ובחרתם בַּהַשְׁתָּנָה

מה מזכיר לכם הכיתוב על חולצת הבחור?

דרך אגב, הוא קומיקאי אמריקאי שמבקר את האג'נדה השטנית שנכפית על האנושות: הזרקת חומרים בלתי ידועים בכפייה, ריסוק כלכלות של המדינות, ב.ל.ו.ף משבר האקלים, אבדן זכויות אדם יסודיות ועוד. והוא עושה זאת חכם ומשעשע.

תשובה:

אני מהמר שזה מזכיר לכם את הקטע הבא, המופיע ב"יקוש עם הכפיל":

.

"דלתות הכנסייה היו נעולות ואף אחד לא בא לשמוע את הווידוי שלי. התעייפתי מלחבוט [על הדלתות] וזעמתי כל כך, שנשבעתי שלעולם לא אַצַפֶּה עוד לשום דבר מהכנסייה. אלוהים סגר את ליבו כלפיי בשעת מצוקתי, ואני אעשה לו את אותו הדבר לַנצח. נתתי לדלת העץ העבה בעיטה הראויה לשמה, ירקתי על הקרקע, ובגלל שהייתי כל כך נסערת והייתי צריכה להקל על עצמי, התיישבתי בשפיפה והשתנְתי, ממש שם, על מדרגות הכנסייה. מעולם לא הלכתי שוב לווידוי, ולעוגמתה העמוקה של אמי, החלטתי לישון מאוחר בכל יום ראשון ולדלג על המִיסַה לגמרי.

כשסיפרתי על האירוע הזה לקלרה, היא אמרה שהיה לי מזל שאף כומר לא היה שם כדי לפתוח את דלת הכנסייה, כי להתוודות ולהשליך את עצמך לרחמיו של כומר, או אלוהים עצמו, ברגע של חולשה היה הדבר הגרוע ביותר שמישהו יכול לעשות. היא אמרה שבניגוד למה שאולי חשבתי אז, אחרי הכל העוצמה לא עזבה אותי, מכיוון שעל ידי כך שהשתנְתי על מדרגות הכנסייה ניתקתי את הקשרים שלי עם הכנסייה לנצח. היא הבטיחה לי שהַשְתַנַה היא אחת הדרכים הטובות ביותר של מכשפים לנתק את קשריהם עם דברים."

(עמוד 350)

.

ציינתי בעבר שבאנגלית המילה piss מציינת גם השתנה וגם זעם. וטאישה מקיימת את שני המובנים.

.

אני רוצה להדגיש הפעם משהו שאולי חומק בד"כ את תשומת הלב:
הניגוד שבין ההשתנה (כביטוי לעוצמה) לבין וידוי וציפייה לרחמים ממישהו (כביטוי לחולשה גדולה).

נראה שמדובר בהפכים.

.

לסיום, הרהור:

בספר הראשון, "משנתו של דון חואן", מסקליטו [רוח הפיוטה] מופיע ככלב, ובין שאר המשחקים והאינטראקציות שבין קסטנדה והכלב, הם משתינים זה על זה.

האם המשמעות הנ"ל של ההשתנה עוזרת לנו להבין את המקרה של קסטנדה והכלב?
האם אין ההשתנה ההדדית ביטוי למאבק ביניהם על דומיננטיות, על מי ישלוט על מי?

******************** 

מוסיקה

אני מאחל לך אהבה

גירסה ווקאלית

פרשנות נוספת, ואולי לא ממש נוספת, לפרשנות שהצעתי לגבי קסטנדה והכלב: ההשתנה ההדדית היא לא אחרת מהמצב שבו הלוחם מציית לרוח וגם הרוח מצייתת לו.

3.9.22

"להתעורר אל החלום" פרק שביעי

========================= 

4.9.22

רבים מהפוסטים שלי כאן לאחרונה הם העתק הדבק מפוסטים שלי בקבוצת קסטנדה בפייסבוק ולכן עשויים להיות בו תיוגים הנוגעים לקבוצה שם:

סגירת מעגל
=========

הבאתי את הטענה הזו באחת התגובות שלי היום, אבל מפאת חשיבות הנושא, נכון יהיה לתת לו את הבמה הראשית.

בעקבות שאלה של סביון בן ישראל אודות כיווניהן - מבחינת רוחות השמים - של הנשים בחבורת קסטנדה (או החניכות, כי לכאורה לא ברור אם הן והחניכים הגברים שייכים בסופו של דבר לחבורת קסטנדה), מתברר שיש 4 נשים צפוניות: שתי זוגות של חולמת-יוקשת: רוסה ודונה סולדד, פלורינדה (הצעירה) וטאישה. בנוסף, כפי שציין Amit Marzel , לה-גורדה מתבררת לא כדרומית, אלא כצפונית (בסוף "מתנת הנשר" בפרק "אי העשיות של סילביו מנואל").

זה אומר שיש לנו לפחות חמש נשים צפוניות.
נדמה לי שזה לא מופיע בספרות, לדעתי קרול טיגס היא גם כן צפונית.

זה הופך את הצפון ל"צפוף" מאד. ועדיין לא הזכרנו לפחות שליחה אחת, שלהערכתי אמורה להיות צפונית.

אני נוטה לחשוב שהאנומליה הזו נובעת מהאנומליה הראשית: היותו של קסטנדה נגואל תלת-ראשי [three pronged nagual] ולא ארבעה-ראשי כמו דון חואן ושאר הנגואלים.

מכיוון שקרול טיגס היא האישה-נגואל שלו, גם לה יש אנומליה אנרגטית דומה המרומזת בספרות.

מכיוון שהחבורה של קסטנדה נועלת את השושלת (52 חבורות) סוף השושלת חובר אל התחלתה, כלומר יש כאן סגירת מעגל: הצפון נפגש עם הדרום, ולכן הצפון של חבורתו הוא גם הדרום של השושלת כולה.

========================== 

מוסיקה יפה

https://youtu.be/zNCiv0AtGbo?t=3191

============================ 

5.9.22

הזיכרון החמקמק של המעבר בין מצבי מודעות שונים
========================================

הניסיון האישי שלי כולל צלילים של חלון, או דלת, הזזה, כלומר של תנועה על מסילה, בזמנים שהייתי בשינה, או אולי ליתר דיוק, במיטה בנסיבות של עירות בסמיכות לשינה.

הצליל הוא מוחשי ביותר, את/ה בטוח שזה לא דימיון, ולכן אתה משוכנע שמישהו נכנס לביתך, מה שמתברר (לשמחתך ולמזלו   ) כלא נכון. במשך שנים לא ידעתי להסביר זאת, עד שהגעתי להבנה שמדובר בצליל המופיע במעבר משינה/חלום לעירות.

בספרי חבורת קסטנדה, המעברים בין מצבי מודעות בד"כ מתוארים כחמקמקים ביותר, ולכן כחניכים הם אינם מודעים למעבר עצמו.

ב"להתעורר אל החלום" יש דוגמה מצוינת לחמקמקות הזו של זיכרון המעבר בין עירות לחלום, וזיכרון המעבר בכיוון ההפוך.

.

"הסבירי לי משהו, פלורינדה," התחלתי, "מתי נתת לי טבעת זו? איך קרה שמאיסוף עלים עם השרת נעשיתי לבעלת טבעת זו?" [טבעת המעוטרת בפרפר, ענודה על אצבעה]

פניה של פלורינדה קרנו הנאה כאשר הסבירה שניתן בקלות לומר כי איסוף עלים הוא אחד השערים לחלום המכשפים, בתנאי שיש לך מספיק אנרגיה כדי לחצות את הסף. היא לקחה את ידי בידה והוסיפה: "נתתי לך את הטבעת בזמן המעבר שלך, לכן הדעת [המיינד] שלך לא רשמה את המעשה. לפתע, כשכבר היית בחלום, גילית את הטבעת על אצבעך."

הבטתי בה בסקרנות. היה משהו בהסבר שלה שלא הצלחתי להבין, משהו כה מעורפל, כל כך לא ברור.

"בואי נחזור הביתה," היא הציעה, "ונחצה שוב את הסף. אולי הפעם תהיי מודעת לכך."

בנחת שבנו על עקבותינו, קרבות אל הבית מאחור. הלכתי מספר צעדים לפני פלורינדה כדי שאוכל להיות מודעת לחלוטין לכל. התבוננתי בעצים, ברעפים, בקירות; להוטה להבחין בשינוי או במשהו שעשוי לתת לי סימן למעבר.

לא הבחנתי בדבר, חוץ מזה שהשרת כבר לא היה שם. הסתובבתי כדי לומר לפלורינדה כי לבטח החמצתי את המעבר, אבל היא לא הייתה מאחוריי. היא לא נראתה בשום מקום. היא נעלמה והשאירה אותי שם לבדי.

(עמוד 266-267)

============================ 

6.9.22

איוושת הרוח בעלים - דיבור משובש
============================

הקטע הבא לקוח מ"להתעורר אל החלום", ספר נהדר, עתיר ידע. וביוזמתה המבורכת של Yuli Sarah הוא הולך ומקבל גם דמות קולית.

המילה "רוח" בקטע הבא היא במובן של wind.

.

"סיפרתי למר פלורס [הוא חנארו] על החבר שלי, אותו הכרתי עוד בגן. בכיתה ב' ישבנו ליד אותו שולחן. בהפסקות הצהריים הארוכות, במקום לאכול את ארוחת הצהריים שלנו בשטח בית הספר, נהגנו להתגנב החוצה, לטפס לראש גבעה סמוכה ולאכול בצלו של מה שהאמנו שהוא עץ המנגו הגדול בעולם. ענפיו הנמוכים ביותר נגעו בקרקע. הגבוהים ביותר טאטאו את העננים. בעונת הפרי פיטמנו את עצמנו במנגו.

ראש הגבעה היה המקום החביב עלינו, עד אותו היום שבו מצאנו את גופת שרת בית הספר תלויה על ענף גבוה. לא העזנו לזוז או לבכות. אף אחד מאיתנו לא רצה להתבזות לפני השני. לא טיפסנו על הענפים באותו יום, אלא השתדלנו לאכול את ארוחת הצהריים שלנו על הקרקע, למעשה, תחת המת, תוהים מי מאיתנו יישבר ראשון. זו הייתי אני.

זמוריטו שאל אותי בלחש: "האם חשבת אי פעם על המוות?"

הבטתי מעלה אל האיש התלוי. באותו רגע רשרשה הרוח בענפים בהתעקשות לא מוכרת. בתוך הרשרוש שמעתי בבירור את המת לוחש לי שהמוות מרגיע. זה היה כה לא טבעי, שקמתי וברחתי בצעקות, אדישה למה שזמוריטו עלול לחשוב עליי.

"הרוח אילצה את הענפים והעלים לדבר אלייך," אמר פלורס כשסיימתי את הסיפור שלי. קולו היה רך ונמוך. עיניו הזהובות זרחו באור קודח כשהמשיך והסביר כי ברגע מותו של השרת הזקן, בהבזק אחד מיידי, נספגו הזיכרונות, הרגשות והתחושות שלו על ידי עץ המנגו.

"הרוח אילצה את הענפים והעלים ההם לדבר איתך," חזר ואמר מר פלורס, "כי הרוח היא שלך בזכות [by right]." הוא העיף מבט חולמני דרך העלים, עיניו בולשות אל מעבר לשדה המשתרע בשמש. "היותך אישה מאפשר לך לפקוד [command, לצוות] על הרוח," המשיך, "נשים לא יודעות זאת, אבל הן יכולות לנהל דו-שיח [דיאלוג] עם הרוח בכל זמן."

הנדתי בראשי כלא מבינה. "אני באמת לא יודעת על מה אתה מדבר," אמרתי בטון החושף את אי הנוחות הגוברת בי. "זה כמו חלום. אם זה לא היה נמשך ונמשך, הייתי מוכנה להישבע שזהו אחד הסיוטים שלי."

שתיקתו הממושכת הטרידה אותי. יכולתי להרגיש את פניי מאדימות מרוגז. מה אני עושה כאן, יושבת על עץ עם זקן מטורף? הרהרתי, ובו בזמן חששתי שאולי פגעתי בו. בחרתי להתנצל על הבוטות שלי.

"אני מבין שהמילים שלי אינן נשמעות לך הגיוניות," הוא הודה, "זה בגלל שיש עלייך יותר מדי קרום [crust]. הוא מונע ממך לשמוע את מה שיש לרוח לומר."

"יותר מדי קרום?" שאלתי, מבולבלת וחשדנית. "האם אתה מתכוון שאני מלוכלכת?"

"גם זה," אמר, וגרם לי להסמיק. הוא חייך וחזר ואמר כי קרום עבה מדי מכסה אותי, ושלא ניתן לשטוף ולסלק אותו, לא משנה כמה אמבטיות אעשה. "את מלאה בשיפוטיות," הסביר, "היא מונעת ממך להבין את מה שאני אומר לך: שהרוח נכונה לפקודתך."

(עמודים 26-27)

כמה הערות:

ככל הנראה הרוח העומדת לפקודתה של אישה היא לא סתם רוח, אלא אחת מארבעת רוחות השמים: רוח צפונית, רוח מזרחית...

נראה שבכיתה ב הרוח עמדה לשירותה והיא הבינה את דבריה, אבל בבגרותה היא כבר חסומה מהבנתה. כאילו הקרום הזה, קרום השיפוטיות, הלך והתעבה עם הזמן.

הקרום השיפוטי הזה מזכיר לי את האכילה מעץ הדעת שהפכה אותנו ליודעי טוב ורע (וגם להתבייש במיניותנו, ואולי אפילו להיות מיניים?).
האם השיפוטיות הזו איננה שורש ההיצמדות הרגשית [attachment], שהיא שורש הרע בתפיסה הטולטקית? וש"ללא רבב" [impeccability], שבמובנה המקורי המילולי הקדום פירושה: אי היכולת לחטוא, אומר שהחטא - אם אנו רוצים לשמר את המונח במחשבתנו - הוא ההיצמדות הרגשית?
לקינוח, אצמיד את הקרום להצעה הפרשנית שלי שהצורה האנושית היא העור, או שכבת עור, ומכאן: הקרום הנ"ל הוא כנראה הצורה האנושית.

=============================