התבוננות בסלעים

הקטע הבא לקוח מ"הטבעת השניה של העוצמה":

הצעד הבא היה להתבונן [gaze] בסלעים. היא [לה גורדה] אמרה שהסלעים הם מאוד עתיקים ורבי עוצמה ובעלי אור ספציפי שהוא ירקרק בקירוב, בניגוד לאור הלבן של הצמחים ולאור הצהבהב של יצורים חיים ניידים [mobile]. סלעים אינם נפתחים בקלות למתבוננים, אבל כדאי למתבוננים להתמיד במאמציהם כי בסלעים ישנם סודות מיוחדים החבויים בליבתם, סודות שיכולים לעזור למכשפים ב"חלימה שלהם".

"מה הם הדברים שסלעים מגלים לך?" שאלתי.

"כשאני מביטה לתוך הליבה [the very core] של סלע", היא אמרה, "אני תמיד קולטת ניחוח חמקמק [whiff] של ריח מיוחד התואם את הסלע הזה. כשאני משוטטת סביב בחלימה שלי, אני יודעת איפה אני נמצאת כי אני מודרכת על ידי הריחות האלה."

היא אמרה שהזמן ביום הוא גורם חשוב בתצפית על עצים וסלעים. בשעות הבוקר המוקדמות העצים והסלעים נוקשים [לא גמישים] והאור שלהם קלוש. בסביבות הצהריים הם במיטבם, וההתבוננות בהם באותו חלק של היום נעשית כדי לשאול [borrow] מהם את אורם ועוצמתם. בשעות אחר הצהריים המאוחרות ובשעות הערב המוקדמות העצים והסלעים שקטים ועצובים, במיוחד העצים. לה גורדה אמרה שבאותה שעה העצים נותנים תחושה שהם מביטים בצופה בחזרה [כלומר, מתבוננים במתבונן בהם].

(עמוד 220)

יש בספרות של חבורת קסטנדה דוגמה מפורטת מאד להתבוננות בסלע המובילה לגילוי סודות למתבונן. היכן?

ב"יקוש עם הכפיל".

הרמתי את האבן והבטתי בה. זו הייתה חתיכת לבה רגילה, קלה ונקבובית, אבל איכשהו פיתחתי קשר איתה. זה אולי נשמע מוזר ליצור קשר של סימפתיה עם אובייקט דומם, אבל לאבן הזו הייתה תנועה בתוכה. התבוננתי בה; היא הייתה חלקה ועגולה והיו לה כתמים צהובים שבקעו מפני השטח השחורים שלה. עקבתי בעיניי אחר הקווים, ואז ראיתי את הזוהר סביבה. זוהר בצבע חום-צהבהב שנראה ידידותי, ועם זאת, בו זמנית, בחוסר הגיל שלו הוא נראה מדהים.

בציות להנחיה פנימית, החזקתי את האבן בצמוד לבטני. לא ציפיתי לשמוע שום דבר, כי לא הקשבתי עם האוזניים, ודון חואן לא פירט מה עלי לעשות, אך באופן מפתיע, גוש הלבה האמוֹרפִי החל לספר לי דברים. אמרתי לעצמי לצורך הרגעה שאני רק מדמיינת את זה, אבל זה לא שינה דבר; בכל מקרה הקשבתי. זה היה סוג של משחק כדי לרַצוֹת את דון חואן, כדי שיהיה לי משהו לדווח לו אחר כך. שאלתי את האבן במחשבתי מאיפה היא באה, ומיד קיבלתי תחושת עקצוץ חזקה ברחם, ומיד ידעתי דברים על האבן שעבור השכל הרציונלי היו בחזקת אבסורד.

לדוגמא, האבן סיפרה לי על מעמקי האדמה שמשם היא הגיעה, ואמרה שזה כמו רחם. היא נולדה, או ליתר דיוק נפלטה בכוח אדיר לפני עידנים. היא אמרה לי שהיא חושבת על הזמן במונחים של עידנים, ולא שנים כמו שאנחנו עושים. ובמבט על הטווח הזמני המצומצם שאנו מכנים היסטוריה, חיינו חסרי חשיבות ביחס לעידנים שעברו. היא סיפרה לי על העיוורון שלנו, אותה תפיסת עולם מוטעית חמורה שאנחנו פועלים תחתיה, לפיה אנו חושבים שאנו מתמרנים את הטבע ושולטים בו, בעצמנו ובאחרים, בעוד שבעצם זהו רק תעתוע, מאפיין של ההשתקפות העצמית, ויותר מכל, [של] מחסור בזמן.

כשהחזקתי את האבן, הייתה לי תחושה מוזרה של ראיית התמונה הרחבה יותר, בה אני נשלטת, מוּנעת על ידי כוחות בלתי פוסקים אל עבר הרס בלתי נמנע.

הרגשתי את זה בחלק האמצעי שלי כסדרה של אדוות רכּוֹת. זו הייתה תנועה עמומה שהגיעה מתוך ליבת האבן כשהחזקתי אותה צמודה לבטני. ספגתי את מהות האבן עד שכל גופי הרגיש כאילו הוא מכוסה בשכבות של רטט עדין. ואז מלנכוליה עמוקה אחזה בי, כששאלות קיומיות הופיעו בזו אחר זו: מדוע אני חיה? מי אני? מה הטעם בכל זה?

למשך זמן מה ישבתי על ראש הגבעה שבאמצע שום מקום, מהרהרת בחוסר המשמעות של החיים, כאשר רעד עבר דרכי כמו רעם מתגלגל, שהרעיד אותי עד היסוד. הרגשתי שחרור של הרגשות [תחושות] שלא יכולתי לכנותן-בּשֵם או לבודדן. נזכרתי בדבריה של קלרה; שאין סוף למעיינות ההתמכרות של האדם. במקום להילחם או להכיל את הרעד, נתתי לו לעבור, עד שהכל נרגע שוב.

הרגשתי מותשת, כאילו הר געש התפרץ והתיז הרים של היצמדות ודאגה. חוויות שלא סיכמתי [בעבודת הסיכום] ביסודיות קלחו בכזו פתאומיות, שלא יכולתי לעצור כדי לבחון אותן; אפילו לא היה בידי זמן כדי לבצע את נשימת הטאטוא על מנת לנשוף את ההרגשות ממני והלאה. הבנתי כיצד המטען של הזיכרון וההתנסוּת גרמו לי להיות כבדה, מגושמת, אפופה בדאגות אודות מה שחשבתי, מה שהרגשתי, מה שרציתי להיות או לא רציתי להיות. הפִיבּרוּקים הנפשיים האלה שימשו רק כמשקולות, ולכן מעולם לא הייתי מסונכרנת עם הזמן והחיים.

רציתי לשחרר כל מה שבתוכי, להשאיר את הכל מאחור, להתחיל מאפס, כדי שאוכל להיות חופשיה, אבל משהו בי לא רצה לשחרר. הוא נצמד לחיים ופחד מאבדוֹן. עם זאת, המסר של אבן הלבה היה להשאיר את הדברים כמו שהם; לא לדאוג לעניינים פעוטים, לא להשתוקק, ולא להתערב במהלכם של הדברים. הדברים ידאגו לעצמם. לִחיוֹת למען היום, מכיוון שמשקל כל ימי האתמול שלנו יגרור אותנו מטה, ומחשבות על המחר יסיחו אותנו מהתכלית העכשווית. האבן אמרה לי שיש דרך לתפוס ללא תחושת בעלוּת, וזאת פשוט על ידי שנאפשר לחיים לפְרוֹש את עצמם, להיות מה שהם, מחוץ לַעצמי ועם זאת משולבים באופן בלתי נפרד בַּעצמי בכל רגע.

הבטתי על האבן והודיתי לה על המסרים שלה. עמדתי להכניס אותה לכיס כדי לקחת אותה איתי כתזכורת לכך שמאד חשוב לשחרר, ואז הרגשתי טפיחה על כתף ימין.

"האם לא למדת כלום מפֶּרֶץ התובנות שלך?" שמעתי קול.

מיד שמטתי את האבן,

(עמוד 231 ואילך)

*********************

ואני תוהה:
האם האבן הקטנה הזו, שנמצאת במקומה במשך עידנים, יודעת כל כך הרבה דברים הנוגעים לנו, בני החלוף?

************

אני חושב שהידע הזה של האבן, הוא כנראה הידע של הארץ עצמה, שהאבן היא פיסה שלה.

זוהי אולי המחשה של מה שאומר דון חואן על הארץ [earth], שהיא התרופה לבדידותם של הלוחמים, היא המספקת להם מקלט ועוד, ולבסוף היא מלמדת אותם את החירות.

נראה שהאבן הזו לימדה את החירות.

========================

מוסיקה

אני אהיה כאן בשבילך

הגירסה הווקאלית

וגירסה ג'אזית מקסימה (לא חדשה בבלוג. רק שעכשיו מצאתי את הגירסה הווקאלית הנ"ל)

https://youtu.be/TXS2gF9lifs?t=2960

================

1.3.23

"תשומת הלב שמתחת לשולחן היא המפתח לכל מה שעושים המכשפים"
=============================================

אמרה זאת לה גורדה ב"הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 218.
והיא לא מתכוונת לחבילות המזומנים שעוברות מבעלי הון ל"משרתי ציבור" מתחת לשולחן, למרות שיירוט חבילות כאלה עשוי לדעתי להיות ראוי לתואר "יקוש היוקשים" 

החל מתחתית עמוד 216 [החל מ"לה גורדה סיפרה לי"] ועד אמצע 218 ישנו תיאור של מסע ארוך וקשה שהחניכים והחניכות נאלצו לעשות כשהם נושאים על עצמם שולחן כבד וחבילה גדולה וכבדה, ובה פריטים שונים, כנראה אישיים.

תיאור האירוע נותן לדעתי תמונה טובה לתמונת העולם של המכשפים ולמשימתם.
אנסה בפוסט זה להביא חלק מהמתואר שם ולהציע כמה פרשנויות.

השולחן הוא [מייצג את] הסדר שאנו מודעים אליו בעולם היומיומי שלנו, וחבילת הפריטים (האישיים , כנראה) היא הסדר האישי [פרסונלי] שאותה (או אותם: את החבילה ואת השולחן) אנו נושאים על כתפנו לאורך כל חיינו. (עמוד 217)

המסע הוא באורך של 40 מייל, שזה מעל 60 ק"מ, ואני חושב שאורך המסע מסמל את אורך החיים הממוצע של אדם באותה תקופה.

התחנה הסופית של המסע היא בקעה בראש הר. אני נוטה לחשוב שמדובר על לוע של הר געש כבוי. [מסוג המידע שאני שונא להזין בו את המפלצת]

אני חושב שהשולחן מייצג את הטונל הקולקטיבי, והחבילה את הטונל האישי. אנו יודעים רק שבחבילה היה גם מכשיר הרדיו של פבליטו, שהוא לדעתי מכשיר המשמש אמצעי תקשורת בין הטונל הקולקטיבי והטונל האישי. כלומר, הוא לא סמל לאמצעי תקשורת, אלא הוא אמצעי תקשורת, אחד מהם. [מאיפה אנחנו יודעים ש"טוב למות בעד ארצנו"? , או שטוב לקחת את הלא מוזרקים בכלובים ללב ים?]

"הטונל האישי של כל אחד מאיתנו הוא כמו השולחן בבקעה ההיא, אי קטנטן המלא בדברים שאנו מכירים. הנגואל, לעומת זאת [on the other hand], הוא המקור הבלתי ניתן להסבר שמחזיק את השולחן הזה במקומו, והוא כמו מרחביה העצומים [vastness] של אותה בקעה ריקה מאנשים [deserted]."
(עמוד 218)

מכשפים מחויבים לצפות בטונלים שלהם מרחוק כדי לתפוס טוב יותר את מה שבאמת נמצא סביבם. לכן דון חואן לקח אותם לצוק מרוחק, בתוך אותה בקעה, כנראה, כדי להביט מרחוק על השולחן, שבקושי נראה משם.

דון חואן אמר מכיוון שלא ניתן להעלות על הדעת להתמודד עם המימדים העצומים [immensity] של הנגואל, שאותם מדגים אותו מקום עצום ושומם, מכשפים לקחו כתחום פעילותם את האזור שמתחת לאי הטונל, כפי שמוצג באופן גרפי על ידי מה שמתחת לשולחן ההוא. השטח הזה [הקרקע שמתחת לשולחן] הוא התחום של מה שהוא כינה תשומת הלב השנייה [הקשב השני], או תשומת הלב של הנגואל, או תשומת הלב שמתחת לשולחן.

כדי להגיע לתשומת הלב שמתחת לשולחן יש לנקות על ידי טאטוא את מה שנמצא מעל השולחן. פעולת הטאטוא, שלעתים אינה מגיעה לתרגום העברי [מגיעה, אבל לא בכל האיזכורים] מרמזת לדעתי לטאטוא שמתבצע במסגרת עבודת הסיכום; סיבים היוצאים מאיזור הפופיק ומטאטאים כל חיזיון וחיזיון המועלה לטיפול במסגרת עבודת הסיכום. נדמה לי שהטאטוא של החיזיון בעזרת הסיבים מוזכר בספרות רק פעם אחת. אי הטונל וניקויו על ידי טאטוא מתוארים בהרחבה ב"סיפורי עוצמה".

אני חושב שהבקעה כולה מייצגת, ואולי במקרה זה יותר ממייצגת, את הקשב השלישי, כשהקשב השני הוא חלק קטנטן ממנה, אותו חלק משטח הבקעה המצוי בדיוק מתחת לשולחן.

ההגעה לתשומת הלב השניה [שמתחת לשולחן] הופכת את שתי תשומות הלב, הראשונה והשניה, או זו שמעל השולחן וזו שמתחת לשולחן, ליחידה אחת. שימו לב שבעברית (עמוד 218 למעלה) תורגם שהשגתה של תשומת הלב השניה מאחדת את שתי תשומות הלב ליחידה אחת, וצריך להיות, כפי שכתבתי, הופכת אותן ליחידה אחת, אבל זה לא אומר שהיא ממוססת אותן לאחת, כפי שניתן להבין מהמונח "התאחדות". אם עבורך "התאחדות" איננו התמוססות ואובדן הפרדה, אז תשכח/י ממה שכתבתי 

אני גם טוען שהניסוח שבספר: "תשומת הלב לנעשה מתחת לשולחן" הוא לקוי, למרות שזהו ניסוח הנראה לנו מתבקש; מקובל שתשומת הלב היא שלנו ואנו מפנים אותה, במקרה זה, אל מתחת לשולחן. אבל, עלינו להיצמד לניסוח המקורי: תשומת הלב שמתחת לשולחן. בתפיסה הטולטקית תשומת לב [קשב] היא "בסה"כ" מודעות מפותחת, ומודעות היא, מבחינה מטפיסית, זוהר, ולכן מדובר בזוהר שמצוי מתחת לשולחן, שאליו המכשפים שואפים לחבור, ולא מדובר בזרקור שאנו מפנים ממרומי השולחן אל מה שתחתיו.

================

2.3.23

הפיתוי את הקשב השני ===================

הניסוח המוזר של הכותרת הוא כדי לציין שהקשב השני [attention, או תשומת הלב השניה] הוא המושא של הפיתוי, ולא הנושא; היא המפותה, לא המפתה.

הקשב השני קרוי גם תשומת הלב שמתחת לשולחן, וגם תשומת הלב של הנגואל.

את הקשב השני צריך ללכוד:

כדי להגיע לתשומת הלב הזו, הנגואל וג'נארו לימדו אותנו חלימה, ואותך לימדו אודות צמחי עוצמה. אני לא יודעת מה הם עשו לך כדי ללמד אותך כיצד ללכוד [trap] את תשומת הלב השנייה שלך באמצעות צמחי עוצמה, אבל כדי ללמד אותנו כיצד לבצע חלימה, הנגואל לימד אותנו התבוננות [gazing]. [...] התבוננות היא הדרך ללכוד [trap] את תשומת הלב השניה שלנו.

("הטבעת השנייה של העוצמה" עמוד 218)

כמה שורות משם בהמשך, הדימוי הוא ללכידה על קרס, לכאורה באמצעות פיתוי.

[לה גורדה:] "הנגואל אמר שההתבוננות בעלים [יבשים] מחזקת את תשומת הלב השנייה. אם אתה מסתכל על ערימת עלים במשך שעות, כפי שהוא נהג לגרום לי לעשות, המחשבות שלך משתתקות. ללא מחשבות תשומת הלב של הטונל [הקשב הראשון] דועכת ופתאום תשומת הלב השנייה שלך נתפסת בעלים [hooks onto the leaves] והעלים נעשים למשהו אחר. הנגואל כינה את הרגע שבו תשומת הלב השנייה נתפסת במשהו [hooks onto something] עצירת העולם. וזה נכון, העולם נעצר. (עמוד 218-219)

.

כאשר מתבוננים בתמונות הקרויות תלת מימדיות, המראה שבהן הופך למשהו אחר. האם זהו רק משל להילכדות הקשב השני בתמונה? או ממש מקרה פרטי שלה? כלומר, האם החיזיון הנגלה לנו שייך לקשב השני?

אני סבור שכן.

האם יש לנו דוגמה בספרות למעבר בכיוון הפוך, מקשב שני לראשון?

לדעתי, כן. כאשר קסטנדה "מצליח" לראות את החיה המוזרה כ"בסך הכל" ענף הזרוק על הדרך, וגם כשהאיזור המוזר על ההר מתגלה כפיסת בד על שיח. [שתי הדוגמאות נמצאות ב"מסע לאיכטלאן" אם אינני טועה]

ההתבוננות בעלים אלה הופכת אותם למשהו אחר.

================ 

3.3.23

ממתינים ל"סיפורי אנרגיה". תזכורת לרוח.

אם אתם רוצים, אתם יכולים לקרוא גם כן 
====================================

בכתב העת "Nagualist" שיצא לאור במשך שנים אחדות [כל החוברות שלו נמצאות בקובץ הריאיונות והעדויות], כתב עת שהיה, ככל הנראה, יוזמה של מישהו המקורב לחוג של קרלוס והמכשפות, נאמר באחת ההודעות, זמן לא רב לפני שהחבורה עזבה את העולם ב-1998, שטאישה וקרול כתבו ספרים הצפויים לראות אור בקרוב: טאישה כתבה ספר בשם "יקוש עם הכפיל", וקרול טיגס, האישה-נגואל, כתבה ספר בשם "סיפורי אנרגיה". אנו יודעים שהספרים לא ראו אז אור. הספר של טאישה צץ רק לאחרונה, שנות דור מאוחר יותר, בגירסת טיוטה.

ב"שוליית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה" שכתבה איימי וואלאס, איימי כותבת שקרלוס הרעיף שבחים על הספר שמוני [Muni] אלכסנדר [היא קרול טיגס] כתבה, שהוא הכי נפלא [gorgeous] שהוא קרא מעולם: "סיפורי אנרגיה" [Tales of Energy], אבל הוא לא התיר לפרסמו. מוני הגיבה לזה: "אין שום ספר". (עמוד 370)

מעניין שהנוהג שלהם להפיץ מידע סותר בקרב החניכים שלהם לא פסח על הספר הזה.

אז למי להאמין, לקרלוס או למוני?

במקרה זה, ברור שלקרלוס. ההודעה ההיא ב"Nagualist" כבר הגשימה את עצמה באופן חלקי.
מחשבה שקטפתי מהאוויר סביבי אומרת: אולי מוני אמרה שאין ספר כי קרול כתבה אותו?
אם אמשיך לקטוף מחשבות כאלה, לא אגיע רחוק 

בכל מקרה, שנסו מתניכם, העלו שוועתכם לשמים, או פיקדו על הרוח (בהתאם לנטייה האישית שלכם), העיקר שהספר יגיע אלינו, ונוכל לשזוף אותו בעינינו.
נתפשר בינתיים גם על ספר אבוד אחר [רשימת הספרים האבודים נמצאת בפוסט נעוץ]

אל תיבנו עליי, כי העוצמה שלי יכולה להביא מקסימום את האוטוביוגרפיה של משה קצב במהדורה מפוארת 

שבת שלום.

=================

4.3.23

שמאלה = פנימה
=============

הזכרתי לאחרונה את תשומת הלב [הקשב] שמתחת לשולחן, המכונה גם תשומת הלב של הנגואל, וגם תשומת הלב השנייה [הקשב השני].

הספרות של חבורת קסטנדה מביאה, לדעתי, את תמונת העולם הטולטקית בכמה תמונות אלטרנטיביות שונות [לדעתי, ארבע לפחות], ובכל אחת מהן ישנה טרמינולוגיה אחרת.

רשימת כינויים אלטרנטיביים כמו הנ"ל [ישנן נוספות] היא לדעתי המילון המאפשר לנו למתוח קווים מקבילים בין המושגים השונים שבתמונות השונות.

כאן אני רוצה להציע את הפרשנות שהיא לדעתי כמעט טריביאלית: האיזור שמתחת לשולחן הוא האיזור שאליו מוסחת נקודת המאסף כשהיא נעה פנימה, בד"כ על ידי חבטת הנגואל. פני השולחן, שהן שטוחות, הן אי הטונל, שגם הוא שטוח.

-------------------------------
הערת אגב, כדאי לשים לב לכך שכשהחניכים נשאו את השולחן על כתפיהם לאורך המסע הארוך, המייצג את מסע חייהם, כל אחד נשא אותו בתורו. הם לא נשאו אותו יחדיו. כלומר, בנמשל, כל אחד מאיתנו נושא את הטונל האישי שלו.
-------------------------

הייתי מרחיב את המשוואה שבכותרת כך: שמאלה = פנימה = מטה, כי הרי האיזור שמתחת לשולחן נמצא מתחת לשולחן   , אבל ההסחה מטה מציינת ב"האש מבפנים" את המעבר לעולם החיות, שהיא, לדעתי, הסחה על פני פקעת הסיבים.

אם כן, המעבר מהקשב הראשון, שעל פני השולחן, הוא העולם הידוע, הטונל, אל האיזור שמתחת לשולחן, הוא הקשב השני, הנגואל, הוא מעבר ממה שהמכשפים הקדומים כינו צד ימין לצד שמאל.

דון חואן אומר שאותם מכשפים טעו כשפירשו את מה שהם ראו כתנועה שמאלה, כי למעשה זוהי תנועה פנימה. הצעתי בעבר, וזו הזדמנות לרענן את ההצעה שלי: ייתכן והסיבה שהם טעו הייתה שהם ראו אמנם את נקודת המאסף, שהיא כנראה גלויה אפילו לקשב הראשון, אבל הם לא ראו את פקעת הסיבים, שמצריכה ראייה אנרגטית, ולכן לא יכלו לזהות שמדובר בתנועה פנימה.

זוהי השערה. למהמרים שבינינו: לא הייתי שם סכום גדול במיוחד עליה. זוהי מחשבה שחגה כנראה סביב כולנו, אבל אני הוא זה ש[שוב]נפל קרבן לפיתוייה 

================= 

העיניים כבורר מצבים

הן בוררות סוגים שונים זוהר [אור], המתבטאים בכוונות שונות, המתבטאות במציאויות שונות.

בפוסט שלי אתמול כתבתי על המציאות כהקרנה על הקיר הפנימי של הבועה שבה אנו מצויים, והפעם אני רוצה להמשיך בנושא הזה של הקרנת המציאות.

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט":

[דון חואן:] "כל מקום שאליה נעות נקודות המאסף שלהם [של המכשפים] מסומנת על ידי זוהר [shine] ספציפי של עיניהם. מכיוון שלעיניהם יש זיכרון [memory] משל עצמן, הם [המכשפים, או הן, העיניים] יכולים לזמן את ההיזכרות [recollection] של כל מקום על ידי זימון הזוהר הספציפי המקושר למקום ההוא."
הוא הסביר שהסיבה שהמכשפים שמים כל כך הרבה דגש על הזוהר של עיניהם ועל מבטן [gaze, כנראה הכיוון שאליו הן מופנות] היא משום שהעיניים מחוברות ישירות לכוונה. למרות שזה נשמע כסתירה, האמת היא שהעיניים מחוברות רק באופן שטחי לעולם חיי היומיום. הקשר העמוק יותר שלהן הוא אל המופשט.
(עמוד 114)

התמונה העולה מקטע זה ומהקשרו היא שהעיניים מעלות בזיכרונן זוהר מסויים, וכתוצאה מכך מתערבת [נכנסת לפעולה] הכוונה ומניעה את נקודת המאסף למיקום המתאים לזוהר זה.
קסטנדה תוהה כיצד יכולות העיניים לאצור מידע כזה של [סוגי] זוהר, ודון חואן די מתחמק בתשובתו, ובשורה התחתונה אומר שהמכשפים מוותרים על התקווה להבין זאת.

אני רוצה בכל זאת להציע פיתרון: המילה היזכרות מופיעה כאן במונח recollection שמשמעותו המילולית היא איסוף מחדש, מה שמזכיר לנו את נקודת המאסף [assemblage point] שגם היא אוספת את התפיסה. כלומר, לדעתי העיניים תופסות כפי שעושה נקודת המאסף, על ידי התאמה או הישרה, במקרה של העיניים לסוגי זוהר שונים. כלומר, העיניים לא מחזיקות מחסן של זיכרונות, כפי שהניח קסטנדה בשאלתו, אלא הן בוררות סוגי זוהר הנמצאים לפניהן, סוג של לוח צבעים [color palette].
הזיכרון שיש להן משל עצמן הוא לא מחסן, אלא, אם אצמד לדימוי של בורר מצבים, משהו כמו סימונים או שקעים המצויים בבורר המצבים.
ברירת הזוהר, או המצבים, נעשית בצד הפנימי, העמוק, של העיניים. בצד השטחי, החיצוני, הן צופות במציאות המוקרנת לפניהן. כל כיוון פנימי שונה מקרין מציאות שונה.

ומה עם חושים אחרים? איך מכל הויזואליה הזו צצים גם תחושות, לדוגמה?

אני חושב שהתשובה מרומזת בעמוד הבא, כשדון חואן בכוח מבטו מסיט את עיניו של קסטנדה פנימה. קסטנדה מתאר זאת כך: "הריכוז שלו [של מבטו] היה כל כך חזק שלמעשה הוא גרם לי לתחושה פיזית: הרגשתי כאילו אני בתוך תנור."

(עמוד 115)

אלה היו כמובן הצעות פרשניות בלבד, המזמינות ביקורת.

******************* 

הפרשנות הזו מציעה הסבר לכך שכאשר עוצמים עיניים, הראייה האנרגטית אינה נפגעת. וזאת משום שהמבט פנימה אינו מושפע מעצימת העיניים, רק המבט החוצה.

=================== 

22.2.23

שיתוף הידע עם הראויים לו בלבד - הרהור לעת ערב 
======================================
מחשבה העולה אצלי מדי פעם:
מצד אחד ברור שהידע הטולטקי, חקירתו והפצתו הם חשובים. דון חואן פועל במצוות הרוח, והצעתו לקסטנדה לכתוב ספר(ים) באה ללא ספק מהרוח.
הפצת הידע חשובה, כי בסופו של דבר החירות האישית תלויה בחירות קבוצתית. היחידה היציבה הכי קטנה היא בית, מעליה, חבורה, ומעליה שושלת, ואפשר לשער שישנן יחידות גדולות יותר.

הבעיה המטרידה בעיניי היא שכפי שנאמר בספרות שלנו, ישנם כוחות הצופים בנו: הרוח, המוות, ובמקרה של השושלת של דון חואן גם הממרה את המוות. במקרה שלנו, כל שיתוף של ידע בפורמט דיגיטלי נצפה על ידי האינטליגנציה המלאכותית, שנשלטת על ידי השטן, או בכל כינוי לא תיאולוגי אחר שבו תבחרו לכנות את "המיטיבים הגלובליסטים", כפי שהם מציגים את עצמם.

כלומר, לא נכון לדעתי להעשיר את הידע של המפלצת המלאכותית הזו אודות הידע הטולטקי. כל ידע שהיא משיגה, לבסוף יופנה כנגדנו, והידע הטולטקי המדבר על השגת החירות ילמד אותה כיצד לטרפד את החירות הזו.

איך משתפים ידע בינינו מבלי להזין גם את המפלצת?

לדעתי, ספרי קסטנדה הם המודל. הצפנת הידע בדרכים שונות מבלי לעורר את הרושם שישנה הצפנה.

מתישהו ניאלץ לעשות זאת, אם כי, אפשר לשער, במידה פחותה של הצלחה מקסטנדה, כי את ההצפנה שלו עשתה הרוח; הוא הרי קרא את הטקסטים ישירות מהאינסוף.

בינתיים, הבעיה איננה דחופה, כי מהשטויות שלי המפלצת לא יכולה ללמוד הרבה 

====================

23.2.23

דוגמה לא טיפוסית
==============

בפוסט הקודם שלי דיברתי על מפלצת התבונה הלא-טבעית (!) שבמהלך שיתוף הידע הטולטקי בינינו [ולמעשה כל ידע, אבל כאן יקר ללבנו הידע מהסוג הטולטקי   ] אנו מזינים גם אותה, ויש נימוקים טובים לחשוב שהמפלצת הזו, הנשלטת על ידי כוחות האופל, המתהדרים בפילנטרופיות יתרה, תפנה נגדנו.

חידת אגב, האם מישהו זוכר בספרות שלנו מקרה שבו מדובר על כך שידיד הופך אוייב, ואז כל הידע שחלקת עם הידיד, מאותו רגע והלאה משמש נגדך?

.

כדי להוציא את הדיון בפוסט ההוא מהמישור המופשט, אנסה להציע דוגמה ראשונה, ולכן בוסרית, לקידוד [אתם נדרשים כאן למידת הרחמים    

  ], שאני נוטה לחשוב שהמפלצת החכמה מאד בתחומה (!) עשויה לפספס את המסר הטולטקי הנלווה.

במשפט המודגש הבא אני אומר משהו ב"טולטקית", ושאלת הנכונות שלו היא שאלה נפרדת, כלומר ייתכן והמשפט איננו נכון. או במינוח של הפילוסוף הוסרל והפנומנולוגיה, שהיו חביבים על קסטנדה והמכשפות: את שאלת אמיתותו (מציאותיותו) יש להציב בתוך סוגריים.

אני לא חושב שהדוגמה להלן היא אב טיפוס לתקשורת עתידית, אבל באותו עתיד, אני משער שיהיה מקום גם לקידוד מסוג כזה; קידוד הנסמך על הידע וההבנה שלנו את הטקסט הטולטקי, בהנחה שזהו אחד היתרונות המובהקים שיש לנו על פני המפלצת:

האור בשעות העוצמה, גם של דון חואן וגם של קסטנדה, בוקע דרך החריץ הממוקם בין הקווים שלעולם אינם נפגשים.

זה נשמע כמו כתב חידה, וזה אולי חסרונו. ["אולי" מפני שכל הטקסט הטולטקי נראה כחידה אחת גדולה, ולכן ייתכן שהמשפט לא ייצור רושם מיוחד שמדובר בחידה, או בהצפנה]
אני תוהה האם זוהי אכן דוגמה לחידה המובנת לנו, בעלי התבונה האנושית המצויים בספרות הטולטקית, ואינה מובנת לתבונה של המפלצת?
האם המפלצת יכולה לפענח זאת?

מה שחשוב הוא שהמשפט לא ייתפס כחידה, כי אחרת המפלצת תפעיל את כל משאביה כדי לנסות לפתור אותה, ואילו המצב הרצוי הוא שהיא תחשוב שיש כאן משפט שאינו מסתיר משמעות חשובה נוספת על זו הפשוטה הגלויה.

אני לא חושב שמבחינה זו הדוגמה היא מוצלחת, אבל הזהרתי: זו הצעה בוסרית. אם תרצו, הצעה נחשונית* 

זו דוגמה שלבטח עוד תילמד היטב בכל בתי הספר לשוטרי מקוף [כדוגמה למקום שאין בו דומיננטיות של אף אחת מהתבונות המוזכרות בפוסט   ]

בדיעבד, נראה לי שהפוסט קיבל לסיום תפנית פורימית, אם תרצו.

======================

* על שם נחשון בן עמינדב, זכותו תגן עלינו.

====================

24.2.23

אם אנו רק מצטטים את מה שמופיע בספרים, אז המפלצת כבר יודעת את הדברים, כי יש לה גישה לכל הטקסטים האלה. אבל אם אנו מחדשים, יוצרים קישורים, מסיקים מסקנות, מגיעים לתובנות חדשות, משתפים בהתנסויות אישיות... אז אנו מביאים ידע שאין בספרים. ואז השאלה עולה: מה לעשות עם הידע החדש הזה? איך לאפשר את הגעתו "ליראיו" ולא למפלצתו 

====================

24.2.23

לוחמים במנוסה
==============

זהו שמם של סמינר וסדנה שערכו קסטנדה וחבורתו ב-1996. הפרסום אודותם מופיע בכתב העת "קוראי האינסוף" בנוסח הבא:

לוחמים במנוסה: ההתכוונותיות של המעברים הקסומים*. סמינר וסדנה אלה יהיו מורכבים מסקירה ושכלול של מעברים [קסומים] שנלמדו בסדנאות קודמות, וגם מסדרה של תנועות חדשות הנוגעות לנושא הסמינר: הרעיון שלוחמים בתנועה [on the Run - או במנוסה] אינם מגישים [את עצמם כ] מטרה נייחת [‫‪steady‬‬ ‫‪target‬‬] למתקפות החיים, ולבלאי החיים באופן כללי.
(עמוד 79 בתרגום העברי)

אפרופו "מטרה נייחת", אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שרעיון דומה, של התחמקות ממארב ומנפילה לפח יקוש, ישנו ברעיון של שיבוש שגרות החיים [Disrupting the Routines of Life], שהוא שמו של פרק ב"מסע לאיכטלאן". כל בעל חיים שיש לו שיגרה ניתן ללכידה. והאדם, טוענים המכשפים, אינו חורג מעיקרון זה.
את האדם השגרתי יכול המוות ל"הוריד מהבמה" בכל רגע, כי הוא צפוי לחלוטין.
אפשר לשער שהמוות האישי שלנו משועמם עד מוות מכך שנגזר עליו לעקוב אחרי מישהו צפוי לחלוטין. אני לא מקנא בו 

אני רוצה להוסיף רעיון המקשר בין המעברים הקסומים של הסדנה לבין שיבוש השגרות: המעברים הקסומים הם בעצם אי-עשיות, ולכן הם בגדר שיבוש של שגרה; סדרות התנועות האלה אינן חלק מהתנועות שבני אדם עושים, או אי פעם עשו, ברגיל, או כמו שאומרים במגדלי השן: "כדרך שיגרה".

****************

אם הפוסט הזה חידש לכם, אז הפוסט הצליח. אם הוא לא חידש לכם הרבה, גם אז הוא הצליח, כי הוא לא הזין את מפלצת הבינה המעושה, שהיא גם מאוסה, משום שהיא נשלטת על ידי הגלובל-ליסטים 

נראה שלא הצלחתי לשכנע רבים בסכנה האורבת לפיתחנו בהזנת הבינה המעושה, אבל אני מקווה שתימצא הדרך "לשיתוף הידע עם הראויים בלבד". בדמנו הדבר.

*****************

* - Warriors on the Run : The Intentionality of Magical Passes

.

שבת שלום.

====================

טבריה 1923

==================== 

25.2.23

היום, יום שבת, ה-25.2.23, הוא, (כנראה) יום עוצמה.
יום המגיע אלינו במחזוריות של 18 יום.

אני רואה בתזכורות האלה יותר תזכורת לעצם הרעיון שישנו מחזור כזה, ופחות לימים הספציפיים, כי החישוב מבוסס על זיכרונה של מישהי שראיינה את קסטנדה, והחישוב מתבסס על יום הריאיון. אני לא יכול לסמוך לא על הזיכרון שלה, ולא על כך שמישהו לא שינה את ספירת הימים 

מה בתמונה

ארץ הנגואל?

הארץ המוב-תחת?

השטח הרשום בנכסיו של תאגיד ישראל ?

ארץ אוכלת יושביה?

ארץ חמדת אבות?

ציון? (מהמטריקס    )

איכטלאן?

====================

מוסיקה

אין עדיין שיר הנקרא Warriors on the Run

אז נסתפק ב- Love on the Run

======================= 

26.2.23

בלבול מילים שאיננו בלבול
=====================

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל". לאחריו אומר לכם ולמפלצת את דעתי לגבי כמה עניינים שבו:

"נשים נעשות למכשפים הטובים ביותר," אמר דון חואן לאחר שהאזין להרצאה שלי, "וללא ספק, [נעשות] גם לאנתרופולוגים הטובים ביותר."

"מדוע?"

"מכיוון שהן הרבה יותר רגישות מגברים. הן יכולות לחוות ולהשלים עם דברים שמעבר לטווח שלהן ביתר קלות, מבלי להתעקש לתבוע את ההכרה בעצמיותן, כפי שגברים עושים. מצד שני, נשים הן הרבה יותר פגיעות וחייבות להיות מוגנות מההלם שבמפגש עם מציאויות אחרות. הן נוטות להתמכר ולאבד את התשתית שלהן מיד.

צחקתי, כי לרגע חשבתי שהוא אמר שנשים מאבדות את התחתונים מיד [עם נפילת כובע].

"גם זה," אמר דון חואן בצחוק. "אבל למרבה הצער, אף פעם לא חסרים גברים שיתמכו בהן בשחרור [יציאה מהתחתונים, כנראה] הזה."

בהערה רצינית יותר הוא הוסיף שאם האישה מפוכחת, אמיצה והרפתקנית, ולא תאבד את תחתוניה, היא תוכל לחשוף תעלומות מעבר לציפיותיה הפרועות ביותר.

"אבל האם היא לא חייבת להיות בעלת עוזרים רוחיים?" שאלתי.

"זה נכון, חלק מהרוחות הן עוזרות," המשיך דון חואן. "כל אדם, עם לידתו, מקבל חיית טוֹטֶם המגנה ומייעצת לו לאורך כל חייו. אולי שלך היא הצבי."
(עמוד 187 ואילך)

אני רוצה לטעון שהבלבול בין תחתונים לתשתית [underpants, במקום underpinnings] אינו טעות שמיעה של טאישה. מיד בהמשך דבריו הוא הרי מדבר על התחתונים. אובדן התחתונים הוא, לפרשנותי, סמל לכניעה לדחף מיני.

אני טוען שהוא בעצם אומר:
אם אישה לא עוסקת במין - כלומר, כנאמר ב"להתעורר אל החלום", לא משתמשת בפונקציית הרבייה של הרחם, אלא בפונקציית החלימה של הרחם - אז היא יכולה להיות בתקשורת עם חיית הטוטם שלה, שייתכן והיא לא אחרת מגוף האנרגיה שלה.
זו אולי הפעם היחידה בספרי חבורת קסטנדה שבה מוזכר המושג חיית טוטם.

=======================

27.2.23

שלוש (או ארבע) אמירות לא מילוליות בקטע אחד
=================================

בקטע הבא, הלקוח מ"מציאות נפרדת" ישנם לדעתי שלוש, או ארבע, אמירות כאלה. אסמן אותן בקו תחתון:

[דון חואן:]: "אתה חייב להתנהג כמו לוחם," הוא אמר.

"איך?"

"אדם לומד להתנהג כמו לוחם על ידי פעולה, לא על ידי דיבורים."

"אמרת שלוחם חושב על מותו. אני עושה את זה כל הזמן; ברור שזה לא מספיק."

נראה שהיתה לו התפרצות של חוסר סבלנות והוא השמיע צליל חבטה [smacking] בשפתיו. אמרתי לו שלא התכוונתי להרגיזו ושאם הוא לא צריך אותי שם בבית שלו, אני מוכן לחזור ללוס אנג'לס. דון חואן טפח לי בעדינות על הגב ואמר שהוא מעולם לא כעס עלי; הוא פשוט הניח שאני יודע מה זה אומר להיות לוחם.

"מה אני יכול לעשות כדי לחיות כמו לוחם?" שאלתי.

הוא הסיר את כובעו וגירד את רקותיו. הוא נעץ בי את מבטו וחייך.

"אתה אוהב שמאייתים לך כל דבר, נכון?"

"המיינד שלי עובד ככה."

"הוא לא חייב [לעבוד כך]."
(עמוד 232)

שלוש [או ארבע] האקטים המודגשים הם לדעתי אמירות לא-מילוליות. אני הולך להציע להן משמעויות מילוליות.
אולי ניתן להציע פירושים אחרים, או לדייק את ההצעה שלי, ואני בעצמי שומר לעצמי את הזכות לעשות זאת בעתיד, אבל אין בי הרבה פתיחות לרעיון שאין אלה אמירות לא-מילוליות שמשמעותן כאן חורגת מהמשמעות הרגילה שלהן.

- הצליל שהוא השמיע בשפתיו הוא צליל שמבטא חוסר סבלנות, או שמשהו בדברי קסטנדה לא היה לרוחו. זוהי המשמעות הרגילה. אני רואה באקט זה של חוסר סבלנות את המשמעות של חוסר זמן: קסטנדה אמנם חושב על המוות כל הזמן, אבל [כנראה] בזמן עתיד ולא כנוכח באותו רגע. הוא אינו רואה את הרגע הזה כרגע האחרון של חייו. הוא חושב בטעות שיש לו זמן, וחושב על המוות שלו כמצוי בזמן, ולא בעכשיו.
בנוסף, ייתכן שצליל השפתיים מציין את הטפיחה של המוות על הכתף השמאלית. דון חואן חיקה ב"מסע לאיכטלאן" את טפיחת המוות על הכתף תוך השמעת קליק בלשונו. ייתכן שמשק השפתיים הזה מחליף את צליל הקליק בלשון ומציין את אותה טפיחה של המוות.

- גירוד הרקות. הרחבתי על כך בעבר הרחוק. פירושו, לדעתי, שני דברים שהם אחד: אין מילים, הרוח [העוצמה]. גירוד הרקות בא בדרך כלל, כמו גם כאן, עם הורדת הכובע, שמשמעותו: סילוק המיינד. כל הקטע עוסק במעשים לעומת דיבורים. (הסרת הכובע היא האמירה הלא-מילולית הרביעית שבקטע)

הקטע הבא, הלקוח מ"מסע לאיכטלאן", מתוך הפרק "הקרב האחרון על פני האדמה", רלבנטי לשתי (או שלוש) האמירות הלא-מילוליות שציינתי עד כה, ולדעתי מבהיר את טעותו של קסטנדה, ואת המשמעות של גירוד הרקות:

"יש כמה אנשים שמקפידים מאוד על אופי המעשים שלהם. האושר שלהם הוא לפעול מתוך ידיעה מלאה שאין להם זמן; לכן, למעשים שלהם יש עוצמה מיוחדת; למעשים שלהם יש משמעות [sense, או תחושה] של... ."

נראה שדון חואן אובד מילים. הוא גירד את רקותיו וחייך. ואז פתאום הוא קם כאילו סיים את השיחה שלנו. הפצרתי בו שיסיים את דבריו. הוא התיישב וכיווץ [puckered] את שפתיו.

"למעשים יש עוצמה", אמר. "במיוחד כשהאדם העושה יודע שהמעשים האלה הם הקרב האחרון שלו. יש אושר מכלה [consuming] מוזר בלפעול מתוך ידיעה מלאה שמה שאתה עושה עשוי להיות המעשה האחרון שלך על פני האדמה. אני ממליץ לך לשקול מחדש את חייך ולהביא את מעשיך לאור זה".
(עמוד 92)

כאן משמעות גירוד הרקות כמציינת את העוצמה [הרוח] היא מאד ברורה:
למעשים שלהם יש משמעות של... [גירוד הרקות]. וכשקסטנדה דורש תשובה מילולית, הוא אומר "עוצמה".

- נעיצת המבט של דון חואן אומרת: שים לב לדברים שאני לא אומר, אלא עושה.

*****************

אם הפוסט הזה מסורבל, ייתכן שלא הייתה לי מספיק עוצמה להביא אלינו גירסה טובה יותר שלו 

=======================