 27. זהו קטע בלבד מדיון רחב יותר בנושא היחס אל הזמן)
*****************
שבת שלום.
=======================
1.10.22
מֵעֵבֶר לסבל ולתקווה
==================
==================
בתגובה לפוסט הקודם שלי "הוויתור על התקווה הוא מפתח" ציינה תמר קמחי את הסיפור מהמיתולוגיה היוונית, לפיו, בעקבות פתיחת תיבת פנדורה והסבל שחדר לעולם, הובאה גם התקווה לעולם כדי לאזן את הסבל.
עולם של סבל ללא תקווה הוא עולם גהינומי, לא? אז איך ייתכן שהלוחם/ת מוותר על התקווה?
הוא לא סובל, ולכן הוא לא צריך לאזן את הסבל.
סבל הוא סיפור של הפרסונה, וסיפור מצריך התפתחות בזמן. אם את/ה נמצא בעכשיו, ללא עבר ועתיד, העבר נוכח בו רק כסיפור. אבל זהו סיפור שהלוחם צריך להשליך. דון חואן אומר "יום אחד גיליתי שהיסטוריה אישית [personal history, תורגם: תולדות חיים] כבר לא נחוצה [necessary, לא הכרחית] לי, וכמו [התמכרות ל]שתייה, השלכתי אותה [I dropped it, נתתי לה ליפול. אם להיות פואטי: לנשור מעליי]".
("מסע לאיכטלאן" בפרק "מחיקת תולדות החיים")
("מסע לאיכטלאן" בפרק "מחיקת תולדות החיים")
תולדות חיים הוא במקור האנגלי: personal history, כלומר היסטוריה אישית, כלומר של הפרסונה. המילה "היסטוריה" בספרדית פירושה סיפור. ראו למטה השיר "סיפור של אהבה".
אם כך, הפרסונה נוכחת בעכשיו כסיפור, והלוחם משליך את הסיפור הזה; ככל הנראה, מפסיק את ההתמכרות לסיפור הזה.
מה נשאר בעכשיו? תחושות, ללא פרסונה שתעשה מזה סיפור [לדוגמה, סיפור של סבל]. לדוגמה: יש "באוויר" תחושה לא נעימה שאפשר להעלימה על ידי אכילה. קוראים לה "רָעָב". יש "באוויר" תחושה לא נעימה אחרת ששתייה מסלקת אותה, קוראים לה "צָמָא".
אם כך, הפרסונה נוכחת בעכשיו כסיפור, והלוחם משליך את הסיפור הזה; ככל הנראה, מפסיק את ההתמכרות לסיפור הזה.
מה נשאר בעכשיו? תחושות, ללא פרסונה שתעשה מזה סיפור [לדוגמה, סיפור של סבל]. לדוגמה: יש "באוויר" תחושה לא נעימה שאפשר להעלימה על ידי אכילה. קוראים לה "רָעָב". יש "באוויר" תחושה לא נעימה אחרת ששתייה מסלקת אותה, קוראים לה "צָמָא".
אני מרחיב את שנאמר על הצער: אלה תחושות המגיעות ממעמקי היקום, מההאצלות החופשיות (שאינן כלואות בבועה, בפקעת הסיבים).
לסיכום: התקווה שייכת לעתיד, אבל עם סילוק העבר ואתו סילוק הסבל, אין צורך לאזן אותם עם תקווה לעתיד.
.
הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן" והוא מדבר על מֵעֵבֶר לתקווה. למעשה הוא היה הטריגר לפוסט זה:
[דון חואן:] "אני כבר יודע שאתה חושב שאתה רקוב," הוא אמר. "זוהי העשייה [doing] שלך. עכשיו, כדי לשנות את העשייה הזו אני הולך להמליץ לך ללמוד עשייה אחרת. מעתה ואילך, ולמשך תקופה של שמונה ימים, אני רוצה שתשקר לעצמך. במקום להגיד לעצמך את האמת, שאתה מכוער ורקוב, ולא מתאים [inadequate, לקוי], תגיד לעצמך שאתה ההיפך הגמור, בידיעה שאתה משקר ושאתה לחלוטין מֵעֵבֶר לתקווה [absolutely beyond hope] *."
"אבל מה הטעם לשקר ככה, דון חואן?"
"זה עשוי לחבר [hook, לתלות כמו על וו] אותך לעשייה אחרת, ואז אתה עשוי להבין ששתי העשיות הן שקרים, לא ממשיות, ושלתלות את עצמך על אחת מהן זה בזבוז זמן, כי הדבר היחיד שהוא ממשי היא היישות שבך ההולכת למות. להגיע ליישות זו, זוהי אי-העשייה של העצמי."
(עמוד 196)
* - בעברית תורגם: "ושאין לך כל תקווה". כלומר חסר סיכוי להשתנות לטובה, חסר תקנה.
אני מציע להבין את האמירה מילולית: לא ללא תקווה להשתנות לטובה, להיות פסימי, אלא להיות מֵעֵבֶר לתקווה בכלל, לתקווה כלשהי. מעשית: לא לדמיין את עצמך כאותו לא יוצלח שאתה עכשיו בכל נקודת זמן עתידית, אלא לא לקוות ולא לחשוב כלל על העתיד. לראות את עצמך כנמצא מעבר לתקווה.
ניסיון לניסוח נוסף: לא לחשוב שאין הצדקה להחזיק בתקווה כזו לשינוי, כי הרי אין שום סיכוי, אלא לא לשאוף להחזיק בתקווה זו.
ניסיון לניסוח נוסף: לא לחשוב שאין הצדקה להחזיק בתקווה כזו לשינוי, כי הרי אין שום סיכוי, אלא לא לשאוף להחזיק בתקווה זו.
******************
לנושא הבא מגיע פוסט נפרד, אבל מי יתקע לידינו שנהיה כאן גם מחר?
"מֵעֵבֶר לסבל ולתקווה" מזכיר את "מֵעֵבֶר לטוב ולרע". (זהו גם שם של ספר של ניטשה. לא קראתי).
אני חושב שהם לא ממש נפרדים זה מזה. ההימצאות בעכשיו משילה מעלינו את הפרסונה ואיתה את סיפורי הסבל והתקווה, וגם את קטגוריות הטוב והרע.
אני חושב שהם לא ממש נפרדים זה מזה. ההימצאות בעכשיו משילה מעלינו את הפרסונה ואיתה את סיפורי הסבל והתקווה, וגם את קטגוריות הטוב והרע.
התנ"ך מספר לנו שידיעת טוב ורע, כתוצאה מאכילת פרי עץ הדעת, הביאה לגירוש שלנו מגן עדן.
מסע הלוחם הוא מסע של שיבה אל המקור שלנו, חזרה לכור מחצבתנו, והלוחמים חוזרים לשם כמנצחים, מילולית: עם גביעי ניצחון [בידיהם] (מופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף")
אני חושב שהדיון בפוסט מקרב אותנו להבנה של אותה חזרה למקור:
היות מֵעֵבֶר לטוב ולרע (מֵעֵבֶר לשיפוטיות) משחרר אותנו מאותה מתנה של ידיעת טוב ורע, אז הדרך חזרה לגן העדן נפתחת בפנינו.
היות מֵעֵבֶר לטוב ולרע (מֵעֵבֶר לשיפוטיות) משחרר אותנו מאותה מתנה של ידיעת טוב ורע, אז הדרך חזרה לגן העדן נפתחת בפנינו.
****************
סיפור של אהבה (Historia de Un Amor) גירסה ג'אזית ללא מילים.
=======================
