השיח הפנימי - דו שיח או רב שיח?

מילים: עמוס אטינגר
לחן: סשה ארגוב
עייפתי 
(עמוס אטינגר, לא אני)

מה שמתורגם בספרים כ"דו השיח הפנימי" הוא במקור "The internal dialogue", אבל dialogue איננו דו-שיח, אלא שיחה בין לפחות שניים.
הנה התייחסות לטעות הנפוצה הזו לראות בזה דו-שיח, לקוח ממילון באינטרנט:

Mistaken belief that it can only mean "conversation between two persons" is from confusion of dia- and di-. A word for "conversation between two persons" is the hybrid duologue (1864).

אני לא יודע כמה רווחת הטעות הזו בקרב דוברי האנגלית, אבל דוברי העברית לא חמקו מהמלכודת הזו; אני חושב שבכל הספרים זה תורגם כדו-שיח.

אם הדיבור הפנימי איננו שיח בין שניים, בין כמה הוא יכול להיות? 😊😊😊😊

ברמה ההתנסותית, כאשר הדילמה היא בין "כן" ל"לא" אנו כמובן חווים שני קולות (אם כי יכולים להיות נימוקים רבים ל"כן" ול"לא"). אבל יש דילמות שהן צמתים רבי התפצלויות: כגון "מה לעשות ביום החופשי שלי?"
אז אנו מאזינים לריבוי הקולות ואף חווים את המאבק ביניהם, שמתורגם על ידינו כ"התלבטות".
לאחרונה הצבעתי על עוד "תרגום" של (או התעלמות מ) תופעה רווחת: הפעולה האוטומטית שלנו, שמסתדרת ללא עזרתנו. רוב העשייה שלנו נעשית ללא מודעות, ובטח ללא החלטה מודעת. הצבעתי על ההבחנה באוטומטיות הזו כאחת ההשלכות של ההליכה הנכונה (או ההליכה בצד ימין), והצבעתי על דוגמאות של הליכה אוטומטית של קסטנדה ואפילו כתיבה אוטומטית של רשימותיו.

אביא בפוסט זה, בהמשך, מקרה שבו קסטנדה התרחק מעצמו כל כך, שהוא ראה את עצמו מדבר אל עצמו. ("סיפורי עוצמה")
נראה שהקטע המדובר עומד לפתור את שאלת מספר המשוחחים ביניהם במסגרת הדיבור הפנימי.
אבל קסטנדה לא אומר זאת.
מדוע?
הרושם שלי הוא שזהו סוד עוד יותר סודי מהסוד אודות הטפיל הטורף, כי את האחרון הוא חשף בספר האחרון, שיצא לאחר מותו.
מהו הסוד?
רגע, דופקים לי על הדלת (לפי המדים זה לא נראה "דפיקתה של הרוח").
😊😊😊😊

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

19.3.18
אפרופו השיר שלעיל, "עייפתי".
דון חואן מתייחס לעייפות דומַה. הוא מדבר על איש זקן שמרגיש שהוא כבר ראה הכל ואין עוד דבר בעולם, לדעתו, שיכול להפתיע אותו או לעורר בו סקרנות; תחושה שהוא מיצה את החיים. (ייתכן ואני לא מדייק במילים. אבדוק זאת בקרוב)
מה אומר על כך דון חואן? היכן טעותו של אותו זקן? (שהוא בסך הכל זקן מצוי)
===============
19.3.18

מהו דיכאון?
מתקשר לנושא "עייפתי".

מעניין.
מעניין גם כמה שילם ג'ים בשביל המשפט הזה. :)

אוואטאר הוא מושג מהינדואיזם המציין התגלמות של האל, או אדם שהשתחרר מכבלי העולם ונמצא בעולם הזה כדי לעזור בשחרורם של אחרים. דון חואן מתאים פחות או יותר להגדרה זו.
כמדומני, בחוגי הניו אייג' המושג מציין את האני הגבוה, וכטולטקים, אנו יכולים לתרגם זאת ל"גוף האנרגיה" (הכפיל).
האם המשפט "של" ג'ים קרי נכון,
האם הדיכאון הוא מסר מגוף האנרגיה?

אני נוטה לחשוב שלא. דיכאון הוא מצב של אנרגיה נמוכה (כי הטפיל בדיוק עורך משתה 😊), אבל צורת החשיבה הזו של ג'ים היא מבורכת ואפשר לאמצה אם !!! היא עשויה להביא אותנו במצב דיכאון לחשוב על גוף האנרגיה (או לאחוז בו), ובכך לפרוץ את המצור, להרוס את המשתה.
=============== 
21.3.18

נעבור למוסיקה שמחה.

=============== 
21.3.18

לא מצאתי את הקטע על הזקן, שכמו כל זקן, כנראה, מרגיש שהוא מיצה את העולם.
טעותו היא, על פי זיכרוני ופרשנותי, שהוא מיצה רק את העולם החברתי. הוא מכיר היטב את העולם החברתי, הצפוי, ולכן משעמם.
לדעתי, הסיבה העיקרית לתחושת המיצוי היא אובדן האנרגיה שלו. הוא הותיר אותה מאחוריו לכל אורך חייו , בכך שהוא הזדהה עם אירועי חייו, ולא נותרה לו אנרגיה פנויה כמעט להמשיך ולעשות זאת. הלוחם משחרר את עצמו מאירועי חייו (באמצעות עבודת הסיכום) וכך שומר על כל האנרגיה שלו ברשותו. זו האנרגיה שמאפשרת את התפישה החושית; האנרגיה לצורך הישרת האצלות וקיבוע נקודת המאסף.

הבטחתי בפוסט שאביא קטע שבו הוא לא סתם מדבר אל עצמו, אלא רואה את עצמו משוחח עם עצמו.
הקטע מופיע ב"סיפורי עוצמה" עמודים 217, 218. (התרגום העברי החופשי שם הוא אסון!).
קטע קשה להבנה, וקסטנדה מגיע בסוף ההתנסות להכרה בכך שדון חואן צדק: "הדבר אכן לא ניתן לביטוי במילים". (עמוד 218. מוזכר גם בעמוד 217)

הקושי להבין את הקטע הוא רב סיבות:
- יש בו קושי מהותי, כחלק מטבעו, לבטא אותו במילים. דון חואן וקסטנדה אומרים זאת, אז נקבל את דעתם. (אם כי דון חואן אומר באחת ההזדמנויות שהוא יכול להסביר הכל, השאלה היא אם קסטנדה יוכל להבין)
- חלק מהחוויה של קסטנדה נוגעת להיותו נגואל, כלומר היא איננה רלבנטית לכל אדם. הוא נדרש לפרוש את כנפי התפישה שלו ולהימצא בטונל ובנגואל בו זמנית. זוהי תכלית ההתנסות הזו. זו אפשרות הנתונה לו - לדעתי הלא מוצקה, המתחבטת - משום שהוא נגואל.
- חלק גדול מהידע בספרים מעוות במכוון, מגלה טפח ומסתיר שניים, כי הוא בגדר מידע שאסור להעביר לכל אחד. לעניינינו כאן, לדעתי, המרכיב של שבע הישויות הלא-אורגניות המרכיבות אותנו, ולכל אחת, לדעתי, דעת (mind) משלה.

כל אלה יחדיו מקשים מאד את ההבנה.

הוא רואה אינסוף של סצנות ובכולן הוא נוכח.
"באחת הסצנות שוחחתי עם עצמי כאוות נפשי". (עמוד 218)

אני מביא את כל הקטע באנגלית כי לא ניתן לסמוך על התרגום העברי. הקטע בעברית מתחיל בשורה האחרונה של עמוד 217.
הדגשתי את המשפט הנ"ל.
מתישהו נחזור להעמיק בקטע זה, ובפרק זה בכללותו.

There was no longer the sweet unity I call 'me'. There was nothing and yet that nothing was filled. It was not light or darkness, hot or cold, pleasant or unpleasant. It was not that I moved or floated or was stationary. Neither was I a single unit nor a 'self' as I am accustomed to being.

I was a myriad of selves which were all 'me'; a colony of separate units that had a special

allegiance to one another and would join unavoidably to form one single awareness- my

human awareness.

It was not that I 'knew' beyond the shadow of a doubt because there was nothing I could have 'known' with, but all my single awarenesses 'knew' that the 'I', the 'me', of my familiar world was a colony; a conglomerate of separate and independent feelings that had an unbending solidarity to one another. The unbending solidarity of my countless awarenesses, and the allegiance that those parts had for one another was my life force.

A way of describing that unified sensation would be to say that those nuggets of awareness were scattered. Each of them was aware of itself and none was more predominant than the other.

Then something would stir them, and they would join and emerge onto an area where all of them had to be pooled in one clump; the 'me' I know.

As the 'me myself' then, I would witness a coherent scene of worldly activity; or a scene that pertained to other worlds and which I thought must have been pure imagination; or a scene that pertained to 'pure thinking'- that is, I had views of intellectual systems, or of ideas strung together as verbalizations.

In some scenes I talked to myself to my heart's content. After every one of those coherent

views the 'me' would disintegrate and be nothing once more.

During one of those excursions into a coherent view I found myself on the cliff with don Juan.

=============== 
21.3.18
עוד הערה לגבי המשכו של הקטע הנ"ל. אחרי החוויה הזו משכיב אותו דון חואן על הארץ ומכסה את גופו בעפר ואומר שהוא יארח לו לחברה כדי שלא יירדם, עד שהארץ תגבש את צורתו מחדש. (עמוד 219 למעלה)
הגיבוש הזה של הארץ חוזר פעמים רבות בספרים. הריני להציע לזה הסבר:

הצורה היא, לדעתי, הצורה האנושית. והארץ מסוגלת לעשות זאת כי פני הארץ נשלטים על ידי הרצועות הלא-אורגניות, והן אלה שיחזירו לעצמן את האחיזה בו באמצעות הצורה האנושית. זהו הגיבוש שעליו הוא מדבר, להבנתי.
הרעיון שהארץ נשלטת על ידי הרצועות הלא-אורגניות, נמצא גם במפגש של קסטנדה עם המכשפים הקדומים ובעלי בריתם ("האש שבפנים"). שם מזהיר אותו דון חואן שלא יפול על הארץ בשום אופן כי אז הוא גמור. אז יירתקו אותו בעלי הברית לאדמה והמכשפים יטרפו אותו. כזכור, המכשפים הקדומים קברו את גופם במקומות הנשלטים על ידי עולמות לא אורגניים שונים, ולהבנתי, באותו איזור שבו קבור גופם הם פועלים בעזרת בעלי הברית השייכים לאותו עולם.

כלומר, הארץ כאן משמשת גורם בשירות המערכת הטפילית ולא הרוח. עד שהלוחם אינו מוכן לנטישת הצורה האנושית שלו, צריך לשמרה, ובכך לשמור על המשך חייו בגופו. כל אירוע משמעותי של הלוחם פירושו השתחררות מהצורה האנושית ובסוף הקרב צריך להחזיר את הצורה האנושית למקומה. כזכור, הנגואל הוא שאחראי לשמור על הטונל של קסטנדה, כלומר על הצורה האנושית שלו.
=============== 
21.3.18
"לגבש את צורתו מחדש" מופיע לדעתי בספרים גם בטרמינולוגיה אחרת כ"סגירת ה- gap", הפתח שדרכו בוקע הרצון.
נאמר שהצורה האנושית היא מגן. כשהפתח (ה-gap) לא סגור והרצון לא בוקע ממנו, אז הוא פרוץ לחדירות מבחוץ, ובמיוחד לכוח המתגלגל החודר לתוך הפקעת ופורם אותה, כלומר איננו מסוגלים אז לעמוד בפני המוות.
=============== 
21.3.18

הנה תמיכה ממקום לא צפוי לרעיון שבאיזורים גיאוגרפיים שונים עשויה להיות שליטה של כוחות אחרים.
עוג ושיחון שני ענקים מקראיים ששרדו את המבול, ועל פי הסרטון הבא חיו באיזור הגולן, הבשן והגלעד (שיחון כנראה בעשתרות, על פי הסרטון, לא בדקתי).
מזכיר את המכשפים הקדומים שגופם נקבר, אבל הם ממשיכים להתקיים ולסכן את מי שמגיע למקום הגיאוגרפי שבו שוכן גופם (לדעתי כשביעית משטח הארץ).
הסרטון, ישירות אל הקטע הרלבנטי.
=============== 
22.3.18

התפיסה הרווחת, המכתירה את עצמה בתואר "נאורה", לא רואה הבדלים אנרגטיים בין מקום גיאוגרפי אחד למקום אחר (לדוגמה הרעיון של מקומות קדושים, מקומות עוצמה, מקומות של אנרגיה שלילית ...), כי דת המדע לא תומכת בזה. אותה נאורות גם מטשטשת הבדלים בין גברים לנשים, בין תרבויות, בין אנשים... כולם אחידים, כי האלטרנטיבה לדעתם מובילה בהכרח להפליה חברתית, דיכוי, תורות גזע ...
על פי הטולטקים ישנם הבדלים אנרגטיים בין גברים לנשים, וגם בתוך כל מין ישנם סוגים שונים. ועם זאת, אף אחד בחבורת הלוחמים והלוחמות אינו נתפש כחשוב מהאחרים, אפילו לא הנגואל (מופיע בספר "להתעורר אל החלום").

הנה סרטון ובו תגובות של נאורים כלפי מי שטוען, את הכמעט מובן מאליו (לא תגידו שהמרצַה מדברת על איזשהם מימדים אנרגטיים שאף אחד כמעט לא יכול לאשש את דבריה).

הסרטון. (בפייסבוק)
(אפילו השתיקו לה את המיקרופון)

אחת ההשלכות של הבוּרוּת בהקשר הגיאולוגי, אם בורות כזו בכלל קיימת, היא שאנו בוחרים מקום מגורים על פי מדדים אובייקטיביים (קירבה לעבודה, לקניון, רחוק מהכביש...), לא אישיים; האם זה נכון לי אנרגטית, האם נכון לשתול עצים מסוג כזה במקום (אנרגטי) כזה...

מאידך, בשבח הנאורות:
נניח שהתפיסה הזו נכונה ויש אנרגיות שונות במקומות שונים, עדיין אין לנו, העַמְךַ, כלים אמינים לזהות אותן, ובבחירה בין להאמין לשרלטנים יודעי ח"ן שיצוצו כפטריות לבין התעלמות מכל דבר שמצריך אמון עיוור ב"מומחים" מטעם עצמם, הבחירה בהתעלמות איננה בלתי חכמה.

הסרטון הזה הצליח להוציא ממני קצת קיטור על "הנאורות".
=============== 
22.3.18
יש משהו משעשע בסרטון הזה, והוא מאפיין את ההומור הטולטקי.
כפי שהצעתי בעבר, ההומור הטולטקי עיקרו בדימוי הנפלא והמתנשא שיש לנו אודות עצמנו, דימוי כה נפלא שהוא מעוור אותנו ביחס למציאות הסותרת עובדה זו באופן גלוי.
אחת הדוגמאות שהבאתי בזמנו הייתה של גבר בתחפושת של אישה שמנה מאד, הלובשת מיני קצר מאד, שתנועותיה מתאימות לאייקון מיני; זה היה באירוע רודיאו.
כאן, הנאורים בטוחים שזו שטות כזו שאין טעם אפילו לנסות לסתור את הדברים במסגרת הדיון.
יפה אמרה המרצה שאי אפשר להיעלב מהמציאות. זה מזכיר לי את האמירה של הנגואל חוליאן לדון חואן לאחר שהשליך אותו לנהר השוצף: "בשם אלוהים, אל תשנא את הנהר".
=============== 
22.3.18
אפרופו הומור טולטקי, את תחושת הוודאות שיש לנו לגבי הנפלאוּת של עצמנו ניתן לדעתי לזהות עם ה"בהירות" (clarity), שהיא האויב השני בדרכו של איש הדעת.
הדוגמאות שהבאתי לאחרונה לבהירות שקרית כזו היו: "לנצח אוהב אותך" ומופעי זעם קיצוניים שמלווים בתחושת וודאות שהתגובה הזועמת (שבדיעבד תיראה כמטורפת) היא התגובה הנכונה.
מהי המסקנה המעשית?
לוותר על תחושת הוודאות, לא להאמין לה. כל אמת היא נכונה בהקשר מסוים בלבד, ובהקשר רחב יותר, לדוגמה, איננה נכונה. הוודאות היא מצג שווא (הצעתי שהאור הכלול במושג "בהירות" מקורו בצורת האדם הזוהרת באור שלא ניתן לעמוד בפניו).
הצעה מעשית זו מסתדרת היטב עם הטענה המאד מאד בסיסית של דון חואן ("צדו הפעיל של האינסוף"): להחזיק באמונה שניתן להסביר ולהבין הכל הוא אחד משורשי הרע.
=============== 
22.3.18
למחשבות אודות שליטת העולמות הלא-אורגנים בחבלי ארץ שונים יש השלכות בתחומים רבים. עלה בדעתי כרגע רעיון הקשר בין אדם לאדמתו, ובין עם לאדמתו. קשר שאיבד מחשיבותו בעולם המודרני; שהרי מעטים עובדים היום את האדמה, ולא חייבים לגדל גידולים, אפשר לקנות אותם.
הגליית עמים מארצם פוגעת בקשר הזה, וברוב המקרים הדבר הסתיים בהכחדת העמים המוגלים. גלות בבל לדוגמה. נבוכדנצר היגלה את אבותינו לבבל, והגלה לכאן לפחות עם אחד אחר.

בשיר של הסיירת הכחולה "זיון משועמם" היא מדברת על קולו הבודד של קויוטה שנשמע ברגע מעשה האהבה של הוריה, אקט שהוריה לא יצקו לתוכו הרבה אהבה ומודעות. קול הבדידות טבע את חותמו על אופיה וחייה. השפעה דומה כזו יש גם בסיפור של נֶלידַה לטַאישַה על האירוע שבו הוריה של טאישה "עשו" אותה (האב היה בגדר נמלט).
בהשראת המחשבות כאן על הדומיננטיות השונה של העולמות הלא-אורגניים בחבלי ארץ שונים, אני נוטה לחשוב שלדומיננטיות זו יש חלק נכבד בעיצוב הילוד, וזהו ההסבר האנרגטי לקשר בין אדם לאדמתו (אם בכלל קיים קשר אנרגטי כזה. הדברים כאן הם בגדר ספקולציה. לא עולה בדעתי כרגע אמירה בספרים שממנה משתמע רעיון זה. מעניין מתי יצוץ רמז כזה 😊).
===============