שבע העולמות של מטה

בפוסט הקודם התחלתי לדבר על המספר 7 והדומיננטיות שלו בעולמנו. טענתי שהסיבה לכך היא 7 הרצועות הלא-אורגניות, המרכיבות את פקעת הסיבים, בה כלואה נקודת המאסף שלנו כשהיא מורחקת ממקורה; כלומר מגוף האנרגיה של האדמה.

אחד האופנים שבהם מתבטאים עולמות לא-אורגנים אלה בעולמנו הוא החושים. 
הצעתי את ההשערה (חזרתי לאחרונה על הטיעון שמבסס מסקנה זו, ולא אייגע אותכם שוב בכך) שכל חוש הוא נוכחות של רצועה לא אורגנית. לדעתי, אותה רצועה שולטת באותו חוש ברמה הראשונה: תיעולו, כלומר קובעת מה יהיה הנתון החושי, וגם בשלב הפרשנות, הענקת משמעות לנתון החושי. 
אם הצעה זו נכונה, אז הטפיל, ההתקן הזר, מורכב מ-7 יחידות הנמצאות בתיאום ביניהן (כי החושים נמצאים בתיאום ביניהם: משה תמיד נשמע כמו משה ואף פעם לא כמו שמעון 😊)
דרך אגב, זוכרים שפעם חנארו נשמע לחלוטין כמו דון חואן? 
זו הייתה לקסטנדה חוויה מפחידה; אובדן סדר בסיסי של העולם.

לדעתי, נוכחותם של העולמות הלא-אורגנים בעולמנו אינה מתמצית בחושים.
מימד נוסף בעולמנו שבו הם מופיעים הוא, לדעתי, הרגשות. כלומר, כל רגש (אמוציה) שייך לרצועה אחרת. 
מהם הסימוכין לכך?
נאמר שישויות לא אורגניות (נאמר על בעלי ברית) ניזונות מהאנרגיה המשתחררת עם הופעת רגשות. ("האש שבפנים" עמוד 95)
מוזכרים שם ארבעה סוגי רגשות: פחד, שנאה, עצבות, אהבה. ולנו נותרה המשימה למצוא עוד שלוש. 😊
בכלל, האם שמתם לב שכל ידע המובא בספרי קסטנדה והנשים הוא תמיד חסר, ומשאיר לקוראים הנאמנים את העבודה להשלים אותו? 
הנה  דוגמאות אחדות:
הליבות המופשטות של הכישוף: ישנן 21, אבל במפורש נמסרו לנו רק 6.
שערי חלימה: ישנם 7, ניתנו לנו 4.
ולאחרונה הצבעתי על חושים ורגשות שמספרם לדעתי הוא 7, אבל לא נמסרו לנו כולם.
בהמשך הפוסט אצביע על דוגמה נוספת. 
יש אינסוף (תאמינו לי, ספרתי).

אני חושד שכל רצועה לא אורגנית מתבטאת בעולמנו גם בצבע המייצג אותה, אבל נימוקים לכך בהמשך.

הוליכו אותנו למחשבה שהעולמות הלא-אורגנים הם מחוץ לעולם הזה, שצריך אנרגיה כדי להגיע אליהם, והכי חשוב, צריך את אישורם כדי להיכנס לעולמם. 
והנה, כאן אני מציע את נוכחותם בעולמנו והצפתו עד כדי כך שלא נשאר בו מקום לשום דבר אחר. (תואם את הטענה שכל תשומת הלב והאנרגיה שלנו תפוסים בעולם הזה ולא נותר לנו בשביל לחרוג ממנו).
הדברים לא סותרים: הלא-אורגנים מעצבים את העולם שלנו, אבל להגיע לעולמם, אל מאחורי הקלעים של עולמנו, אל מעצבי העולם, זה כבר קשב שני.

נתקלנו באמירות אודות ההתקן הזר הבורר את ההאצלות, עורך עבורנו סלקציה, ואחר כך מעניק להם משמעות, אבל לדעתי, האמירה כאן הופכת את הדבר למוחשי, והיא מטלטלת בעוצמתה, לא?

בפוסט הקודם הבאתי סרטון ובו מישהו מביא ידע מתחום הקבלה הנוגע לעניין שלנו: לפי הקבלה ישנם 7 עולמות, והם נמצאים באדמה.
הטענה ש7 העולמות הלא אורגנים נמצאים באדמה נמצאת גם בספרי קסטנדה.

מתוך "האש שבפנים":
דון חואן מדבר על המכשפים הקדומים.

זרימותם של המים נעה. [למים שני מאפיינים: זרימות ולַחוּת]
המים זורמים - כך הם [המכשפים הקדומים] שיערו - בחיפוש אחר רבדים אחרים תחתינו.
הם סברו שהמים לא ניתנו לנו רק לצורך [קיום] החיים, אלא כחוליה מקשרת, כנתיב לרבדים שמתחת.
"האם רבים הם הרבדים שמתחת?" שאלתי.
"הרואים הקדומים מנו שבעה רבדים," ענה.
(עמוד 84,85)

הייתי מתקן מעט את הניסוח שבספר המקורי: 
לדעתי, המים ניתנו לא לנו כחוליית חיבור לרבדים... אלא לישויות הלא-אורגניות. זהו המדיום שדרכו הן שולטות בעולמנו, ודרכו הן, לדעתי, יוצרות התאמות בין הרבדים הלא-אורגנים לבין עצמם. התאמות אלה הן שמאפשרות מִתאַם בלתי משתנה בין דיווחי החושים שלנו (עיין לעיל בדוגמת משה ושמעון). 

הקטע הבא מופיע בהמשך הפרק,

הוא הסביר כי הרואים הקדומים שיערו כי שבעת הרבדים שמתחת לרובד שלנו הם רבדים של זרימותם של המים. למַעיַן - בעיניהם - הייתה חשיבות שאין לשערה כלל, מפני שבמקרה זה מתהפכת זרימותם של המים וזורמת מהמעמקים אל פני השטח. הם ראו בזה אמצעי שבאמצעותו יצורים מהרבדים האחרים, צורות חיים אחרות אלה, מגיעים אל עולמנו כדי להציץ בנו, לצפות עלינו.
מבחינה זו הרואים הקדומים לא טעו [...] ישויות הקרויות "בעלי ברית" בפיהם של הרואים החדשים אמנם מופיעות בסמוך למקווי מים." (עמוד 87)

לאחרונה קישרתי בין האמירה של קסטנדה בספרו של ארמנדו אודות משפכים שדרכם עוברים ישויות בין המימדים, ובין סדק עמוק באדמה, שסביבו, על פי הצעתי, נמצאות הרצועות הלא אורגניות אל פני השטח, כלומר השכבות העמוקות באדמה, ששימשו משכן לרצועות הלא-אורגניות, עלו אל פני השטח. שם קברו המכשפים הקדומים את גופם בהמרוֹתם את המוות.

בפרק זה מעביר דון חואן את קסטנדה פרקטיקה שבה נעשה שימוש במי נחל רדוד כדי ליצור מגע עם הרצועה הראשונה של העולמות הלא-אורגניים. 
בהמשך, עמוד 94, הוא מדבר על ירידתם של המכשפים הקדומים לרבדים עמוקים יותר של העולמות הלא-אורגניים, תוך שימוש בחבל קלוע שחובר לטבורם באמצעות שרף, כמו פקק. ההתבוננות נעשתה בהשתקפויות במים עמוקים.

החבל היוצא מהטבור, לדעתי, מייצג את הרצון, את השורש המחבר אותנו לעומק האדמה (עליו דיבר סילביו מנואל).


יש לי בנושא זה חידה מעניינת (ופיתרונה). 
בהמשך.


שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות
29.12.17

הבהרה קלה, ואולי טריוויאלית, למשפט שמופיע לעיל:
למַעיַן - בעיניהם - הייתה חשיבות שאין לשערה כלל, מפני שבמקרה זה מתהפכת זרימותם של המים וזורמת מהמעמקים אל פני השטח. 

לדעתי, הכוונה היא שבדרך כלל המים זורמים מטה, למקום הנמוך ביותר האפשרי להם, ואילו במעיין הם נובעים מהמעמקים החוצה.
ובניסוח של הציטוט הראשון:
המים זורמים - כך הם [המכשפים הקדומים] שיערו - בחיפוש אחר רבדים אחרים תחתינו. 
כלומר הם לא נעים מטה מכוח הכובד, אלא לצורך חיפוש אחר רבדים אחרים של מציאות 😊.
==================== 
29.12.17
החידה לשבת,
בפרק זה מתוך "האש שבפנים" שבו אנו עוסקים כאן, הנקרא "יצורים לא-אורגניים", נאמר:
"הטולטקים הקדמונים חילקו את הידע שלהם לחמש קבוצות שנחלקו כל אחת לשתי קטגוריות: 
האדמה והמחוזות האפלים,
אש ומים,
זה שמעל וזה שמתחת,
הרועש והשקט,
הנע והנייח.
(עמוד 77)

בהמשך יש דוגמאות לישים בכל קטגוריה כזו. פירוט ניתן רק לחלק מהקטגוריות (הוא שאמרתי, הידע בספרים לעולם לא נמסר בשלמותו).
מהדוגמאות מתברר שבקטגוריות שעבורן נמסר פירוט ישנם 7 ישים בכל קטגוריה. על כן,

5x2x7= 70

המספר 70 אינו מופיע ככל שזכור לי בסיפרות זו, אבל בספר זה, "האש שבפנים", מופיע מספר שהוא כפולתו: 140. המספר כמובן לא מופיע במפורש, כרגיל.

השאלה היא:
1. היכן מדובר על 140 ? (או: 140 מי יודע?)
2. מדוע הוא כפול מ-70 ? או, מה הקשר בין שתי הקבוצות הללו?

==================== 
29.12.17
ביהדות יש למספר 70 חשיבות רבה. ראו בויקיפדיה.
מעניין יהיה למצוא קשרים בין היהדות והטולטקים בנושא זה.
==================== 
30.1.17
בזמן שאתם חושבים על החידה אני קצת אפטפט (כאילו שהבלוג הזה אינו פטפוט אחד גדול).
דיברתי בעבר על מושג התהום, וטענתי שהוא הים האפל של המודעות, המופיע גם במונח "האזור שבין הקווים המקבילים", אשר מורכב מ-7 העולמות הלא אורגניות הבנויות כבצל וחוצצות בין גוף האנרגיה שלנו למקורו. גוף האנרגיה שלנו ראוי, לדעתי, לכינוי "גוף החלימה" אשר נע דרך העולמות אל מקורו שבגוף האנרגיה של האדמה. 
ציינתי בעבר שהמושג תהום מוזכר גם בהקשר לשביל האפר שבין שני הבתים של המכשפות, אשר מתואר לא מעט ב"להתעורר אל החלום".

כפי שעשה השרת קודם לכן, גם היא [אספרנסה] דחקה בי לשמור את צעדיי על קו האפר. "אחרת," הזהירה, "תיפלי לתהום."

"תהום?" חזרתי בהיסוס, מביטה סביבי על הכמות העצומה של הבַּתַּה הכהה, הנמשכת משני צדדינו. (עמוד 162)

מה שאני רוצה להוסיף ולהדגיש עכשיו הוא שהבית הקטן, אליו מוביל השביל שעליו פוזר אפר עלים הוא בעצם מקום עוצמה.

סביב מקום עוצמה פרושים, על פי פרשנותי, 7 הרצועות הלא אורגניות, הם התהום, דרכם עובר השביל.

הנה תיאור של הבית הקטן. 
כהרגלי, אני לא חוסך בהעתק-הדבק :)

למרות שהייתי פעמים רבות בבית הקטן, עדיין לא ידעתי כמה חדרים היו בו ובאיזה אופן הוא היה מרוהט. פלורינדה אמרה לי פעם כי בית זה היה מרכז ההרפתקה שלהם. זה היה שם, היא אמרה, המקום בו היו הנגואל הזקן והמכשפים שלו טווים את רשת הקסם שלהם. כמו רשת קורי עכביש, בלתי נראית וגמישה, היא החזיקה אותם כאשר הם צללו אל תוך הלא ידוע, אל תוך החשיכה ואל האור, כפי שמכשפים עושים כדבר שבשגרה.

היא גם אמרה שהבית הוא סמל. המכשפים של החבורה שלה לא היו חייבים להיות בבית, או אפילו בקרבתו, כאשר הם צללו אל הלא ידוע באמצעות חלימה. לכל מקום אליו הם הלכו, הם נשאו בליבם את התחושה, את האווירה, של הבית. תחושה ואווירה אלה, לא משנה מה הם היו עבור כל אחד מהם, העניקו להם את הכוח להתמודד עם העולם

היומיומי בפליאה ועונג. 

 (עמוד 305,306)

המשפט המודגש בקו תחתון, לא משנה מה הם היו עבור כל אחד מהם רלבנטי לדעתי לחידה שלנו, לכשנדבר בה.

יש בידינו עכשיו את הכלים להבין את הסיפור שמספרת פלורינדה הצעירה לשרת, מוקדם יותר בספר, על ילדותה שבה נהגה לאסוף עלים יבשים עם גנן זקן, אותם הוא היה שורף לאפר ומספר על פיות שהופכות את האפר לזהב.

הנה הקטע. שוב הייתי איתכם לארג'. הנחתי שאין לכם שום דבר חשוב יותר לקרוא.

"אספרנסה בבית," הוא מלמל, תשומת הלב שלו מרותקת אל

הערימה הקטנה של עלים בוערים. "היא בבית עם האחרים."

"אל תהיה מגוחך. היא לא בבית," סתרתי אותו בגסות. "אף אחד

איננו בבית. חיפשתי אותם כל אחר הצהריים. בדקתי כל חדר."

"היא בבית הקטן," חזר הזקן בעקשנות, מביט בי באותו ריכוז שבו הביט בעלים הבוערים. ניצוץ השובבות שבעיניו עורר בי חשק לבעוט בו.

"איזה בית ק..." קולי נמוג כשנזכרתי בבית השני, זה שראיתי כשהגענו. לחשוב על המקום ההוא גרם לי ממש לכאב פיזי עז.

"יכולת לומר לי מיד כי אספרנסה נמצאת בבית הקטן," אמרתי ברוגז. בחשאי העפתי מבט סביבי, אבל לא יכולתי לראות את המקום.

העצים הגבוהים והקיר שמעברם הסתירו אותו מן העין. "אני הולכת לראות אם אספרנסה אכן שם כפי שאתה טוען," אמרתי, מתרוממת לעמידה.

הזקן המוזר התרומם אף הוא, וכשהוא פונה לעבר העץ הקרוב, הושיט יד למנורת נפט ולשק יוטה, שהיו תלויים על ענף נמוך. "אני חושש שאינני יכול לתת לך ללכת לשם לבדך," אמר.

"אינני רואה מדוע לא," עניתי ברוגז. "אולי אינך מודע לכך, אבל

אני אורחת של פלורינדה. הובאתי לבית הקטן אתמול בלילה." עצרתי

לרגע ואז הוספתי טענת חיזוק נוספת: "הייתי שם בוודאות."

הוא הקשיב בתשומת לב, אך על פניו נראה הספק. "להגיע לשם

זה יותר מסובך ממה שזה נראה," הזהיר אותי לבסוף. "אני חייב להכין

את הדרך בשבילך. אני חייב ..." נראה שהוא תפס את עצמו באמצע

מחשבה שאותה הוא לא רצה להביע. הוא משך בכתפיו ואחר כך חזר

ואמר כי הוא צריך להכין את הדרך בשבילי.

"מה יש פה להכין?" שאלתי בכעס, "האם אתה צריך לפלס דרך

בשיחים עם מאצ'טה?"

"אני השרת. אני מכין את הדרך," חזר ואמר בעקשנות, והתיישב

על הקרקע כדי להדליק את מנורת השמן. לרגע היא הבליחה ואחר כך

בערה בעוצמה. תווי פניו נראו כמעט חסרי בשר, ללא קמטים, כאילו

החליק האור את עקבות הזמן. "ברגע שאסיים עם שריפת העלים האלה

אקח אותך לשם בעצמי."

"אני אעזור לך," הצעתי. ללא ספק האיש סנילי והכרחי להישמע

לו. הלכתי בעקבותיו ברחבי קרחת היער ועזרתי לו לקבץ את העלים

לערימות קטנות, אשר אותם הוא שרף מיד. ברגע שהאפר התקרר, הוא

טאטא אותו לתוך שק היוטה. השק היה מרופד בפלסטיק. היה זה פרט

מיוחד זה, ריפוד הפלסטיק, שעורר בי זיכרון ילדות נשכח.

כשטיאטאנו את ערימות האפר לתוך השק, סיפרתי לו כי בהיותי

ילדה קטנה חייתי בכפר ליד קראקס, ולעתים קרובות התעוררתי מקולות

של מגרפה. נהגתי לחמוק מהמיטה על בהונותיי כחתול, מתגנבת לאורך

המסדרון, חולפת על פני החדרים של הוריי ואחיי, אל הסלון הפונה

לכיכר. מתוך שלקחתי בחשבון את הצירים החורקים, נהגתי לפתוח

בזהירות את לוחות העץ המכסים את החלונות ולהידחק דרך סורגי

הברזל היצוקים. הזקן הממונה על שמירת ניקיון הכיכר היה שם תמיד

כדי לברך אותי בחיוך חסר שיניים, ויחדיו נהגנו לגרוף לערימות קטנות

את העלים שנשרו במהלך הלילה. כל סוג אחר של פסולת הוכנס לפחי

אשפה. את הערימות הללו שרפנו, וברגע שהאפר הצטנן, טיאטאנו אותו

לתוך שק עם בטנת משי. הוא טען כי פֵּיות המים, המתגוררות בנחל

קדוש בהרים הסמוכים, היו הופכות את האפר לאבקת זהב.

"האם גם אתה יודע על פיות אשר הופכות את האפר לאבקת

זהב?" שאלתי, שמחה לראות את השרת מתענג על הסיפור שלי.

הוא לא ענה, אלא צחקק בהנאה כה משוחררת, שלא יכולתי שלא

לצחוק גם כן. מבלי שהבחנתי בכך, הגענו לערימה הקטנה והאחרונה

של אפר, שניצבה לרגלי פתח קמור ושקוע, מובנה לתוך הקיר. שער העץ

הצר עמד פתוח לרווחה.

מעבר לבָתָה ניצב הבית השני, כמעט נסתר בין הצללים. שום אור

לא בקע מבעד לחלונות, ונראה היה שהוא מתרחק ממני. תהיתי שמא לא

היה הבית אלא פרי דמיוני, מקום שזוכרים בחלום. שוב ושוב מצמצתי

ושפשפתי את עיניי. משהו היה לא כשורה, החלטתי, כשנזכרתי שכאשר

צעדתי אל בית המכשפות אמש עם איזידור בלטאזר, עמד הבית הקטן

לימין הבית הגדול יותר. כיצד, אם כן, שאלתי את עצמי, יכולה אני

עכשיו לראות את המקום מהחצר האחורית של בית המכשפות? בניסיון

להתמצא במרחב, הלכתי לכאן ולכאן, אבל לא הצלחתי לפענח זאת.

תוך כדי תנועה נתקלתי באיש הזקן, שהיה כורע לפני ערימת האפר,

ונפלתי עליו.

בזריזות מדהימה הוא קם ועזר לי לקום. "את מלאה באפר," אמר,

מנגב את פניי עם השרוול המקופל של חולצת החאקי שלו.

"הנה הוא!" צעקתי. הבית החמקמק, שהצטייר כצללית על רקע

השמים, הופיע ממוּקָד בחדות במרחק של כמה צעדים בלבד משם.

"הנה הוא," קראתי שוב, קופצת מעלה ומטה, כאילו בכך אוכל לקבע

את הבית במקומו; לכלוא אותו בזמן. "זהו הבית האמיתי של

המכשפות," הוספתי וקראתי, עומדת ללא ניע לפני הזקן, כדי שיוכל

להמשיך ולנגב את האפר מפניי. "הבית הגדול אינו אלא חזית בלבד."

"בית המכשפות," אמר הזקן לאט, מתענג על דבריו. אחר כך

צחקק. הוא נראה משועשע. הוא טאטא את שארית האפר האחרונה

לתוך שק היוטה ואחר כך סימן לי ללכת אחריו דרך השער.

שני עצי תפוז גדלו בצד השני של השער, רחוק מהקיר. רוח

קרירה רשרשה דרך הענפים הפורחים, אבל הפרחים לא זעו. הם גם לא

נפלו אל הקרקע. על רקע העלווה הכהה נראתה הפריחה כמגולפת,

כאילו הייתה עשויה קוורץ חלבי. כמו זקיפים ניצבו שני העצים,

כשומרים על השביל הצר. השביל היה לבן וישר מאוד, כמו קו ששורטט

על פני הנוף באמצעות סרגל.

הזקן הושיט לי את מנורת השמן ולאחר מכן הוציא חופן אפר מן

השק ושפך אותו מיד אחת אל השנייה, כאילו היה שוקל אותו, לפני

שפיזרו על האדמה.

"אל תשאלי שאלות ועשי כפי שאומר לך," אמר, קולו כבר לא

צרוד. הייתה לקולו איכות אוורירית. הוא נשמע אנרגטי ומשכנע. הוא

התכופף מעט, וכשהוא צועד לאחור הניח לשאר האפר לזלוף ישירות מן

השק אל השביל הצר. "שמרי את כפות רגלייך על קו האפר," הוא

הזהיר, "אחרת, לעולם לא תצליחי להגיע אל הבית."

(עמוד 150 ואילך)

הפיכת האפר לזהב (על ידי הפיות) - זה בדיוק מה שעשה כאן השרת, שתפקידו הוא "להכין את הדרך עבורך". שביל האפר המחבר בין הבתים מייצג פתיל זהב המחבר בין שני גופי האנרגיה. (הרוח היא המודעות העינברית, ממנה עשויים גופי האנרגיה, וכך גם החיבור ביניהם). 

הזקן חסר השיניים מילדותה חשוד עליי כמישהו מחבורת דון חואן. לדעתי המכשפים איתרו את חניכיהם (שהם צאצאיהם האנרגטיים) כבר בילדותם ועקבו אחריהם, שמרו עליהם, הופיעו בחלומותיהם... עד אשר הגיע הזמן הנכון עבורם לצרפם לעולם המכשפים.

יש לכך רמזים רבים, על חלקם כבר כתבתי בעבר.

במשפט הבא, שאותו הדגשתי בקטע לעיל: פתח קמור ושקוע, מובנה לתוך הקיר. שער העץ הצר עמד פתוח לרווחה.

הקיר מייצג את קיר הערפל, כלומר את מחסום התפיסה, גבול הקשב הראשון, והשער את השער הראשון של החלימה.

את המשפט הבא גם הדגשתי:
"הבית הגדול אינו אלא חזית בלבד."
הבית הגדול מייצג את הגוף הפיסי. ישנה בספרים האמירה שהגוף הפיסי גדול מגוף האנרגיה.

הדברים כאן אודות השביל והבית הקטן מציעים, אולי, מבט  חדש על כריכת הספר "להתעורר אל החלום", לא?

==================== 
30.12.17
אם כבר הגענו ל"להתעורר אל החלום" ואנו עוסקים בשבע העולמות, הנה התייחסויות מרומזות אחדות לנושא זה בספר זה ובספרה של טאישה:

מכיוון שהייתי מעבר לאפשרות להיות מופתעת, השלמתי
גם עם הידע שלי אודות הדלתות השוכבות הקבועות ברצפה,  ידע שהיה בלתי נגיש, כמובן, למודעותי הרגילה.
פתחתי את הדלת הסודית הקטנה, זחלתי דרך הפתח הזעיר,
ומצאתי את עצמי בארון של החדר הסמוך. בלא תדהמה גדולה משום שכבר ידעתי זאת גיליתי כי על ידי ישיבה שפופה והידחקות דרך פתחים סודיים אלה יכולתי לעבור מן האחד לשני דרך שבעת החדרים.
(עמוד 231)

אצל טאישה ב"מעבר המכשפים" ישנה האמירה, שבאקט המיני משאיר הגבר באישה חוטים אנרגטיים, מעין תולעים זוהרות, שדרכם מעבירה האישה אנרגיה לגבר. החיבורים האלה שורדים במשך שבע שנים.

"A woman carries those luminous worms for seven years," Clara said, "after which time they

disappear or fade out.

"But the wretched part is that when the seven years are about to be up, the whole army of worms,

from the very first man a woman had to the very last one, all become agitated at once so that the

woman is driven to have sexual intercourse again.

Then all the worms spring to life stronger than ever to feed off the woman's luminous energy for

another seven years. It really is a never-ending cycle."

"What if the woman is celibate?" I asked. "Do the worms just die out?"

"Yes, if she can resist having sex for seven years.

"But it's nearly impossible for a woman to remain celibate like that in our day and age, unless she

becomes a nun, or has money to support herself.

אם כן, לקראת תום שבע השנים של הינזרות עוברת האישה מתקפה אדירה של צורך מיני שכניעה לו תחזיר אותה למשבצת הראשונה.

אני משוכנע ששבע שנים אלה קשורות ל-7 העולמות הלא-אורגניים. 

עוד השפעה של המחזור בן שבעה ימים:
לאחר שבעה ימים של המתנה, החלה הוודאות שבי לגמגם. ("להתעורר אל החלום" עמוד 294)

בספר של טאישה מסופר שישנם 7 פתחים בגוף שדרכם גוף האנרגיה (הכפיל) הלכוד בגוף מחובר עם גוף האנרגיה שמחוץ לגוף. בדרך כלל הם חסומים.
חשוב לציין שמדובר בשבעה עיקריים לפי הנגואל ג'ון מייקל. זה לא אומר שלכן אין קשר לרצועות הלא אורגניות שהרי מספרן בדיוק 7, כי ייתכן שלכל רצועה לא אורגנית יש פתח חיבור עיקרי ועוד קטנים יותר משניים. העובדה שהם חסומים בדרך כלל כבר מחשידה אותם כנשלטים על ידי הלא-אורגניים. חוץ מזה, למי עוד יש אינטרס לנתק בין חלקיו של גוף האנרגיה?
בהמשך הספר אמיליטו מפרט את מיקום המרכזים ומסמן אותם על גופה.

***

בעניין אחר, שהוזכר לאחרונה: במקרה נתקלתי עכשיו באמירה המאששת את האמירה שלי לגבי גודל האתגר שצריך שיהיה מותאם לחניך, כדי שיוכל להתגבר עליו בכוחות עצמו:
"את צריכה לפתור את החידה בעצמך, בעזרה מינימלית," אמרה אספרנסה. ("להתעורר אל החלום" עמוד 280)
==================== 
31.12.17
פתרון החידה.
140 מי יודע?
הנה הקטע, לקוח מ"האש שבפנים":
"בשושלת שלנו היו ארבעה עשר נגואלים ומאה ועשרים ושישה רואים - אמר [דון חואן].  (עמוד 18)
את החלק השני, "הקל", אני משאיר לכם. 😊

ארמוז על דעתי,
המספר שבעים הוא מספר משמעותי ביהדות.
70 נפשות ירדו למצרים (יעקב ובניו וצאצאיהם).
70 פנים לתורה.
70 תועבות.
70 אומות יש בעולם.
70 אנשים הרכיבו את הסנהדרין הגדולה.

האם תוכלו לחלק אותם לשתי מחנות?
הנה החלוקה שלי: במחנה אחד נמצאים התועבות ואומות העולם. במחנה השני, הוא מחנה הרוח, כל השאר. 
==================== 
31.12.17
אפרופו מחזוריות של 70 שנה, היום נתקלתי בכתבה הבאה ובה האמירה הבאה:
החל ממאי השנה משהו מוזר קורה בהקשר לעב"מים בארה"ב, כאילו שהם חוגגים 70 שנה לאירוע רוזוול שהתרחש ביוני 1947.
==================== 
31.12.17
איזכור נוסף של שבע מופיע ב"האש שבפנים":
סילביו מנואל הוטל על ידי הנגואל חוליאן אל תוך הלא-ידוע, אבל סילביו מנואל אסף (זה מה שעושה נקודת המאסף) עולם אחר בעל מערכת אחרת של רצועות. עולם שהוא חסר האצלות זמן [...] הוא נעלם למשך 7 שנים, ועם זאת הרגשתו היתה שלא הלך אלא לרגע אחד. 
(עמוד 242)

תיקון טעות-תרגום חמורה בקטע הנ"ל: 
בספר כתוב "צירף עולם אחר בעזרתן של כמה רצועות אחרות". המילה היא "with" ויש לפרשה לא "בעזרת" אלא "בעל". 

Silvio Manuel assembled another world with another set of bands

צריך להיות: "אסף/ליקט/צירף  עולם אחר בעל מערכת אחרת של רצועות."

איזה עולם הוא אסף/צירף?
סילביו מנואל הוא המאסטר של השליטה בכוונה. הכוונה היא הרצועה הענברית. ברור (לי) שהוא הגיע לשם, אבל דבר חשוב נוסף יש באמירה הזו: בדיסקית הענברית, החוֹצַה את הפקעת, יש רצועות, בדומה לרצועות הלא-אורגניות.
כמה ידע יכול להסתתר במילה אחת (אם לא נכשלים בתרגומה).

זוכרים שגם קרול טיגס נעלמה?
היא נעלמה ל-10 שנים, אבל לדעתי לא בהכרח שהתה בכל השנים האלה מחוץ לעולם, ייתכן ש-7 מהם שהתה באותם עולמות שבהם שהה סילביו מנואל, ואת השאר בילתה כאן, אבל מחוץ לסביבתו של קסטנדה. אבל זו ספקולציה.
==================== 
31.12.17
המסע בן 7 השנים של סילביו מנואל מובא כדוגמה לעולם שבו אין האצלות של זמן, בדומה לעולם השחור שאליו הוטל דון חואן, אבל חווית הזמן בכל אחד משני העולמות הללו היא הפוכה: 
בעולם השחור זמן ארוך ביותר מתבטא בימים אחדים בלבד בעולמנו, ובעולם שאליו הושלך סילביו מנואל, ליהפך.

העולם השחור הוא רצועה גדולה, נפרדת מכל מה שקסטנדה הֵישִיר עד אז (עמוד 241). 
כלומר הוא לא רצועה לא אורגנית (וכנראה לא הרצועה האורגנית), ולא רצועה ענברית. אז מה הוא?
חשוב לקחת בחשבון את האמירה הבאה של דון חואן:
באותם ימים מעטים שבהם היה תועה בעולם השחור, הזקין כדי עשר שנים, ואולי אף יותר. בהאצלות שבתוך המעטפת שלו ניכרו אותות מאמץ של שנים של מאבק שניהל ביחידוּת. (עמוד 242)
יש לי רעיון, אבל אני לא בטוח. אומר אותו בהמשך.
==================== 
1.1.18
המחשבה שבעולם הרוח יש מערכת אחרת של רצועות היא, במחשבה שנייה, לא מפתיעה. צריך רק לפרש משפט מסוים בהתאם:
המשפט האומר שהמודעות הענברית, כמו כל אחד משני הסוגים האחרים של המודעות, עוברת דרך כל העולמות, כלומר כל הרצועות.
נשלב זאת עם האמירה שהדיסקית הענברית חוצה את הפקעת ונקבל שהדיסקית הענברית עוברת דרך כל הרצועות: האורגנית ו-7 הלא-אורגניות. 
אם כן, זוהי כנראה המערכת האחרת שבה בילה סילביו מנואל 7 שנים. 
למה 7? 
כי יש שבע עולמות, הנמצאות בשבע הרצועות הלא-אורגניות הרגילות.
מכיוון שיש בעולם מחזור בן שבע שנים, שמקורו ב- 7 הרצועות הלא-אורגניות, ומכיוון שהוא יצא מעולמנו אל העולמות הללו המקיפים את עולמנו כשכבות בצל, בתום מחזור אחד הוא יכול היה לחזור לנקודת המוצא שלו, וכפי שהוא חווה זאת: וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים.
המשפט הזה לקוח מסיפור העבודה של יעקב עבור רחל:
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". (בראשית כט כ)
אחר כך הוא נאלץ לעבוד עוד 7 שנים, כי עבור הראשונות הוא קיבל את לאה.
====================
1.1.18
חידה:
כמה קנים יש במנורת שבע הקנים? 😊 
על פי חלק מהחוקרים, מקור המנורה באלה אַשֵרַה.
בייצוגים אמנותיים קדומים המנורה מופיעה כבעלת 3 רגלים (או 3 קנים). ואני, עבדכם, תוהה: האם אין זה מייצג את הרצון התלת-זרועי? (אם כי מספר הזרועות אינו תמיד 3, על פי דון חואן.)
הנה צילום מסך שעשיתי מהרצאה של יגאל בן נון,
המנורה על רקע תיאור חיזיון של זכריה המקראי.

בהתייחס לחיזיון של זכריה:
"שבע עיני יהוה המשוטטים בכל הארץ" - האם אין זה משתלב היטב עם שבע החושים שמקורם בשבע הרצועות הלא-אורגניות?
את הארץ (העולם הזה) אנו תופשים בחושים, והחושים הם "מתנת" הלא-אורגניים.

ראינו את שני בני היצהר האלה בתיאורה של פלורינדה את בתי המכשפות. הם ניצבו כשומרים מעבר לחומה, בתחילת השביל המוליך אל הבית הקטן.
ניתקלנו בשני שומרים דומים במבנה החבורה: 
שתי לוחמות בבית הדרומי, שכל אחד המבקש להתקבל/להיכנס לעולם המכשפים צריך לעבור דרכן והן צריכות לאשר את כניסתו.
בדומה לעולם הלא-אורגנים, ללא רשותם של הלא-אורגנים אי אפשר להיכנס לעולמם.

מה שלא מופיע בקטע הנ"ל ונמצא בתחילת הפרק בזכריה:
"רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ"
זהב מייצג (ואולי יותר ממייצג) את הזוהר הענברי של הרוח.
==================== 
1.1.17
7 הרצועות הלא-אורגניות שמעניקות לנו את החושים, ובכך בעצם את העולם הזה, ראויות להיחשב בוראות העולם. התיאום ביניהם מצדיק מאידך את ראייתן כאחד.
האם זה לא מזכיר גם לכם את המושג אלוהים הבורא, שמצד אחד מופיע כיחיד, ומצד שני המילה עצמה היא בצורת רבים?

עוד משהו באוריינטציה מקראית שכרגע נתקלתי בו:
היצירה הבאה התגלתה "בפירמידת טיקאל הנמצאת באמצע הג'ונגלים של מחוז אל פטן שבצפון גואטמלה.
היא התגלתה וצולמה על ידי ארכאולוג גרמני בשם טיוברט מלר, נלקחה לברלין, אבל למרבה הצער נהרסה שם במהלך מלחמת העולם השנייה. במהדורה הראשונה בספרו של רוברט סטייסי-ג'וד, "אטלנטיס - אם האימפריות", המחבר מציע שהיא עשויה לתאר את הטביעה של היבשת האגדית ואת המיתוס של המאיה על המבול הגדול אשר ממנו נצלו אנשים בודדים."

את תשומת לבי צד פרט אחר ביצירה הזו:
דרך הר הגעש מגיחה, כידוע לכל ילד, בטן האדמה החוצה, כלומר הרוח, ובדומה להופעת הרוח בספרי הטולטקים, היא מופיעה כאן בדמות מערבולות.

מערבולת מסוג נוסף מופיעה בספרים: 
שני הפנים של הכוח המתגלגל: הכוח המזין ומחייה, והכח הממית, המפרק את הפקעת.
הרוח היא, כנראה, החלק המזין. 
מה שחשוב הוא שיש לנו כאן תמיכה לפרשנות שהסמל הזה של מערבולת, שהוא מאד נפוץ ביצירות קדם-קולומביאניות, מייצג את הרוח.
====================