זהו הפרק האחרון, אבל הוא ארוך, 46 עמודים.
אביא אותו בחלקים. אשתדל שכל חלק יהיה יחידה עניינית אחת שלמה. גבולות עצירה טבעיים כאלה מסומנים פה ושם בטקסט המקורי על ידי כוכביות.
אם מילים נדבקות זו לזו, זה תוצאה של מעבר מהמדיום של הקובץ למדיום של פייסבוק.
======================
חלק חמישי
שיחות עם דון בֶּרְנָה
מבוא
במהלך החקירות שלי אודות הכַּוונה, ראיינתי את כל השותפים שאיפשרו לי. הייתי מודע לכך שהטכניקות העיתונאיות שלי לא נעמו לכולם. כששאלתי את דוניה סילביה, היא השיבה:
"למזלנו, הנשים, אכפת לנו מעט מאוד ממילים. האם זה לא מצחיק? אנחנו אמורות להיות הפטפטניות, לא? הכַּוונה היא כמו השמש; הרבה יותר טוב לחוות אותה מאשר לדבר עליה. זה מכיוון שכל מה שאתה יכול לומר עליה אינו מספיק והוא מיותר."
חשבתי שעם זה היא כבר אמרה את כל מה שיש לה להגיד, אבל זמן קצר אחר כך היא עשתה תנועה מוזרה עם הירכיים [hips, או אגן הירכיים] שלה ופתאום פלשה לתוכי תחושה מוזרה, כאילו נחשפתי לתנור שהקרין גל של משהו, שמחוסר דרך טובה יותר לתאר אותו, אכנה אותו חום יבש שסימר את שערי, אולי בדומה לאותם ניסויים מדעיים עם מכשירים אלקטרומגנטיים.
היא אמרה לי, "מה שהרגשת זה עתה היה היבט [aspect] של הרוח. איך אתה יכול להסביר את זה במילים למישהו שמעולם לא חווה את זה?"
היא צדקה לגמרי. זה היה משהו שלא ידעתי איך לתארו, וגם אם אנסה להסביר את זה למישהו שמעולם לא חווה את זה, זה יהיה בלתי אפשרי להבין.
***
כמה חודשים לאחר שהכרתי את דון בֶּרְנָה, עברתי תקופה מוזרה שקשה לתארה; הייתה לי תחושה מוזרה של אי נוחות. היה ברור שדון מלכור לא אוהב לדבר עליו. יום אחד, אזרתי אומץ והבעתי בפניו את רצוני לראות שוב את דון בֶּרְנָה. עכשיו, כשאני חושב על כך, הוא מעולם לא אמר לי שאסור לי ללכת [אליו]; אולי היה זה רק הטון החמור שלו כשהוא אמר, "החבר לא אוהב שיפריעו לו במטלותיו."
זה הותיר אותי בתחושה שהוא לא מאשר שאלך לפגוש אותו. למעשה, נראה היה שיש מחלוקת ביניהם, אז במשך זמן רב המשכתי להרהר בה, מתוך רושם מוטעה שאסור לי ללכת [אליו].
עם זאת, למיטב זכרוני, דון ברנה היה מאוד אדיב איתי, אפילו הזמין אותי ללכת לבקר אותו מתי שארצה, אז יום אחד, בלי לספר לאף אחד, חמקתי והלכתי לביתו. מאז ואילך ביקרתי אותו מספר פעמים; עם זאת, מסיבה כלשהי, הרגשתי אשמה על כך שלא דיברתי עם האחרים על הביקורים שלי.
האמת היא שלמרות שהיה לי קשר טוב עם כל השותפים, דון ברנה היה זה שהכי שימח אותי. הוא לימד אותי את אמנות ההצגה [performance, ביצוע], והוא הראה לי איך אני יכול להשתמש באמנות הזו לא רק כדי להרוויח כסף, אלא גם כדי להתקדם בדרך.
עבורי זה היה תענוג לשוחח איתו; הייתה לו השכלה של פרופסור באוניברסיטה ופשטות של איכר. בינינו לא היתה שום רשמיות. איתו יכולתי לדבר על כל דבר; היה משהו קליל באישיות שלו. עם זאת, למרות מערכת היחסים הטובה בינינו, לעתים רחוקות ביקרתי אותו, כי הוא לא גר באותה עיירה כמו שאר החברים [compadritos]; אלא היה לו בית בפאתי עיר האביב הנצחי.
אני זוכר שבאחת הפעמים ביקשתי רשות מדון מלכור להקליט את השיעורים, כדי שאוכל לשמוע אותם שוב ולהרהר בדבריו.
הוא סירב בתקיפות, ואמר שזה רק יגרום לי להיות עצלן יותר ממה שכבר הייתי. הוא טען שלהכריח את עצמי לזכור יעזור לזיכרון שלי. לא הסכמתי כי הייתי צריך להקדיש שעות ארוכות רק בשביל לשחזר את השיחות. עם זאת, נאלצתי לקבל את תגובתו השלילית.
כשביקשתי את אותה בקשה מדון בֶּרְנָה, נראה היה שלרגע הוא מפקפק בכך; הוא עצם את עיניו בצורה מוזרה, וכשפתח אותן שוב, אמר, "למה לא? התנאי היחיד הוא שזה מיועד אך ורק לשימושך האישי; אנא, אל תשתף זאת עם אחרים."
הסכמתי לתנאים שלו ושמחתי מאוד. הבטחתי לו שאמחק את זה אחר כך. הוצאתי את הרשמקול עם נרתיק העור השחור שלו מתוך התרמיל, הדלקתי אותו והשארתי אותו אסטרטגית בפינה. עד מהרה שכחנו שהוא נמצא שם; אכלנו, צחקנו ודיברנו על דברים טריוויאליים.
הוא היה מומחה גדול לעבודתו [ספריו] של קרלוס, ובניגוד לדון מלכור, הייתה לו סבלנות אינסופית, אותה ניצלתי כדי להבהיר נקודות רבות בספרים שדון מלכור אפילו לא רצה לשמוע עליהם. הוא היה אומרבזלזול שכל האישורים האלה [corroborations, אישורים מילוליים, כנראה] הם בזבוז זמן.
עם דון ברנה זה היה אחרת. התענגתי על ההומור הטוב והנטייה שלו לדרמה, ועל הסבריו המוקפדים.
באותו היום, הגעתי מוקדם לראות אותו. לא הצלחתי להזהיר אותו מראש על ביקורי, אבל נראה היה שהוא מחכה לי. הוא הזמין אותי לצאת לארוחת בוקר; הלכנו כקילומטר על כביש לא סלול עד שהגענו לכביש המהיר, שם הייתה מסעדה מאולתרת לצד הכביש. הוא אמר שהם מגישים שם ארוחת בוקר נהדרת.
אישה נעימה שהייתה אחראית על המקום קיבלה את פנינו. היא בירכה אותו בשמו; ככל הנראה, הוא היה לקוח קבוע. התיישבנו ליד שולחן בפינה.
אחד הרעיונות שמאד הרשימו אותי היה שהרוח, בהיותה כוח בלתי לא אנושי [impersonal] הנותן חיים וצורה לכל מה שקיים, יכולה לקיים מערכת יחסים אישית עם כל אחד בנפרד.
שאלתי אותו על כך; הייתה הפסקה כשכלב עבר בין השולחנות והתקרב היישר אלינו; היינו הלקוחות היחידים באותו הרגע. הכלב הביט בנו במבט מקובע, בלי להתחנן, אבל גם בלי לפספס שום פרט מהתנועות שלנו. כשהוא ראה שאנחנו לא אוכלים כלום, הוא הסתובב והלך לכיוון המטבח.
לפתע, הוא אמר, "הרוחהיא משהו בלתי ניתן להבנה; אתה לא תבין אותה על ידי שאילת שאלות, אבל כולנו שונים [זה מזה]; אולי בשבילך זו הדרך. אבל זה יהיה קל יותר אם רק תקבל את הדברים כפי שהם; אין צורך לסבך אותם. מכשפים יודעים מניסיונם שהרוח מתבטאת לעתים קרובות באמצעות סימנים, אותות ותחושות מוקדמות".
ביקשתי ממנו להבהיר זאת; הוא חייך, גירד בראשו ואמר בצורה קומית, "בדיוק כמו הכלב הזה, אתה לא נותן לשום דבר לחמוק ממך. נכון?" הוא אמר, מצביע על מחברת הרשימות שלי, ללא ספק לועג לי.
"ובכן, הא לך: הסימנים [signs] שימושיים למשיכת תשומת הלב למשהו ספציפי; הם מציעים שתעצור ותחקור. האותות [omens] הן כדי להצביע על דרך פעולה. התחושות המוקדמות [premonitions] מזהירות על אירועים שעומדים לבוא, וההסכמות [agreements, ככל הנראה, הכוונה היא להסכמות מהסביבה, מושג המופיע ב"מסע לאיכטלאן", reaffirmations] מעידים על החלטה נכונה".
"כשאדם מתכוונן [gets attuned], הוא מסוגללהקשיב ללחישות הרוחישירות בשמיעתו, או אולי, כמו מחשבה בשכלו. ב’התכַּווננות’ [getting attuned], אני מדבר עלשמירה על איזון [balance] בכל תכונות הלוחם שאותן תירגלת. אבל, באותו הזמן, עליך להירגע ולשחרר את עצמך [לשחרר שליטה]."
בהבעה משעשעת, הוא אמר במבטא איטלקי: "Questo si, זה הישג אמיתי'!"
הוא המשיך: "מאחורי הרעש של העולם, ואפילו מאחורי הרעש של שכלנו, ישנה פינה של שלווה [peace]; היא כמו העין של [סערת] הוריקן שבה הכל רגוע, גם כשיש סערה מסביבך. באותה פינה שקטה אפשר לשמוע את לחישות הרוח, שאומרות לנו מהו מה, ובאיזו דרך עלינו לבחור. המשימה של חיפוש המקום המיוחד הזה בתוך עצמנו עלולה לדרוש מאמץ רב, אבל ברגע שתגיע לשם, זה כבר לא משנה כמה רעש או תנועה יש בחוץ, כי אז מצאת את המרכז שלך, ושום דבר לא יכול להזיז אותך משם. עם זאת, זוהי אומנות אמיתית לדעת להבחין בין סוגי המחשבות השונות שתוקפות אותנו".
"האם תוכל בבקשה להסביר לי את ההבדל בין סוגי הקולות?" שאלתי. "האם קול הרוח הוא צליל בתוך הראש שלי, או שמא הוא יכול לדבר אלינו דרך אנשים אחרים?"
"ללמוד כיצד לזהות את קול הרוח הוא עניין בעל דחיפות רבה; עלינו ללמוד כיצד להפריד אותו מהמחשבות הרגילות שלנו או משאר רעשי המיינד."
"ההבדל[ים] בין קול הראייה, הקול של הישויות הלא אורגניות ולחש הרוחהוא שקול הראייה מתאר לך את המתרחש. כשאתה קולט אותו בתשומת הלב השנייה [בקשב השני], זהו קול מדריך שאומר לך מהו מה באותה ממלכה אחרת.
"לחישות הרוח, לעומת זאת, הן עצות כיצד לפעול, כמו אינטואיציה אודות איזו דרך עליך לקחת, בעוד קולן של הישויות הלא אורגניות הוא זה שמציע לפעול על פי הרגשות שלנו, מתוך ידיעה שהדבר השולט אצלנו היא החשיבות האישית שלנו. מסיבה זו, חשוב להימנע מלקבל החלטות על סמך רגשות".
"יש להכיר מניסיון [realize] בהבדל, שהוא זה: כשהרוחמדברת, תמיד מורגשת ודאות בקרבך שהדברים אמורים להיות כך. ספקות מתעוררים רק אם נאפשר לשכל שלנו לפרש. כדי לשמוע אותו [את קול הרוח], הכרחי להיות קשוב, כי הרוח מדברת בקול נמוך מאוד, לחישה שהיא כמעט בלתי מורגשת".
"הקול הזה שכולנו שומעים בתוך הראש שלנו, שחלק [מהאנשים]מזהים כ'קול המצפון' משמש לעתים קרובות כדרך תקשורת על ידי הרוח כדי לספר לנו דברים, להציע כיווני פעולה או [להציע] אילו החלטות עלינו לקבל. המאפיין הבולט ביותר הוא שכאשר אנו שמים לב [ככל הנראה, מצייתים להצעות האלה], אנו מתמלאים בתחושה נפלאה של שלווה ואושר על שעשינו את הדבר הנכון".
"קול הכַּוונה הוא התכונה המדהימה שיש ליקום לדבר ולומר לנו דברים, לפעמים במילים, אבל רוב הזמן באמצעות סימנים. כל ציפור שעפה, כל אדם שאנחנו מדברים איתו, כל עלה הנישא ברוח, הכל אומר לנו משהו. הם מעבירים הודעות, ואם הייתה לך את המהירות לתפוס אותן, היית מקבל כל הזמן הנחיות ישירות מהכַּוונה. זה פירושו של היות מחובר".
"הדרך השכיחה ביותר שבה היא מזהירה אותנו היא באמצעות חלומות, משום שכאשר אנו ישנים, כבלי השכל מתרופפים. לפעמים, הרוחמשתמשת בבעלי חיים, בצמחים וביסודות [כנראה ארבעת היסודות], או אפילו בחברינו כדי להעביר את המסרים שלה."
"הכַּוונה שוזרת את חוטי החיים בצורה יוצאת דופן ביותר, בלתי ניתנת להבנה במובנים רבים. מסיבה זו, תפקידו של הלוחם הוא להיות ערני כל הזמן; אף אחד לא יודע מאיפה יבוא הסימן. רק אם תשמור על הדיאלוג הפנימי שלך שקט, תוכל לתפוס את המסרים שהיא שולחת לנו".
"הדבר החשוב הוא שכל אחד יוכל למצוא את השדֵרה [avenue] הטבעית שלו אל העוצמה, מכיוון שהדרך שונה עבור כל אחד. המסרים של הכַּוונה הם אישיים; אף אחד אחר לא יכול להקשיב להם עבורך".
"אם הלוחם יהיה גמיש, הוא יקשיב למה שהרוח אומרת והוא יבצע התאמות בהתאם. אם אין לו מספיק אנרגיה, או אם הטבע שלו הוא כזה שהוא מתנגד, אז הוא לוחם מת".
"לדוגמה, אם תשתיק את דעתך [mind] לשנייה אחת בלבד, אתה תבחין בקול של הרוח שאומרת לנו מהו מה בדיוק ברגע זה," הוא אמר והביט בי בעין בוחנת. זה היה כאילו המבט שלו דוחף אותי למצב שקט. התאמצתי להגיע לשקט פנימי, ואז נוכחתי בשקט העמוק שהיה מסביב, למרות שהיינו רק כמה צעדים מהכביש. לאחר רגע הוא המשיך:
"אפשר לומר שסימני הרוח הם כמו הזמנה לשחק", אמר בחיוך שובה לב, כאילו איתגר אותי לשאול. בהכשרתי האקדמית, למדתי איך לרשום רעיונות מרכזיים שדרשו הסבר גדול יותר, אז כתבתי במחברת שלי "הזמנה לשחק" ואחריו סימן שאלה.
ילדה קטנה, שנראתה כבתה של האישה, הגישה לנו ארוחת בוקר, שלמרות היותה פשוטה, הייתה באמת טעימה. בזמן שאכלנו בשתיקה, נכנסו שני לקוחות נוספים ובירכו אותנו כנהוג בברכה "provecho" ("תהנו מארוחה"). כשסיימנו, ניסיתי להחיות את נושא השיחה, אבל הוא הציע שנחזור לבית. לאחר שהתיישבנו בכורסאות נוחות, שאלתי אותו:
"מה לגבי משחקי [games] הרוח?"
הוא חייך, כאילו חיכה לשאלה הזאת. "אלה המצבים שמציגים את עצמם [צצים], מנקודת מבטו של הלוחם", הוא ענה. "אנשים רגילים רואים בהם את חוסר המזל של 'החיים האמיתיים'. לכן, באחריות כל אחד לדעת לאילו קרבות להיכנס, ומאילו להימנע. למעשה, אם חושבים על זה, אפשר לסכם כל דבר בחיים כך".
"לקרוא להם 'משחקים' זו רק דרך להתייחס אל הבלתי ניתן לתיאור; עבור לוחמים, היחסים שלנו עם הרוח הם כמו משחק קוסמי, שבו כל אפשרות לוקחת אותך למצבים שונים, ואלה, בתורם, מקושרים למצבים חדשים אחרים, והתהליך חוזר על עצמו ללא סוף."
"לפיכך, הכַּוונה מאלצת את כולנו להשתתף במשחק החיים, כשהעולם הוא שדה הקרב שלנו, והזמן משמש כשופט. כשהזמן אוזל, המוות מגיע, והמשחק נגמר".
"נוכל להשוות את הדרך-אל-הידע לשדה מוקשים; כל בחירה שאנו עושים יכולה להוביל אותנו קרוב יותר או רחוק יותר מהמטרה. הדרך מלאה במלכודות, חלקן נוצרות על ידי הרוחעצמה, כדי לבחון אותנו. אם נעמוד בפני הסחות הדעת המציבות את עצמן בדרכנו, נוכל להמשיך קדימה; אחרת, אנו שוקעים [כמו בביצה] בפרטים שיכולים בהחלטלהיות הסוף שלנו".
"סימני הרוח הינם ישירים וטהורים; הם מגיעים אלינו כפי שהם, מבלי לעבור דרך המסנן של המוסכמה הקולקטיבית, שבה המוסר והדעות הקדומות ממלאות תפקיד מכריע."
"לאנרגיה אין שום קשר למוסר. מוסר הוא מוסכמה אנושית שנוצרה כדי לשלוט בהמונים. עם זאת, מעניין לציין שלאדם לא מוסרי יש נטייה גדולה יותר לאבד אנרגיה".
"הלוחם מטפח את עוצמתו האישית; הוא בוחר כל אחד מצעדיו מתוך כַּוונה מודעת [deliberately], והוא מבסס את אסטרטגיית חייו על התכלית של העלאת רמת האנרגיה שלו. זו, מצדה, מאפשרת לו עוד יותר ללכת בכיוון שהרוחהצביעה עבורו, גם אם, לפעמים, הצעדים הללו מובילים אותו לכיוון המנוגד למה שהשכל הישר מכתיב".
"לפעמים הסימנים הם כל כך מוזרים שרק בקושי אפשר להתייחס אליהם ברצינות. עם זאת, בין אם שמים לב אליהם ובין אם לא, כך או אחרת, הם גורמים בסופו של דבר להשפעה הבלתי נמנעת שלהם. אם תתעלם מהסימנים, בדרך כלל תגיע למצבים שאתה מצטער עליהם; אבל מצד שני, אם אתה קשוב לסימני הרוח, לא משנה עד כמה הם עשויים להיראות אבסורדיים, בסופו של דבר, כל דבר מוצא את מקומו בצורה מאוד הרמונית".
"ברגע שאתה מקבל החלטה, הרוחעצמה תתמוך [sustain] בה, ומה שבהתחלה נראה לא הגיוני הופך להיות מאוד מובן ומסודר. להיות מספיק חזק כדי לשים לב לאותם סימנים, ולקבל את היותך מודרך על ידם, הם דבר מכריע עבור הלוחם, כי בהיעדר נימוקים [שכליים] המראים לו איך להמשיך, אין לו שום אפשרות, מלבד ללמוד לסמוך על הרוח".
"לוחם ללא רבב נמצא בהרמוניה עם הסביבה שלו. הוא תמיד קשוב לסימנים, כי הוא יודע שהסימנים האלה לא באים מקוד חברתי או דתי כלשהם, אלא ישירות מהרוח".
***
========================
מוסיקה
שיר מ-1933.
גירסה ווקאלית ולאחריה גירסה ג'אזית אינסטרומנטלית.
אתמולים [תמיד רציתי לכתוב שיר עם המילה "אתמוליך" :) ]
והגירסה הג'אזית
============================
20.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 29
============================
============================
אנחנו ממשיכים עם הפרק האחרון "שיחות עם דון בֶּרְנָה". הקטע האורגני היום הוא לא קצר. לפיצוי, הבא יהיה קצר.
יש קטעים שהם לא מספיק ברורים. לפעמים נראה שמישהו בצמד: מחבר-מתרגם (לאנגלית), חמד את הערפל הזה, או שלא השקיע מאמץ כדי להפיגו.
========================
באותה תקופה, בשל דעותיי הקדומות הפילוסופיות, היה לי קשה מאוד לקבל את הרעיון שכוח עליון שולט בגורל האדם. האמנתי שכל מה שקורה לנו הוא תוצר של המעשים שלנו. זה נכון שלפעמים אולי אנחנו לא מבינים את הקשר שמאחד תוצאה עם הסיבה שלה, כי הוא יכול להיות חבוי באיזו פינה חשוכה של תת המודע, או אולי בעבר רחוק כשאפילו לא היו לנו אז את הפרמטרים להבחין נכון בדברים, אבל טענתי בתוקף שהכל סיבתי.
סיפרתי לדון ברנה על הרהוריי; רציתי לברר את התרשמויותיו בעניין הזה. הוא אמר שאכפת לו מעט מאוד מגורל האנושות, ושהדבר החשוב היחיד הוא הגורל האינדיבידואלי שלנו כישויות זוהרות, אבל "להסתובב ולנסות להציל אחרים כמו שה-'cuate' (חבר) שלנו עשה", הוא אמר והצביע על אחד מספריו של קרלוס, "זה משהו שבהחלט לא נמצא בתוכניות שלי."
הוא סיפר לי כיצד הנגואל חואן מאטוס הזהיר את "קרליטוס" כמה מסוכן לשים את עצמו בהישג היד של ההמונים. הוא אמר לו שהוא צריך להיות מרוצה מהספרים, ושעליו להימנע מחשיפה על ידי עריכת כנסים. "אבל האם הוא הקשיב?
"כשאתה מתעסק עם אנשים, אתה מתמוטט לתוך ים של אינטראקציות שקשה מאוד להתנתק מהן. ההמונים בוודאי יכולים לייצר אנרגיה, אבל זה גם מושך אותך, זה משחית אותך. אם אתה מפורסם ונערץ על ידי אחרים, קל מאוד ליפול טרף לחשיבות אישית".
"איך אפשר להביס חשיבות אישית?"
"בקלות! בכך שלא תעניק לה חשיבות!" הוא אמר, והמשיך להסתכל עליי, עושה פרצוף ליצני; אבל ידעתי מיד שעם ההצגה שלו הוא מלמד אותי משהו חיוני.
"הימנע מלהילכד בסטריאוטיפים; תהיה פשוט, טבעי ואותנטי. זכור כי נוכח המוות הקרוב אף אחד אינו חשוב יותר או חשוב פחות מאף אחד אחר. אם תהיה מסוגל להיות מודע לכך שתמות, תראה שלמעשה שום דבר אחר אינו חשוב. אם, יום אחד, אנשים יגיעו להתעוררות, זה יהיה תהליך טבעי, זרימת אנרגיה, ולא מסע צלב להבאת הבשורה לַבּוּרִים."
שאלתי אותו אם לדעתו יש תקווה לאנשים רגילים.
"זה בין הרוח לבין כל אחד בנפרד", הוא ענה בנימה נחרצת, אך הוסיף, "כאשר מְמַשְׁכְּנִים [pledging] את המילה שלהם, כפי שעושים אנשים, זה הופך להיות קשה מאוד להימלט מתוך הגדר שהם עצמם יצרו".
"עבור האדם המודרני, העסוק בענייני העולם היומיומי, הדבר הטוב ביותר הוא לקבל מידע על האפשרויות שגילו המכשפים. הוא יוכל להבין את המושגים וליישם אותם בחייו. אני לא מכיר דרך אחרת.
"אני בטוח שהטכניקות של דרך הלוחם טובות לכולם, אבל, כמו שאומרים האינדיאנים: 'לעולם לא תדע עד שתנסה'.
"על ידי מעקב אחר הסימנים, הלוחם מבין שדברים פנטסטיים קורים בחייו, דברים שהוא מעולם לא דמיין, ושהם מהווים [מרכיב של] מזל טוב בלתי רגיל".
פתאום האמנתי שב’מעקב אחר הסימנים’ הוא מתכוון למשיכת [פיתוי] מזל טוב. שאלתי אותו, "האם זכייה בלוטו יכולה להיחשב תוצאה של שימת לב לסימני הרוח?"
הוא הביט בי בקוצר רוח. "זה לא סוג כזה של מזל! כאשר אדם מאפשר למקריות לשלוט בחייו, הוא זורק את חייו למקרה, והופך להיות כעלה נידף ברוח, בדרך כלל עם תוצאות הרות אסון. זכייה בפרס או קבלת ירושה יכולים להיות גרועים כמו לאבד חלק מהגוף שלך.
"עובדה כזו יכולה ליצור שיתוק פתאומי בזרימת האנרגיה. משהו כזה יכול להשפיע על הזוהר של האדם בצורה כזו, שמאז ואילך זה הופך להיות כמעט בלתי אפשרי אפילו לחלום על חירות.
"כמו הסיפור על הסנדלר: הוא לא היה עשיר; היו לו חיים פשוטים אך מאושרים למדי עם משפחתו. יום אחד, הוא זכה בפרס בהגרלה. בעקבות זאת הוא הפסיק לעבוד והתמכר למשחקים; הוא החליף את חבריו, נטש את משפחתו, ולבסוף שתה את כל הונו [כנראה נעשה מכור לשתייה]. הוא נקלע לסבל ובסופו של דבר חי ברחוב. לבסוף, הוא קיבל עבודה כפקיד בחנות נעליים, כי זה היה הדבר היחיד שהוא ידע לעשות.
"מזלו של הלוחם אינו תלוי במקרה; אלא, זה סוג אחר של מזל; זה קשור לגורל הצפוי שלנו", הוא אמר במסתוריות.
כנראה נראיתי מבולבל, כי כל העניין נראה לי מסובך מדי. נראה היה שהוא מבין; הוא שתק לרגע, כאילו כדי לאפשר לי להרהר. למעשה, הפתיע אותי שהוא דיבר במונחים כאלה. אז ביקשתי שיבהיר את הבלבול: "האם אתה מתכוון שיש לנו גורל מקובע [fixed, שאינו נתון לשינוי]?"
"אנשים רגילים אכן נתונים כולם לגורל; אין מנוס מזה. אבל כלוחמים יש אפשרויות חדשות ומרגשות. סימני הרוח הם אינדיקציות לכך שהמוות לא יגע בהם. לזה אני קורא מזל טוב אמיתי, לא העושר ההזוי וההצטברויות חסרות התועלת של דברים חומריים חסרי ערך. כמה לדעתך אדם עשיר יהיה מוכן לשלם כדי לברוח מערש הדווי שלו?"
שתקתי; התשובה הייתה ברורה.
לשאלה אחת ששאלתי, הוא ענה: "כידוע לך, באותו האופן שהחיים והמוות הם עניין אישי, גם המאבק לחירות הוא ייחודי לכל אחד. אין דרך להתייחס ישירות לזה, כי זה אומר לפרוץ את המגבלות של אנשים רגילים. עבור מכשף, לא להיות כפוף לבלתי-נמנע זה מזל גדול!"
"הלוחם מתחיל במיתוס, משהו שהוא קצת יותר ממילים; אחר כך הוא מגיע לרמה עילאית של מחויבות, יש שיקראו לה ‘אמונה’, אבל למעשה, זה הרבה יותר מזה; זו רמה של הבנה, מצב נפשי שמשתלט עליו - הדברשמכשפים מכנים ‘כַּוונה בלתי גמישה’. החל משם, הלוחם מגיע לרמת הגשמה [realization, אוהבנה] כל כך גבוהה שהוא ממש, פשוטו כמשמעו, מהלך על גשר מטפורי שהוא יצירתו שלו, וכל עוד עוצמתו תימשך, הוא יוכל להמשיך ללכת, אולי לנצח."
"עדיף שלא תתבלבל; אנחנו מדברים על 'מזל', כי זו מסורת השושלת שלנו, לא בגלל שהמונח מתאר במדויק את מה שקורה. שמאנים אחרים קוראים לזה 'גמול' [reward], אבל זה אפילו יותר מטעה, כי זה מביא אותנו לחשוב על זה כסוג של פיצוי על מעשינו. אולי מונח מתאים יותר יכול להיות 'חסד', כי זו מתנה מסתורית, הניתנת ללא תנאי, שמסיבה כלשהי או מכל סיבה שהיא, הרוחמעניקה לנו."
"כולנו כפופים לגורל קבוע שהוא הגורם הישיר לירושתנו כבני אדם. ושים לב שאני לא אומר 'תוצאה', אלא 'סיבה'. אנחנו חושבים הפוך; לימדו אותנו שהסיבה קודמת לתוצאה, ובסופו של דבר האמנו בזה".
"מכשפים יודעים שזה לא המצב; הם יודעים שאין שום דבר בטוח בחלוף הזמן [passing of time]. הטולטקים הקדומים אישרו שאנחנו חיים בהווה נצחי. זה אומר שהזמן החולף הוא רק פרשנות שאנחנו עושים. "
"הלחץ שמפעילות ההאצלות על הזיכרון שלנו, הוא שיוצר את תחושת הרצף [continuity, ההמשכיות], שבה המציאות נתפסת כזרימה מתמשכת; אנו עוברים ממעשה אחד לאחר כשאנו נושאים את חבילת העבר שמגדיר אותנו. זה מה שיוצר את תחושת התנועה הליניארית של הזמן: כשאירוע אחד מסתיים, מתחיל חדש. כשהאשליה הזו מתמוססת, פתאום - וואו! אנחנו מבינים שהכל מתרחש בו זמנית באינסוף", הוא הכריז והחווה בידיו, כקריקטורה משעשעת של קרלוס, חיקוי מושלם.
"כשנלמד איך להסתכל על הזמן הנוכחי [present time, זמן הווה], במקום על הזמן שחלף, [על] הזמן של האפשרויות העצומות והמסתוריות שלנו, במקום על הזמן של ההיסטוריה האישית שלנו, אז זה כבר לא יהיה [מדובר] על גורלנו הממשמש ובא, או על סיבה ותוצאה, כי אז אלה הופכים להיות לאתגרים של לוחמים. זה תלוי בנו אם להמיר את מעשינו לתירוצים בלבד, או להתייצב באומץ מול האתגרים המוצגים בפנינו".
"הם הכינו אותנו לגורל שלנו, באותה דרך שבה הם מכינים בקר ליצור בצייתנות טור המוביל לבית המטבחיים. זה ללא ספק העניין החשוב ביותר עבור בני האדם. למרות זאת, כולם נמנעים מלדבר על זה, או אפילו לחשוב על זה. אחדים אולי מקדישים כמה דקות מדי שנה לביקור אבותיהם המתים, אבל הם נמנעים מלחשוב על המציאות ההיא; למעשה, אף אחד [מהם] אינו מאמין שמחר הם יהיו שם, קבורים, יחד עם יקיריהם שמתו".
"אחרים עושים על זה בדיחות בציניות, כאילו חוסר הכבוד ישחרר אותם מהגורל המצפה להם; אבל כשתגיע שעת המוות, בטוח שהם כבר לא יתבדחו.
"אם נתבונן, נראה שהם אפילו מחלקים את זמן החיים למחזורים: לידה, ילדות, נעורים, זקנה ומוות. התיאור הזה מתקבל בצורה מרומזת, בלי אפילו לפקפק בו או להרהר במשמעותו.
"וכך, הגורל הזה שאין לשנותו הפך לדיקטטור; הוא עבר מהיותו תוצאה לכינון דפוס, ולבסוף לסיבה, ובגלל זה אנחנו חיים כפי שאנו חיים. זה המצב העגום ביותר שניתן לכפות על מינים מודעים. במסורות אחרות, הם קוראים לזה קארמה, גמול או סיבה ותוצאה, אבל עבור השמאנים, זה לא יותר מאשר טיפשות.
"אם היו מאפשרים לנו לבחור, כל אדם שפוי בעולם הזה היה בוודאי בוחר לברוח מהסוף שמצפה לנו. אתה לא חושב כך? אם כך, אז למה להמשיך להעמיד פנים ששום דבר לא קורה? למה לא להתייצב נוכח גורלנו המתקרב, ובדרך זו לגלות את האפשרויות המדהימות הנסתרות מאיתנו? למה לא?
"אדם הוא ביישן [timid, פחדן] רק כשהוא מאמין שהוא יחיה לנצח."
נאבקתי למצוא תשובה, אבל הדיאלוג הפנימי שלי היה משותק. הוא המשיך:
"בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים, הגורל האישי והמשותף שלנו הוא תוצר של מיקומה של נקודת המאסף. האמונות שלנו מהוות את המציאות שלנו, עד כדי כך שאנשים הופכים לאסירים של אמונותיהם".
"אנו כל מה שלימדו אותנו איכשהו. ככל שהשתתפותו של אדם בחיים החברתיים מתקדמת, הוא נעשה מעוצב ומוגדר בצורה שלאורך זמן מתגבשת, וזה מתחיל למשוך [pull], לגרור את הפרט [האינדיבידואל] לכיוון מסוים".
"להיחלץ מזה זה כמעט בלתי אפשרי, ומהטעם הזה זה נחשב להישג של לוחם, שאליו אנו מתייחסים כ"לתת תפנית לחיינו". לכן, דרך נוספת לתאר את הגורל הממשמש ובא [אולי הוא מתכוון לגורל הבלתי נמנע? למוות?] היא לטעון שעולם הסיבות והתוצאות שבו אנו חיים הוא תוצר של העמדה [המיקום] הספציפית שבה מעוגנת נקודת המאסף".
"הקיבעון בעמדה משותפת בהחלט מאפשר לנו להשתתף במוסכמה קולקטיבית מוצקה מאוד, כך שהחיים שלנו מקבלים יציבות והופכים לבטוחים [secure] יותר. אבל כשזה חורג מעבר למטרה המעשית שלו, אנשים מאמינים בסופו של דבר בבלעדיות [exclusivity] שלו כמשהו ייחודי [ככל הנראה, הרעיון שזוהי המציאות היחידה]; הם ממירים את התוצאות הנתפסות [perceived] בדוֹגמה [dogma, אמונה שמקבלים כאמת מוחלטת, שאין להטיל בה ספק] של 'עולם אמיתי'. אז החברה מתחילה לנטות יותר ויותר לצד של הטירוף [insanity]".
"דון ברנה, איך היית מגדיר טירוף?"
הוא ענה, "עבור מכשפים, טירוף הוא קיבעון אובססיבי של נקודת המאסף במיקום שונה מ[המיקום]המקובל [בחברה]. כתוצאה מכך, הם מראים גישות [attitudes, כנראה שהכוונה היא להתנהגויות] סטריאוטיפיות שמטרידות אנשים אחרים. רופאים מקשרים את זה למעידות [lapses, פגמים] בזיכרון, כגון אבדן חוש המציאות [sense of reality] שכולנו חולקים".
"הבעיה עם האנשים האלה [המטורפים] היא שהם הזיזו את נקודת המאסף שלהם, והם כבר לא יכולים לחזור למיקום הרגיל [שלה]. בגלל זה, הם פזורי דעת [absent-minded], הם מתחילים לדבר עם עצמם, וזה משתלט עליהם. תחושה כזו של היבלעות [absorption] עצמית משתלטת עליהם והיא גורמת להם לגלם דמויות היסטוריות בעלות משימות יוצאות דופן שעליהם להגשימן, או שהם הופכים לקורבנות של מזימה חשאית [קונספירציה] כלשהי.
"אדם לא שפוי הוא לא יותר ולא פחות מאשר קיבוע אובססיבי של נקודת המאסף, אשר קופאת [freezes, נעצרת] בשיגרה מסוימת, והוא [האדם] כבר לא מסוגל לצאת ממנה. הבחור נאחז בהקשר [context] ולא מרפה ממנו, גם אם זה הורג אותו".
"לרוב, הסטיות האלה קורות בגלל רחמים עצמיים וכניעה לגחמות, כך שהן הופכות לאובססיות של הדעת [mind]. עם זאת, זה יכול לקרות גם בגלל טראומות פיזיות, שבהן, בגלל תאונה כלשהי, נקודות המאסף זזה, והיא כבר לא מסוגלת לחזור למיקומה הרגיל. במקרים אלה, או שהבחור אבוד לגמרי, או שהוא כבר התחיל את המסע שלו אל הלא ידוע".
"קח לדוגמא בחור שעבר תאונה שהותירה אותו עם אמנזיה [שכחה] וחוסר קוהרנטיות בדיבור [הדברים שהוא אומר נראים לא קשורים זה לזה]. יש לו קשיים בשליטה מוטורית; למעשה, הרופאים הכריזו עליו שהוא לא שפוי. בפטפוטים שלו הוא אומר שהוא רואה מנהרה, ובכל דרך הוא רוצה להיכנס לתוכה; הוא כבר פגע בעצמו בניסיון להיכנס למנהרה הדמיונית שלו, אז, כדי למנוע כל פגיעה נוספת, הכניסו אותו לחדר מרופד ומבודד, נועלים אותו בדלת שיכולה להיפתח רק מבחוץ.
"הם לא היו אמורים להיות מופתעים אחר כך, כשהם פתחו את הדלת וגילו שאין שם אף אחד; ה'משוגע' נעלם, ולא יימצא שוב לעולם.
"דבר דומה קרה למרפא [healer] שחי בתקופה הקולוניאלית הספרדית. הם הכניסו אותו לכלא על פשע של עיסוק בכישוף; הם האשימו אותו שהוא ריפא אנשים חולים בעזרת השטן. מספרים שהמכשף בסיפור זה צייר דלת שחורה בקיר של הכלא בעזרתפיח, ושיום אחד הוא פשוט נעלם בלי להשאיר עקבות. שאר האסירים שחלקו את אותו התא נשבעו שהוא יצא דרך הדלת שהוא צייר.
"במובן מסוים, כולנו משוגעים; ההבדל הוא שאלו שחולקים את אותו תיאור של העולם נחשבים 'בריאים', בעוד שמי שאינם משיגים זאת נחשבים 'משוגעים', ומתייחסים אליהם כאל סכנה לחברה.
"מעניין לציין שמשהו מאוד דומה קורה לאדם 'שפוי', שכן תשומת הלב [הקשב] פועלת באותה צורה בשני המקרים. ההבדל הוא שהשפויים למדו איך לקחת הפסקה מהנוקשות של תשומת הלב שלהם. הם מצליחים להסיח את דעתם באמצעות הפעילות היומיומית שלהם. כל זה מייצר מגן [protective shield] שמספק להם רגע של הקלה; כך הם שומרים על שפיותם".
"ההיפך מתשומת לב היא הסחת דעת [distraction]. הראשון דורש מאמץ ניכר, כשעלינו למקד את העניין במשהו ספציפי, מבלי להסיט את תשומת הלב לפרק זמן מסוים. ככל שאתה יכול לשמור על ריכוז [concentration] זמן רב יותר, כך יש לך יותר תשומת לב. הסחת הדעת, לעומת זאת, היא הפסקה הכרחית שצריך לתת לתשומת הלב; לדעת ליצור איזון מתאים בין השניים הוא סוד הבריאות הנפשית".
"חוויה אחת שכנראה כולם חוו מדי פעם היא כששיר נתקע במוחך, ונראה שאין שום דבר שניתן לעשות כדי להפסיק זאת. עבור רבים, זו פשוט תחושה מעצבנת שחולפת לאחר כמה שעות. בניגוד להם, יש את אלה שכאילו מנגנים תקליט שבור, לא מצליחים להוציא את עצמם מהלולאה שאליה הם נקלעו".
"כשמישהו מבלה הרבה זמן מבלי לקחת הפסקה מהנוקשות של תשומת הלב שלו, מגיע רגע שבו הוא כבר לא מסוגל לשמור על המציאות המוסכמת, והעולם מתפורר. לכן, אנחנו מרגישים צורך לוחץ לישון כל לילה. היעדר השהייה של הפעילות המנטלית עלול לגרום לליקויים חמורים בביצועים, ואף לגרום למשבר התנהגותי, בו הבחור מאבד שליטה ופועל מבלי לקחת בחשבון את הנזק שהוא עלול לגרום לעצמו או לאחרים".
"באופן מפתיע, בשיטות המעשיות של הלוחמים, כשהם מנסים 'לעצור את העולם' הם רוצים להגיע לאותו מצב, אבל במקרה זה יש מטרה מאחורי זה. לוחם יודע מה הוא עושה; הוא אף פעם לא מאבד את שפיותו, כי הוא מחפש בכוונה [deliberately] את התוצאות האלה. הוא יודע שכשהדיאלוג הפנימי נפסק, העולם מתפורר, אבל הוא נשאר בשליטה. הוא יכול לראות את השטן עצמו מבלי שאף אחד יבחין בכך [כלומר הוא נשאר רגוע כלפי חוץ]".
"כל אובדן שליטה על עצמו, בין אם הוא מוחלט או חלקי, יכול להיות מוגדר כסוג של שיגעון, ולכן, כאשר מוותרים על השליטה-על-ההחלטות שלנו על מנת להסתגל לנורמות חברתיות, זה מקרב אותנו יותר ויותר למצב ההוא [נראה שהוא מדבר על וויתור על האותנטיות שלך למען השתלבות בחברה]. על כן, זה לא מוזר שבחברה המודרנית, שבה הכפייה החברתית על היחיד הגיעה לרמות כבירות, הפרעות אישיות גדלות באופן פרופורציונלי."
"ההפרעות [הנפשיות] האלה, שכבר הפכו נפוצות, מייצרות יותר ויותר לחץ, ומערבות את כולם בפעילויות שבמבט אובייקטיבי הן פעולות של טירוף קולקטיבי. זהו מעגל קסמים שקשה לשבור אותו.
"זה קורה כשאנו מאפשרים לבין-סובייקטיביות [intersubjectivity] לשזור את תפיסת העולם שלנו [כלומר, שהמוסכמה החברתית היא שמגדירה את המציאות שבה אנו חיים]. אנחנו יכולים לקרוא למצב המעורר רחמים הזה 'נורמלי', אבל הוא רחוק מאד מהשפיות הרצונית של הלוחם. עבור מכשפים, בני אדם הם אינדיבידואליםהנמצאים בדרגות שונות של שיגעון.
"על פי הקריטריון הזה, ככל שמישהו מסתגל יותר לתיאור הקולקטיבי, כך הוא מטורף יותר. בתנאים אלו, ישנו שגשוג טבעי של תופעת הבין-סובייקטיביות, היכולתשיש לבני אדם לבנות מציאות מוסכמת על גבי עולם החושים."
"כשאדם לא מסכים עם אחרים לגבי מה שהוא תופס, הם אומרים שהוא הוזה; וכאשר כל החברה הוזה בו זמנית, הם קוראים לזה 'העולם האמיתי".
"המציאות שלנו קיימת כי היא מקושרת על ידי המגנטיות הטבעית של נקודת המאסף של האנשים. אנו טווים רשת עצומה של הסכמות, כך שתפקוד החושים כבר אינו נורמלי. במקום להשתמש בהם כדי לתפוס את העולם כפי שהוא, אנו משתמשים בהם כדי לבנות עולם של אובייקטים ומשמעויות שהם שרשור של תיאור קולקטיבי."
"אנו מחוברים באמצעות ההסכמים שלנו. אנו מעצבים [model] אותם ומעצבים אותם מחדש, אבל אנחנו אף פעם לא מַפַרִים אותם. כוחם של ההסכמים האלה הוא כזה שכולנו נפגשים מדי יום באותו מיקום של נקודת המאסף, כאילו היא הייתה האופציה היחידה."
"האם יש איזושהי דרך להתיר את הקשרים [knots, כמו שיש בחבלים] של ההסכמים האלה?" שאלתי אותו.
"כן," הוא ענה. "המפתח לבין-סובייקטיביות הוא התחביר. כאשר מבלבלים בין הסמל לבין המציאות, החברה מגיעה לבסוף למצב שבו היא מנסה לגרום לדברים ולמערכות היחסים שבין הדברים להתנהג כמו המילים המתארות אותם. אם במקרה אנשים תועים אל מחוץ לגדר של התחביר, הם נבהלים, הם מצנזרים את הזיכרונות שלהם, והם אפילו מחפשים טיפול פסיכולוגי.
"הקיבוע של נקודת המאסף קשור באופן אינטימי עם התחביר, בצורה כזו שרצף מילים מתאים יכול להפוך את הנוקשות [rigidity, כנראה היקבעות במקום] הזו לנזילות [fluidity, לזרימה]. זה מה שרופאי הנפש עושים כדי לעזור למטופלים שלהם. הטריק של המכשפים הוא שהם מִתַעַלִּים מחדש [rechannel] את השפה.
"הדבר שמשאיר אנשים משועבדים הוא ההסכמים. במובן מסוים כולנו עבדים מרצון של ההסכמים שהתקבלו".
קטעתי אותו: "אבל, אם ההסכמים הם מה שאיפשר למין האנושי לבנות תרבויות וציוויליזציות..." ציינתי בביקורתיות.
"נכון. מעולם לא אמרתי שהקיבעון של נקודת המאסף הוא שגיאה. למעשה, הקונצנזוס הקולקטיבי הוא מעשה קסם שבני האדם שותפים בו; הבעיה היא שהם שוכחים שהקונצנזוס שאותו אנו חולקים הוא לא היחיד האפשרי, שישנן מציאויות אחרות, שאותן אנו יכולים לחקור."
***
============================
הערה:
הרעיון שנמצא בסיפור על ציור דלת בקיר הכלא והיעלמות דרכה חזר כאן בבלוג כמה פעמים. הנה אחד הפוסטים שכתבתי בנושא בעבר הלא רחוק. לדעתי, פוסט מצוין!
.
מדוע היה הכרח לטרוח ולצייר את הדלת (כשאמצעי הציור אינם קלים להשגה, יש לשער)?
מדוע לא פשוט להיעלם? למה נחוץ ציור של דלת?
אציע את תשובתי מאוחר יותר.
=======================================
תשובתי לחידה
ציור הדלת נועד להשקיט את המיינד. המיינד לדעתי אומר: אם רוצים לצאת מפה, צריך דלת. אחרי שצוירה הדלת, המיינד קצת רגוע, הוא מקבל שיש דרך לצאת והוא לא מפריע. הוא קיבל את מה שהוא דורש.
בהקדמה לספרה הראשון של טאישה "מעבר המכשפים" אומרת טאישה שהיא העסיקה את המיינד שלה בעניינים אינטלקטואלים, וכך גוף האנרגיה שלה היה משוחרר לעיסוקיו הפלאיים, כי הזקיף עסוק.
כלומר, הציור נועד לנטרל את המיינד, שלא יפריע לאקט המאגי.
================================
21.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 30
============================
============================
היום הקטע לא ארוך. מחר אפילו עוד יותר קצר.
מי שיקר ואמר שהעולם הזה הוא רק רע?
מי שיקר ואמר שהעולם הזה הוא רק רע?
המשך השיחות עם דון ברנה.
============================
בהזדמנות אחרת הערתי לו על השיעור שקיבלתי מהנוסע [the traveler], שאמר לי שתעלומת היקום היא תשומת לב. ביקשתי ממנו לדבר יותר על הנושא. הוא הזמין אותי לבוא איתו למטבח; הוא הניח קנקן תה עם עשבים ארומטיים לרתיחה לפני שהשיב על השאלות שלי.
"בהתחלה", אמר, "לאחר שהיילוד [newborn] רואה אור בפעם הראשונה, התפיסה שלו היא כאוטית. נדרש מאמץ גדול של תשומת לב מצדו כדי להבין קצת את מה שהוא תופס. האימון הבסיסי להתמודדות עם העולם נמשך רק שנים אחדות; אולם, הלמידה של היכן למקד את תשומת הלב נמשכת כל החיים. תשומת הלב [הקשב] היא מה שנותן סדר לכאוס".
בזמן ששתינו כוס תה העשוי מעשבים, שהדיפו ריח של פרחי בר, הוא המשיך והסביר: "העולם קיים בדיוק כפי שאנו תופסים אותו רק בגלל שלמדנו איך לקבע את תשומת הלב שלנו על אותו תיאור יחיד [the same description]. באמצעות התיאור הזה וההסכמה כולנו חותמים על הסכם לגבי מה לתפוס".
"זו הסיבה שבגללה לחברות מבודדות יש דרך שונה לתפוס דברים. לפעולת האינדוקטרינציה [שטיפת מוח] שלהם [של התינוקות, כנראה] לגבי מה הם אמורים לתפוס וממה עליהם להתעלם, אנחנו קוראים חינוך. ההישג הגדול ביותר של בני האדם כמין הוא הפיכת תשומת הלב שלנו לאחידה [הומוגנית]."
"כך אנו מצליחים להסכים על מה שאנו תופסים. עם זאת, מה שבהתחלה היה מכשיר להישרדות המין [האנושי] הפך כעת למפלצת שעומדת לטרוף אותנו. היישום האובססיבי של ההסכם מייצר לחץ גדול על האגו, גורם לאנשים להפוך לרודנים הדדיים. ההתמקדות המופרזת באגו היא מה שגורם לאנשים להפוך לרודנים קטנים".
"הדרך הטובה ביותר להילחם בקיבוע נקודת המאסף [במקומה] היא לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות. זה הבסיס לנחישותו של הלוחם לשחרר את נקודת המאסף. זה מה שאתה עושה עם כל התרגילים האלה שאתה מתרגל: משחרר את הקשרים הכובלים אותך".
"כפי שקורה עם הכוח של יצירת חיים, כולנו מביאים את עוצמתו של הקוסמוס כזרע רדום בתוכנו. למעשה, אנחנו חלקיק 'פרקטלי' [fractal, חלק שמשקף את השלם] של היקום, לכן, למרות שהתפיסה שלנו מוגבלת על ידי האגו, אנו משקפים את הקוסמוס במלואו."
"לכן, זה לא מקרי שהכל שזור באותם קווי אנרגיה אינסופיים, מהמיקרו ועד המאקרו. הכל מחובר בצורה כזו שלמכשף זה לגמרי אפשרי 'לרכב' [mount] על אחד מהקווים האלה, ולזרום איתו, אולי את כל הדרך עד למרכז התודעה של האדם [one's consciousness, שלו? של כל אדם?]. מכשפים משתמשים בידע הזה כדי לנווט ב'ים האפל של המודעות'; קו אחד מוביל למשנהו, וכן הלאה, במסע ללא סוף."
"דון ברנה, מה אתה חושב על התיאוריה של המפץ הגדול?"
אחרי הבדיחות הרגילות, הוא אמר, "זה מצחיק לראות איך הם מחפשים חיים בחלל, כשהחיים נמצאים בכל מקום.
"החיים הם מרכיב מהותי [inherent] בקוסמוס. הלא-ידוע נמצא ממש כאן, אפילו בתוכנו. מקור הטעות הוא שהמדענים נאחזים בהגדרה של 'חיים' כמשהו בלעדי של הממלכה האורגנית, כאשר היקום כולו הוא החיים עצמם".
"לא ניתן להבין עד הסוף מה יש שם בחוץ; עם זאת, הטבע שלנו הוא כזה שהוא מאלץ אותנו לפרש. היקום [universe] צריך להיקרא יקום כפול [duo- verse], מכיוון שהוא מורכב משני כוחות נצחיים, אחד זוהר ואחד אפל, אשר יחד מהווים את כל מה שקיים."
"אנו רואים כל יום עדויות לכך בהבדלים הקיימים בין זכר לנקבה. אני יודע טוב מאוד שזה [ההסבר הבא] לא מסביר את זה, אבל המסורת שלנו אומרת שבהתחלה שני הכוחות הנצחיים האלה ריחפו בַּאַין, קיימים ללא זמן וללא מימד [dimension, או גודל]. כשהם התנגשו, הכוחות הללו הפכו לאחד בלבד; ואז הוא התפשט [במרחב] באופן אקספוננציאלי, באותו האופן שבו ביצית מופרית גדלה ומתפתחת. מאותה דואליות נבע חוק הנגואל וכל שאר החוקים.
"היקום הוא ישות מודעת עצומה שתופסת הכל בו-זמנית, אבל בצורה מקוטעת. כל יצור חי הוא חלון של תפיסה; אנו, היצורים המודעים, אנו החלונות האלה."
"מעניין להבחין בכך שבכל מקום שישנה מודעות, הנטייה היא שהאחד יספוג [assimilate, יטמיע, יבלע] את האחר. זה לא קורה רק במישור הפיזי, שבו החזקים יותר טורפים את החלשים יותר, אלא הקרב משתרע בכל הרמות; נראה שהמטרה הסופית היא איחוד המודעות".
"לא כל כך קל לשכל [mind] הליניארי להבין את גורלו [destiny, או ייעודו] של Shaak' Atl [המכשף הקרוי ‘הנוסע’]. התמונה שעולה בראש היא תמונה של עכביש התלוי על הקורים שלו; משם יש לו שליטה מוחלטת על כל מה שקורה ברשת שלו. באותו אופן, באמצעות אותם קווי אנרגיה, הנוסע [הכוונה ל-Shaak' Atl] יכול לתפוס את כל מה שקורה, בכל הכיוונים, כל הדרך אל האינסוף, בו זמנית."
"ההישג הגדול שלו היה להתאחד באופן מודע עם האצלות היקום; כך הוא הפך להכל וללא כלום בו זמנית. יש המכנים את ההישג הזה הנקודה השלישית או תשומת הלב השלישית [הקשב השלישי], שבה המודעות האינדיבידואלית מגיעה למקסימום שלה על ידי שהיא נעשית מאוחדת במודע עם הכל. ממה שידוע לנו, מעטים מאוד חזרו מהמצב ההוא; Shaak הוא אחד מאותם בודדים. הרואים מסכימים שמי שהגיעו למטרה הזו הם השליטים האמיתיים של היקום".
אני [ארמנדו] חושב שבאותה תקופה עלה בי הרעיון שאוכל לתקשר עם Shaak'Atl. שיערתי שמכיוון שהנוסע תופס הכל, אז הוא יכול לשמוע אותי בכל זמן ובכל מקום שבו הוא נמצא. בהתבסס על הנחת היסוד הזו, התחלתי לקרוא לו ולפטפט איתו. נכון שהכַּוונה לא ביקרה אותי [מאז] שוב בדמות אדם, אבל היא מעולם לא הכזיבה אותי. אני בר מזל שיש לי אותו; הוא חבר שתמיד נמצא שם כשאני צריך אותו.
***
=============================
מוסיקה
Eddie Higgins Trio - Estate
וגירסת סקסופון
===========================
רשת קורי העכביש של העולם...... 31
============================
אנחנו בפרק האחרון: "שיחות עם דון בֶּרְנָה".
היום הקטע קצר. גם מחר.
קצר זה טוב, החיסרון הוא שזה מרחיק אותנו מהגשמת הכַּוונה "גומרים הולכים"
============================
באחת הפעמים הוא [דון ברנה] אמר: "עם הידע הנכון, אפשר לתמרן היבטים מסוימים של חוקים לטובתך".
"אני לא מבין; על איזה סוג של תימרונים אתה מדבר?" שאלתי. היה ברור שהוא ניסה לעורר אותי לשאול שאלה.
"מכשפים גילו שרצף [sequence, סדרה] של אירועים הקשורים באמצעות הכַּוונה הופך לעוצמתי; הוא הופך להיות מודע לעצמו. אז אנו יכולים לומר שהרוח [wind] או זרם [stream] רוכש[ים?] ידע והופך לכוח בפני עצמו, כי הוא כבר לא רק הסכום של כל המולקולות שלו ושל הכוחות הקשורים אליהם, אלא הוא רוכש רצון משלו והופך לביטוי [expression] של הכַּוונה. מכשפים, ביודעם זאת, משתמשים בכוח הזה למטרות שונות."
"אבל... איזה רצון קיים מאחורי זרימת מים? ברור שזוהי תופעת טבע," שאלתי ברוגז; הרגשתי מבולבל.
הוא ענה ברוגע: "השמאן מתייחס לכל תנועה, גל או רטט, כפי שהיא בעצם: ביטוי של רצון. אם אתה יודע איך לגשת לכוחות האלה, אפשר לקיים יחסי גומלין ידידותיים עם כל אחד מהם".
"היסודות הם ישויות אמיתיות, כוחות שקיימים בפני עצמם, שאיתם אפשר לקיים יחסי גומלין אישיים. המכשף מתייחס ישירות לזרימת היסודות, כאילו הוא נמצא בחברת חבר. הם עושים זאת באמצעות טקסים, והם מציעים מתנות של ידידות טובה; בדרך זו הם מצליחים להביא לכך שמהות היסודות מעניקה להם חסדים [favors]".
לאחר הפסקה קצרה, הוא אמר בנימה רצינית, "שום דבר אינו בחינם, לכל דבר יש מחיר. כדי לקבל משהו, עליך להציע [offer] משהו".
אמרתי לו שבמקרה שלי המרפאים [מוריו לכישוף] לא גבו ממני כלום. בתגובה הוא אמר שלא הכל נמדד במונחים של ערך כספי, ושאני משלם את מחיר הידע מהיום שהגעתי אליהם.
"על כל צעד שאתה מתקדם, אתה צריך לשלם באופן מצפוני [conscientiously, אולי הוא רצה לומר ל’באופן מודע’?]. כדי להתקרב [approach, לגשת] לכַּוונה, כולנו צריכים לשלם את המחיר, הוא המאבק היומיומי למען חוסר רבב. המחיר שהלוחם משלם כדי להתחבר עם הכַּוונה הוא לא כל כך ב- פרוצדורות, אלא בחוסר רבב והתמדה [perseverance]".
"מעניין להבחין בכך שרק כשאנו מרגישים ששילמנו את המחיר ההוגן נפתחת הדרך. מה שמוזר הוא שבאופן מסוים אנחנו בעצמנו קובעים את הסכום שצריך לשלם".
שאלתי אותו לגבי השימוש המעשי בידע הזה. הוא אמר: "מכשפים רואים איך הכל רוטט בתדר מסוים; המחשבות שנפלטות הן כמו גלי רדיו שניתן לתפוס [be perceived]".
"למעשה, ניתן לשכפל כמעט כל דבר שמכשפים עושים באמצעות חוקי המדע. לדוגמה, זה לחלוטין בר ביצוע ללכוד גלי מחשבה, או לבטל באופן מקומי את חוק הכבידה [גרביטציה], או אפילו להשתמש באנרגיה כדי לעבור מרחק כלשהו. אני חושב שמתישהו המדענים ימצאו את הדרך".
"האם זה אומר שמכשפים רואים מחשבות כמו גלים?" שאלתי בניסיון להבין מה הוא אומר.
"זה יותר כמו תחושה", הוא הסביר, "שֶׁנִּתְפֶּסֶת [perceived] כזרימה. המחשבות, לעתים קרובות מאוד, קשורות לרגשות שנפלטים אל מחוץ לפקעת האנרגיה כאילו היו גלים או עננים בצבעים שונים ובטמפרטורות שונות, כך שמכשפים יודעים מה לחפש וממה להימנע".
"רואים יודעים את הכַּוונה המסתתרת מאחורי מילים בכך שהם רואים את הצבעים שלהן; כך הם יודעים מה עומד מאחורי מה שאנשים אומרים. מסיבה זו, קשה מאוד לרמות מכשף".
"התחושות הקשורות למילים הן בצבע מסוים, ולפעמים הן מגיעות בליווי גלי חום או קור. הפטפוטים המטופשים נראים כטשטוש בּוצִי [muddy blur] של תערובת צבעים, כמו בכמה ציורים מודרניים. מחשבות של אנשים הוגים, לעומת זאת, נראות בצבעים שונים, אבל יש פחות התרגשות [agitation, תסיסה] בתוכם."
***
====================================
מוסיקה
עוד גירסה ג'אזית יפה
===============================
23.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 32
============================
============================
עוד קצת מהגיגיו של דון ברנה.
אבל לפני כן, הגיג שלי
אבל לפני כן, הגיג שלי
מכיוון שיש כאן אנשים המוצאים בספר זה של ארמנדו הרבה יותר ערך משאני מוצא בו, אני משער שאני כאן בתפקיד השליח. או המלווה [usher].
ב"יקוש עם הכפיל" אומר קסטנדה שדברים [מהרוח?] לעולם אינם מגיעים אלינו ישירות, אלא תמיד בתיווך של מלווה (עמוד 23)
ב"יקוש עם הכפיל" אומר קסטנדה שדברים [מהרוח?] לעולם אינם מגיעים אלינו ישירות, אלא תמיד בתיווך של מלווה (עמוד 23)
השליח, לדעתי, אינו יודע להעריך את המשלוח כמו שיודע הנמען.
ואני תוהה, האם הסיבה שהחבילות בדואר אינן שקופות איננה כדי להשאיר את השליח בבורותו לגבי ערכן?
ואני תוהה, האם הסיבה שהחבילות בדואר אינן שקופות איננה כדי להשאיר את השליח בבורותו לגבי ערכן?
============================
"עבור מכשף הנוסע אל הלא-ידוע, הקיבעון [fixedness] של תשומת הלב היא כמו עוגן שהוא משתמש בו כדי לייצב את התפיסה בכל עמדה [מיקום] חדשה שאליה הוא מסוגל להגיע. מה שהם עושים זה בוחנים לפרטי פרטים [in detail] כל דבר בשדה הראייה שלהם; כאשר הדבר מתחיל להתעוות, הם עוברים ל[דבר]אחר. על כן, מבלי שיהיה להם אכפת לאן הם הולכים [מגיעים, כנראה], הם משתמשים בטכניקה הזו כדי להישאר ממוקדים."
"כשהם רוצים לחזור לעולם היומיומי, הם משתמשים בטכניקה ההפוכה; עם זאת, ישנם סיפורים על מכשפים שהלכו לחקור ולא שבו".
"ההגנות שלנו שבריריות יותר ממה שהן נראות; כל משקה או כל סם יכולים לגרום לנו לתפוס את הלא ידוע. קל מאוד להזיז את נקודת המאסף; מה שקשה הוא לשמור אותה יציבה בעמדה החדשה. זה כל כך קל שאם נרצה, נוכל להזיז אותה פשוט על ידי פעולה של רצון. אנשים עושים זאת כל הזמן, אבל בצורה לא מודעת. רק מכשפים עושים זאת בכַּוונה מודעת [deliberately]; למעשה, יכולת זו היא שעושה אדם למכשף".
"כישוף הוא מצב תודעתי [a state of mind], רמת הגשמה [realization] שבה המתרגל מודע לעצמו ולסביבתו באופן מלא. זה מאפשר לו להפעיל את רצונו על היבטים מסוימים של העולם, ולהשיג תוצאות שנראות על-טבעיות עבור אלה שאינם יודעים מה קורה."
"הצגות תיאטרליות," הוא אמר, "הן אימון מצוין להשגת מטרה זו. אתה יכול להתחיל בתרגילים פשוטים כדי, לדוגמה, ללבוש מצבי רוח או מצבים מסוימים. זה לא קשה לעשות זאת; לאחר כמה דקות של כַּוונה, אפשר לשנות ביעילות לכל מצב תודעתי שנבחר."
"אתה גורם לזה להישמע כל כך קל," אמרתי לו, "אבל הניסיון שלי מראה לי שזה בדיוק ההיפך; שלמעשה, צריך הרבה עבודה כדי להזיז את זה [את נקודת המאסף, כנראה]."
"למרות זאת, אם תתכַּוון את זה, היא תזוז בוודאות", אמר בוודאות, "אולי רק קצת בהתחלה, אבל עם תרגול, אפשר להוציא אל הפועל תנועות [או תזוזות] משוכללות יותר; בדרך זו אתה יכול להתחבר עם האינסופי, ולבסוף לבקר במקומות שידהימו כל אחד. אם נדייק במינוח, הדרך הזו לתמרן את המיקום המקובע של נקודת המאסף נקראת 'ייקוש'".
"בעת הייקוש אנו חוקרים את העולם כמו טורפים, אבל אחרי זמן מה, ובעיקר כששוכחים שקיבוע תשומת הלב היה תוצר של בחירה, הטכניקה מאבדת את האפקטיביות שלה, ואנו מועדים חזרה לתוך העולם היומיומי. זה מה שקורה כאשר, לדוגמה, פומה מגלה את מסלולן של האנטילופות.
בהתחלה, הייקוש שלה ישיג תוצאות, אבל זמן קצר לאחר מכן, מעלי הגירה ינטשו את המסלול הזה, כי גם הם למדו איך לייקש את הטורף".
אם הפומה טיפשה מכדי לשנות את הרגליה בזמן, היא תמות מרעב. אולי דוגמה טובה יותר תהיה הטפילים [parasites]. כפי שאתה יודע, ישנם אורגניזמים המסוגלים להפוך יצורים חיים אחרים למזון שלהם; הם לא זקוקים לטרף חדש, כי הם מקבלים מספיק רק על ידי לקיחת חלק מכח החיים [vitality] של הקורבנות שלהם, מבלי להרוג אותם."
"אבל אותן מושבות של טפילים שהגיעו למצב אופטימלי של יעילות ברבייה, במקום להגדיל את האפשרויות שלהן, בפועל הן מרוקנות [drain] אותן, כי הן הרגו את הטרף שלהן, ובניגוד לפומה, המושבות האלה כבר לא יכולות לנוע כדי למצא קורבן אחר, ובסופו של דבר הן מתות. מסיבה זו, הברירה הטבעית מעדיפה את האבולוציה של אותם אורגניזמים שיכולים ליצור איזון בין זרימה וקיבעון."
"הבעיות האקולוגיות שעמן מתמודד האדם המודרני כיום הן תוצאה של הקיבעון במיקומו של הטורף. הגענו לדרגת יעילות כזו כטורפים, שהצבנו את קיומנו שלנו כמין בסיכון, כי, בדיוק כמו הטפילים, אין לנו מקום אחר ללכת אליו; ההצלחה שלנו כטורפים הפכה לאיום הגדול ביותר עלינו".
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה