7 על שום מה?

המספר 7 הוא מספר יסודי בעולמנו: 7 ימים בשבוע הוא אולי הבולט ביותר, 7 הרקיעים ... וגם שבע הפרות הרזות שאכלו את שבע הפרות השמנות בחלום פרעה (אולי בהמשך נוכל להציע פתרון שונה לחלום, פתרון שונה מזה של יוסף).

ההצעה שלי בפוסט זה היא לומר שהדומיננטיות של המספר 7 בעולמנו ובחיינו מקורה בשבע הרצועות הלא אורגניות.
יהיה מי שיטען שחלוקת הזמן למחזורים של 7 ימים היא החלטה חברתית שרירותית. 
ככל הנראה, ה-7 דומיננטי לא רק בעולם החברתי, אלא בכל עולמו של האדם (החברתי (הבנוי בעיקרו על מוסכמות) והאובייקטיבי), אם כי לא בהכרח בעולמם של יצורים אחרים.

אבל, מה עם הרוח, היא הרי לא חלק מהשבע?
נכון, אבל היא לא חלק מסדרו של עולם. היא מופיעה באופן לא סדיר, חודרת לתוך הסדר באופן בלתי צפוי, בעיקר בנקודות התפר, כמו התפר שבין היום והלילה (והלילה והיום).

מבט ממעוף הציפור על התפיסה הטולטקית, בדגש על מקומו של ה-7
התמונה המתגבשת כרגע בדעתי היא:
 נקודת המאסף כפיסה שהורחקה מגוף האנרגיה של הארץ, כשבין המורחקים חוצצים 7 שכבות של רצועות לא-אורגניות. העולם הרגיל, שבו החוש הויזואלי הוא הדומיננטי, הוא הרצועה הקיצונית (בערבית: אל אקצה), הרחוקה ביותר מגוף האנרגיה, ממנו היא הורחקה. גם בקבלה כמדומני מדברים על האדם שהושלך במורד העולמות עד התחתון שבהם, הוא הרחוק ביותר מהמקור.

אם גוף האנרגיה של האדמה נמצא בבטן האדמה אז ברור ש-6 הרצועות נמצאות בתוך האדמה. השביעית, בה אנו חיים, נמצאת על פניה.
תנועתה של נקודת המאסף בחזרה אל מקורה דרך 7 השכבות, היא תנועה פנימה לאורך הדיסקית הצהובה שבתוככי הפקעת. הפקעת היא "בסך הכל" 7 מעטפות לא אורגניות.
ההתקדמות פנימה לתוך הפקעת היא דרך עם לב, ולבסוף, כשהיא מצליחה להגיע אל מעבר לכל הרי החושך (7 הרצועות), זהו האתגר ללכת את הדרך-עם-לב עד סופה מבלי להתפתות לעולמות שבדרך, אז היא נורית כמו מתוך מקלעת דרך כל 7 הרצועות ובכך מפרקת את הפקעת ומתאחדת עם מקורה, או מסלקת סופית את המעטה הלא אורגני הטפילי השבע-שכבתי החוצץ בינה לבין מקורה.

המודל הזה מבקש לעצמו מעמד של תבנית-על, מעין מפה שבה יש למקם את הידע העצום שבספרי הטולטקים. ידע עצום, ועם זאת הוא כנראה קמצוץ מהידע השלם, משום שהוא מתמקד בידע הרלבנטי לנו בלבד, ולא מעמיס ידע מיותר על רשימת המלאי שלנו. 
בסרטון שבהמשך נראה אולי דוגמה לידע דומה שאינו חוסך מתלמידיו את הידע שאינו נחוץ להם.
דוגמה לשיבוץ ידע בתבנית-על זו: 
השורש שאנו גוררים איתנו בתנועתנו על פני האדמה, הוא המחבר בין נקודת המאסף (אנחנו) וגוף האנרגיה של האדמה, אותו הצעתי לזהות עם הרצון.

בהמשך אנסה אולי להציע תרשים של הדברים, שנאמר "טוב מראה עיניים", בעולם שלנו שבו הויזואליה דומיננטית. 

***

הנה דברי הקבלה בנושא 7 העולמות הלא-אורגניים שנמצאים..... באדמה.
בטרמינולוגיה שלה: "שבע הארצות".
אין לי ידע בקבלה ולכן זה המקור שאני מציע כרגע לידע קבלי.
אני לא מציע לאמץ אוטומטית כל מה שנאמר בקבלה בכלל, או בסרטון זה, אלא מציע להקשיב לדברים באוריינטציה טולטקית.

אני מפנה את תשומת הלב לאמירה בסרטון, שהֶבֶל נולד עם שתי נשים. זה מחזק (חיזוק קל) את ההצעה הפרשנית שלי אודות מבנה החבורה; כל גבר מקושר לשתי נשים, כולל הנגואל לשתי נשים-נגואל.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

26.12.17

שיבוץ נוסף של ידע בתבנית העל הזו:

החלק שמתקדם דרך 7 הרצועות אל גוף האנרגיה הוא גוף החלימה, שגם הוא במהותו גוף האנרגיה, שבמהותו הוא נקודת המאסף, או חלק ממנה. כפי שהצעתי, נקודת המאסף הופרדה ממקורה ולכן שני הקצוות והחלק שביניהם (הדסקית הצהובה) כולם עשויים מאותו "חומר".

זו אמירה שמטרתה עשיית סדר בטרמינולוגיה הנהוגה בספרים, ועם זאת היא הצעה פרשנית.

================== 

26.12.17

בפוסט הקודם דנתי ב-7 החושים, שלדעתי נרמזים באמירות שהובאו שם (כדי לשנן את הידע החדש אני חוזר עליו: ההיררכיה של העולמות הלא-אורגנים, כלומר מבנה הבצל שלהן, והאמירה שהחושים הם דרגות של מודעות, והרעיון שהים האפל של המודעות הוא אוסף העולמות הלא-אורגניים).

הצעתי שם הצעה לשני החושים החסרים. הנה הצעה נוספת: 

החוש שתופס מחשבות,

החוש שתופס אמוציות,

ושאר חמשת החושים הרגילים (אולי במקום חוש הריח, חוש התנועה).

================== 

27.12.17

סטייה קלה מנושא הפוסט,

משימתו של קסטנדה היא להניע את נקודת המאסף של כדור הארץ (ראו ב"מפגשים עם הנגואל"), ומשימתו של כרייסט (ישו) על פי שטיינר, הייתה, באמצעות אקט הצליבה שלו, להציל את האנושות. 
כמדומני, רודולף שטיינר לא מסביר כיצד כרייסט עשה זאת, וזה מה שאני בא להציע כאן.

מכיוון שלפי קסטנדה בני האדם הם יחידות ההנעה של נקודת המאסף של כדור הארץ (ואני הרחקתי הלאה והצעתי שאנחנו חלק ממנה ממש, וכמסקנה ישירה מכך: גאולה של כל אחד מאיתנו היא אוטומטית גאולה של חלק מגוף האנרגיה של כדור הארץ), נראה שלשניהם אותה משימה: להציל את האנושות/הארץ, ולדעתי הם אף עשו זאת בדרך דומה: הכניסו אמונה, או תפיסת עולם חדשה, לנפשותיהם של בני האדם.
כלומר, 
הם לא פעלו ישירות על הארץ, אלא דרך בני האדם, והם עשו זאת באותו אופן: הטמעת גרעין של ידע בנפשותיהם/לבבותיהם (מחק את המיותר 😊).
ללא צליבתו של ישו, ככל הנראה לי, הנצרות לא הייתה מצליחה "לפרוש כנפיים" ולהתפשט בעולם. כלומר, הצליבה, והחזרה לחיים לאחר מכן (הקבר הריק), היו מרכיב חשוב בהטמעת האמונה החדשה. זאת הדרך שלי לפרש את הטענה שישו היה צריך להיצלב כדי שתוכנית הגאולה שלו תצליח.

נוסף על כל הצרות, קסטנדה נולד באותו יום שבו נולד ישו, 25 לדצמבר, היום שבו נחגג כריסטמס.

================== 

27.1.17

ההצעה הפרשנית הזו הופכת את האמירה הבומבסטית  אודות הסטת נקודת המאסף של כדור הארץ כמשימה, להרבה פחות מיסטית. 

למה ההצעה הזו נכונה? 😊

כי אם הוא (ביחד עם השושלת שלו כמובן) היה מסוגל להסיט את נקודת המאסף של כדור הארץ, היינו מקבלים גאולה על מגש של כסף, במתנה, אבל בשביל להיגאל אתה צריך לתבוע אותה לעצמך, אתה צריך לשחרר את עצמך, להיות פעיל, זהו "inside job".

================== 

27.12.17

הנימוק האחרון מחזק גם את ההצעה הפרשנית הקודמת: שאנו חלק מכדור הארץ, וליתר דיוק גופי האנרגיה שלנו הם חלקים מגוף האנרגיה של כדור הארץ, כי אחרת, אם נניע את נקודת המאסף של האדמה מבלי שאנו חלק ממנה, אז היא מקבלת גאולה על מגש של כסף.

================== 

27.12.17

כמה צלילי ג'אז כדי לאסוף את עצמנו.

==================
28.12.17

בהמשך להערה השלישית כלפי מעלה, גאולה על מגש של כסף:
אנו לא אמורים לקוות (או לרצות בכך) שנקבל עזרה גדולה מדי לשחרורינו, כי אז תיחסך מאיתנו מידה מסוימת של עבודה עצמית, ואז או שנישאר פגיעים או תלותיים, כלומר בעלי פוטנציאל לגלוש חזרה למלכודת העולם הזה. 
אנו זקוקים לעזרה, אבל מותאמת אישית, כזו שתציב בפנינו קושי ואתגר שמתאימים לעוצמתנו. 
בחניכה של קסטנדה זה חוזר רבות: דון חואן ולוחמיו כל הזמן בוחנים את מידת מוכנותו של קסטנדה למבחן כלשהו שעל הפרק. 
כשדון חואן מודיע לקסטנדה שהם עומדים לעזוב, קסטנדה שואל בתחינה אם דון חואן יוכל לקחת אותו איתם. 
דון חואן אומר שהוא יכול, אבל זו תהיה טעות. כמדומני שהוא לא מפרט שם מדוע, אבל אני מציע את הפירוש שכאן.

ביהדות ישנו רעיון דומה: אלוהים לא נותן לאדם אתגר הגדול מיכולתו לעמוד בו.
אם כי אגוזים לחסרי שיניים הוא עלול לתת :)
זה לא אומר שאנו נעמוד בקושי, רק שיש לנו את הפוטנציאל לכך. על זה נאמר: "אשרי המאמין". 
================== 
28.12.17
אם כן, החניך צריך לעשות את עבודת השחרור של עצמו בעצמו. 
אחד מכוחות ההנעה החזקים שנעזרים בו בחניכה הוא הסקרנות.
מעוררים את סקרנותו של החניך והיא זו שמניעה אותו לשתף פעולה מרצונו, מבלי שהוא יודע לתוך מה הוא מכניס את עצמו.

דוגמה: 
ב"האש שבפנים" עמוד 80,81 מבקש קסטנדה לתאר דוגמה של אחת משיטותיהם של המכשפים הקדמונים ודון חואן אומר לו להכין מראַה שאפשר יהיה לטבול אותה במימי נהר רדוד.
"אל תחשוש, אתה עצמך ביקשת שאדגים לפניך הליך מעשי של הטולטקים הקדמונים. אני עצמי ביקשתי את מיטיבי שלי בקשה דומה. אני חושב שכך בדיוק עושה כל אחד, ברגע מסוים. מיטיבי סיפר לי שגם הוא עשה כך. מיטיבו שלו הנגואל אליאס נתן לו דוגמה." (עמוד 81) 
==================