סבלנות מהי

Alejandro Fernández - La Gloria Eres Tú

********

אמרנו שהלוחם ממתין לרצון. 

המתנה מחייבת סבלנות. 

כל חיינו דרשו מאיתנו להמתין בסבלנות מבלי שאף אחד מעולם לא הסביר לנו מה פירוש הדבר.

מזל שיש לנו את הטולטקים להסביר איך עושים את זה.

הקטע הבא לקוח מ"מציאות נפרדת" והוא נמצא בהמשך ישיר לנושא ההמתנה לרצון שבו אנו מדברים לאחרונה.

בסוף הקטע ישנו תיאור קצר של הסימנים להופעת הרצון. הבאתי גם אותם כי אנו עדיין צריכים להרהר בשאלת הדמיון לסימנים של נטישת הצורה האנושית, והאם יש בכלל קשר בין הופעת הרצון ונטישת הצורה האנושית.

                                                 ("מציאות נפרדת" עמוד 138,139)

הזכרתי את השלישייה: מודעות למוות, ריחוק רגשי, עוצמת החלטותינו (כוונה נחושה, בלתי כפיפה) כאסטרטגיה המיועדת להכין את הלוחם להופעת הרצון. 

סבלנות היא בסה"כ שמה של האסטרטגיה הזו.

בפעם הבאה שתבקרו בחדר המתנה של מישהו המחזיק באישור ממלכתי לעסוק בשירות שהוא נותן, בידקו האם הממתינים מיישמים את שלושת המרכיבים של האסטרטגיה הזו 😊

שימו לב שהמודעות למוות עושה אותו מרוחק רגשית ותאב בשקט, והיא גם זו שעושה את החלטותיו לסופיות, כלומר היא שעומדת גם ביסוד ההחלטות הבלתי כפיפות.

אם כך, אלה אינם שלושה מרכיבים בלתי תלויים, כי המודעות למוות נמצאת במהותו של כל אחד מהשניים הנותרים.

ההכרה בסופיותם של החיים והיותם קצרים מאד היא אחת מהתובנות היסודיות ביותר בתפישה הטולטקית. 

המוות הוא היועץ והידיד האמיתי של הלוחם, כפי שנאמר לעיל.

הצעתי בעבר את הפרשנות שהמחשבה אודות נצחיותנו נמצאת בתשתית ההתקן הזר, על כן החזקה במחשבה אודות אירעיות הקיום מוציאה אותנו מתחום שליטתו של ההתקן הזר.

הצעתי בזמנו גם שהמחשבה אודות נצחיותנו היא נכונה במובן הבא: אנו חושבים את מחשבות הטפיל ומחשבה זו אכן נכונה .... לגביו !!! 

המודעות למוות הנמצאת בתשתית השניים האחרים מזכירה לי אמירה מעניינת ב"צדו הפעיל של האינסוף":

אם אין לך דבר למות למענו, אין לך גם דבר לחיות למענו, השניים הולכים יד ביד כשהמוות אוחז במושכות. (ראו בפרק "הקפיצה אל התהום")

אני לא סגור על כך שמדובר באותה טענה, אבל לדעתי יש קירבה בין שתי הטענות:

בשתי הטענות נמצא המוות  ביסודם של שני דברים שנראים כהפוכים זה לזה.

הריחוק וההחלטות הנחושות נראות כסוג של הפכים מהבחינה הבאה: הריחוק מבקש להתרחק, לא לרצות דבר לכאורה, וההחלטות מבקשות להגשים משהו, כלומר יש בהן רצייה. כך גם בצמד שב"צדו הפעיל": משהו למות למענו הוא שלילה ומשהו לחיות למענו הוא חיוב.

לא התעמקתי בנושא יותר מדי וייתכן שאני טועה בראיית קשר בין שתי הטענות.
שטחתי את הרעיון כחומר למחשבה בלבד.

*******

המתנה נחשבת בתרבות שלנו לרעה חולה. מבחינת החברה כל המתנה היא בזבוז זמן ויש להשתדל שלא להגיע למצבים כאלה.

גם מבחינת החוגים הרוחניים הנפוצים הדבר לא נכון, כי אז אתה לכאורה נמצא בעתיד (שהוא יציר מחשבה) ולא ברגע הזה.

מהי תשובת הטולטקים לכך?

לא מצאתי אף טולטק בסביבה כדי לשאול אותו, אז אומַר את דעתי:

ההמתנה היא לא למשהו בעתיד. ההמתנה היא עירנות מוגברת לרגע הזה בחיפוש אחר סימנים להופעת הרצון (התגלות הרוח). ברמה המחשבתית זה יקרה בעתיד, אבל המשמעות המעשית נוגעת לרגע הזה. 

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

30.6.17

עוד סרטון בנושא החיפוש אחר הר סיני. 
הפעם, הטענה היא שזהו "ג'בל השם אל טאריף" בסיני.

הבאתי לא מזמן טענות של רון וויאט ואחרים לגבי ג'בל לוז בערב הסעודית, ובנוסף צילומים מההר המוקף גדר ונשמר על ידי הצבא הסעודי.

אני לא זוכר אם סיפרתי כאן, אבל התגלגל לספרייתי ספר מרשים בעיצובו ובהשקעתו בשם "זה סיני!" מאת אביגדור שחן. המחבר טוען שמסע בני ישראל במדבר היה בעצם בכל צפון אפריקה ושם גם נמצא הר סיני. הספר כולל תיאורים וצילומים מהמסעות הרבים שהוא ערך באיזור זה, ואת העדויות והנימוקים המבססים את טענתו.

מתוך ספרו, מפת מסעי בני ישראל במדבר.

ישנו סיפור היסטורי מעניין על יהודי עשיר בסוף המאה ה-19 שהשקיע כסף רב כדי להביא חלוצים יהודים להתיישב בצפון ערב הסעודית, בארץ מדיַן המקראית. מניעיו לוטים בערפל. אין הרבה מידע על הסיפור הזה. הנה פוסט, אחד הבודדים, שעוסקים בסיפור זה.
אני נוטה לחשוב שסיפור זה קשור לשאלת מקורות בני ישראל ונדודיהם.

אופציה נוספת: הר כרכום שבנגב.

וישנו כמובן את  סנטה קטרינה בסיני.
==================
30.6.17
האם יש הסבר לרעיון "הגאוני" לקחת את הר כרכם, שעליו ישנן כל כך הרבה עדויות ארכיאולוגיות ולהכניס אותו לתוך שטח אש של הצבא?
מעניין שגם ההר בערב הסעודית וגם הר טריף בסיני כלולים בשטח צבאי. שם בכלל לא מרשים לטפס על ההרים.

לא זכרתי, ואולי זוהי רק פרשנות, שהסנה הבוער, ההתגלות בניקרת הצור וההתגלות בזמן טקס עגל הזהב (מתן תורה) אירעו כולם על אותו הר.
הרעיון שזהו אותו הר, ואם זה  נכון אז הוא אכן ראוי לתואר "הר האלוהים", מזכיר לי את............. "גבעת השושלת" הטולטקית, עליה אמור קסטנדה לרכוש נתחים חדשים של ידע ושם לאגור אותם (הם, לדעתי, הליבות המופשטות של הכישוף). ואיזה שם מתאים יותר לקבלת ידע מאשר "מתן תורה"?
אז מי אמר שהעיסוק בהר סיני אינו מוביל לתובנות טולטקיות (וליהפך)?
מי יודע, אולי הר סיני הוא גבעת השושלת של משה.

הערה: "גבעת השושלת" הוא שם שאני הענקתי לאותה גבעה המוזכרת ב"מסע לאיכטלאן", כלומר זהו שם הצופן בחובו פרשנות.
==================
30.6.17
עוד סרטון נחמד על תופעת זוהר מעניינת מעל פסגת הר כרכום.

==================
30.6.17
מוסיקה יפה להר סיני
הר סיני - שיבי קלר

==================
2.7.17
מי שסיים לחשוב על הקשר בין תהליך אבדן הצורה האנושית ותהליך הופעת הרצון, הנה עוד חומר למחשבה.

הנשר מעניק מודעות לכל היצורים באמצעות צרורות (אלומות) של האצלות משלושה סוגים, המופיעים לרואה כצבעים. אחד מהסוגים הוא בעל צבע ענברי, זהו סוג המודעות שיש לבני האדם וליצורים נוספים.
(מופיע ב"האש שבפנים", כמובן. האש שבפנים היא הישרה מלאה של ההאצלות הענבריות. אז נמצאת נקודת המאסף כולה בתחומי האצלות אלה. זוהי פרשנות שאני מציע.)

בתמונה: עורקי זהב בסלע.
האם הם עשויים לשמש סמל לרעיון הנ"ל, ויותר חשוב: האם הם יותר מסמל? (כלומר התגלמות הדבר עצמו)
==================
3.7.17
פינת הספרות
סיימתי לקרוא את "אהבתה של גברת רוטשילד" מאת שרה אהרוני.
הוא לא היה אצלי בתוכנית, אבל הצצתי ונפגעתי.
הספר מספר את סיפורה של גוּטְל שנישאה למאיר רוטשילד, בחור יתום שהקים (לאחר מכן) את אימפריית רוטשילד מאפס.
נהניתי מאד.
הספר מבוסס על יומניה של גוטל. 
התנאים הקשים והצפיפות בגטו היהודי של פרנקפורט במאה ה-18 , ההתנכלויות, הגזרות, ההשפלות .... הם במימדים שאינם נתפסים.

אין בספר המחשה בולטת לתובנה טולטקית כלשהי, אז רק אומר שהקשיים האלה מזכירים לי אמירה של קסטנדה בספר של ארמנדו, שהמכשפים הקדומים חיו בתקופה כה קשה שאנו לא היינו מסוגלים לשרוד בה. האמירה איננה זוכה להבהרות ואנו נותרים עם ספקולציות בלתי משביעות (עידן הקרח? דינוזאורים? התקופה שבה התהלכו הטפילים גלויים בעולם (דבר שהוזכר בספר של ארמנדו, כמדומני)? ?????

אם לקשור את הדברים לנושא הקודם של הזהב:
הרוטשילדים עסקו כמובן בבנקאות וכסף.
הצעתי בעבר את הרעיון שהכסף הוא אנרגיה לא-אורגנית, והרעיון לבסס את ערך הכסף על הזהב עשוי להיות מהלך מבריק של הלא-אורגנים. 
באופן מפתיע, היה זה כנראה אייזק ניוטון שהציע זאת.
אם אכן יש קשר בין הרוח לזהב, זה מתאים מאד לפרוגרמה הלא-אורגנית להרחיק אותנו מכל דבר הקשור לרוח, ועל ידי כך לחירות. להביט על הזהב ולראות את שוויו הכספי, ולהטות אליו את השאיפות הלא-אורגניות שלנו להתעשרות, החמדנות, (הבהלה לזהב) וכו... הוא מהלך מתוחכם המתאים לטפילים, לדעתי.
=================
3.7.17
נדל"ן הוא, לדעתי, מהלך הדומה לביסוס הכסף (money) על הזהב, מהלך מאותו בית יוצר.
נדל"ן גורם לאנשים להביט על האדמה (הישות המודעת, אם כל חי, אהבת הלוחם, "צורו וגואלו"...) בעיניים סומאות מכסף.
=================

הלוחם יודע שהוא ממתין, ולְמַה הוא ממתין

Gregg Karukas - Blue Touch

*****

בפוסט הקודם טענתי שעבודת הסיכום יוצרת ריחוק מילדותנו, ובעצם מכל עברנו. היא מסלקת את ההזדהות שלנו עם "גיבור" הסיפור. בדומה לסרט, כל עוד אנו צופים בסרט (טוב), אנו אחד עם הגיבור, חווים את המחשבות, ההרגשות והרגשות שלו. הטולטקים מציעים להתעורר לעובדה שאינך הגיבור של סרט חייך בעיצומו של הסרט, ולא בסופו.

אם להמשיך את האנלוגיה: להתעורר כדי לעצור את דליפת האנרגיה האמוציונלית ולאסוף את זו שכבר דלפה בגלל ההזדהות.

בפרק 9 של "מציאות נפרדת" ישנה דוגמה לאירוע בילדותו של קסטנדה, בו הוא גרם לשבר בידו של ילד חלש מתוך התנהגות בריונית. האירוע זעזע אותו כילד (בן שמונה) והוא נדר שאם הילד יחלים, הוא יוותר על נצחונותיו, כלומר על שאיפתו להביס את כל יריביו הרבים. (עמוד 129)

האירוע הזה הוא פצע פתוח גם עשרות שנים אחר כך. הוא כמובן מודחק היטב מהמודעות. זהו אירוע כה חי עד כדי כך שדון חואן "הרואה" אותו מדבר עליו בזמן הווה.

האירוע זוכה להתעסקות בו בשל היותו חסם לראייה עבור קסטנדה, כלומר יתד המקבעת אותו בעולם המוכר.

הבשורה הרעה, עבור כולנו, היא שלא ניתן לבטל את ההבטחה ההיא על ידי מילים. 

                                                                                                ("מציאות נפרדת" עמודים 129, 130)

הערה לשונית

נראה לי ש"אם לא אכפת לך" הוא טעות בתרגום, ואולי אפילו טעות במקור; אבל מסוג הטעויות שרק מתרגם הרואה את כל הספרות יכול שלא ליפול בה, ולכן אין לבוא אל המתרגם בטענות במקרה זה.

הביטוי שם הוא: mind you. 

ניתן אכן לתרגם זאת כפי שתורגם, אבל דון חואן מעולם לא התבטא בצורה מזלזלת כזו. הוא אמנם זלזל רבות, אבל לא כך.

הכוונה, לדעתי, היא לעורר את תשומת לבו של קסטנדה לחשיבות האמירה: שים לב! , ואכן מדובר שם באמירה חשובה ביותר.

העליתי את האפשרות שייתכן ויש כאן אפילו פספוס במקור, וקסטנדה היה צריך אולי לכתוב משהו שמשמעותו המעשית דומה, אבל משמעותו המילולית שונה:

if you don't mind. כלומר: העוצמה שלנו היא when we don't mind, כשאיננו מנוהלים על ידי המיינד, הוא ההתקן הזר. 

מעניין ש-mind פירושו גם אכפתיות, חשוב לנו, אנו רוצים, שמצבים בעולם יהיו מסויימים ולא אחרים; ההיפך מאדישות. 

אם כן, העוצמה היחידה שלנו היא ...... להשתחרר משליטת הדעת הטפילית, המיינד.

המיינד וההשתחררות ממנו מופיעים כאן בשני הקשרים:

- באמירה שכאב וסבל הם "רק" מחשבות. כלומר, המיינד הוא שהופך את ההרגשה שבהן למושג מחשבתי שבו כבר כלול ה"אני" החווה אותם, האני הסובל.

- באמירה שצריך לצמצם את רציותינו בעולם לאפס, כלומר להיות לא אכפתיים, don't mind.

לְמַה ממתין הלוחם?

התשובה נמצאת בפרק הבא, פרק 10.

הלוחם ממתין להופעת הרצון.

רצון, כוונה ורוח הם מושגים קרובים, ונעמוד על הדקויות שביניהם בהזדמנות אחרת.

לא לרצות דבר בעולם שונה מלרצות בחוסר שלו, כלומר, להיות נזיר, או להתנזר מדברים. זה חמור עוד יותר מסתם לרצות כי אז אתה מתמכר לזהות החדשה שלך, הנזיר, וזה מלווה בתחושה שאתה עושה משהו חשוב.

ובנוסח של דון חואן:

"מניעה מעצמך היא התפנקות" (עמוד 134) 

"ההתפנקות של מניעה עצמית היא בהחלט הגרועה שבכולן. היא מאלצת אותנו להאמין שאנו עושים דברים גדולים, כשלמעשה אנו בסך הכל קבועים בתוך עצמנו." (עמוד 134)

נושא הרְצִיוֹת עלה בעבר באחד הפוסטים שלי.

דובר שם על השירה, שממנה נוטל דון חואן את ההשתוקקות, או הכיסופים, במופשט מהתכנים הארציים שלהם, ומשתמש בהם ככוח דחף כדי לשגר את עצמו אל מעבר לעולם המוכר.

צמצום הרציות לאפס מופיע בפרק 10 באופן לא מפורש בתוך המושג ריחוק (detachment), אי הצמדות.

 ריחוק הוא אחד משלושת המרכיבים היסודיים באסטרטגית החיים של הלוחם, הכוללת את:

המודעות למוות, התנתקות (ריחוק), עוצמת החלטותיו (כוונה בלתי כפיפה) (עמוד 138)

הייתי אומר שההמתנה של הלוחם להופעת הרצון היא אקט של שלילה: ניתוק רצונותיו מכל דבר בעולם: (לא רוצה דבר), ואילו המתנה להופעת הרצון, שהוא אינו חלק מהעולם, היא החיוב, אליו הוא ירתום את רציותיו.

אז איך מבטלים הבטחה קדומה שקיבלנו בילדותנו?

מצמצמים את רציותינו לאפס ובמקביל את התוויות המושגיות של המיינד (קרבן הוא מחשבה), וממתינים לרצון; כלומר מתנתקים מהמיינד וממתינים להופעת הנפש האמיתית (שהיא חלק מהרוח). אז נוכל להשיל מעלינו את הזהות השקרית. 

הבטחות הילדות (ונדרים בכלל) חסרות כל כוח (מקבע) מבחינת הנפש האמיתית. 

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

23.6.17
הרצון הוא מושג שאינו קל להבנה.
[דון חואן:] "המיטיב שלי אמר לי שלוחם יודע שהוא ממתין ויודע למה הוא ממתין. במקרה שלך, אתה יודע שאתה ממתין. היית כאן עמי במשך שנים, ובכל זאת אינך יודע למה אתה ממתין. לאדם הממוצע זה קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי, לדעת למה הוא ממתין. מכל מקום, ללוחם אין בעיות; הוא יודע שהוא ממתין לרצון שלו." ("מציאות נפרדת" עמוד 133)
הספרים הראשונים של קסטנדה מסודרים בסדר כרונולוגי, אם כי לא רציף, והם כוללים את התאריכים שבהם אירעו או נאמרו הדברים. קסטנדה נמצא בשלב זה כבר אחרי 9 שנים של חניכה, והוא עדיין לא יודע למה הוא ממתין, ומהו הרצון.

 האם עלינו להבין מפסקה זו שגם האדם הממוצע ממתין, מבלי לדעת למה הוא ממתין?
לא בטוח. נראה לי שקסטנדה קרוב עדיין לאדם הממוצע, כי חלק נכבד מהחניכה שלו אירע בצד שמאל, החסום עדיין לגישה עבורו. על כן הוא יודע שהוא ממתין, כי ההמתנה היא בת לוויה של החניכה, והוא אינו יודע לְמַה, כי בתודעת ימין שלו הוא קרוב לאדם הממוצע.
זו פרשנותי.
==============
23.6.17
קצת נופי סלעים.
את שתי התמונות הבאות צילמתי במקום שעל פי מפה (לא מפת אוצר, לצערי) המקום מסומן כ"חורבת כנסיה". המקום אינו קל לגישה, אבל בשביל מעט שאריות של קדושה מה לא עושים. 
קשה לי להאמין שהיה זה אי פעם מבנה.

סלעים מעניינים אחרים, לא רחוק משם, אבל לא קשורים לאתר הקודם.

==============

24.6.17
דיברנו כאן על צמצום הרציות שלנו בעולם המוכר לאפס והמתנה לרצון.
טענתי שרצון, כוונה ורוח הם מושגים קרובים מאד.
כהמחשה לכך רציתי להביא פסקה מ"כוח השקט", אבל..... מתברר שהיא לא מופיעה במהדורה העברית של הספר.
במקרה זה, חוסר הפיסקה הוא בולט מאד כי לפתע דון חואן מדבר על תהליך טיהור מבלי שהוזכר קודם לכן תהליך כזה.
נזכרתי שבאחד הפוסטים בעבר כבר הצבעתי על היעדרותה של הפיסקה הזו ואף הבאתי אותה. אתרגם אותה מחדש כאן.
הפיסקה החסרה מסומנת באדום:
הוא אמר שיש ביקום כוח שאין לא שיעור, שלא ניתן לתארו, הקרוי בפי המכשפים "כוונה", וכי כל דבר הקיים ביקום מקושר אל כוח זה באמצעות חולית חיבור. מכשפים , או לוחמים, כפי שהוא כינה אותם, עניינם הוא בדיון אודות חולית חיבור זו, בהבנתה ובשימוש בה. 
עניינם הוא במיוחד בניקויה מההשפעות המרדימות שמקורן בעיסוקים (והדאגות) של חייהם היומיומיים. ניתן להגדיר את הכישוף, ברמה זו,  כניקויה של חולית החיבור שיש ליחיד עם הכוונה. ("כוח השקט" עמוד 11)

כלומר, טירדות היומיום (שבבסיסן נמצאות כמובן רציותינו) הן שמזהמות את חולית החיבור  אל הכוונה (הרצון). 
=====================
24.6.17
עוד מילה על ההתנזרות כטעות. הבאתי לעיל ציטוט שבו דון חואן טוען זאת.
לצמצם את רציותינו איננה מושגת על ידי התנזרות מהן, כי היעד הוא להגיע למצב שבו לא הדבר ולא היעדרו הם בגדר מושא השתוקקות. שני המצבים הם חלק מהעולם המוּכַּר ולכן מבחינת יעד זה אין האחד עדיף על השני. 
או קיי, זהו היעד. איך משיגים זאת?
הדרך היא האסטרטגיה המשולשת שהזכרתי לעיל בסוף הפוסט, באדום.

נושא ההתנזרות מזכיר לי את אושו, שטען כמדומני בספרו המצוין "טנטרה" שהנזירים המתנזרים ממין הולכים בדרך לא נכונה. מחשבותיהם מלאות מין. מה שצריך זה לעבור דרך המין אל מעבר לו, ולא על ידי עקיפתו (התנזרות ממנו), אם אני זוכר נכון. שנים רבות מאד שלא קראתי את הספר, ולא נראה שבשנים הקרובות אעשה זאת שוב.
אם אינני טועה בזכרוני או בפרשנותי אותו, הוא מציע לגבי כל דבר, כולל מין, לחוות את הדבר במלואו ואז להשתחרר ממנו. כשהתחלתי לכתוב את הדברים חשבתי שהוא אמר שצריך לחוות מתוך ריחוק ואז להשתחרר, אבל ייתכן ואני מעניק לו יותר מדי קרדיט 😊
=====================
25/6/17
בעוונותיי, אני מביא מדי פעם צילומים של סלעים.
אז איך זה שאני לא מזכיר את הנושא: "התבוננות בסלעים".
הקטע הבא לקוח מתוך "הטבעת השניה של העוצמה". הדוברת היא לה-גורדה, שכבר הבאתי בעבר את נימוקיי לכך שהיא לדעתי אישה-נגואל.

                                                  ("הטבעת השניה של העוצמה" עמודים 220,221)

וכדי שלא נדבר באוויר

ההתבוננות היא אמצעי ללכידת תשומת הלב השנייה (הקשב השני). 
ההתבוננות מביאה להשתקת המחשבות. אז מצטמקת תשומת הלב של הטונל ותשומת הלב השנייה נלכדת (hooks) בעלים היבשים (המשמשים בדרך כלל מושא ראשוני להתבוננות). רגע ההילכדות של תשומת הלב השנייה במשהו נקרא "עצירת העולם". (שם, עמודים 218 , 219)
=====================
27.6.17
ריח הסלעים המופיע בקשב השני, בחלימה.
ככל שאני זוכר, במסורת היהודית נטען שחוש הריח הוא חוש שלא נפגע כתוצאה מהגירוש מגן עדן, ובאינטרפרטציה טולטקית שאני מציע: 
חוש הריח הוא צורת תפיסה שאיננה מתווכת על ידי המיינד הטפילי, כלומר הוא הישרה "נקייה" של ההאצלות הנשר, נתיב ישיר אל העולם, נתיב שאינו כלוא בבועה הטפילית העוטפת אותנו.
על כן, זה לא מקרה בעיניי שחוש הריח נדחק לשוליים בעולמנו התרבותי (המוכתב על ידי הטפילים), וזה נורמטיבי לגמרי להטעות ולשבש את החוש הזה באמצעות דיאודורנטים למיניהם.
זוהי רק הצעה פרשנית.

אבל הקטע הזה מפי לה גורדה עומד לכאורה בסתירה למה שהרגע טענתי:
אם חוש הריח אינו מושפע מהמיינד הטפילי, מדוע הוא כה עשיר במצב חלימה? מדוע ריח הסלעים מופיע לכאורה רק בחלימה? 

הצלה לתזה הפרשנית יכולה לבוא מהכיוון הבא:
חוש הריח רק מועצם בחלימה. השתקת הרעש הטפילי מאפשרת לו להתעצם בתודעתנו. 
אז אולי לא צריך למהר ולהשליך את ההצעה הפרשנית.
אני לא ממהר בעניין זה. :)
=====================
27.6.17
שתי חידות
1. קראנו שהלוחם נדרש להשתחרר מהרציות שיש לו מהעולם, ליצור ריחוק כלפי העולם.
אז מה פירוש תאווה שותקנית (silent lust) לחיים ולכל דברי-החיים (for life and for all things of life) שאותה הוא מטפח? הדבר נאמר בקטע הבא:

רק רעיון המוות עושה את האדם מנותק דיו, עד שאינו מסוגל למכר עצמו לשום דבר (abandon); עד שאינו יכול לשלול מעצמו שום דבר. אדם כזה, בכל אופן, אינו כַּמֵה, שכן יש בו תאווה שותקנית לחיים ולכל דברי החיים. הוא יודע שמותו מתגנב אליו ולא יניח לו זמן להיצמד לשום דבר, לכן הוא מנסה - בלי לכמוה - את הכל מכל דבר.
                                ("מציאות נפרדת" עמוד 138)

2. התסמינים של הופעת הרצון מתוארים על ידי דון חואן בעמוד 139. 
האם הם דומים לסימנים של אבדן הצורה האנושית המתוארים פעמיים: בחוויתה של לה גורדה ובחוויה של קסטנדה? 
שניהם כמדומני בחלק הראשון של מתנת הנשר. 
=====================
28.6.17
קטע משעשע מפי חיים שפירא.
הבאתי לאחרונה ציטוט מתוך אחד מספריו, קטע שבו וודי אלן מספר על זיכרון ילדות נפלא ובסופו מתברר שזו בעצם לא הילדות שלו.
מעניין שהקטע הבא לקוח, כפי הנראה, מספר בשם "זיכרון ילדות יפה במיוחד".
ואני מהמר שהקטע של וודי אלן מוחזר בו שוב.

אני משער שהסיבה לכך היא זו:
שכל אינו משהו מוגדר בשפה המדוברת. ככל שמדובר בכשריו של השכל: זיכרון, יכולת הסקת מסקנות, עירנות (תשומת לב), גמישות בהסטת תשומת הלב.... אנשים "יתלוננו", כלומר יודו שהיו שמחים לקבל ביצועים טובים יותר.
אבל המושג נתפס כמכיל את המודעות, ובעיקר את המודעות העצמית, ועל כן הוא נתפס כזהה עם מי שאני. על כן, להחליף את השכל שקול לוויתור על עצמי.
=====================
28.6.17
תשובתי לחידה הראשונה:
על רקע השאיפה של הלוחם לוותר על רציותיו מהעולם הזה, מהי אותה תאווה שותקנית שהלוחם מטפח?

הצעתי בעבר, בהקשר לשירה, שהלוחם נוטל מהשיר את הכיסופים, ההשתוקקות, אבל מפשיט אותם מהתכנים הספציפיים. לדוגמה, הוא לוקח את הגעגועים לנערה ושמה רותי המצפה באיזשהם חופים רחוקים, ומפשיט אותם מרותי. הוא נשאר עם השתוקקות בלבד, ללא תוכן. את מקום התוכן הוא שואף למלא במשהו שאינו שייך לעולם הזה, ולכן לא ניתן לדבר עליו.
זוהי לדעתי הכוונה בתאווה שותקנית (silent lust).


אנו זוכרים שהלוחם מעניק לנשר את המודעות ומשאיר לעצמו את החיים. זו לדעתי אותה אמירה:
הלוחם משתחרר מהמודעות של סיפור חייו, ומשאיר לעצמו את החיים ומודעות חסרת תוכן, הפנויה להשיג לעצמה כל תוכן שהוא. בשתי האמירות ישנה תאווה לחיים באופן כללי ולא למשהו קונקרטי:
"יש בו תאווה שותקנית לחיים ולכל דברי החיים."

נ.ב. ראוי להדגיש אמירה בדבריו של דון חואן:
ויתור על רציותיך מהעולם מוביל לכך שכל דבר טוב שקורה לך הוא בגדר מתנה!!!
=====================
28.6.17
האם זה בכלל אפשרי להשתוקק מבלי לדעת למה?
אני חושב שנתקלנו בזה אצלנו או אצל אחרים: ההרגשה שמשהו חסר לך (אתה משתוקק למלא את החוסר) ואינך יודע מהו הדבר החסר.
נתקלנו לא מזמן במפגשי קסטנדה עם מסקליטו. קסטנדה ניצל את המפגש עם מסקליטו כדי לשאול אותו על כך. הייתה לו תחושה של חוסר, מבלי שהוא ידע מה חסר לו.
הצעתי להבין את החזיונות שהציג בפניו מסקליטו כתשובה לשאלה זו:
1. הייתה חסרה לו סגירת מעגל עם אביו. דברים שלא הספיק לומר לאביו.
2. פגיעת שלושת הניצוצות בגופו = ההתמזגות עם שלושת הלוחמים והגעה לשלמותו.
=====================
28.6.17
דוּבַּר כאן על להפשיט את הרציות מתוכנן הקונקרטי.
הפשטה נוספת המרומזת בקטע המובא בפוסט היא: הפשטת התנסויותינו מהאני, או במילים אחרות: סילוק ההזדהות איתם, כלומר יצירת ריחוק מהם.
לשנוא, להיות עני, להשתוקק, להיות רעב, להרגיש כאב... כל אלה הן מחשבות. 
דון חואן מוציא את האני מ"אני רעב", ומ"כואב לי", ואז נשארות רק התחושות עצמן, שאפשר לדעתי להמשיך ולכנותן רעב וכאב, בכדי שלא להמציא מונחים חדשים, ולדעתי ניתן גם לומר אני מתנסה בכאב ומתנסה ברעב, אבל לא "אני רעב", ולא "אני כואב". 
אחרת המחיר הוא אדיר: "כוחות הרעב וכוחות הכאב יהרסו אותך".

אקהארט טולה מציג עמדה דומה מאד בהרצאה הבאה. 
כמו רוב הרצאותיו, היא מאד בהירה וניתן למצוא בהן המחשות נוספות לאלה המופיעות בספרות הטולטקית.
אם לתרום ידע טולטקי לדבריו, המחשבות המופיעות במצב של נוכחות מקורן בנפש האמיתית. 
מי שזמנו אינו בידו יכול להתחיל בדקה ה-8:30. אבל הווידאו כולו מומלץ מאד.

=====================
29.6.17
שתי הערות, על מנת לדייק את האמירה האחרונה שלי:
המחשבות המופיעות במצב של נוכחות יכולות להיות משני המקורות, אבל המקור הרגיל מזוהה ככזה, בין היתר כי הוא עקבי ומשתלב עם הידע הרגיל שלך. 

"נוכחות" היא כנראה טרמינולוגיה אחרת למונח "דממה" הטולטקי.
להבנתי, זה לא בהכרח מצב של חוסר מחשבות, אלא לעתים מצב שבו אתה מרוחק מהן, כבר אינך צייתן אוטומטי לפקודותיהן (כי הן הרי מחשבות "שלך"), אלא הן קרובות יותר לדיבור זר הנשמע בסביבתך. 

הערה שנייה: אני משתמש במונח "נפש אמיתית" רק בגלל שזהו התרגום ב"צדו הפעיל של האינסוף". הנוסח המדויק צריך להיות המיינד האמיתי, לעומת המיינד הזר. הדיוק הזה דווקא חשוב כי אני סבור שיש בו אמירה משנית חשובה, קרי:
המיינד האמיתי דומה למיינד הזר גם במובן הטולטקי (לא על פי משמעות המושג "מיינד" השגור בפי כל) שהוא חלק מרשת גדולה מאד. כלומר המיינד האמיתי הוא חלק מרשת אחרת, הרוח.
=====================
30.6.17
תמיכה לטענה שהמיינד האמיתי שייך לרשת אחרת ניתן למצוא לדעתי בטענה של דון חואן בסוף "מסע לאיכטלאן", שכדי להגיע לראייה צריך להכיר עולם נוסף לעולם הרגיל, והעולם הנוסף היחיד שהוא מכיר הוא עולם המכשפים. 
בעולם המכשפים קויוטה עשוי לדבר, בדיוק כמו הקויוטה שדיבר עם קסטנדה לפני שהוא ראה את "קווי העולם", כלומר את האצלות הנשר.

העולם המוכר הוא צירוף מוסכם של האצלות, אחרת לא היינו נמצאים כולנו באותו עולם. אחינו בני האדם המכשפים השחורים (ובעיקר הורינו) הביאו אותנו להישיר את העולם המוסכם הזה. באותו אופן צריך להכיר את המוסכמה שעומדת ביסוד עולם המכשפים כדי להצטרף אליו, אל הרשת המקיימת אותו.
=====================

של מי הילדוּת הזו

Gregg Karukas - Rio Drive

******

אתנחתא קצרה מהעיסוק ב"משנתו של דון חואן".

סיפור קצר של וודי אלן על ילדותו ועל האספקט הטולטקי שבו.

את הקטע צילמתי מתוך ספרו של חיים שפירא: "על הדברים החשובים באמת".

על פי הטולטקים: אין ילדות שהיא באמת שלנו. 

עבודת הסיכום מסלקת את תחושת ה"שלי" מסיפור ילדותי, את ההזדהות. 

זוהי הזדמנות לעשות שימוש באמירה של הטולטקים, שהמציאות היא חלום. 

סיפור חיינו (הכולל את ילדותנו) הוא חלום. ברגיל איננו נצמדים ואיננו מזהים את עצמנו עם חלום כלשהו, על כן אין הצדקה להיצמד לסיפור חיינו. הוא לא יותר מציאותי מכל חלום אחר.

אפשר להזכיר כאן את השיר של חוּאַן רַמון חִימֶנֶז המובא ב"כוח השקט":

קסטנדה אינו מביא אותו במלואו, ואני מביא רק חלק ממה שהביא קסטנדה. באחד הפוסטים בעבר (בקפה דה מרקר) תרגמתי את השיר במלואו (לא רק את מה שקסטנדה הביא).

האם אני הוא זה המהלך הלילה בחדרי או שמא זהו הקבצן אשר שוטט בחצרי ברדת הליל?

אני מביט סביבי ורואה שהכול כפי שהיה ועם זאת איננו כפי שהיה.

האם החלון היה פתוח?

האם לא נרדמתי כבר? 

[...]

האם לקול הזה המהדהד בתוכי

יש את הקצב של הקול שהיה לי?

והאם אני הוא עצמי או הקבצן ששוטט בחצרי ברדת הליל?

[...]

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

20.6.17

LINDSEY WEBSTER ✦ Where Do You Want to Go?

התשובה שלי:

טוּלַה !

=========== 

21.6.17

מאז ההרצאה של נסים ארמיין אני מוצא עניין רב בסיפור ארון הברית המופיע בתנ"ך. 
הצעתי בעבר כמה קווי דמיון בין תופעות בסביבת הארון ותופעות במקומות של עוצמה המתוארות בספרי קסטנדה.
מה אני רוצה להגיד (להגנתי)?
שההתעניינות בנושא זה איזה איננה תלושה מההתעניינות בעולם הטולטקי.

הבאתי כמה סרטונים על אנשים שערכו חיפושים וחקירות, אבל מעניין שאף אחד מהם לא מזכיר אמריקאי בשם רון וויאט, נוצרי אוונגליסט, הרפתקן וארכיאולוג חובב, שהממסד המדעי אינו מכיר בתגליותיו.

רון מצא לטענתו, בין היתר, שרידים מתיבת נוח. בניו מצאו גלגל מרכבה מצרית קדום במקום שבו הוא חשב שאירעה חציית ים סוף על ידי בני ישראל, כלומר, במפרץ עקבה, בדרום סיני. את הר סיני הוא מזהה כג'בל אל לוּז (הר השקד), Jabal al-Lawz, בצפון ערב הסעודית, לא רחוק מהגבול הירדני.
כלומר באיזור אֶדוֹם ומדיין של העת העתיקה. 

מעניין שההר הזה מוקף כולו בתחתיתו בגדר גבוהה ומשמרות חמושים מפטרלים סביבו. על גבי הגדרות ישנו שלט כאילו מדובר באיזור חפירות ארכיאולוגיות, אבל לא מתבצעות שם כאלה.
הדיעה הרווחת היא שהשלטון הסעודי אינו מעוניין בשום תגלית שתתמוך בסיפור המקראי ובכך תיגרם פגיעה באמונה המוסלמית.

יש באינטרנט כמה סרטונים, תמונות ועדויות של אנשים שחדרו לשם והוא נראה הר מסקרן מאד (שרידים קדומים, פסגה שרופה ועוד).
רון ושני בניו נכנסו לתוך ערב הסעודית משטח ירדן בחשאיות כדי להגיע אל ההר. הם נתפסו עוד לפני שהצליחו לטפס עליו, ו"בילו" 75 ימים בכלא הסעודי ועוד כמה ימים אחר כך בכלא הירדני.

יש כמה סרטונים של רון באינטרנט. לי היה קשה להבין את המילים הבלועות שלו. בסרטון הבא הוא נשמע יחסית ברור, ומה שחשוב הוא שיש בו קטע שכמעט ואינו מוזכר בסרטונים, בו הוא מספר את שקרה לאחר שהגיע בחפירה מאומצת ודרך מעברים צרים ביותר לאותו חדר תת קרקעי עמוק באדמה, החלל שבו הוא מצא את ארון הברית. 

למחרת היום שבו הוא מצא את החלל, הוא חזר למקום, ומצא שם ארבעה אנשים שטענו שהם מלאכים השומרים על ארון הברית מאז ומעולם. הם הורו לו לקחת דגימה מכתם הדם שהיה על הארון. זהו דמו של ישו שטפטף מהצלב דרך סדק בקרקע עד לארון, כפי שנובא שיקרה, כנראה. 
את הדם הוא מסר למעבדה והתוצאות מפתיעות.

סיפור מציאת הארון עשיר באנקדוטות הנראות חזיוניות, כגון זו. הוא מתחיל בכך שהוא הלך בסביבת קבר צדקיהו עם ארכיאולוג ישראלי, כמדומני, ולפתע התרוממה ידו השמאלית (כמדומני) והצביעה מעצמה על ערימת אשפה שהייתה שם, ופיו אמר, להפתעתו המוחלטת: "שם נמצא ארון הברית". 
הוא טען, כמדומני, שמחשבתו מעולם לא הייתה טרודה בארון הברית, לבטח לא באותו סיור.

הקטע הקצר שבו הוא מספר על פגישתו עם ארבעת האנשים (המלאכים) נמצא בערך בסביבות הדקה ה-24 ואילך.

============= 

22.6.17

הפוסט דיבר על הילדוּת. מתברר שבילדותנו אירעו אירועים שעיצבו את חיינו והם ממשיכים לנהל אותנו, לקבע אותנו למסלול מסוים, ויותר מכך: לקבע אותנו לעולם הזה.

בפוסט הבא אכתוב על אירוע כזה בחייו של קסטנדה הילד, בו הוא החליט החלטה גורלית, הראויה כנראה לתואר "נדר", שלא רק עיצבה את חייו, אלא אף מנעה ממנו "לראות", כלומר לחרוג מהתפישה החושית השגרתית של העולם. 

אני מתכוון לפרק 9 ב"מציאות נפרדת".

אנסה לגעת בו בנקודות הבאות: 

- אירוע זה בילדותו נראה כּחַסַם הדומה מאד ל"אירוע המלווה" המוזכר ב"צדו הפעיל של האינסוף".

האם יש יותר מאירוע מלווה אחד בחיינו?

- אתייחס למשפט "המיתי" המופיע בסוף הפרק:

"לוחם יודע שהוא ממתין, ולְמַה הוא ממתין" (עמוד 130).

=============

22.6.17

משפט חשוב נוסף מצטנע שם באותו עמוד (130):

"העוצמה לעשות זאת היא כל מה שיש לנו [...] כדי לעמוד נגד הכוחות של חיינו; בלי אותה עוצמה כמונו כפסולת, כאבק הנישא ברוח."
איננו רשאים שלא לדרוש בו. 

=============

ברוך מלמד תפילה

OUT OF THE DEPTHS:Vivien Samsing and Carl Erik
ממעמקים קראתיך

*******

שיירים מפוסט קודם:
לגבי החיזיון השני של מסקליטו, בו קסטנדה מפליג על פיסת אדמה קטנה על פני ים אפל, אשר הצעתי לגביו את ההשערה שזהו הים האפל של המודעות: כדאי לדעתי לקַשר את החוויה למה שנאמר בתחילת הפרק (פרק 4), למרות ששיחה זו נערכת חצי שנה לפני חיזיון השיט.

"האם אתה יכול לפחות לומר לי להיכן לוקח אותך מסקליטו?"
"אינני יכול לדבר על כך."
"כל מה שאני רוצה לדעת הוא, אם יש עולם אחר שאליו הוא לוקח אנשים."
"יש."
"האם אלו הם השמים?"
"הוא לוקח אותך דרך הרקיע."
"אני מתכוון, האם אלו השמים ששם אלוהים?"
"אתה מדבר כטיפש עכשיו. אינני יודע היכן אלוהים."
"האם מסקליטו הוא אלוהים - האלוהים האחד? או שהוא אחד האלים?"
"הוא פשוט מגן ומורה; הוא עוצמה."
"האם הוא עוצמה בתוכנו?"
"לא. למסקליטו אין קשר לנו. הוא מחוצה לנו."  (עמוד 73)

בחיזיון השלישי הוא יגיע להכרה ברורה שמסקליטו הוא ישות עצמאית שאיננה תלויה בנו.

אני חושב שחיזיון השיט ממחיש את הנאמר בשיחה הנ"ל: 
השיט מסתיים במקום שהוא מעין מכלאה המגודרת בשורות של סלעים עצומים. 
כלומר, זהו המקום המוגן שאליו מסקליטו לוקח.
המסע לשם עובר בים האפל של המודעות, המקיף אותנו כמו הרקיע. 
עדיין אין לי שמץ מושג מדוע העיניים של מסקליטו היו  אותם המים (או נראו כאותם מים).

*******

ולפוסט החדש.
החיזיון השלישי עם מסקליטו -החיזיון העשיר מכולם - מופיע בפרק 8.
דרך אגב, החזיונות אינם מרוכזים בפרקים כך שכל חזיונות מסקליטו מופיעים בפרקים סמוכים, אלא כל פרק עוסק באחד הצמחים וחזיונותיו (אם ישנן כאלה), והצמחים מתחלפים עם כל פרק: מסקליטו, עשב השטן, מסקליטו... לסירוגין. העשן הקטן זוכה כמדומני לפרק אחד בלבד.

מה שכיניתי "החיזיון השלישי" הוא בעצם החיזיון האחרון באוסף של כמה חזיונות. מדובר שם על טקס לעיסת פיאוטה הנפרש על פני ארבעה ימים רצופים.
על היום הקודם לאותו חיזיון מסופר:
במשך מושב זה לעסתי רק ניצן אחד [של פיאוטה] ולא הקשבתי לאף אחד מהשירים. גם לא שמתי לב לשום דבר שהתרחש. מהרגע הראשון היתה כל הוויתי מרוכזת לנקודה אחת. ידעתי שמשהו חשוב ביותר לאיכות-חיי חסר לי.
בעוד האנשים שרו, ביקשתי אני ממסקליטו בקול רם שילמדני שיר.
תחינתי התערבבה עם שירתם הרמה של הגברים. מיד שמעתי שיר באוזני.
פניתי לאחור, ישבתי כשגבי אל החבורה - והקשבתי. שמעתי את המילים והמנגינה שוב ושוב וחזרתי עליהם עד שלמדתי את כל השיר. היה זה שיר ארוך בספרדית. אחר כך שרתי אותו לחבורה פעמים אחדות. ומיד אחר כך הגיע לאוזני שיר חדש. עד הבוקר שרתי כבר את שני השירים פעמים אין ספור. הרגשתי שהתחדשתי, שהתחזקתי.
                                                        (עמודים 116, 117)

בחיזיון שלאחר מכן, התחושה שמשהו חסר בחייו תהיה אחת מהשאלות שהוא מפנה אל מסקליטו, וכפי הנראה מסקליטו משיב לו על כך, כדרכו, בדרך של חיזיון, ללא מילים. באחד הפוסטים תהיתי אם מה שחסר לו היתה הפרידה מאביו, דבר שהחיזיון איפשר לו לכאורה לעשות. 
הפרידה מאביו היא אולי גם סמל לפרידה מהחיים הרגילים. אביו הכניס אותו לעולם הזה ולימד אותו להתנהל בו, ועתה הוא צריך אב חדש שיכניס אותו לעולם  אחר וילמד אותו כיצד להתקיים בו. אביו היה האלוהים הקודם, עכשיו צריך אלוהים חדש, הוא מסקליטו. (אם יותר לי להפליג מעט).

לימוד השירים הוא ללא ספק חיזיון בפני עצמו, אם כי נוכחותו של מסקליטו לא נאמרת באופן מפורש, אבל הוא הרי הפנה את בקשתו למסקליטו, וכל הטקסים והשירה מופנים אל מסקליטו.
השירים שהוא למד משמשים אותו לזימון מסקליטו כבר במהלך החיזיון האחרון, שאירע פחות מיממה לאחר מכן.

מה מזכיר לכם לימוד השירים על ידי מסקליטו, שירים שנועדו בעצם לשמש לקריאה אל מסקליטו?


לי זה הזכיר את שירה היפה של לאה גולדברג. הדגשתי את המילים בתוך השיר כולו.

למדני אלוהי

מילים: לאה גולדברג

למדני אלוהי 

ברך והתפלל 

על סוד עלה קמל 

על נוגה פרי בשל 

על החירות הזאת 

לנשום, לחוש, לראות, 

לדעת, לייחל, להיכשל. 

למד את שפתותיי 

ברכה ושיר הלל 

בהתחדש זמנך 

עם בוקר ועם ליל 

בהתחדש זמנך 

עם בוקר ועם ליל 

לבל יהי יומי 

עליי כתמול שלשום 

לבל יהי עליי 

יומי הרגל 

יומי הרגל.

ובביצוע יפה.

הדמיון הוא שהאֵל (נניח לצורך העניין שמסקליטו הוא אל) מלמד שיר שמטרתו העיקרית היא לשמש אמצעי ליצירת קשר אתו. 
זהו שיר אישי. לכל אחד צריך שיהיה שיר משלו. זה כאילו שמסקליטו נותן לך את מספר הטלפון שלו כדי שתוכל להתקשר אליו. מישהו אחר לא יוכל לעשות שימוש במספר הזה.
אנו נפגוש את רעיון השירים האישיים המופנים אל ישויות, המועמדות לתואר "בעלי ברית", בספר "שבונו". אם ירצה מסקליטו, בקרוב 😊

ראוי לציין שבשיר של לאה גולדברג מטרת התפילה היא ברכה והלל (הכרת תודה), בשונה מהשירים לסקליטו.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

שעשועיו של מסקליטו

לפני הפגישות של קסטנדה עם מסקליטו, הקורים בעקבות לעיסת פטריות פיאוטה, עורך לו דון חואן את מבחן איתור הנקודה הטובה על הקרקע, ובמיוחד בחינת היכולת שלו להבחין בינה לבין הנקודה האויבת, שגם היא נמצאה בחצר (מרפסת) של דון חואן.
"רציתי לגלות אם רצונך מחושל במידה מספקת כדי לפגוש בו פנים אל פנים [אם יש לך מספיק backbone, כלומר עמוד שדרה או עמידות]. מסקליטו אינו משהו שאפשר להשתעשע בו ["Mescalito is not something to make fun of"]. עליך לשלוט במשאבים שלך."  
("משנתו של דון חואן" עמוד 31)

וראה זה פלא, הפגישה הראשונה של קסטנדה עם מסקליטו בדמות כלב היא עתירת שעשועים.
דון חואן חוזר על כך מספר פעמים שהוא מופתע מאד מכך שמסקליטו שיחק אתו. (עמודים 40, 41)

"הרהרתי על מה שראיתי באותו לילה. מסקליטו ממש שיחק איתך. זה הביך אותי, מפני שזה היה סימן (אות)." (עמוד 41)

האם דון חואן באמת הופתע? 
כשהוא אומר על הבחורים שהם פגשו למחרת האירוע, אשר תיארו את הפן המציאותי (לכאורה), הלא חזיוני, של המפגש של קסטנדה עם הכלב בצורה משעשעת ודי נלעגת, הוא אומר: "הם אינם יודעים מה ראית. הם אינם מבינים שאתה שיחקת 'איתו'." (עמוד 40)
לי די ברור שהם ידעו, ועם זאת הם הונחו לספר את הסיפור באורח זה.

טענתי בפוסט קודם, כמדומני, שבמשחק זה היו מסרים, והצעתי פירוש לשליטה ההדדית שהייתה לקסטנדה ולכלב זה על זה. טענתי שהיא מסמלת את השליטה ההדדית שיש ללוחם, ובעיקר לנגואל, ולרוח זה על זה.
אז מהי משמעות המרכיב השעשועי?

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

14.6.17
ההצדקה לשאול מהי המשמעות של המרכיב השעשועי היא שכל מרכיב במפגש עם מסקליטו הוא אות;
דון חואן אומר אמירה כזו, ככל שאני זוכר, לאחר אחת מהתגלויות מסקליטו, ובאופן כללי, שוב ושוב לאורך החניכה: כל מפגש ראשון נושא עמו רמזים לעתיד.
ב"צדו הפעיל של האינסוף" נמצא הרעיון בנוסח מעט שונה: לאחר שעוברים סף מסוים, כל מפגש עם הרוח (=הליבות המופשטות של הכישוף) כולל תוכנית להמשך.
הרי האמירה המדויקת:

"Recount to yourself the story of Jorge Campos, over and over," don Juan said. "You will find endless wealth in it. Every detail is part of a map. It is the nature of infinity, once we cross a certain threshold, to put a blueprint in front of us."

הנוסח שלי לאמירה זו כבר מכניס פרשנות לתוך האמירה המקורית.
לדעתי, כל ליבה היא סף.

דון חואן על עניין השעשוע:
"אני יודע שהוא [מסקליטו] נוהג להשתעשע וגורם לאנשים לצחוק, אבל מעולם לא ראיתיו משחק עם מישהו." (עמוד 37)

הפליאה אודות המשחק עם מסקליטו מופיעה גם אחרי ההתגלות השנייה (עמוד 84). שם המוזרות של המשחק נאמרת בהקשר לעיניו של מסקליטו.

יתכן ומשמעות השעשוע/המשחק, בנפרד מתכני אותו שעשוע, להם הצעתי פשר, היא אודות טיבו של מיטיבו. כלומר המשחק, השעשוע והצחוק רומזים שיהיה זה חנארו שישמש בתפקיד מיטיבו.
============== 
14.6.17
ואם העלינו את הנושא "עיניו של מסקליטו",
ההתגלות השנייה, בה קסטנדה נסחף על גבי פיסת אדמה כמעין רפסודה על גבי אגם שחור. בסוף השיט הוא פוגש במסקליטו:
"עיניו היו המים שזה עתה ראיתי! [שימו לב לסימן הקריאה] היה להן אותו הנפח העצום ואותו נצנוץ של זהוב ושחור." (עמוד 81)
כלומר הן לא היו דומות למים, הן היו המים. והיה להן את אותו נפח.

יש מועמד טבעי לתפקיד האגם הזה: הים האפל של המודעות.
אבל האם מסתדר רעיונית שהים הזה הוא עיניו של מסקליטו (הרוח)?

מסקליטו מלוּוה בצלילים נפלאים שלא מהעולם הזה (עמוד 81)
וזה מזכיר לי את המיתוס היווני על הסירנות, ישויות נשיות (כמדומני) מכונפות, ששירתן הנפלאה הייתה מביאה ספנים לקפוץ מספינתם אל מותם בים.
כתבתי בזמנו פוסט על הסירנות. היה זה בהקשר למוסיקה הנפלאה של חצוצרה שקסטנדה שמע בוקעת מחנות מוסיקה בלוס אנג'לס. דון חואן הסביר לו שמוסיקה נפלאה זו היא שתודיע לו כאשר יגיע זמנו לעזוב את העולם.
זוהי עוד דוגמה אודות התוכנית לעתיד.
הצעתי שם רעיון מעניין אודות הקשר בין המוסיקה הנפלאה והאור האלוהי הנפלא.
==============
14.6.17
אם כבר הזכרנו מוסיקת חצוצרה נפלאה. (אם כי יש בה יותר סקסופון מחצוצרה)
 Lamb and Meyer - Hands_of_Passion
==============
15.6.17

הערה בנוגע לשלושת העורבים, שליחי הגורל, אותם הזכרתי בפוסט הקודם:
אלות הגורל הן ישויות המופיעות במיתוסים של עמים שונים כשלוש ישויות נקביות  הטוות את גורל בני האדם והאלים.
דנתי מעט בנושא זה בפוסט הנקרא "אלות הגורל" , במשכנו הקודם של בלוג זה, בקפה דה מרקר.

הצעתי שם את הרעיון שאלות הגורל מופיעות בתפיסה הטלטקית כ"צללי המכשפה" המסוגלות להסיט את גלגל הגורל ממסלולו. (ראו ב"חלום המכשפה").
השערה נוספת הייתה שצללי המכשפה הן הישויות הלא-אורגניות המשרתות את המנהרות.

במיתולוגיה הנורדית אלות הגורל קרויות נוֹרנוֹת. הן קשורות לשלושת הזמנים: עבר הווה עתיד. 
אולי הטוויה שלהן את הגורלות כוללת את העברת הפתילים ביניהן מהעתיד אל ההווה ומשם אל העבר?
anyway, שלושת העורבים המכונים בספר "משנתו של דון חואן" שליחי הגורל, אמורים להופיע בכל פעם שקסטנדה יעבור תפנית בגורלו.
על רקע העובדה שהגורל מעוצב על ידי שלוש ישויות, העובדה שמספר שליחי הגורל בדמות עורבים הוא שלוש אינו מפתיע.
דרך אגב, דון חואן אומר שגם מספר שליחי הגורל שלו הוא שלוש.

דון חואן אומר לגבי השליחים האחרונים: "המיטיב שלי סיפר לי שאדם יכול להשיב על צעקתם בצעקה ולשנות בכך את צבעם [של השליחים] לשחור, אם הוא איננו רוצה למות. אבל עכשיו אני יודע שאי אפשר לעשות זאת. מיטיבי היה להוט אחרי הצעקות וכל ההמולה והאלימות של עשב השטן. אני יודע שהעשן [הקטן] הוא שונה, מפני שאין בו תשוקה ולהיטות. הוא הוגן. כשיבואו אליך שליחיך הכסופים, אין צורך לצעוק עליהם. פשוט עוף עמם כפי שכבר עשית." (עמוד 138, עם תיקוני תרגום קלים שלי)

העשן הקטן הוא בעל הברית שהיה פעיל בהפיכה לעורב של קסטנדה. 
אולי גם עשב השטן יכול לקחת את המשתמש בו לאותו מקום שבו את/ה עורב, ואז ישנה אולי אופציה לצעוק על השליחים ולשנות את רוע הגזירה. אני משער שזוהי פרקטיקה של המכשפים הקדומים. הרואים החדשים הולכים בדרך אחרת.
שינוי צבעם של העורבים מכסוף לשחור הוא, כפי הנראה, שינוי שעת היום. העורבים נראים (לעורבים אחרים) לבנים ככסף בשעות הדמדומים. "כשמחשיך מאבד העורב את ראייתו מרוב לובן ולא מרוב אפלה" (עמוד 138)


בחזרה לפוסט ההוא:
הנורנות מלוות את האדם, והן בדרך כלל במצב של תרדמה. גיבורי המיתולוגיה, באמצעות דרך חיים מסוימת, מצליחים לעורר אותן מתרדמתן ולהפכן לפעילות בחייהם. כך חורגים חייהם מהנורמה (ומהצפוי?): הם מוצלחים יותר וזוכים ליכולות גבוהות, כגון ריפוי ואלמותיות.

ולסיום, פסל של הנורנות הטוות את הגורל.

==============